מועד קטן | דף כה | קריעה בשעת יציאת נשמה

במסגרת הדיון על מקרים שונים שבהם יש לקרוע לאות אבל מביאה הגמרא בסוגייתנו ברייתא:

"רבי שמעון בן אלעזר אומר: העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע. למה זה דומה – לספר תורה שנשרף, שחייב לקרוע".

הגמרא מבהירה שקריעה זו שייכת גם כשהנפטר לא היה תלמיד חכם, וכן כשהוא אינו קרובו של האדם המחויב לקרוע. די בכך שאדם נמצא במעמד יציאת נשמתו של אדם מישראל כדי שיתחייב בקריעה. מה טיבה של קריעה זו?

הגמרא מדמה את הקריעה בשעת יציאת הנשמה לקריעה על ספר תורה שנשרף. הרמב"ן, בספרו 'תורת האדם', העוסק בעניינים הקשורים לסוף החיים, מפרש בשם רש"י: "שעדיין היה זה יכול ללמוד, והוה לי' ס"ת". לפי הסבר זה הקריעה מתייחסת לאובדן הפוטנציאל שהיה גלום באדם – אילו היה האדם מוסיף לחיות היה ביכולתו ללמוד תורה ולהפוך ל'ספר תורה חי', ומאחר שמת – אבד ספר תורה זה. הרמב"ן עצמו חולק על כך:

"ולי נראה שהנפש בגוף כאזכרות בגוילין, ומשל בעלמא הוא, לומר שהוא הפסד גדול וחרדה רבה וחייב אדם לקרוע עליה כאלו נשרף ס"ת לפניו.    
א"נ לומר כשם שקורעין עליה כך קורעין על מקיימי מצותיה, שבשרפתה אובדין מצות של כתיבה, ובמיתת עושיה אובדין מצות של מעשה. הלכך על כל אדם מישראל קורעין ואפילו על אשה".

הרמב"ן מציע שני הסברים לדמיון שבין יציאת הנשמה לשריפת ספר תורה:

א. הנשמה, בדומה לספר תורה, חשובה ביותר, ואובדנה מצדיק קריעה לאות צער (אפשר שרעיון דומה עולה גם מדברי רש"י בסוגייתנו, ואכמ"ל).

ב. הנשמה, בדומה לספר תורה, התקדשה בעקבות המצוות שנעשו בה: ספר התורה התקדש בעקבות המצווה שהתקיימה בכתיבתו, והנשמה התקדשה בעקבות המצוות שעשה בעליה בעודו בחיים. אובדן 'חפץ מצווה' זה, שהתקדש במעשים טובים, מצריך קריעה (אפשר שכך עולה מדברי רש"י במסכת שבת קה ע"ב ד"ה לספר).

ההבדל בין הפירוש שהביא הרמב"ן בשם רש"י ובין הפירושים שהציע הרמב"ן עצמו הוא שלפי הפירוש הראשון יסוד הקריעה הוא אובדן הפוטנציאל העתידי של האדם, ואילו לפי שני הפירושים האחרים הקריעה מתייחסת לאובדן מה שהיה בעבר – הנשמה הקדושה עצמה או המצוות שקידשו אותה.

הבדל נוסף הוא שרש"י ממקד את האובדן בתורה, שלא תזכה להילמד עוד, ואילו הרמב"ן מתייחס לנשמה עצמה או למצוות בכלל, ולא רק לתורה. הרמב"ן מעיר שלפי הסברו של רש"י לא היה צורך לקרוע בשעת יציאת נשמתה של אישה, שאינה מחויבת בלימוד תורה, ואילו לפי דעת הרמב"ן עצמו יש לקרוע על כל אדם מישראל, בין איש ובין אישה, שהרי כולם שייכים במצוות ונשמת כולם קדושה.

נפקא מינה אפשרית נוספת בין הדעות נוגעת לקריעה בשעת יציאת נשמתו של קטן שלא הגיע למצוות. אם הקריעה מתמקדת בלימוד התורה העתידי שנמנע מן המת – גם קטן, אילו היה זוכה לחיים, היה יכול להוסיף וללמוד. אך אם הקריעה מתייחסת לעבר – אפשר שקטן, שלא היה חייב במצוות, לא התקדש בהן ואין צורך לקרוע עליו.

היו שביקשו לשלב בין הנפקא מינות הללו ולפטור מקריעה בשעת יציאת נשמתה של קטנה, משום שהיא גם לא הייתה חייבת במצוות, ולכן פטורה על פי הרמב"ן, וגם לא הייתה עתידה להתחייב בלימוד תורה, ולכן פטורה על פי רש"י. אומנם, על פי ההסבר הראשון שהביא הרמב"ן, שהקריעה מתייחסת לחשיבותה של הנשמה עצמה, ללא קשר למעשיו של בעליה, נראה שיש לקרוע גם במקרה זה, שהרי מצד ערכה של הנשמה אין הבדל בין איש ובין אישה, בין קטן ובין גדול.

[להרחבה בנוגע לפרטי הדינים שהזכרנו ראו בשולחן ערוך יורה דעה (שמ, ה) ובפתחי תשובה שם, ובנוגע ליסוד הדין – במאמרו של הרב נתנאל בוקס.]