מנהגים | 1 | תוקף 'מנהג המקום'

 

 

המשנה הראשונה בפרק רביעי עוסקת בשינויי מנהגים בנוגע לעשיית מלאכה בערב פסח ובדין ההולך ממקום למקום. בעקבות כך הגמרא עוסקת ביחס הראוי כלפי המנהגים, ובשאלה כיצד על האדם להתנהג כאשר מנהגו שונה ממנהג המדינה אליה הוא הגיע.

 

בעקבות סוגיות הגמרא נעסוק בשבועות הקרובים במעמד המנהגים’ בשאלת תוקפם ומתי (אם בכלל) ניתן לשנות מנהג קדום.

סוגי מנהגים

בבואנו לדון בתוקפם של מנהגים, עלינו להבחין בין סוגי מנהגים שונים, וההבחנה הראשונה הינה בין מנהגי אבות למנהגי המקום. סוגיתנו עוסקת בעיקר במנהג המקום, ולכך נקדיש את השיעור הנוכחי והשיעור הבא^[1].

בסוגיית הגמרא אנו מוצאים פירוט של מנהגים שונים לגביהם עלתה השאלה האם יש חובה לנהוג כמותם, ויש לחלקם למספר קטגוריות:

1. מנהג כחומרא וסייג: מנהג שנוהגים בו על מנת להרחיק את הציבור מעבירה.
2. מנהג טעות: מנהג שאין לו בסיס הלכתי אך הציבור מקפיד עליו כבחמורה.
3. מנהג שנובע ממחלוקת הפוסקים: בהרבה הלכות ישנה מחלוקת בין הפוסקים, והקהילה הנהיגה להלכה כצד במחלוקת שלא התקבל להלכה על כלל ישראל.

המנהג הראשון המוזכר בסוגיה הוא מנהגם של בני ביישן^[2] שלא להפליג בסירה בערב שבת:

"בני ביישן נהוג דלא הוו אזלין מצור לצידון במעלי שבתא. אתו בנייהו קמיה דרבי יוחנן, אמרו לו: אבהתין אפשר להו, אנן לא אפשר לן. - אמר להו: כבר קיבלו אבותיכם עליהם, שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך"         (נ:).

מקרה זה נכנס לקטגוריה הראשונה של מנהג שנהגו האבות ובני המקום כסייג בפני עבירה. הדור הצעיר רצה לבטל את המנהג הואיל והזמנים השתנו וכעת יש צורך לעסוק בעבודתם עד כניסת השבת, אך רבי יוחנן אומר שלא ניתן לבטל את המנהג.

בהמשך הסוגיה מובא מנהגם של בני חוזאי:

"בני חוזאי נהגי דמפרשי חלה מארוזא. אתו ואמרו ליה לרב יוסף. אמר להו: ניכלה זר באפייהו. איתיביה אביי: דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור – אי אתה רשאי להתירן בפניהם. אמר לו: ולאו מי איתמר עלה, אמר רב חסדא: בכותאי. - כותאי מאי טעמא - משום דמסרכי מילתא, הנך אינשי נמי סרכי מילתא! - אלא אמר רב אשי: חזינן, אי רובן אורז אכלי - לא ניכלה זר באפייהו, דילמא משתכחא תורת חלה מינייהו. ואי רובן דגן אכלי - ניכלה זר באפייהו, דילמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב"        (שם).

מנהג זה, להפריש חלה מאורז, אינו מגובה ביסוד הלכתי (קטגוריה שנייה). למרות זאת, יש חשש שמא שינוי המנהג יגרום לקרע ולזלול בהלכות נוספת, ולכן אין ראוי להתיר או לנהוג בצורה אחרת לפניהם. הגמרא מבחינה בין אנשים המכירים את ההלכה ובין כותים שיבואו לידי זלזול ולכן לגביהם קיים חשש זה.

בהמשך הגמרא מובאים מנהגים נוספים שאין להם בסיס הלכתי:

"...והתניא: רוחצין שני אחין כאחד, ואין רוחצין שני אחין בכבול. ומעשה ביהודה והלל בניו של רבן גמליאל, שרחצו שניהם כאחד בכבול, ולעזה עליהן כל המדינה, אמרו: מימינו לא ראינו כך. ונשמט הלל ויצא לבית החיצון, ולא רצה לומר להן מותרין אתם" (נא.).

