אש דת למו -
שיעור 22
דחיית שעיר המשתלח
שמריה טואף / דחיית שעיר המשתלח
מבוא
וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה
וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּֽר: (ויקרא ט"ז כ"ב)
הפסוק עוסק במצות שילוח השעיר אלא שמצינו פערים בין שני חלקיו:[1]
1. הגדקת ה"נוסע": בחלק הראשון ה"נוסעים" הם העוונות ואילו בחלק השני ה"נוסע" הוא השעיר.
2. זהות ה"מסיע": בחלק הראשון השעיר הוא המסיע, ואילו בחלק השני האיש העתי הוא המסיע.[2]
3. יעד הנסיעה: בחלק הראשון היעד הוא "
ארץ גזרה" ואילו בחלק השני מדובר על "מדבר".
פערים אלה מובילים בהכרח להבנה שיש שני "מסעות" שונים, המסודרים על פי חלקי הפסוק. בדברינו הבאים נבסס את המודל של שני מסעות (או שמא של "מסע כפול") ונגדיר את משמעותו של כל אחד מהם.
כמו כן, נדון בכמה נקודות הזוקקות בירור:
[1] החלוקה בוצעה על פי מיקומה של האתנחתא. היא נעשתה כבר בחידושי הגר"מ והגרי"ד (עבודת יוה"כ פ"ג ה"ז, ד"ה לפי"ז ניחא) ושם החלק הראשון הוגדר כחלק מעבודות הכהן הגדול, בעוד שחלק השני הוגדר כדין ב"חפצא של השעיר", וקשור לכפרה עצמה. [2] ע"פ הפסוק הקודם: "וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּֽרָה". [3] אפשר היה לחלוק על עצם קיומו של המודל הכפול, וממילא הקושיה נפתרת מאליה, אלא שהמודל בוסס בפשטי המקראות וממילא עלינו להתמיד בו. [4] כפי שעולה שברלב"ג על אתר "והנה בזה תועלת ליישב בלבם שכבר נתכפרו להם עוונותיהם". [5] בסוף דבריו מטפל הרמב"ן בבעיה התיאולוגית שעולה כתוצאה מפירושו. [6] בפרקי דר' אליעזר אותו מצטט הרמב"ן עולה שהקרבן לשר הוא הפר עם העוונות עליו, אלא שבדברי הרמב"ן עצמו הדברים לא עלו, גם קושי של הקרבה לאלילים מתורץ אחרת (על ידי התפישה של העוונות על השעיר כחלק מהנתינה לשר). [7] ישנם מגון דינים המוכיחים את הזיקה של השעיר הפנימי לשעיר החיצון. ביניהם: הצורך לשלוח לאחר השחיטה של שעיר פנימי, שריפה של הפנימי לאחר הגעת החיצון למדבר, שווים במראה, קומה ודמים, לקיחה אחת ועוד. [8] משא יד ח"א עמ' ר"ד ד"ה ברמב"ם [9] יודגש כי לפי דברינו יש לחלק בין המילה "מדבר" הכתובה בפסוק, לבין ה"מדבר" של ספרות חז"ל (משניות ותלמוד בבלי) שמכונת ל"ארץ גזירה". [10] רמז לצמצום תפקידו של האיש העתי בצעידת השעיר ניתן למצא בתוספתא (כפורים פ"ג הי"ד) "שאלו את ר' ליעזר... חלה משלחו מהו לשלחו ביד אחר...