אש דת למו -
שיעור 16
רווחה כלכלית ודיני נזיקין בהלכה
נדב כ"ץ / רווחה כלכלית ודיני נזיקין בהלכה
מבוא
בבסיסה של כל חברה השואפת לחיים תקינים, ישנן תקנות חברתיות, חוקיות, שמטרתן לשמור על קיומה התקין של החברה ומהלך העניינים הסדיר בה.
מצב בו איש הישר בעיניו יעשה, אינו בא בחשבון בחברה השואפת להיות טובה, מוסרית ולהתקיים לאורך זמן. כבר בימי קדם, בכל רחבי העולם, נקבעו מודלים שונים של תקנות ועקרונות בדיוק בשביל מטרות אלו. גם בהלכה ובתורה, שחד הן, ניתן למצוא תקנות שמטרתן לסייע לכינון חברה מוסרית וטובה יותר.
במאמר זה, אבקש לדון בהיבט החברתי והרעיוני של אחת מתקנות אלה, ולברר את שביסודה ואת פרטיה. בנוסף, אבקש לדון בבסיסם הרעיוני של דיני הנזיקין בהלכה, ולדון בכמה עקרונות הקשורים לנזקים ומניעתם.
תקנת הלקוחות
ישנה מימרא משמו של רב פפא המוזכרת מספר פעמים ברחבי התלמוד, ובה שני דינים בעניין גביית הלוואות. באחד המקומות, מוזכרות אף הסיבות לאמירותיו אלו של רב פפא:
אמר רב פפא, הילכתא: מלוה על פה - גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות; גובה מן היורשין - שיעבודא דאורייתא, ואינו גובה מן הלקוחות - דלית ליה קלא. (בבלי קדושין יג:)
רב פפא מורה, כי ניתן לגבות הלוואה שניתנה בעל-פה (ללא שטר), גם מיורשיו של אדם לאחר מותו. יתרה מזו, אין אפשרות לגבות מלוה מן הסוג הנ"ל מלקוחותיו של אדם שכבר קנו ממנו שדה טבין ותקילין.
בפשטות, במקרה שאדם הלווה דמים לרעהו, דין תורה הוא שנכסיו של הלווה משועבדים למלווה עד לפירעון החוב. אולם, רב פפא מסייג דין זה: אם מדובר בהלוואה בעל־פה, דהיינו, לא בשטר, והלווה מכר או נתן במתנה את נכסיו המשועבדים למלווה לאדם אחר (להלן: הלוקח), אין המלווה רשאי לגבות את המעות מן הלוקח. לעומת זאת, אם בעל החוב מת, אזי יחד עם רכושו, עבר החוב ליורשיו, ומלמדנו רב פפא כי ניתן לגבות מהם. לבד מן הרובד הפשוט של התקנה, כנראה עומדת בבסיסה הבנה מעמיקה יותר של דעת בני האדם ומעשיהם, והיא שהשפיעה על הקביעה הכלכלית.
כדי להבין את שורש התקנה, יש להבין כיצד היא פועלת. כמובן, יש להתחשב במחלוקת האם שעבוד נכסים הוא מן התורה או לא:
לדעת הסוברים ששעבוד הוא דאורייתא, ומשום כך יש לגבות מן היורשים, מדובר בגבייה פשוטה למדי, שהרי הנכס כבר משועבד וקנוי למלווה, וכל שנותר הוא רק להעמידו בחזקתו.
