יומא | דף סב | לקיחתן כאחד

המשנה הפותחת את הפרק השישי במסכת יומא עוסקת בשני שעירי יום הכיפורים – השעיר הקרב לה' והשעיר המשולח לעזאזל. בין ההלכות הקשורות לשעירים קובעת המשנה שעל השעירים להידמות זה לזה במאפייניהם הפיזיים ובזמן לקיחתם, אך דרישה זו אינו מעכבת, ובדיעבד די בשעירים שאינם דומים זה לזה:

"מצותן שיהיו שניהן שוין במראה ובקומה ובדמים ובלקיחתן כאחד, ואף על פי שאין שוין כשרין. לקח אחד היום ואחד למחר – כשרין".

על פי גרסתנו, הגמרא לומדת דינים אלה מן הפסוקים, המזכירים שלוש פעמים את "שני" השעירים – "חד למראה, וחד לקומה, וחד לדמים", אך אינה מביאה מקור לדין הנוסף הנזכר במשנה – "ובלקיחתן כאחד" (ואכן היו שסברו בשל כך שמדובר בדין דרבנן – ראו בפירוש "הון עשיר" למשנתנו).

בתוספות ישנים על אתר מובאת גרסה שלפיה יש מקור לצורך בלקיחת שני השעירים כאחד – "חד למראה ולקומה, וחד לדמים, וחד ללקיחתן כאחד", אולם התוספות ישנים הציעו הסבר נוסף:

"ואומר רבי הא דלא מייתי נמי חד ללקיחתן כאחד משום דההוא משתמע בהדיא, דכתיב 'יקח שני שעירי עזים', ומשמע שתהא לקיחת שניהם ביחד, א"נ מהכא לא דריש מידי אלא לקיחתן כאחד דריש מדסמכיה ל'יקח'".

נראה שההבדל בין שני המקורות הוא שלפי המקור הראשון ("חד ללקיחתן כאחד") הלקיחה כאחד היא חלק מדיני הדמיון בין הקורבנות – כשם שיש צורך בדמיון בין השעירים בתכונותיהם הפיזיות, כך יש צורך בדמיון בשעת הלקיחה. לעומת זאת, לפי המקור השני ("ייקח שני שעירי...") הלקיחה כאחד שונה באופייה מן הדינים האחרים הנזכרים במשנה, ואינה קשורה לדיני הקרבת שני הקורבנות אלא לדיני לקיחתם (הרש"ש מעיר שיש בכך דמיון מסוים לדין לקיחת עופות לקינים, וראו על כך בעיוננו לדף מ"א).

אפשר שההבדל בין שתי ההבנות קשור גם לנוסח משנתנו: בגרסה שלפנינו נכתב שהשעירים שווים "במראה... ובלקיחתן כאחד", ומשמע שהלקיחה היא אחד מפרטי דין השוויון, אך בנוסחים אחרים נכתב "ולקיחתן כאחד", ומשמע שמדובר בדין נפרד – ראשית מפרשת המשנה את דיני השוויון בין השעירים, ולאחר מכן היא מוסיפה דין נוסף – שיילקחו כאחד.

נפקא מינה אפשרית בין שתי ההבנות עשויה להיות בנוגע לגדרי הלקיחה כאחד. התוספות ישנים נדחקו לפרש כיצד אפשר לקחת את שני השעירים באחד, והסבירו שמדובר במקרה שבו ההקדש קנה את שני השעירים מאדם אחד ונתן לו את הדמים עבור שניהם יחדיו, או שקנה אותם משני בני אדם שעשו שליח אחד לקבל את הכסף מיד שליח ההקדש. מהסבר זה נראה שיש לקחת את שני השעירים באותו רגע ממש, אך הרא"ש בתוספותיו חלק על כך והסביר שדי בלקיחת שני השעירים ביום אחד, ואין צורך בלקיחתם ברגע אחד ממש.

ייתכן, אף שאין זה הכרחי, ששאלה זו קשורה לשתי ההבנות שהצגנו לעיל: על פי ההבנה שהלקיחה כאחד היא אחת מדרכי השוויון בין השעירים, כפי שהדמיון ביניהם במראה ובקומה אינו מושלם כך גם הדמיון בזמן הלקיחה אינו חייב להיות שוויון מלא ומדויק. לעומת זאת, על פי ההבנה השנייה יש צורך ביצירת קשר בין שני השעירים, המאפשר את הגדרתם כקורבן אחד – לא רק שני קורבנות המשלימים זה את זה אלא קורבן אחד, שכל אחד מחלקיו נעשה באופן אחר (מעין מה שמתרחש בכל קורבן, כאשר הדם, הבשר והאימורים זוכים לטיפול שונה, אך כולם מהווים קורבן אחד. ראו עוד בעניין זה בעיונו של הרב אביהוד שורץ לדף סה). על פי הבנה זו יש לקחת את שני השעירים כאחד ממש, ואין די בלקיחתם באותו יום.

הצעה הדומה לאפשרות השנייה שהצגנו, ואף קיצונית ממנה, עולה בדבריו של הגבורת ארי בסוגייתנו:

"דיש לומר דקרא לא קפיד על ב' שעירים [שיהיו דווקא בשעת עשייתן] מאותן שנים הנלקחין כאחת, אלא בלקח ב' שעירים כא' שבשעת לקיחתן שניהם ראוים לה' ולעזאזל סגי, ואפילו [מת א' מהם תיכף אחר] לקיחה לית לן בה ויקח זוג לשני ושפיר דמי, דהא האחד בשעת לקיחתו היה בן זוגו עמו דבשעת לקיחתו זה שמת [אף על פי שאינו ראוי אחר לקיחה] מכל מקום בשעת לקיחה היה ראוי, והשני שלוקח תחת המת או הנפסל בשעת לקיחתו נמי הא יש לו בן זוגו זה הנשאר עדיין בחייתו וכשרותו. מיהו גם על זה אכתי קשה לי...".

לא נרחיב כאן בפרטי הצעתו של הגבורת ארי ובקשיים שהוא מוצא בה, ונסתפק בכך שלפי הצעה זו דין הלקיחה כאחד מתקיים כבר בשעת הלקיחה, ואף אם לאחר מכן אחד השעירים מת ואחר הובא תחתיו – אין בכך כלום, משום שחובת הלקיחה כאחד נפרדת מחובת ההקרבה. אף אם שני השעירים הקרבים בסופו של דבר לא יהיו אלה שנלקחו כאחד, די בעצם הלקיחה כדי לקיים את המצווה.