בראשית | אלימות

האלימות הראשונה בעולם: קין והבל. לורד בריטי מריר טען פעם שהצעירים של ימינו אינם גרועים מהצעירים של פעם: אפילו כשהיו בעולם רק שני צעירים, קין והבל, כבר אז - אחד מהם היה פושע. ואכן, סיפור קין והבל הוא לא רק סיפור טרגי, אלא גם סיפור פסימי. יש בעולם רק ארבעה אנשים, כולם בני משפחה אחת, וכבר יש רצח. קין, באופן יחסי, הרג חלק גדול יותר מאוכלוסיית העולם מאשר היטלר. בקין צפונים כבר זרעי הרוע והאלימות שילוו את האנושות בעתיד. חז"ל תיארו את עידן התמימות שלפני הרצח:

"משנה - הוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות. דיני ממונות - אדם נותן ממון ומתכפר לו; דיני נפשות - דמו ודם זרעיותיו תלויין בו עד סוף העולם; שכן מצינו בקין שהרג את אחיו, שנאמר 'דמי אחיך צועקים', אינו אומר 'דם אחיך' אלא 'דמי אחיך' - דמו ודם זרעיותיו. דבר אחר: 'דמי אחיך' - שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים...
גמרא - אמר רב יהודה בריה דר' חייא: מלמד שעשה קין בהבל אחיו חבורות חבורות פציעות פציעות, שלא היה יודע מהיכן נשמה יוצאה, עד שהגיע לצווארו" (סנהדרין לז.-לז:).

רבי יהודה בריה דר' חייא מסביר את לשון הרבים בביטוי ''דמי אחיך": קין ניסה לרצוח את הבל, אך לא ידע איך רוצחים, ולכן דמו של הבל ניגר מפצעים רבים. זוהי הפעם האחרונה שבה רוצח לא ידע איך לרצוח.

אחרי קין, אנחנו שומעים על רציחה נוספת - הרצח שעשה של למך, אחד מצאצאיו של קין:

"ויאמר למך לנשיו: עדה וצילה שמען קולי, נשי למך האזנה אמרתי, כי איש הרגתי לפצעי, וילד לחבורתי. כי שבעתיים יוקם קין, ולמך שבעים ושבעה" (ד', כג-כד).

חז"ל פירשו שלמך הרג בשוגג; אך החדשים פירשו, וכן נראה הפשט, שלמך שר שיר תהילה על שהצליח להרוג באויביו, ומצהיר שנקם באויביו הרבה יותר משנקם ה' בקין. כאן כבר הרצח אינו חטא מביש, אלא הישג שמשתבחים בו.

כיוון שמדובר כאן באירוע ארכיטיפי, מכונן, משמעותית מאוד שאלת הרקע לרצח. על פי פשוטו של מקרא, קין רצח את הבל בגלל קנאתו בו. הבל היה האח הצעיר, ולמרות זאת מנחתו הייתה רצויה יותר לפני ה'. לכן רצח קין את הבל. פשט הכתוב מתאר לנו עימות בין אנשים על רקע של פערים וקנאה ביניהם.

אך פשט הכתוב עדיין מותיר שאלה פרשנית עמומה. הפסוק קובע:

"ויאמר קין אל הבל אחיו, ויהי בהיותם בשדה, ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו" (ד', ח).

מה אמר קין אל הבל אחיו? ומדוע התורה השאירה משפט זה פתוח? פרשנינו הציעו כיוונים שונים:

"ויאמר קין אל הבל - נכנס עמו בדברי ריב ומצה להתגולל עליו ולהרגו" (רש"י).

רש"י מעמיד אותנו על יסוד חשוב בפסיכולוגיה האנושית. לעתים קרובות אדם שונא אדם אחר ומתנכל לו, ואז הוא מחפש עילות לפגוע בו. לפי פירושו של רש"י, התורה לא כתבה מה בדיוק אמר קין להבל, כיוון שזה לא חשוב: קין בסך הכל חיפש עילה לפגוע בהבל.