לעומת זאת, לאוחזים בדעה ששעבוד אינו מן התורה, העניין מעט מורכב יותר. הריטב"א (על אתר) מציע דרך להסבר. לדעתו, הסוברים ששעבוד אינו מן התורה, יאמרו כי הגבייה אינה פשוטה כלל, מפני שמדובר בקניין לחצאים. מהו קניין לחצאים? באופן רגיל, חפצים השייכים לאדם (באופן מלא ולא בתורת שותפות או דבר אחר) קנויים לו לגמרי, ולו הזכות הממונית המלאה בהם. לענין זה, שעבוד הוא קניין שונה: אמנם רוב הזכויות הממוניות בנכס מצויות אצל בעליו "החוקיים", אך הן גם נזקפות לזכות החוב שאליו שועבד הנכס, וכתוצאה מכך גם לאדם שהלווה את החוב (לא זכויות מוחלטות). למשל, רק אם החוב לא נפרע בזמנו, יכול המלווה לרדת לנכסיו של הלווה ולגבות חובו מהם בלא תהליך קניין מלא (מספיק שטר אישור מבית דין – שטר טירפא). זהו קניין לחצאים: קניין בו לא קנויות כל הזכויות הממוניות בנכס משעת הקניין. בעצם, מסביר הריטב"א כי לדעת הסוברים כי שעבוד אינו מן התורה, כיוון שמדובר בקניין חלקי, שאינו חל משעת הלוואה אלא רק כשלא נפרע החוב; אזי מצד הדין, כל הנכסים שמכר הלווה לפני תאריך הפירעון או כל הנכסים שנפלו ליורשים לפני תאריך זה אינם בתורת שעבוד וגבייה, וכעקרון לא ניתן לגבות מהם שום מלווה, אפילו לא כזו הנתמך בשטר. כעת, אם לווה לא יהיה מסוגל לפרוע את חובו, מדוע שילווה כלל? כדי למנוע מצבים כעין אלה, תיקנו חכמים תקנה לפיה הלוואה הנתמכת בשטר ניתן יהיה לגבות גם מן הלקוחות, כדי לא לגרום למצב בו אנשים ימנעו להלוות לחבריהם בעת הצורך ("שלא תנעול דלת בפני לווין"). ברם, במקרה דנן מדובר במלווה על פה. על כן, הואיל ושעבוד אינו דאורייתא, ותקנת חכמים "שלא תנעול דלת בפני לווין" נתקנה רק על מלווה בשטר, הדין במקומו עומד, וניתן לגבות מן היורשים אך לא מן הלקוחות.
אגב דרך פעולתה של התקנה, הזכרנו את הסיבה החברתית לתיקונה – "שלא תנעול דלת בפני לווין". מדוע יש לחכמים אינטרס לתקן תקנה שתקל על אנשים להלוות ולגבות כספים? ומדוע לא נִתַּקנה זו גם על מלווה על פה? ניתן להסביר בפשטות, כי חכמים מעודדים רק הלוואות בפיקוח בית דין. אם חכמים היו מתקנים שניתן לגבות נכסים משועבדים מן הלקוחות גם במלוה על פה, לא היה שום עניין מיוחד לאנשים לגשת לבית דין לפקח על הלוואתם גם אם לא כדי שתהיה מיושבת עם דיני התורה. הלכך, חכמים לא תיקנו שניתן לגבות מן הלקוחות אלא במלווה בשטר. אפשר לומר, כי אחת מן הבעיות המרכזיות שהיו לחכמים עם מלווה על פה, היא שלא ניתן לפקח עליה. לא ניתן לדעת אם ללוה יכולת כלכלית להשיב את המעות שלווה, וכך יכולות להווצר בעיות, אותן כמובן עדיף למנוע. האף אומנם מלווה על פה בעייתי עד כדי כך? האם מלווה שאינה מפוקחת ולא ניתן לדעת אם הלווה יכול להשיבה בעייתי עד לרמה שנצרכת תקנה בעניין?
בשנת 2008, עם פרוץ המשבר הכלכלי הגדול בארה"ב נוכח העולם לדעת כי הלוואות שלא ניתן לגבות אותן הן אכן בעיה. הבנקים הגדולים, הלוו כספים לאנשים תוך שידעו כי אלו לא יוכלו להחזירם. לאחר מכן, חפצו הבנקים להמשיך ולבצע השקעות ומסחר, אך גילו שאין ברשותם די הון נזיל אותו יוכלו להשקיע. כדי לפתור את הבעיה, מכרו הבנקים את שטרי ההלוואות הנ"ל בקבוצות ובמחיר מוזל. כך, אם יוחזרו ההלוואות, הקונים ירויחו את ההפרש מסכום הקנייה, ובאותה מידה, הבנקים יהנו מכספים זמינים להשקעה כתוצאה מן המכירה, גם אם בהפסד חלקי. בהמשך, אוגדו הלוואות לקבוצות ונמכרו, וקבוצות המאגדות קבוצות הלוואות נוצרו גם הן ונמכרו. לכשהגיעה עת פירעון החובות, ללווים, כצפוי, לא היו האמצעים להחזירן, וכל שטרי החוב שמכרו הבנקים נתגלו כחסרי ערך. בעקבות כך, התפוצצה בועת ההלוואות שנוצרה ממכירת כסף שדה-פאקטו לא היה קיים.
כששני אנשים המעוניינים להתקשר ביניהם בקשר של הלוואה מגיעים לבית דין, בית דין עורך בדיקות מסויימות כדי לוודא שאכן יוכל הלווה להשיב את הכסף. כמו כן, לפני קניית קרקע, ניתן לבדוק האם היא משועבדת לחוב ולאדם בשטר. אם חכמים יתירו גביית חובות מן הלקוחות גם במלווה על פה, שברור שלא נבדקה כראוי (ובפועל, לא ניתן לוודא שהכסף קיים), הדבר עלול לגרום לבעיות חמורות בשוק ובסופו של דבר לנעול דלת בפני לווים. לכן, חכמים תיקנו שלא ניתן לגבות נכסים משועבדים מן הלקוחות במלוה על פה אלא רק במלווה הנתמכת בשטר.