למרות שנפסק שאין ברחיצת שני אחים ביחד משום פריצות, בני כבול החמירו בכך. למרות שאין ההלכה כך, לא רצו להורות כנגד המנהג בפניהם (בהמשך העמוד מובאים מספר מקרים דומים נוספים).

בתלמוד הירושלמי מובא סיפור דומה לבני ביישן, אך שם הוא מובא בשם בני מישא ששאלו האם מותר לפרש בים הגדול. הגמרא התעסקה בהבנת הספק ולבסוף מובא:

"אמר רבי חנניה לא מן הדא אלא מן הדא רבי תלמידיה דרבי יודה הוה דרבי יודה אמר אסור לפרש בים הגדול"          (פ"ד ה"א).

כאן מדובר במקרה בו האבות נהגו כשיטה ר' יהודה וכעת רצו לפסוק בצורה אחרת. מקרה זה נכנס לקטגוריה השלישית של מנהג שנובע משיטה הלכתית וכעת רוצים לפסוק בצורה שונה.

גם בסוגיית הבבלי מובא מקרה שנכנס לקטגוריה זו:

"אמר ליה רבה בר בר חנה לבניה: בני, לא תאכל לא בפני ולא שלא בפני. אני שראיתי את רבי יוחנן שאכל - כדי הוא רבי יוחנן לסמוך עליו בפניו ושלא בפניו. אתה לא ראית אותו - לא תאכל, בין בפני בין שלא בפני. ופליגא דידיה אדידיה. דאמר רבה בר בר חנה: סח לי רבי יוחנן בן אלעזר: פעם אחת נכנסתי אחר רבי שמעון בן רבי יוסי בן לקוניא לגינה, ונטל ספיחי כרוב, ואכל ונתן לי. ואמר לי: בני, בפני - אכול, שלא בפני - לא תאכל. אני שראיתי את רבי שמעון בן יוחי שאכל - כדי הוא רבי שמעון בן יוחי לסמוך עליו, בפניו ושלא בפניו. אתה, בפני - אכול, שלא בפני - לא תאכל" (שם).

בשני הסיפורים שמובאים בהקשר זה אנו רואים שיש לנהוג כמנהג המקום במקרה שיש מחלוקת בפסיקת ההלכה ולא כפסיקת ההלכה של האבות. בנוגע לשאלת מנהג בפסיקת הלכה נעסוק בשיעור נפרד^[3].

מקור התוקף של המנהג

שאלת היסוד העומדת בבסיס הסוגיה היא מה הסיבה שיש לנהוג כמנהג המקום / כפי שהנהיגו האבות? בדברי הגמרא אנו מוצאים מספר טעמים.

בהתייחסות הגמרא למנהגם של בני ביישן (צוטט לעיל) הגמרא הזכירה את הפסוק- " שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך" (משלי א' ,ח). הפסוק במשלי מתאר את הדרך הראשונה ששלמה מורה כיצד יש ללמוד את המוסר, חכמה וצדק. דבר ראשון יש להמשיך את מסורת הדור הקודם וכך האדם ימנע מלחטוא- "כי, לווית חן הם לראשך, וענקים, לגרגרותיך" (פסוק ט). יש לשים לב שמקור זה נאמר בגמרא עבור מנהג המקום ולא עבור מנהג אבות.

טעם נוסף שמופיע במשנה לגבי ההולך ממקום למקום הוא חשש המחלוקת. כדי להימנע ממחלוקת יש לשמור על המנהג הקיים. דברים דומים מופיעים בתלמוד הירושלמי האומר כי אסור לשנות משום לא תתגודדו- אין לחלק את הקהילה היהודית לשניים.

