ארץ מולדת?

ארץ ישראל - מולדת או משימה?

אנו נתקלים לראשונה בארץ ישראל בתורה בצו ה' אל אברם:

"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב, א).

ארץ ישראל אינה מוצגת כאן כבית וכמולדת, אלא להיפך: ארץ ישראל כאן היא הארץ שבשבילה עוזבים את הבית ואת המולדת. אנו פוגשים את ארץ ישראל לראשונה כניגוד למולדת, כמקום שאליו גולה אברם, שאף אינו מצויין בשמו. ארץ ישראל אינה מולדתו הטבעית של עם ישראל, אלא הארץ שהקב"ה העניק לו כדי שבה יעבוד אותו.

בתורה מודגש שא"י אינה מולדתנו הטבעית. ישנה סכנה כפולה בראיית ארץ ישראל כמולדת טבעית של עם ישראל: ראייתה כערך מוחלט, וראייתה כעובדה מוחלטת. המעפילים, המוזכרים בפרשת שלח, הם דוגמה טובה לאלו הרואים בארץ ערך מוחלט. לאחר שנתבשרו על עונשם בעקבות חטא המרגלים, רוצים העם לתקן את חטאם ולעלות לארץ. משה מזהיר אותם: "אל תעלו, כי אין ה' בקרבכם, ולא תינגפו לפני אויבכם!" (במדבר י"ד, מב), אך המעפילים לא שועים אליו: אין הם מבינים שערכה של ישיבת הארץ מותנה ברצון ה', וכאשר ה' מצווה שלא לעלות לארץ - הרי שהעלייה היא חטא. המעפילים טעו בהבנת הלקח האמיתי של חטא המרגלים, והסיקו ממנו על עליונותה של הארץ על כל ערך אחר. בסופו של דבר, הובסו המעפילים: "וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא, ויכום ויכתום עד החרמה" (שם, מה). זהו סופם של אלו שהפכו את הארץ לערך מוחלט.

ישנם אחרים שהופכים את הישיבה בארץ ל"עובדה מוחלטת": כביכול, קדושתה של הארץ מבטיחה שלעולם לא יגלו ממנה יושביה. כנגד תפישה זו מוזהרים בני ישראל שוב ושוב:

"ושמרתם אתם את חוקותי ואת משפטי ולא תעשו מכל התועבות האלה... ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה" (ויקרא י"ח, כו-כח).

כנגד התפישה הזו, הרואה בקיומנו בארץ עובדה מובטחת, מתריע גם יחזקאל:

"בן אדם, יושבי החרבות האלה על אדמת ישראל אומרים לאמר: אחד היה אברהם ויירש את הארץ, ואנחנו רבים; לנו נִתנה הארץ למורשה! לכן אמר אליהם, כה אמר ה' אלוהים: על הדם תאכלו, ועינכם תשאו אל גלוליכם, ודם תשפכו - והארץ תירשו?! עמדתם על חרבכם, עשיתן תועבה, ואיש את אשת רעהו טמאתם - והארץ תירשו?!" (יחזקאל ל"ג, כד-כו).

הארץ היא דירת עראי, וקיומנו בה תלוי כל העת ברצונו של ה', הגומל לנו על מעשינו. לא רק עצם הקיום בארץ תלוי בה', אלא גם איכותו. הפסוקים בספר דברים משווים בין ארץ מצרים לארץ ישראל:

"כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים הִוא אשר יצאתם משם, אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים. ארץ אשר ה' אלוהיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוהיך בה, מרשית שנה ועד אחרית שנה" (דברים י"א, י-יב).