וחכמים אומ' חלה מרכיבו...".הבבלי הבין שהתוספתא מתכונת למרכיבו על כתפו (מה שלכאורה מעלים את החידוש שרצינו להוציא מהתוספתא), אלא שגם בהבנה של הבבלי ניתן להצביע על כך שתלמידי ר' אליעזר הניחו שישנה בעיה באי הליכה עצמאית של השעיר, ויתכן שדבריהם לא נדחו לחלוטין, אלא שאין צריך בכך שהשעיר ילך למקום מסוים, אלא רק שימצא במקום מרוחק ו"יפרוק" שם את העוונות. [11] שהיא הסמל לכפרה על בני ישראל שהרי המשנה (יומא פ"ו מ"ח) יצרה זיקה בינה לפסוק "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו". [12] נדגיש כי ניתן להצביע על תפישה אחרת בהלבנת לשון של זהורית, לאור קיומה של לשון זהורית נוספת (לאור דברי המשנה פ"ו מ"ו והגמ' בס"ז, א), ולטעון שגם הדחיה היא קיום בכפרה. ניתן להציע שהלשון השנייה נמצאת על השעיר כדי "לקשר" בינו ללשון השניה הנמצאת במקדש, וחשש הסוגיה כאן היא שהלשון כאן תלבין (באופן שווה ללשון הנמצאת במקדש) בגלל ההגעה למדבר, והאיש העתי יתרשל במלאכת הדחיה מכיוון שתזוח דעתו. לפי זה, נצטרך להניח שהמיקום של הדחייה הוא המיקום של סיום פעולת ה"פריקה" של החלק הראשון בפסוק (כדי שברמה המעשית החשש שמציגה הסוגיה יהיה סביר). [13] ואז צ"ע האם אין כלל "כפרת דברים" או שמא יש קיום כפרה גם בשעיר המשתלח (לפחות בחלק מפעולותיו) אבל אין הוא לעיכובא. [14] נראה שר' יהודה אינו רואה שם קיום עצמאי בשעיר המשתלח, אלא רק הסתפחות אל השעיר לה'. [15] יש להעיר שהסוגיה שם כורכת את שעיר המשתלח יחד עם פרה אדומה, אלא שרש"י שם לא גרס "פרת חטאת", ואילו הר"ח שגרס הציע חילוק בין הדברים. הרמב"ן עה"ת המצוטט לעיל הציע (בהקשר אחר) שגם בפרה אדומה יש ניחוח של הקרבה שאינה לה' (ואומות העולם טועות לחשוב בה שאנו עושים כמעשיהן).
- נראה שהנסיעה הראשונה מתחילה מהמקדש (שם הכהן "מטעין" על השעיר את העוונות) ומסתיימת ב'פריקה' ב"ארץ גזרה", אך לא ברור היכן מתחיל המסע השני – האם באותה נקודה כמו המסע הראשון, או שמא בנקודה אחרת.
- בנוסף, יש לשאול ביחס למסע השני מה היא הפעולה המסיימת אותו, וכן, מי הוא מקיים המצוה והאחראי לקיומה (שכן ברור שאפילו אם המצוה מתקיימת בשעיר עצמו אין הוא מקיים המצוה בה).
- ניתן לדון על המסע השני כספיח של המסע הקודם: לאחר ש"קרון המשא" פרק את העוונות, יש לשלח גם אותו כחלק מהרצון "לסלק" מהמרחב את העוונות[4] עצמם וגם את זכרם.
- יש קיום עצמאי לחלוטין במסע השני.