אבן-עזרא הציע כיוון אחר:

"ויאמר קין - הקרוב אלי שאמר לו כל התוכחות שהוכיחו ה' " (אבן עזרא).

אבן עזרא מפרש שיש כאן המשך ישיר של ההתרחשות הקודמת: קין מספר להבל על כל מצוקותיו, כהקדמה לרצח. קרוב לזה פירושו של הספורנו:

"ויאמר קין אל הבל אחיו - כמה חרה לו ונפלו פניו בגלל אחיו" (ספורנו).

הרמב"ן הולך בדרך אחרת:

"ועל דעתי שהוא דבק עם 'ויהי בהיותם בשדה', כי אמר לו נצא השדה, והרג אותו שם בסתר" (רמב"ן).

לפי פירושו של הרמב"ן נכנס כאן לתמונה גורם נוסף: הזדון. קין מתכנן מראש, בדם קר, את הרצח. ר' יוסף בכור שור הקצין את הכיוון הזה:

"ויאמר קין אל הבל אחיו - מה שאמר לו הקדוש ברוך הוא. בערמה בא אליו, כי הרגיש שהיה נשמר ממנו, ואמר לו: כך וכך אמר לי הקדוש ברוך הוא ונתפייסנו יחד, ופני לא היו לי עוד... וחשב הבל שנתפייס, ולא נשמר ממנו עוד" (ר' יוסף בכור שור).

לא מדובר בתגובה ספונטנית של זעם מתפרץ, אלא בתכנון קר מחושב. בחוק האזרחי זוהי סיבה להחמיר בעונשו של הרוצח. בהלכה אין הבדל פורמלי בין רצח מתוכנן מראש לרצח ספונטני, ובלבד שהרוצח יהיה מודע למעשהו. התורה מעצימה את האחריות שמוטלת על האדם, ובאופן כללי אינה רואה בהתלקחות ספונטנית של זעם נסיבה מקילה; אף שדין התראה קובע שמענישים אדם רק אם נטל בדעה צלולה את האחריות על מעשהו. בכל אופן, ברור שתפישתו של הרמב"ן מעצימה את חטאו של קין. בפירוש שמופיע במדרש הגדול משמע להיפך:

"ויאמר קין - מלמד שנתאמרו זה בזה" (מדרש הגדול).

"נתאמרו" - היינו רבו והתווכחו. לפי פירוש זה אפשר להבין שהרצח היה תוצאה ספונטנית של מריבה בין האחים. להלן נראה שחז"ל הרחיבו את הכיוון הזה. היה גם מי שהקצין את אשמתו של הבל:

" 'ויאמר קין אל הבל אחיו' - פירוש, שסיפר לו דברי הקב"ה ומה שאמר לו, והראה לו שחרה לו היטב על אשר לא שעה אליו כמו אל הבל. ושמח הבל. ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו בקנאתו" (דעת זקנים מבעלי התוספות).

יש כאן עוד פירושים שונים. בעל הכתב והקבלה, למשל, פירש שראשית הפסוק היא תשובה לשאלת ה' "למה חרה לך?". קין משיב: בגלל הבל אחי. קאסוטו פירש, על סמך לשונות המזרח, שהכוונה שקין קבע פגישה עם הבל בשדה. ויש שפירשו שמדובר על תיאור מחשבתו והרהוריו של קין, שתכנן בנוגע להבל אחיו. ועוד פירושים.

עד כאן עסקנו בפירושי הפשט. חז"ל ניצלו את העמימות כדי להרחיב את היריעה בנושא זה על דרך הדרש. חז"ל ראו ברצח של קין אב-טיפוס לכל מעשי הרצח שהיו ושיהיו, ולכן הרחיבו את הגורמים שהובילו לרצח:

" 'ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם' וגו'. על מה היו מדיינים? אמרו: בואו ונחלוק את העולם; אחד נטל הקרקעות, ואחד נטל את המטלטלין. דין אמר: ארעא דאת קאים עליה דידי, ודין אמר: מה דאת לביש דידי; דין אמר: חלוץ, ודין אמר: פרח[1]; מתוך כך: 'ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו'.
רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: שניהם נטלו את הקרקעות ושניהן נטלו את המטלטלין, ועל מה היו מדיינין? אלא זה אומר: בתחומִי בית המקדש נבנה, וזה אומר: בתחומי בהמ"ק נבנה...
יהודה בר אמי אמר: על חוה הראשונה היו מדיינין. אמר רבי איבו: חוה הראשונה חזרה לעפרה, ועל מה היו מדיינין? אמר רבי הונא: תאומה יתירה נולדה עם הבל; זה אומר: אני נוטלה שאני בכור, וזה אומר: אני נוטלה שנולדה עמי; ומתוך כך 'ויקם קין' " (בראשית רבה כ"ב, ז).

כפי שהעירה נחמה ליבוביץ', חז"ל הופכים את העימות של קין והבל למודל הבסיסי של האלימות והעימותים בכל תולדות האנושות. החכמים החולקים מעלים סיבות שונות המובילות לעימותים ולאלימות. יש להזכיר עוד נקודה. להלן נראה כי הנוצרים ראו בהבל אב-טיפוס של משיחם. חז"ל מבהירים לנו שגם הבל היה אדם, ושגם הוא היה נגוע באותן תאוות ורצונות שהיו לקין.

הראשון אומר שהתווכחו על רכוש ועל שליטה. אכן, שאלות של רכוש, כסף ושליטה היו מוקד לאין-סוף עימותים במהלך ההיסטוריה: גם ברמה הפרטית האישית, וגם ברמה הלאומית. ידועים דבריו של הפילוסוף רוסו בשאלה זו:

"הראשון שגידר לו חלקת אדמה, והעלה בדעתו לומר זאת לי היא, ואף מצא סביבו אנשים תמימים דיים להאמין לו, היה מייסדה האמיתי של החברה האזרחית. כמה פשעים, כמה מלחמות, כמה רציחות, כמה אומללויות וכמה זוועות היה חוסך מן המין האנושי מי שהיה עוקר את יתדות הסימון או ממלא בעפר את התעלה, וקורא אל אחיו: הישמרו לכם מהטות אוזן למתחזה! אבוד תאבדו אם תשכחו כי הפירות לכולנו הם, וכי האדמה אינה קניין איש" (ז'ן ז'ק רוסו, 'היסודות לאי-השוויון בין בני האדם', מאמרים, עמ' 161).

רוסו גם הוא טוען שהרכוש והרכושנות הם המקור להרבה פשעים, מלחמות ורציחות. אמנם, הוא מוסיף עוד כמה הנחות. רוסו מעמיד אותנו על נקודה חשובה: עצם מושג הרכוש הוא מלאכותי. בטבע אין 'רכוש'; הרכוש הוא מוסכמה של בני האדם. רוסו מוסיף וטוען שהיה מוטב לאנושות ללא הרכוש. הטענה הזו בעייתית מאוד: אם לאדם לא היו מובטחים פירות שדהו, הוא לא היה טורח לעמול עליו. כדי להסכים עם רוסו אנחנו צריכים לחשוב שהאדם הוא עד כדי כך טוב מיסודו עד שיהיה מוכן לעבוד ללא ביטחון שיקבל תמורה; או שדי לבני האדם במה שאפשר להפיק מן הטבע באופן טבעי, בלי להשקיע עמל מיוחד בתוצרים מלאכותיים. נדמה שרוסו נטה להסבר השני. לעומתו, קרל מרקס קיבל את ההסבר הראשון: לדעתו גם במציאות של ימינו אפשר לבטל את הקניין הפרטי, ובכך ייפטרו בעיות החברה והמוסר, לצד התפתחות טכנולוגית מתמדת:

"דברי ימיה של כל חברה עד כה הם דברי הימים של מלחמת המעמדות. בן חורין ועבד, פטריצי ופלבאי, ברון וצמית, אומן ושוליה, הקיצור, מדכאים ומדוכאים שרויים היו בניגוד גומלין מתמיד, נלחמו מלחמה בלתי פוסקת, עתים נסתרת, עתים גלויה... במובן זה יכולים הקומוניסטים לסכם את התיאוריה שלהם במאמר האחד: ביטול הקניין הפרטי... ככל שיתבטל ניצול האחד על ידי זולתו, כן יתבטל גם ניצול אומה אחת על ידי רעותה. בחדול ניגוד המעמדות בקרב האומות, יחדלו יחסי האיבה בין אומה לאומה" (קרל מרקס, המניפסט הקומוניסטי).