הפרשנים שם מסבירים את משמעותם של הפסוקים הללו: בארץ ישראל אין השקיה בטוחה, והיא תלויה בגשמים. לכן היושבים בארץ תלויים כל העת, באופן גלוי ומפורש, ברצונו של הקב"ה. כאן מודגש שוב אותו יסוד: גם מבחינה חקלאית ארץ ישראל היא "דירת עראי", שתנאי המחיה בה תלויים ברצון ה'. הפסוקים כאן מכוּונים כנגד הנטייה הטבעית מאוד לראות את ישיבתנו בארץ כמובנת מאליה, נטייה שבנסיבות מסוימות יכולה לקבל גם עורף תיאולוגי, בדמות ההסתמכות על קדושת הארץ ועל הזיקה הנצחית שבינה לבין העם. שוב ושוב מדגישה לנו התורה, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: ישיבתנו בארץ אינה מוחלטת ובלתי-מותנית; ארץ ישראל היא בשבילנו "דירת עראי".

פעמים רבות מצטטים בהקשר זה את רש"י הראשון על התורה:

"אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החדש הזה לכם', שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? משום 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים' (תהלים קי"א, ו), שאם יאמרו אומות העולם לישראל: לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים; הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו; ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" (רש"י, בראשית א', א).

אך חשוב להדגיש שרש"י אינו קובע שרצונו השרירותי של הקב"ה הוא שהארץ תהיה שייכת תמיד לישראל. רצונו של הקב"ה הוא שהארץ תעבור לישראל משום "עוון האמורי", משום שהארץ הקיאה את יושביה, כפי שמוזכר פעמים רבות במקרא. על כן גם בני ישראל, אם לא ייזהרו, יוקאו מעל אדמתם. כך מוכח מההקשר הלשוני של דברי רש"י. דברי המדרש על הארץ שנתן ה' "לאשר ישר בעיניו" מקורם בספר ירמיהו:

"אנֹכי עשיתי את הארץ את האדם ואת הבהמה אשר על פני הארץ בכֹחי הגדול ובזרועי הנטויה ונתתיה לאשר ישר בעיני: ועתה אנֹכי נתתי את כל הארצות האלה ביד נבוכדנאצר מלך בבל עבדי וגם את חית השדה נתתי לו לעבדו" (ירמיהו כ"ז, ה-ו).

כאן אותו ביטוי מופיע דווקא ביחס לנבוכנדנצר; ובהמשך הפרק מוזהר צדקיהו שגם הוא צריך להיכנע בפני מלך בבל! כלומר: דווקא הביטוי שרש"י משתמש בו, מדגיש עד כמה נוכחותנו בארץ אינה יציבה, וזקוקה לחיזוק מתמיד. ארץ ישראל אינה מולדת טבעית, אלא משימה וייעוד. ואכן, כך קובע מפורשות הרמב"ן, המבאר את המדרש שברש"י:

"ונתן רבי יצחק טעם לזה, כי התחילה התורה ב'בראשית ברא אלוהים' וספור כל עניין היצירה עד בריאת אדם, ושהמשילו במעשה ידיו וכל שת תחת רגליו, וגן עדן שהוא מבחר המקומות הנבראים בעולם הזה נעשה מכון לשבתו, עד שגירש אותו חטאו משם, ואנשי דור המבול בחטאם גורשו מן העולם כולו, והצדיק בהם לבדו נמלט הוא ובניו, וזרעם חטאם גרם להם להפיצם במקומות ולזרותם בארצות, ותפשו להם המקומות למשפחותם בגוייהם כפי שנזדמן להם.
אם כן ראוי הוא, כאשר יוסיף הגוי לחטוא, שיאבד ממקומו ויבוא גוי אחר לרשת את ארצו, כי כן הוא משפט האלוהים בארץ מעולם, וכל שכן עם המסופר בכתוב כי כנען מקולל ונמכר לעבד עולם, ואינו ראוי שיירש מבחר מקומות היישוב, אבל יירשוה עבדי ה' זרע אוהבו, כעניין שכתוב 'ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו'. כלומר, שגירש משם מורדיו, והשכין בו עובדיו, שידעו כי בעבודתו ינחלוה, ואם יחטאו לו תקיא אותם הארץ, כאשר קאה את הגוי אשר לפניהם" (רמב"ן, בראשית א', א).