[1] החלוקה בוצעה על פי מיקומה של האתנחתא. היא נעשתה כבר בחידושי הגר"מ והגרי"ד (עבודת יוה"כ פ"ג ה"ז, ד"ה לפי"ז ניחא) ושם החלק הראשון הוגדר כחלק מעבודות הכהן הגדול, בעוד שחלק השני הוגדר כדין ב"חפצא של השעיר", וקשור לכפרה עצמה. [2] ע"פ הפסוק הקודם: "וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּֽרָה". [3] אפשר היה לחלוק על עצם קיומו של המודל הכפול, וממילא הקושיה נפתרת מאליה, אלא שהמודל בוסס בפשטי המקראות וממילא עלינו להתמיד בו. [4] כפי שעולה שברלב"ג על אתר "והנה בזה תועלת ליישב בלבם שכבר נתכפרו להם עוונותיהם". [5] בסוף דבריו מטפל הרמב"ן בבעיה התיאולוגית שעולה כתוצאה מפירושו. [6] בפרקי דר' אליעזר אותו מצטט הרמב"ן עולה שהקרבן לשר הוא הפר עם העוונות עליו, אלא שבדברי הרמב"ן עצמו הדברים לא עלו, גם קושי של הקרבה לאלילים מתורץ אחרת (על ידי התפישה של העוונות על השעיר כחלק מהנתינה לשר). [7] ישנם מגון דינים המוכיחים את הזיקה של השעיר הפנימי לשעיר החיצון. ביניהם: הצורך לשלוח לאחר השחיטה של שעיר פנימי, שריפה של הפנימי לאחר הגעת החיצון למדבר, שווים במראה, קומה ודמים, לקיחה אחת ועוד. [8] משא יד ח"א עמ' ר"ד ד"ה ברמב"ם [9] יודגש כי לפי דברינו יש לחלק בין המילה "מדבר" הכתובה בפסוק, לבין ה"מדבר" של ספרות חז"ל (משניות ותלמוד בבלי) שמכונת ל"ארץ גזירה". [10] רמז לצמצום תפקידו של האיש העתי בצעידת השעיר ניתן למצא בתוספתא (כפורים פ"ג הי"ד) "שאלו את ר' ליעזר... חלה משלחו מהו לשלחו ביד אחר...וחכמים אומ' חלה מרכיבו...".הבבלי הבין שהתוספתא מתכונת למרכיבו על כתפו (מה שלכאורה מעלים את החידוש שרצינו להוציא מהתוספתא), אלא שגם בהבנה של הבבלי ניתן להצביע על כך שתלמידי ר' אליעזר הניחו שישנה בעיה באי הליכה עצמאית של השעיר, ויתכן שדבריהם לא נדחו לחלוטין, אלא שאין צריך בכך שהשעיר ילך למקום מסוים, אלא רק שימצא במקום מרוחק ו"יפרוק" שם את העוונות. [11] שהיא הסמל לכפרה על בני ישראל שהרי המשנה (יומא פ"ו מ"ח) יצרה זיקה בינה לפסוק "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו". [12] נדגיש כי ניתן להצביע על תפישה אחרת בהלבנת לשון של זהורית, לאור קיומה של לשון זהורית נוספת (לאור דברי המשנה פ"ו מ"ו והגמ' בס"ז, א), ולטעון שגם הדחיה היא קיום בכפרה. ניתן להציע שהלשון השנייה נמצאת על השעיר כדי "לקשר" בינו ללשון השניה הנמצאת במקדש, וחשש הסוגיה כאן היא שהלשון כאן תלבין (באופן שווה ללשון הנמצאת במקדש) בגלל ההגעה למדבר, והאיש העתי יתרשל במלאכת הדחיה מכיוון שתזוח דעתו. לפי זה, נצטרך להניח שהמיקום של הדחייה הוא המיקום של סיום פעולת ה"פריקה" של החלק הראשון בפסוק (כדי שברמה המעשית החשש שמציגה הסוגיה יהיה סביר). [13] ואז צ"ע האם אין כלל "כפרת דברים" או שמא יש קיום כפרה גם בשעיר המשתלח (לפחות בחלק מפעולותיו) אבל אין הוא לעיכובא. [14] נראה שר' יהודה אינו רואה שם קיום עצמאי בשעיר המשתלח, אלא רק הסתפחות אל השעיר לה'. [15] יש להעיר שהסוגיה שם כורכת את שעיר המשתלח יחד עם פרה אדומה, אלא שרש"י שם לא גרס "פרת חטאת", ואילו הר"ח שגרס הציע חילוק בין הדברים. הרמב"ן עה"ת המצוטט לעיל הציע (בהקשר אחר) שגם בפרה אדומה יש ניחוח של הקרבה שאינה לה' (ואומות העולם טועות לחשוב בה שאנו עושים כמעשיהן).
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)