בדברי הראשונים אנו מוצאים פסוק נוסף, כמקור לתוקף המנהג שמופיע לראשונה בתשובה של רב האי גאון:

"...ולענין מה שכתבתם כי יש מנהג במקומכם שהקונה מלסטים וגנבין מחזיר לבעלים ונוטל מהן  מה שהוציא - אם בודאי כך היה הדבר חייב כל אדם לבלתי שנות מנהגותיהם, דאמרינן  מנא לן דמנהגא מילתא היא דכתיב לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים. וכ"ש דבר שיש בו תקנה גדולה והסרת מריבות ותקלות. לפיכך כמנהגותיכם עשו ואל תשנו ממה שעשו אבותיכם וקדמוניכם ואל תזוז, ואין עליהם בזאת כלום" (תשובות הגאונים שערי צדק ח"ד שער א סימן כ).

פסוק זה מובא גם בטור (חו"מ שסח) וכך כותב גם בעל ה'תורה תמימה' בפירושו לפסוק זה (דברים י"ט, יד). פסוק זה קובע שאין לשנות את קביעת הראשונים, ונראה שמדובר על עקרון דומה לפסוק של אל תטוש, אך עם מקור בפסוק בתורה.

בדברי האחרונים אנו מוצאים שיטות שונות לגבי תוקף המנהג: דאורייתא, דרבנן ופחות מדרבנן. לעיון נוסף בנושא מומלץ לעיין בספריו של הרב פרופ' שפרבר 'מנהגי ישראל'^[4].

על מה הדיון בסוגיה

כפי שראינו, הסוגיה עוסקת במספר סוגים שונים של מנהגים, ובעקבות כך יש לבחון האם יש חובה להמשיך לנהוג את כל סוגי המנהגים^[5], והאם ישנם מצבים בהם מותר לשנות?

הרז"ה בדבריו על הרי"ף מחלק בין שני סוגי מנהגים- מנהג טעות ומנהג 'רגיל' שנובע מסייג וחומרא. בעוד שלגבי מנהג רגיל יש לשמור על חומרי מקום שיצא משם משום הטעם של 'אל תטוש', וחומרי מקום שהלך לשם משום מחלוקת, במנהג טעות מתירים אותו לפניהם בכל ענין. הרז"ה מבין שבכל המקרים בגמרא מדובר על מנהג שיסודו בענין מהותי, או שיש חשש אחר של טעות כמו בחלה מאורז. אך אם יש מנהג טעות, אזי עקרונית יש לשנותו וכפי שנראה בהמשך בהרחבה בדברי הרמב"ם.

לעומת דברי הרז"ה, הרמב"ן מבין שהסוגיה מדברת במנהג שמקורו בטעות בפסיקה (ואז עולה שאלת אפשרות הביטול), אך במנהגים שנובעים מתוספת סייג - אין מתירים. במקרה והראשונים נהגו באיסור למרות שידעו שאינו מעיקר הדין, אי אפשר לשנות גם עבור אדם שבא ממקום אחר (זה המקרה של בני ביישן, ולכן לא התירו להם). אך כאשר המנהג נובע משיטה שכלל ישראל לא פסק כמוה להלכה, אם הטועים הם כותים אין נוהגים היתר בפניהם, אלא נוהג לעצמו בצנעא, אך אם הטועים הם תלמידי חכמים אז מתירים אותו בפניהם.

דרך נוספת בפירוש הסוגיה הינה דרכו של הר"ן, המבין שהמשנה עוסקת בהחמרה מידיעה ומשום עשיית סייג, ומנהג כעין זה לא ניתן לבטל (כדברי הרז"ה). הר"ן, בניגוד לרמב"ן, מסביר שמנהג שנובע מטעות בפסיקה שווה למנהג שנובע מסייג ולא ניתן לשנותו. בעקבות שאלה שנשאל הר"ן, הוא מחלק בין שני סוגי מנהגים:

"כתבת: ראובן נשא אשה בצרפת שהוא מקום שנהגו שלא לישא שתי  נשים מפני חרם רבנו גרשום ז"ל, והנה עתה הוא דר בארץ קשטילה מקום שנהגו לישא  שתי נשים... ההולך  ממקום שעושין למקום שאין עושין או ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם, אפ"ה עתה שהולך למדינה אחרת שאינם נוהגים זה האיסור שם נראה שאע"פ שקבל עליו החרם של רבנו גרשום ז"ל... ובאת לדון מכאן שאף ראובן זה כיון שדעתו להשתקע במקום שנוהגין  היתר לישא שתי נשים שיכול לישא אשה אחרת כמנהג המקום שדר בו, אלו דבריך" (שו"ת הר"ן סי' מ"ח).

