עד אחד בשטר
הרב משה עסק בעד אחד בשטר.
בתחילה הוא סקר את יסודות שטר: מחד הגמ' (יבמות לא:) לומדת ששני עדים מועילים רק מפיהם ולא מפי כתבם, אך הגמ' (גיטין לו.) לומדת מירמיהו ששטר בכתב עם שני עדים חתומים מועיל. ר"ת מבין שעדות בכתב מועילה (ולכן לרמב"ן שטרות מועילים מהתורה), ורק אילם שאינו ראוי להעיד פסול. לעומת זאת הרמב"ם סבור שרק עדות בע"פ מועילה מהתורה ושטר הוא עדות בכתב המועילה מדרבנן.
לתוס' שטר אכן מועיל מהתורה, אך ייתכן שאין בו עדות, ואז רק שני עדים יועילו בשטר. הם מציעים שאין בשטר אלא חידושו ולכן הוא מועיל רק כשטר מקנה- שני עדים היוצרים שטר (ולא רק מעידים). בנוסף ייתכן ששטר צריך את דעת שניהם ואז עד אחד אינו יוצר שטר, ואם שטר הוא התחייבות ייתכן שצריך שני עדי קיום להתחייבות ולכן עד אחד אינו יוצר שטר (אך לאפשרות זו ייתכן שעד אחד יכול להעיד בכתב ללא שטר).
הרשב"א חולק על כך וטוען שעד אחד אינו במישור השטרות אלא הוא יוצר עדות בכתב. מכאן מסביר הריטב"א את האפשרות (בגמ' ב"ב קסה:) שעד בכתב יצטרף לעדות בע"פ. בדרך זו הולך הרמ"א הטוען שעד אחד בשטר הוא כמו עדות (ולכן עליו לזכור את העדות כדי שהעדות שבכתב תועיל) לעומת שני עדים היוצרים שטר, והנתיבות מסביר שבניגוד לשטר עם שני עדים שנחשב שנחקר בבי"ד (והגר"ח מסביר שאין כאן רק סמכות שני עדים אלא 'אשוויי שטרא'), עד אחד בשטר הוא עדות בכתב בלבד.
בניגוד לכך מתוס' עולה שעד אחד בשטר אינו נחשב עדות ואינו יוצר שטר (וכנראה אינו מועיל כלל). הש"ך הולך בדרך דומה וחולק על הרמ"א וטוען שאין הבדל בין עד אחד לשנים לעניין זכרון העדות כי ניתן להתחייב בשטר אף בעד אחד.
סיכום מאת איתן צור שיעור ה' מחזור נ"א. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב:
עד אחד בשטר
שיעור כללי הרב משה ליכטנשטיין
הקב"ה מצווה לקיים אמת משפטית על פי שני עדים:
"לֹֽא־יָקוּם֩ עֵ֨ד אֶחָ֜ד בְּאִ֗ישׁ לְכָל־עָוֹן֙ וּלְכָל־חַטָּ֔את בְּכָל־חֵ֖טְא אֲשֶׁ֣ר יֶֽחֱטָ֑א עַל־פִּ֣י׀ שְׁנֵ֣י עֵדִ֗ים א֛וֹ עַל־פִּ֥י שְׁלֹשָֽׁה־עֵדִ֖ים יָק֥וּם דָּבָֽר" (דברים יט טו)
עדות זו נאמרת דוקא בעל פה "מפיהם ולא מפי כתבם" (גמ' יבמות לא:), אלא שגם יש מסמכים משפטיים מחייבים החתומים על ידי שני עדים- שטרות (כפי שעולה מירמיהו לב מד וגמ' גיטין לו.).
ייתכן שעדות כתובה מועילה מהתורה כמו עדות בעל פה וכך סובר ר"ת. אילם פסול מהתורה לעדות, אך כל עד כשר יכול מהתורה להעיד אף בכתב.