הגורם השני (השלישי לפי סדר הטקסט) שמעלה המדרש כסיבה לעימותים, למלחמות ולאלימות הוא המריבה על נשים, היינו - יצר המין. ברמה האישית הפרטית, כולנו מכירים עימותים רבים על רקע זה. ברמה הבינלאומית, קשה יותר לראות את המין כרקע וכסיבה לעימותים; אם כי כולם מכירים את הסיפור של מלחמת טרויה, שהחלה בגלל מאבק על הלנה היפה מספרטה. פרויד הדגיש מאוד את המין כמקור לסכסוכים ולמתחים. אך הוא טוען שרגש התוקפנות הוא "ברייה בפני עצמה", שהמין הוא רק אפיק אחד שרגש זה מתגלם בו. ראשית כל, פרויד דוחה בתוקף את עמדתם של הקומוניסטים שהרכוש הוא המקור לכל המחלוקות והאלימות, ואחר כך הוא מציע את עמדתו שלו:

"הקומוניסטים סבורים שגילו את הדרך לגאולה מן הרוע. האדם הוא טוב בעליל, חפץ בטובת זולתו, אבל מוסד הרכוש הפרטי השחית את טבעו. הבעלות על נכסים פרטיים נותנת לאחד את הכוח, ובכך מעמידה אותו בפיתוי להתעמר בזולתו, ומי שאין בידו נכסים חייב להתקומם באיבה נגד מדכאו. אם יבוטל הרכוש הפרטי, אם ייעשו כל הטובין לנחלת הכלל וכל בני האדם יוכלו לחלוק בהנאה המופקת מהם, אזי ייעלמו רוע הלב והאיבה בין בני האדם....
את ההנחה הפסיכולוגית העומדת בבסיסה [של השיטה הקומוניסטית] יכול אני לזהות כאשליה נטולת אחיזה. על ידי ביטול הרכוש הפרטי ניטל מדחף התוקפנות האנושי אחד מכליו, שבוודאי הוא כלי רב כוח, אך בלא ספק לא החזק ביותר... אם תבוטל הזכות האישית לבעלות על נכסים חומריים, עדיין תעמוד בעינה זכות היתר על יחסי מין, אשר תיהפך בהכרח מקור לקנאה העזה ביותר ולאיבה התהומית ביותר בין בני אדם השווים בכל שאר התחומים. והיה אם תבוטל גם זכות יתר זו על ידי שחרור מלא של חיי המין, קרי אם תתבטל גם המשפחה, גרעין התרבות, אזי אין אמנם לחזות באילו דרכים חדשות תלך התפתחות התרבות, אולם ניתן לצפות לדבר אחד, והוא, שתכונתו העמידה של הטבע האנושי תלך בעקבותיה גם לשם" (ז' פרויד, 'תרבות בלא נחת', התרבות והדת, עמ' 117-118).

פרויד טוען שהמין הוא כוח חזק יותר ומסכסך יותר מאשר הרכוש; אך כל אלה הן רק אמתלאות, אמצעים למימוש התוקפנות הטבעית שגלומה באדם.

ההצעה השלישית במדרש היא שקין והבל רבו בחלקו של מי ייבנה המקדש. הצעה זו קרובה מאוד לפשט שמצאנו בכתובים, שהרי שם אכן קין קינא בהבל על שהבל היה רצוי יותר לפני ה'. אך המדרש מראה לנו איך בקלות יכולה מחלוקת דתית להפוך למחלוקת של אינטרסים. הקנאה על הקרבה לה' היא דתית לחלוטין. הוויכוח על מיקומו של בית המקדש מערב גם אינטרסים כלכליים וטריטוריאליים: מי יזכה בהשפעה וביוקרה? כך או כך, לפי הצעה זו מחלוקות דתיות גורמות למלחמות ולאלימות. אין כאן זלזול בדת, אלא להפך: הכרה בחשיבותה ובמשמעותה. אמנם, יש כאן גם אזהרה לא להפוך מחלוקת דתית לאלימות.