אתיקה של נזיקין[1]
בבואנו לעסוק בדיני נזיקין בכלל, ובמוסר מאחוריהם בפרט, יש להניח כי המצב האידיאלי אליו יש לשאוף, הוא קיומה של חברה אוטופית בה אין נזקים כלל, לא בין אדם לחברו ולא נזקי רכוש. במצב זה, כולם, קטן כגדול, נרתמים למען מטרה גדולה יותר, תוך התחשבות בזולתם ובסובב אותם.
כדי לקבוע מהו מוסר, ראשית שומה עלינו לקבוע מהו צדק, הן במובן הפרטי והן במובן הכללי.
אריסטו, מגדולי הפילוסופים היוונים של ימי קדם, הגדיר שני סוגי צדק:
[1] הפרק מבוסס ברובו על שיעורו של הרב שמואל שמעוני בשלהי זמן חורף תשע"ח. [2] 'Maximized aggregate welfare': הרווחה המצרפית המקסימלית. מונח מתחום כלכלת הרווחה המתאר מצב שבו תנאיהם של כמה שיותר פרטים בחברה מגיעים למקסימום אפשרי התורם להגדלת הרווחה הכללית. [3] עקרון נוסף העולה מדבריו של החת"ס הוא חשיבות הרווחה הכללית של החברה. במקום אחר בשו"ת (חו"מ קע"ז) הוא פוסק כי במקרה של פדיון שבויים, אם הציבור צריך לשלם מס גבוה מאוד וזה יגרום לדוחק כלכלי בציבור, מדובר בפיקוח נפש מבחינה ציבורית ואין חובה לפדות. בעצם, החת"ס מרחיב את דין פיקוח נפש מהרמה הפרטית אל הרמה הציבורית: גם חברה ענייה הינה בגדר פיקוח נפש, ולעיתים מצב כזה אף יכול לדחות חובות קהילתיות אחרות כגון פדיון שבויים. [4] Learned Hand. נודע ביחוד בזכות השימוש שלו במודלים כלכליים כדי לבחון שאלות משפטיות, ופרט בדיני הנזיקין. [5] נוסחת הנד: ההסתברות להתרחשות הנזק: P. שיעור הנזק: L. עלות המניעה/העול: B. תוחלת הנזק: P*L, כל עוד P*L<B, הנזק יעיל, ונוצרה הרתעה. אך כאשר P*L>B, הנזק אינו יעיל, המזיק התרשל, יש לחייבו ולא נוצרה הרתעה. [6] המינוח התיאורטי המקובל לתיאור אדם מסוים הנקרא כך עקב יכולותו למנוע את הנזק בעלות המינימלית האפשרית. [7] גישה זו מיוחסת לכלכלן בריטי בן תקופתנו בשם רונלד קוז (Ronald Coase). [8] ניתן לומר אולי, כי אם מונע הנזק הזול הוא הניזק עצמו, יש לחייבו במניעת הנזק, ולהרחיק עצמו ורכושו מן הנזק. לדבר תקדימים רבים גם בספרת התורנית (למשל, בקונטרס דינא דגרמי לרמב"ן) וקצרה היריעה מהכיל. [9] למשל, במסכת בבא קמא כ"ג, א ד"ה "בששימר גחלתו". שם אמנם מדובר על שמירת נזקי אש, אך העיקרון העולה משם יכול להיות מיושם גם לעניינים אחרים. כיוון ששמר בעלי הגחלת כ"דנטרי אינשי", לא חייבו אותו חכמים על נזקיו במלא החומרה.
- צדק מתקן: במקרה שנעשה נזק, על המזיק לתקנו ולהשיב את המצב לקדמותו. למשל, אם ראובן גרם נזק לשמעון, אך סביר, שעל ראובן לשלם לשמעון את שווי הנזק כדי להשיב את האיזון שהופר על כנו.
- צדק מחלק: עוד לפני שנעשה נזק, יש לבחון את מצב החברה ולקבוע מפתח לחלוקת הטובין הכלליים בה. למשל, מן הצדק וההיגיון שמלך יחלק את משאבי ארצו בצורה הוגנת בין נתיניו.