לחלופין, ניתן להסביר להפך, שמהתורה יש להעיד רק בעל פה, ועדות כתובה בשטר מועילה רק מדרבנן, כפי שקובע הרמב"ם:
"דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנאמר על פי שנים עדים מפיהם ולא מכתב ידן,
אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אף על פי שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, ואין דנין בעדות שבשטר בדיני קנסות ואין צריך לומר במכות ובגלות אלא מפיהן ולא מכתב ידן" (רמב"ם עדות ג ד)
הרמב"ן דוחה גישה זאת כי יש סימנים רבים המצביעים על כך ששטרות מועילים מהתורה (כפי ששטרות מופיעים בירמיהו). הרמב"ם יסביר שגיטין מועילים מהתורה אך שאר השטרות אינם אלא עדות מדרבנן.
בניגוד לגישות אלו, רוב הראשונים סבורים שמהתורה נדרשת עדות בעל פה, אך עדיין שטרות מועילים מהתורה. ייתכן ששטר הוא עדות כתובה שכשכרה בתנאים מסוימים.
ניתן להסביר ששטר כלל אינו נחשב עדות, ולכן למרות שאין עדות בכתב, שטרות מועילים. ברם, בגמ' מפורש שיש לשטר דיני עדות, שהרי הגמ' דנה בשטר ובעדות שניתנת אחרי הוצאתו ביחס ל'כיוון שהגיד', ומכאן ששטר מהווה מעין עדות. רשב"ל גם טוען שעדים הכתובים בשטר נעשו כמי שנחקרה עדותם בבי"ד, כלומר עדים החתומים בשטר נחשבים עדים ככל עדים בעל פה. אין לקבל עדות מפי עדים, אך עדים החתומים על השטר אינם אומרים את תוכנו, אלא השטר הוא פיו של הלוה, והעדים רק חתומים על כך. לכן אין זו עדות בכתב, אלא אמצעי לגבות את החוב. לכן אין לכתוב שטר בלי הסכמת המלוה והלוה. השטר הוא התחייבות הלוה, והעדים חתומים על כך, אך אינם מעידים את תוכן השטר אלא מקיימים את חתימותיהם שאינם אלא אישור להתחייבות הלוה.
עדות עד אחד בשטר
עדות מתוך הכתב אינה רק בשטר, אלא הגמ' דנה באדם המעיד לאחר שנזכר מתוך קריאה בעדות כתובה שלו:
"ת"ר: כותב אדם עדותו על השטר, ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים. אמר רב הונא: והוא, שזוכרה מעצמו; רבי יוחנן אמר: אף על פי שאין זוכרה מעצמו" (גמ' כתובות כ.)
תוס'- אין עדות בכתב אלא שטר עם שני עדים
ר' יוחנן מתיר להיזכר בעדותו מתוך הכתב. אך תוס' מעירים שאין הכוונה שאינו זוכר עדותו כלל:
"ורבי יוחנן אומר אף על פי שאין זוכרה מעצמו - פי' אבל ע"י השטר זוכרה אבל אם אין זוכרה כלל לא דמפיהם ולא מפי כתבם...
ואם תאמר והכא אפילו אין זה זוכרה כלל מה בכך יביא ואם תאמר והכא אפילו אין זה זוכרה כלל מה בכך יביא שטרו בב"ד ויש לומר דעד אחד בשטר לא חשיב שטר אלא אותו שיש בו שני עדים דומיא דספר מקנה" (תוס' כתובות כ.)
אין עדות בשטר שלא על ידי שני עדים. לכן אין לכתוב עדות עד אחד בשטר, ואם יש שטר של שני עדים, הם יכולים להיזכר בעדותם מתוכה.