חשוב לשים לב, שבעיני הרמב"ן כוונתו של ר' יצחק לומר שכל עיקר המסר של סיפור הבריאה הוא שאדם נידון לפי מעשיו, וכאשר האדם או העם חוטאים לפני ה' - הם מגורשים מארצם. והמסר הזה מכוון בעיקר כלפי ארץ ישראל, גם כאשר יושביה הם יהודים.

התפישה הזו באה לידי ביטוי גם במקרא ביכורים:

"והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' א-לוהיך נֹתן לך נחלה וירשתה וישבת בה: ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' א-לוהיך נתן לך ושמת בטנא, והלכת אל המקום אשר יבחר ה' א-לוהיך לשכן שמו שם: ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו - הגדתי היום לה' א-לוהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבֹתינו לתת לנו: ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' א-לוהיך: וענית ואמרת לפני ה' א-לוהיך - ארמי אֹבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט, ויהי שם לגוי גדול עצום ורב... ויוצִאנו ה' ממצרים... ויבִאנו אל המקום הזה, ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש". (דברים כ"ו, א-ט)

איזה עם פותח את דבריו בנוגע לזיקתו לארצו בקביעה שאביו הוא ארמי אובד, גר ונוכרי בארץ[1]? הרי זו כל מהותו של מקרא ביכורים: ההצהרה שאנו גֵרים בארץ, ועל כן אנחנו מביאים לה' משלו ולא משלנו. התפישה הזו עומדת גם ביסוד דיני שמיטה ויובל, ודיני מעשרות: הארץ שייכת לקב"ה, ולא לנו:

"והארץ לא תִמכר לצמִתֻת כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא כ"ה, כג).

נסיים דברינו בדברים הנוקבים והמעניינים שכתב השל"ה:

"וצריך האדם הדר בא"י תמיד לזכור בשם כנען המורה על עבדות וההכנעה... ואדרבא, בהארץ אשר ה' אלהיך דורש צריך להיות ביותר עבד ונכנע, וכמ"ש דוד המלך עליו השלום 'גר אנוכי בארץ', כלומר: ביותר אני משים עצמי לגר בארץ הקדושה... הכלל העולה: יושבי הארץ צריכים להיותן בהכנע וכמו גרים, לא יעשו העיקר להתיישב באיתן מושבו" (שני לוחות הברית, ח"ג, יא.).

ההצטמצמות

ישנו עוד רעיון בסיסי שמובע במקרא בנוגע לארץ ישראל. עם כל זה שה' הוא אל עולם השולט בכולו, הרי שדווקא ארץ ישראל היא נחלתו המובהקת. הרעיון הזה חוזר פעמים רבות במקרא. כך, למשל, אומרים שבטי עבר הירדן המערבי לשבטי עבר הירדן המזרחי:

"ואך אם טמאה ארץ אחוזתכם עברו לכם אל ארץ אחוזת ה' אשר שכן שם משכן ה' והאחזו בתוכנו, ובה' אל תמרודו בבנותכם לכם מזבח מבלעדי מזבח ה' א-לוהינו" (יהושע כ"ב, יט).

וכך גם דברי דוד המפורסמים:

"כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה', לאמר לך עבוד אלוהים אחרים" (שמ"א כ"ו, יט).

החוקרים החדשים ראו בכך שריד של האלילות העתיקה, שצמצמה את תחומו של כל אל לארץ מסוימת. יפה התקלס בהם יחזקאל קויפמן:

"המונותיאיזם מלמד שיש בעולם רק אל אחד, יוצרה וריבונה של כל ההוויה כולה, ולפיכך הוא בהכרח 'אוניברסלי' במובן הקוסמי. אבל המונותיאיזם אינו קשור קשר מהותי ברעיון שהאל האחד מגלה את כבודו לכל בני האדם במידה שווה, ונוטה לכולם את חסדו במידה אחת...
כל העולם נחלק לשתי רשויות - ארץ ישראל, ארץ הקודש, וארצות הגויים, האדמה הטמאה. ה', אלוהי העולם, צמצם את קדושת שכינתו בארץ ישראל, ומחוץ לארץ זו - טומאה אלילית... ה' מושל בכל הארצות, הוא פועל בסדום, בשנער, במצרים, בנינווה, בתרשיש ובכל מקום. אבל את קדושתו הפולחנית כנס בארץ אחת, ושם מקום עבודתו" (י' קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, עמ' 613-616).