רבי יהודה הלוי פירש באופן דומה את מחלוקתם של קין והבל:

"על הארץ הזאת נפלה המחלוקת והקנאה בראשונה בין הבל ובין קין, כאשר בקשו לדעת מי משניהם יירצה לבוא במקום אדם, כסגולתו וגרעינו, ובזה יהיה הוא היורש את הארץ, והוא המדובק בעניין האלוהי, ואחיו לא יהיה כי אם כקליפה" (ספר הכוזרי, מאמר שני, יד).

רבי יהודה הלוי שם בפי מלך כוזר דברים אקטואליים בהקשר זה:

"יש אפוא בלא ספק מעשה הרצוי מצד עצמו, לא מצד כוונת עושהו. כי אם לא כן, מה לנוצרים ולמוסלמים, אשר חלקו ביניהם את העולם המיושב, נלחמים זה בזה, אם כי כל אחד מהם עבד את האלוה מתוך כוונה זכה, ונהג נזירות ופרישות וצם והתפלל, ויצא למערכה במגמה להרוג את חברו, בהאמינו כי יש בזה צדקות גדולה והתקרבות אל האלוה, ובהילחמם זה בזה מאמין כל אחד מהם כי במותו יזכה לגן עדן" (כוזרי, מאמר ראשון, ב).

ההוגה הנוצרי אוגוסטינוס רואה גם הוא ברצח הבל אב-טיפוס לאלימות אנושית, ובפרט לאלימות על רקע דתי. אך הוא מדגיש לא מחלוקת בין אנשים דתיים, אלא מחלוקת בין עובדי האל למתעלמים ממנו, בין "הטובים" ל"רעים":

"שני הורים אלה של מין האדם, קין היה בכורם, והוא השתייך לעיר האדם; אחריו נולד הבל, שהשתייך לעיר האלוהים...
בונה העיר הארצית היה אפוא הורג אחיו. גברה עליו הקנאה, והוא המית את אחיו עצמו ובשרו, אזרח העיר השמימית ותושב ארעי עלי אדמות... אשר לאחים אלה, קין והבל, לא אותן תשוקות ארציות הפעימו את שניהם, ולא הפחד ששלטונו יפחת אם ימשלו שניהם גרם לקנאתו של הרוצח - שכן הבל לא חפץ למשול בעיר שבנה אחיו - אלא השנאה היא שהניעה אותו, אותה שנאה שטנית ומקנאת שחשים הרעים כלפי הטובים... הרשעים נלחמים ברשעים; הטובים גם הם נלחמים ברשעים" (אוגוסטינוס, עיר האלוהים, XV).

אך, למרבה הצער, אלימות על רקע דתי אינה תמיד בין רשעים לצדיקים, אלא הרבה פעמים בין "צדיקים" ל"צדיקים" אחרים. על כן, אין טוב מלחתום בדברי הנצי"ב, אשר האריך להזהיר מאלימות על רקע אמונות דתיות:

"והעניין דנתבאר בשירת האזינו על הפסוק 'הצור תמים פעלו וגו' צדיק וישר הוא'. דשבח ישר הוא נאמר להצְדיק דין הקב"ה בחורבן בית שני, שהיה דור עיקש ופתלתל, ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן מפני שנאת חינם שבלבם חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס, ובאו על ידי זה לידי שפיכת דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית. ועל זה היה צידוק הדין, שהקב"ה ישר הוא, ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות, אע"ג שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסות יישוב הארץ. וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו ישרים, היינו - שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים, מכל מקום היו עמם באהבה וחשו לטובתם, באשר היא קיום הבריאה" (העמק דבר, פתיחה לספר בראשית).

---