הירושלמי קובע ששטר מועיל רק כשיש בו שני עדים, וייתכן בו עד אחד אם רק אחד העדים מקוים:
"רבי חגיי אמר רבי זעירא בעא. עד אחד בפה ועד אחד בשטר מהו שיצטרפו. עד אחד בכתב כלום הוא. לכן צריכה. כשהיו שנים. מצאו לקיים כתב ידו שלראשון ולא מצאו לקיים כתב ידו שלשיני" (ירושלמי כתובות ב ד)
השטר נוצר על ידי שני עדים, אך תוקפו- על ידי קיומו- על ידי עד אחד (וייתכן שעד זה יצטרף עם עוד עדים).
רשב"א- יש עדות בשטר אף לעד אחד
בניגוד לעמדה זו של תוס', הרשב"א סובר שלבבלי (ב"ב קסה.) יש משמעות לשטר עם עד אחד:
"ויש מי שהקשה, עד אחד בכתב היאך כשר כלל, והא כתיב על פי שנים עדים ודרשי ביה מפיהם ולא מפי כתבם... אלא חד היאך מתכשר בכתב ולא כלום הוא…
ומכל מקום אין דינם עולה יפה לפי דעתי…אלא מסתברא דאפילו אין כתוב בו אלא אחד קאמר, וכפשטה של משנתינו ושל שמועתינו. ומה שאמרו בירושלמי, היינו כסבריה דאביי בגמרין, ואנן לא קיימא לן כוותיה אלא כאמימר וכדשלח ר' ירמיה לבריה. ואם מפני שאמרו מפיהם ולא מפי כתבם, ורש"י ז"ל שכתב כן בפירוש התורה שלו (דברים יט, טו) שלא יכתבו עדותן בשטר וישלחו לבית דין, ההיא בשאינן יכולין להגיד הוא, כאלם וכיוצא בו" (רשב"א ב"ב קסה.)
עד אחד שחתום בשטר נחשב עדות בכתב וייתכן שיכול להצטרף לעד שבעל פה.
ההיגיון בדברי הרשב"א הוא שאמנם דברי שני עדים אמינים יותר מדברי עד אחד והתורה נתנה להם סמכות, אך כפי שיש משמעות לעד אחד בעל פה, כך מסתבר שתהיה משמעות לעדותו שבשטר.
תוס' 2- עד אחד בכתב מועיל כשטר
תוס' מסבירים שעדות בשטר צריכה להיות "דומיא דספר מקנה", ולכן בנוסף לכך שסמכותו של עד אחד פחותה משני עדים, גם עצם יצירת השטר צריכה להיות על ידי שני עדים, כמו שזו הדרך היחידה ליצור שטר שבסמכותו להקנות. שטר אינו מועיל כעדות רגילה, אלא רק ספר מקנה בכתב מועיל (בדומה לשיטת הרמב"ם שעדות עקרונית מועילה רק בעל פה, אלא שספר מקנה עם שני עדים מועיל, אך לא כעדות סתמית).
ייתכן לקשר זאת לחשיבה רוחבית של תוס' שבכלים שאינם רגילים "אין לך בו אלא חידושו" (כמו בדיני תנאים שתוס' מדגישים שאינם מועילים אם אינם עומדים בכל כללי תנאי בני גד ובני ראובן, כי אין לך בו אלא חידושו (וכן בפיגול, בהשוואה בין המשכן לשבת ועוד)).
בניגוד לכך, כיוון שונה עולה בהמשך דברי תוס' שאכן ניתן לכתוב עדות בשטר, אך הדברים ייחשבו עדות רק אם ייכתבו בתצורה של שטר, ולא סיפור דברים סתמי:
"ועוד אומר ר"י דלא בעינן דעת שניהם והכא היה יכול להביא שטרו אם היה כתוב כתיקון שטרות אבל הכא מיירי שאינו כתוב כסדר השטר אלא זכרון דברים בעלמא" (תוס' שם)
מכאן שעד אחד יכול להעיד בכתב ע"י שטר (ואינו נחשב עדות בכתב שאינה מועילה משום שכתב כשטר).