- גישות דאונטולוגיות: על עושה המעשה לבחון במונחים של צדק טהור, משמע, נכון או לא נכון, באם הפעולה שהוא מבצע עומדת בסטנדרטים מוסריים, אשר אינם משתנים בנסיבות המקרה. לפי תיאוריה זו, לפעולות ערך מוסרי חיובי או שלילי בפני עצמן ובמנותק מן התוצאות שלהן, וכך יש גם לבחון אותן. תומך מפורסם של גישה זו הוא הפילוסוף הנודע עמנואל קאנט.
- גישות תועלתניות: על האדם לבחון האם הפעולה שהוא מבצע או התקנה שהוא מתקן יעילה לכלל ומבחינת חברתית, והאם היא תגדיל את הרווחה המצרפית.[2] התועלתנות מייחסות לתוצאות הפעולה חשיבות גבוהה יותר מלחשיבות הערכית שלה, וכיון שכך, התוצאות מצדיקות את המעשים.
- במובנים של צדק טהור, נזק הינו פגיעה באדם אחר ולכן לפעולה זו ערך מוסרי שלילי והיא פסולה.
- גם מבחינה תועלתנית, נזק הוא תקלה, הדורשת משאבים כדי לתקנה, ותוצאתו אינה מצדיקה את עשייתו.
- אף משיקולי מוסר וחברה שונים, גרימת נזק הינה מעשה פסול: ממונו ורכושו של אדם קשורים אליו בקשר הדוק. במידת מה, עצם עובדת בעלותו של אדם על חפצים, היא חלק מקיומו בעולם, ואומרת רבות על מיהו האדם וכיצד הוא רואה את עולמו. פגיעה ברכושו של אדם היא למעשה, במובנים מסויימים, פגיעה בו. יתר על כן, כשם שפגיעה באחד מאברי גופו של אדם הינה פסולה ולא ראויה מטעמים שונים, גם פגיעה ברכושו של אחר בכוונה תחילה אינה מוסרית כלל ועיקר.
[1] הפרק מבוסס ברובו על שיעורו של הרב שמואל שמעוני בשלהי זמן חורף תשע"ח. [2] 'Maximized aggregate welfare': הרווחה המצרפית המקסימלית. מונח מתחום כלכלת הרווחה המתאר מצב שבו תנאיהם של כמה שיותר פרטים בחברה מגיעים למקסימום אפשרי התורם להגדלת הרווחה הכללית. [3] עקרון נוסף העולה מדבריו של החת"ס הוא חשיבות הרווחה הכללית של החברה. במקום אחר בשו"ת (חו"מ קע"ז) הוא פוסק כי במקרה של פדיון שבויים, אם הציבור צריך לשלם מס גבוה מאוד וזה יגרום לדוחק כלכלי בציבור, מדובר בפיקוח נפש מבחינה ציבורית ואין חובה לפדות. בעצם, החת"ס מרחיב את דין פיקוח נפש מהרמה הפרטית אל הרמה הציבורית: גם חברה ענייה הינה בגדר פיקוח נפש, ולעיתים מצב כזה אף יכול לדחות חובות קהילתיות אחרות כגון פדיון שבויים. [4] Learned Hand. נודע ביחוד בזכות השימוש שלו במודלים כלכליים כדי לבחון שאלות משפטיות, ופרט בדיני הנזיקין. [5] נוסחת הנד: ההסתברות להתרחשות הנזק: P. שיעור הנזק: L. עלות המניעה/העול: B. תוחלת הנזק: P*L, כל עוד P*L<B, הנזק יעיל, ונוצרה הרתעה. אך כאשר P*L>B, הנזק אינו יעיל, המזיק התרשל, יש לחייבו ולא נוצרה הרתעה. [6] המינוח התיאורטי המקובל לתיאור אדם מסוים הנקרא כך עקב יכולותו למנוע את הנזק בעלות המינימלית האפשרית. [7] גישה זו מיוחסת לכלכלן בריטי בן תקופתנו בשם רונלד קוז (Ronald Coase). [8] ניתן לומר אולי, כי אם מונע הנזק הזול הוא הניזק עצמו, יש לחייבו במניעת הנזק, ולהרחיק עצמו ורכושו מן הנזק. לדבר תקדימים רבים גם בספרת התורנית (למשל, בקונטרס דינא דגרמי לרמב"ן) וקצרה היריעה מהכיל. [9] למשל, במסכת בבא קמא כ"ג, א ד"ה "בששימר גחלתו". שם אמנם מדובר על שמירת נזקי אש, אך העיקרון העולה משם יכול להיות מיושם גם לעניינים אחרים. כיוון ששמר בעלי הגחלת כ"דנטרי אינשי", לא חייבו אותו חכמים על נזקיו במלא החומרה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)