השואל רוצה ליישם את ההלכה שיש לנהוג כמקום המגורים החדש בשביל לשאת שתי נשים היות ושם לא התקבל חרם דרבינו גרשום. הר"ן מחלק בין שני סוגי מנהגים:

"והם אצלי דברי תימה דמתניתין דפרק מקום שנהגו אינה ענין לנדון שלפנינו כלל, דהתם  מיירי במנהג שנהגו אנשי העיר מעצמן ואותן המנהגים הן נקבעין על דרך זה שאדם חשוב בעיר מנהיג איסור בדבר אחד לעשות סייג לתורה ובני עירו נשמעין אליו ונוהגין איסור בדבר ובניהם אחריהם מפני שראו אבותיהם שהיו נוהגין איסור בדבר אף הן נוהגין איסור כמותם דור אחר דור, וכל מי שבא לאותה העיר ג"כ חייב לנהוג כמנהגם הם מתקנת חכמים, ובכי האי גוונא ודאי מי שיצא משם ואין דעתו לחזור אין נותנים  עליו חומרי אותו מקום שיצא משם, אבל בית דין הגדול שהחרים דבר אחד על כל אנשי  גלילותיו עליהם ועל זרעם וקבלוהו עליהם, איני רואה מתוך אותה משנה דכל היכא שאחד מבני בניהם מאותם שהחרם היה חל עליו בעודו במקומו שנאמר שמפני שיצא ממקומו יהא מסולק החרם מעליו לפי שחרם זה אין המקום גורם אותו אלא אקרקפתא דגברי רמי... ומה ענין זה לחרם ב"ד הגדול  שהחרים על אנשי גלילותיו וקבלוהו עליהם ועל זרעם כדי שנאמר ששינוי המקום יקרע  גזר דינו, זו אינה תורה…"    (שם).      

יש מנהגים שנובעים מענייני המקום כמו הרחקות מאיסור וסייג. אך יש מנהגים החלים על האדם, על גברא, ובהם יש חיוב דור אחר דור, ולא משנה היכן נמצאים. חרם דרבינו גרשום הוא כדין זה כמו בית דין שהחרים עליהם ועל זרעם וקבלו עליהם. במקרה זה הבן אדם ממשיך לנהוג כך בכל מקום ולא ניתן לבטל^[6].

נקודה נוספת שיש להעיר עליה היא שהגמרא לא העלתה אפשרות להישאל על המנהג ולבטלו על ידי התרת נדרים. נקודת ההנחה באפשרות זו היא שחובת המנהג היא כדין נדר, אך הגמרא דיברה רק על אפשרות שאין חיוב להמשיך לנהוג בדרך מסוימת אך לא על הפקעת החיוב^[7]. באפשרות זו ראה את דברי השו"ע (ודבריו בבית יוסף) ביו"ד סימן רי"ד.

מתי יש לבטל מנהג- שיטת הרמב"ם

כאמור, הגמרא מזכירה מספר מנהגים שיסודם בטעות או בהחמרה שאינה נובעת מההלכה. הרמב"ם מתייחס במספר תשובות לעניין המנהגים^[8], ובכלל זה למנהגים שנובעים מחומרא או שיסודם מטעות. באגרת לראש הישיבה בבבל (עמ' רעז-רעט באגרות הרמב"ם מהדורת שילת) הרמב"ם מתיחס לכחו של המנהג ואומר: "המנהג הוא דבר שצריך להזהר בו מאד". הוא מביא את הכלל שטבע הירושלמי, וקובע שמנהג שנהגו משום סייג אי אפשר להתיר לפניהם. אך אם נהגו כך משום טעות אין מניחים אותם באותה מחשבה וצריך למחות בהם ולהודיע להם שהוא מותר (הרמב"ם אינו מחלק בין כותים לאינם כותים כפי שמופיע בתלמוד הבבלי).