רבי חסדאי קרשקש טען, שאין כאן הכרעה שרירותית או אף שקולה של ה' לגלות שכינתו במיוחד בארץ אחת. לדעתו, ה' מבחינתו מתגלה במידה שווה בכל מקום, אלא שלשוכני ארץ ישראל, בגלל סגולותיה, יש הכנה מיוחדת לגלות ולבטא השגחה זו:

"אם יש יתרון השגחה במקום זולת מקום. הנה באו כתובים הרבה בתורה מורים היות חילוף גדול במקומות... ולזה מה שצריך לבאר הוא סיבת החילוף הזה בהשגחה במקומות, עם היות כולם עמו יתברך ביחס אחד. והנה זה ממה שלא יקשה ביאורו. וזה שעם היות המשגיח ביחס אחד עם המקומות, אם המושגח איננו ביחס אחד עמהם, כבר יתחייב שיהיה חילוף בהשגחה. ואמנם היות המושגח איננו ביחס אחד עמהם, הנה זה מבואר למה שבהתחלף המקומות יתחלפו ההכנות ההכרחיות אל העבודה האמיתית, כמו הפרישות וההתבודדות. וזה אמנם לסיבות שמימיות וארציות, כמו שרמזו ז"ל במקומות היות ארץ ישראל מיוחדת בזה, עד שנתאמת להם בקבלה שאין הנבואה שורה אלא בארץ ישראל" (ר' חסדאי קרשקש, אור ה', מאמר ב, כלל ב, פרק ו).

ייחודה של הארץ

במה נתייחדה דווקא ארץ ישראל, ומדוע נבחרה דווקא היא? ישנם רבים שכלל לא התייחסו לשאלה הזו. אך ישנם רבים שהעלו הצעות שונות.

בתקופות מסוימות רווחו הסברים רציונליסטיים, שדיברו על יתרונותיה של ארץ ישראל מבחינה אקלימית וכד'. כך כתב למשל בעל ה"כלי יקר":

"וכמו כן הארץ הקדושה, השלום מצויים בה מצד התאחדות ההפכים והיותה ממוצעת בין קור לחום, כי הוא מרכז העולם ואקלים או נוף האמצעי שבשבעה אקלימים או נופים, שנאמר 'יפה נוף משוש כל הארץ', ומיזוג הקור והחום מתייחס למידת השלום"
(עוללות אפרים, ירושלים תשנ"א, א', עמ' סז).

גם חוקרים בראשית העידן המודרני אימצו תפישה זו, בשינויי גוון מסוימים:

"כן הדבר, ארץ ישראל - כאשר כן נקראה כנען מני אז והלאה - מצוינת היא בסגולותיה ותכונותיה מכל ארצות תבל, אשר דרכה שם רגל... תמונת פני הארץ אשר תציין אותה מכל הארצות סביבה, תראה פעולתה לא לבד על תוצאותיה ויבול אדמתה, כי אם גם על תכונת בני האדם היושבים בה... הרוחות הנושבות מראשי ההרים ומן הים הגדול ממזגות את האוויר, ועל כן אקלים ארץ ישראל טוב ומבריא את הגוף" (צבי גרץ, ספר דברי ימי ישראל א, עמ' 9).