גישה זו של הרמב"ם, עולה במספר תשובות נוספות, כדוגמת:

"שאלה: מה אומר אדוננו בדבר ספר תורה, כאשר יחתמנו המפטיר, היחזירנו להיכל ואחר כך יקרא ההפטרה או  ישימנו בתיבה, לפי שצר הדוכן, שעליו קוראים בספר התורה, עד אשר יפטיר ויחזירנו להיכל למקומו?  התשובה אין הבדל בזה ואין להעדיף מעשה אחד על חברו אלא מצד מנהג הקהל, כי אין צריך לשנות מנהג, שנהגו בו, גם אם קטנה חשיבותו,  אם אין זה מביא להפסד בדת ולא לעברה. וכתב משה.

                                                      (תשובות הרמב"ם סי' קנ"ב).

כל עוד המנהג אינו מביא להפסד בדת ולא לעבירה אין לבטלו, גם אם קטנה חשיבותו. ואכן מצאנו בתשובות אחרות שהוא העיר על מנהגים שיש בהם הפסד ולכן אין לנהוג כמותם:

"שאלה הכוללת שני עניינים. מה יאמר אדוננו ירום הודו אור העולם יהי שמו לעולם בדבר עיר, שהנהיגו בה חכמיה לישב בקדושת היוצר. אח"כ בא לאותה העיר אחרי זמן ממונה כראש עליה ונהג לעמוד בקדושת היוצר. נמשכו  אחריו מעט אנשים והתחילו עומדים, ולא היו עומדים לפי המנהג הראשון...

התשובה... וזאת העמידה בקדושת היוצר הוא מנהג בורים בלא ספק, וזאת הישיבה,  שהנהיג בה זה החכם, הוא הראוי. אבל עמידת זה החכם, הסומך על מנהג ארצו, היא טעות גמורה, לפי שאפילו  בדברים, אשר תלוי בהם דבר איסור, אמרנו אל ישנה אדם מפני המחלוקת כל שכן במה שאין  תלוי בו איסור בשום פנים [ועבר בזה משום לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות. וטענתו בזה בהיות המלאכים  עומדים תמיד אין להם ישיבה, אינה כלום, כי אין אנו חייבים לעשות כמו המלאכים, אשר אין להם קפיצין ובייחוד (כשתלמידיו) וחבריו צריכין לעמוד בגלל עמידתו, וזה דבר אסור  לפי מה שאמרו... וכתב משה"                                                         (סי' רס"ב).

במקרה זה לא מדובר על מנהג שהיה קיים אלא על מנהג שהתחילו לנהוג בעקבות רב חדש בקהילה. בשיעור הבא נראה כי הרמב"ם החמיר בדיני לא תתגודדו וזה אחת הסיבות שהוא מתנגד למנהג זה. בצורה דומה הרמב"ם יצא כנגד ברכה על נטילת ידים שאינה כהלכה:

"וזאת הברכה על נטילת ידים וכל כיוצא בה היא ברכה לבטלה  וצריך למחות על זה ולבטלו, ואין משגיחין בזה במנהג  לפי שהוא דבר אסור. ומי שכורע בזה הפסוק לפי המנהג אצלנו ואינו זוקף ראשו עד אשר ישלים הפסוק, אין  הפסד בזה. וכתב משה"  (סי' קפ"ז).

יש מנהגים שאין הפסד בהם ולכן אין סיבה לבטלם אך אם יש בכך פגיעה או ברכה לבטלה יש סיבה וחובה לבטלם^[9].

עקרונות דומים כותב גם הרא"ש בתשובה (כלל נ"ה, י). מנהגים שיסודם בסייג והרחקה מעבירה אין לבטל כלל ועליהם חכמים אמרו שיש לילך אחר המנהג. דוגמאות למנהגים אלו: עשיית מלאכה בערב פסח עד חצות, מנהג בני ביישן - "כל אלו המנהגים הם לדבר מצוה, לעשות סייג והרחקה, ואמרו חז"ל שאין לשנותן". אבל יש מנהגים שאין חיוב על האדם לנהוג לפיהם אלא אף לבטלם:

"אבל אם נהגו במקומות מנהג שיש בו עבירה, יש לשנות המנהג, אפילו הנהיגו גדולים  את המנהג, דאין ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה... ולא מיבעיא מנהג של עבירה שיש לשנותו, אלא אפילו מנהג שעשו לסייג ולהרחקה ויכול לבא ממנו קלקול, יש לבטל המנהג".