החוקר והסייר הנרי בייקר טריסטרם (שעל שמו נקראת הציפור טריסטרמית), הדגיש דווקא את הגיוון של האקלים והנוף שבארץ ישראל כמאפשר לה להיות מוקד אוניברסלי:

"ארץ זו, שנבחרה להיות מקום התגלות האלוהים לאדם וערש אמונה שנועדה להתפשט בעולם כולו, יש לה שתי תכונות מרשימות: האחת היא שבנופה אין שום דבר רומנטי - שום דבר העשוי לזעזע את הדמיון או לחזק אמונה תפלה; והשנייה - הרבגוניות הנפלאה של אקלימה, נופה ותנובתה, למן המדבריות השוממים שבדרום יהודה ועד לחורשי הגלעד והגליל; למן עמק הירדן התחתון הלוהט, ארבע מאות מטר מתחת לפני הים, ועד לרום כמעט ארקטי של החרמון והלבנון... ארץ זו שבה התמר, הגפן והאלון כמעט נוגעים זה בזה, אי אפשר היה למצוא מתאימה ממנה לספק משלים לספר, שנועד להיקרא בהבנה על ידי אנשי צפון ונגב גם יחד, שנועד להורות את האמת לאוכלוסי העולם כולו, מן האזור הטרופי ועד לאזורי הקטבים" (ה"ב טריסטרם, מסע בארץ ישראל, עמ' 2).

מדרש מפורסם מדגיש דווקא את התרבות הרווחת בארץ, ולא את סגולותיה כמקום גיאוגרפי:

"בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור, ראה אותן אוכלים ושותים ופוחזים, אמר: הלוואי לא יהא לי חלק בארץ הזאת. וכיוון שהגיע לסולמה של צור, ראה אותן עסוקין בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור, אמר: הלוואי יהא חלקי בארץ הזאת. אמר לו הקב"ה: לזרעך אתן את הארץ הזאת" (בראשית רבה ל"ט, ח).

לכאורה מדרש זה אינו רואה שום ייחוד בארץ, אלא רק בתרבות שהתפתחה בה. אמנם, ניתן לומר כי סגולותיה של הארץ הן שגרמו להתפתחות תרבותית בכיוון זה.

כיוון שונה לחלוטין ייצגו הנמשכים אחר דרך הסוד. כך, למשל, כתב ר' שלמה אלקבץ:

"כמו שיש ארץ מגדלת פירות יותר מזולתה, ויש מוציאה הכסף והזהב והאבנים טובות ומרגליות במקום זולת מקום, כן כל השלמויות נמשכים מהארץ הזאת. ולכן נקראת 'עיר הצדק', שהצדק צומח בה, וכן שאר השלמויות. והארץ קדושתה בעצמותה איננה כשאר הארצות, אבל דבר אלוקי יש בה עוד... וכן היושבים בה באוויר טהור, יומם ולילה יסובבוהו דברים קדושים" (ר' שלמה אלקבץ, ברית הלוי, תשובה, היסוד השלישי, מא).

רבי יהודה הלוי הוא אחד מאבות כיוון המחשבה הזה. ריה"ל ראה בארץ ישראל סגולה פלאית מיוחדת שמכשירה אותה להתגלות העניין האלוהי:

"אין כל קושי לקבל את ההנחה כי ארץ אחת נתייחדה בדבר מה משאר הארצות: הלא בעיניך תראה כי מקום אחד טוב משאר כל המקומות לצמח מיוחד, למחצב מיוחד ולחי מיוחד... והנה המעלה המיוחדת באה ראשונה לעם אשר הוא הסגולה והגרעין (כמו שהזכרתי למעלה), ואחרי זה יש גם לארץ חלק במעלה הזאת, וכן למעשים ולמצוות התלויים בארץ, שהם מעין עבודת הכרם לכרם; אולם, שלא ככרם, העושה ענבים גם במקום אחר, אין עם הסגולה יכול להידבק בעניין האלוהי כי אם בארץ הזאת" (ספר הכוזרי, ב', י-יב).