כדוגמא למנהג של טעות הרא"ש מזכיר את מנהג בני חוזאי להפריש חלה על אורז. הרא"ש לא כותב שיש לבטל את המנהג שלא יגיעו לידי טעות שאורז מן דגן הוא. בהמשך דבריו הרא"ש מתייחס לתוקף המנהג במקרה של מחלוקת בהלכה:

"אמרינן בירושלמי: במקום שההלכה רופפת בידך, הלך אחר המנהג. פי': אם יש רפיון בהלכה, שאין ברור לך כמי נפסקה ההלכה, וראית שנוהגין, הלך אחר המנהג, דיש לתלות שנראה לגדולים שהנהיגו המנהג שהלכה כן. אבל במקום שאין רפיון בהלכה, אין לך לילך אחר המנהג שהוא כנגד ההלכה. זה דין מנהגים שהן בענין איסור והיתר".

אחרית דבר

מספר אחרונים התייחסו לסוגיה זו וסיכמו את עיקרי ההלכות בנוגע לשאלה מתי חל החיוב לשמור על המנהגים. כך לדוגמה, ה'פרי חדש' (או"ח סימן תצו) כתב תשעה כללים שמטרתם לבאר את רוב פרטי דיני מנהגי איסור המובאים בספרות השו"ת^[10]. גם ה'חיי אדם' מסכם את ההלכות העולות מסוגיות אלו ומדברי הפוסקים, נביא בקצרה מספר הלכות שהוא מציין:

"דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור מחמת שהיו סוברים שהוא איסור ועכשיו נתברר לו שהוא מותר, או שהיה סבור שהוא איסור גדול ונתברר לו שאין איסור כל כך... דנוהגין כסברת האומרים דאינו נדר כלל ואין צריך התרה. ולפי זה אותן הנוהגין לאכול כל ימי הפסח מצה שמורה...

אבל אם נהגו מחמת פרישות וחסידות, כגון הרגילים להתענות בתעניתים לפני ראש השנה ובעשרת ימי תשובה... זה הוי כנדר. ואם רצה לחזור מחמת שאינו בריא, צריך להתיר נדרו בג', ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג כן לשם נדר...

ואם נהגו מחמת סייג כגון שלא לילך ליריד ביום ערב שבת קודש (כעובדא דבני בישן בפסחים), יש בזה מחלוקת בין הפוסקים... ויש אומרים דגם בזה מהני התרה, ולזה נוטה דעת פרי חדש... ודוקא בדבר שנהגו מקצת עם או אפי' איזה קהלות. אבל דבר שנהגו כל ישראל וקבלו עליהם כגון חפיפה וכיוצא בו, אי אפשר להתיר בשום ענין:

וכל זה, בדבר שקבלו מעצמם. אבל דברים שיש בו מחלוקת בין הפוסקים ובמקום א' נהגו כדברי האוסר... לא מהני בזה שום התרה, שאין בדורותינו מי שיכול להכריע נגד אותו חכם שאוסר... אבל במי שנהג תמיד להמתין בין אכילת בשר לחלב ו' שעות, ועכשיו מפני חולשתו רצה לנהוג כהמקילין להמתין רק איזה שעות, כיון דלכל הדיעות, אין האיסור רק מחמת סייג וגדר, ואם כן מהני לזה התרה להמקילין בסי' ט':

וכל זה, בדברים שקבלו והנהיגו מעצמם. אבל אם היתה הסכמה וגדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצוה, אינן יכולים להתיר. ולא עוד אלא שיכולים הצבור לעשות תקנה עליהם ועל זרעם. ואפילו דברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה אלא שנהגו כן מעצמם לעשות סייג וגדר לתורה, אף הבנים חייבים לנהוג באותו גדר..."      (כלל קכ"ז, החל מסעיף ז).

 

 

 

 

.