המשך ישיר לגישתו של ריה"ל נמצא בדבריו המפורסמים של הראי"ה קוק:

"ארץ ישראל אינה דבר חיצוני, קניין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית והחזקת קיומה החומרי או אפילו הרוחני. ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה" (הראי"ה קוק, אורות).

ריה"ל והראי"ה מדגישים שתי נקודות: א. ייחודה המיסטי של ארץ ישראל. ב. התאמתה לסגולתו הפנימית של עם ישראל.

בכיוון המיסטי היו הצעות רבות וניסוחים רבים לייחודה של ארץ ישראל, שרק היא מושגחת על ידי ה' ולא על ידי שרים, שיש לה קשר הדוק לשערי שמים, וכו'. גם אדם שאינו שומר מצוות כא"ד גורדון נתן ביטוי לתחושה כזו:

"דומה כי פה (כלומר, בארץ ישראל) כל עצמו של השפע העליון, השופע מתוך כל העולמות לתוך נפשו של האדם, אבל בייחוד לתוך נפשו של היהודי, בן הטבע הזה, הוא כולו אחר, כולו שונה מאשר בארצות הגולה. בלשונה של הנפש - אבל רק בלשונה של הנפש - הייתי אומר, כי עצם האין-סוף, עצם האמת, הקדושה, היופי, הגבורה, עצם כל הספירות, מושג לה לנפש פה באופן אחר, בבחינה אחרת, ומצטרפות הן בצירופים אחרים" (א"ד גורדון, מבחר כתבים, עמ' 203).

גישה שונה לחלוטין פיתח בהקשר זה פרופ' יהודה אליצור. אליצור העלה הצעה מעניינת, הקשורה לנושאים שהעלינו לעיל, בראשית השיעור:

"העניין הקלימטולוגי, לאמור שארץ ישראל תלויה בגשמים, אין הוא הטעם הבלעדי לבחירת ארץ ישראל, אלא דוגמה למכלול המקיף דברים רבים ושונים, מהם כבדי משקל. אלא שעניין הגשם גלוי לעין, פשוט ומובן לכל, לפיכך הוא משמש דוגמה. רוב בני ישראל התנחלו בהרי ארץ ישראל והיו עובדי אדמה. מחזור הגשמים היה בעיניהם הסימן המובהק והגלוי ביותר לאופיה וטיבה של ארץ ישראל שהיא ארץ ההשגחה, ארץ אשר ה' דורש אותה ועיניו בה מראשית השנה ועד אחרית שנה. מטר השמים הוא האות והדוגמה, ואילו העיקרון הוא ארץ ההשגחה...
והסופר הנבואי וכן הנביאים, מה הם אומרים? מסתבר כי גם הם הודו שמצרים אדירה, הצפון עוצמתו רבה, ואין ישראל יכולה לשלוט בגורלם. אבל שזאת קונסטלציה ומקרה מוצלח - בזה אין אנחנו מודים, כך היו אומרים. ארץ זאת ה' אלוהיך דורש אותה. תמיד עיני ה' אלוהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה. למה הובאת לארץ הזאת? מפני שאתה תלוי כאן בהשגחה האלוהית. זו ההגדרה של המקרא, והיא אמורה בלשון הנמלצת-הנשגבת האופיינית לו. אילו שאלנו יהודי מהטיפוס הישן העממי כיצד הוא מגדיר את העניין הייתה תשובתו: זאת היא ארץ שאי-אפשר להתקיים בה אלא בנסי-נסים" (יהודה אליצור, ישראל והמקרא, עמ' 276-277).

לפי דבריו העמוקים של פרופ' אליצור, ארץ ישראל נבחרה דווקא בגלל שמכל הבחינות, הקיום בה תלוי כל הזמן ברצון ה'. גם מבחינה אקלימית, גם מבחינה מדינית, גם מבחינה כלכלית וביטחונית וכו' - תחושת חוסר הביטחון והתלות היא שמייחדת את הארץ. הדר בארץ ישראל מובטח לו שיזדקק לרחמי שמים, יותר מהדר בארץ אחרת.

---