רמב"ם- שטר הוא עדות בכתב מדרבנן
הרמב"ם, כאמור, סבור ששטר הוא עדות כתובה שאינה מועילה מהתורה אך חכמים חידשו שכן. לכן אם עדות בכתב, כלומר שטר, נפסל בסותרו עדות בעל פה של שני עדים שמועילה מהתורה
"הואיל והדבר כן שטר שיצא לבית דין ובאו עדים ואמרו כתב ידינו הוא זה אבל מעולם לא ידענו עדות זו ואין אנו זוכרים שזה לוה מזה או מכר לו, לא נתקיים השטר והרי הן כחרשים עד שיזכרו עדותן, וכל מי שאינו דן כן לא ידע בדיני ממונות בין ימינו לשמאלו" (עדות ח ד)
בדומה לרשב"א, הרמב"ם סובר ששטר הוא עדות בכתב, ולכן גם עד אחד יכול להעיד בשטר, ומחייב שבועה כעד אחד:
"שטר שיש בו עד אחד וטען שפרעו, וכן כפרן שבא עליו עד אחד וטען שפרע או החזרתי לך הפקדון הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע ומשלם (טוען ד ח)
תוס' 3- אין שטר בלא שני עדים
כיוון נוסף העולה בתוס' הוא שאין אפשרות להעיד בכתב כשטר משום ששטר מצריך את דעת שני הצדדים:
"ויש לומר דלא חשיב שטר אלא כשעשוי מדעת שניהם מדעת הלוה שהוא חייב אז חשיב שטר אבל הכא שכותב עדותו שלא מדעת הלוה לא חשיב שטרא" (תוס' שם)
לכיוון זה עד אחד אינו מהווה ממש עד אלא חיזוק לדברי התובע ולכן הוא יכול לחייב שבועה. לכן עד אחד אינו יכול ליצור שטר, משום שרק עדות שני עדים יוצרת שטר. (בניגוד לרמב"ם ששטר הוא עדות ולכן גם עדות שני עדים וגם עד אחד יכולים להיווצר בשטר).
אם שטר אינו אלא התחייבות ייתכן שעד אחד יועיל. אך ייתכן שעד אחד אינו יכול אף להתחייב בכתב, משום שגם התחייבות דורשת עדות קיום. העדים נצרכים לראיה על הממון, אך גם ליצור את החיוב (ואולי זו כוונת תוס' שעד אחד יוצר זכרון דברים בעלמא ולא שטר. ייתכן שזה גם הבדל בין עדי כתיבה לעדי מסירה בגט, סיפור דברים או יצירת שטר).
צירוף עדויות
עדות שני עדים דורשת קשר בין עדויותיהם. נחלקו תנאים אם צריך הגדה משותפת ואם צריך ראיה משותפת. לר' יהושע בן קרחה שא"צ בהגדה משותפת ייתכן לצרף עד בעל פה עם עד בכתב, כפי שמביאה הגמ':
"שלחו מתם חברייא לר' ירמיה: עד אחד בכתב ועד אחד על פה, מהו שיצטרפו? אליבא דתנא קמא דרבי יהושע בן קרחה לא תיבעי לך, דאפילו שנים בכתב ושנים על פה לא מצטרפי, אלא כי תיבעי לך - אליבא דר' יהושע בן קרחה, שנים בכתב ושנים על פה הוא דמצטרפי, אבל עד אחד בכתב ואחד על פה לא מצרפינן, או דלמא לא שנא? שלח להו: אני איני כדיי ששלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה – שיצטרפו" (גמ' ב"ב קסה:)
אם עדות עד אחד בכתב אינה נחשבת עדות (אלא התחיבות וכד') הרי שגם לר' יהושע בן קרחה אין לצרף עד אחד בכתב עם עד בעל פה.
ריטב"א, רמ"א- שטר עד אחד נחשב עדות ולא שטר
הריטב"א טוען שעד אחד בשטר מועיל כעדות כתובה ולא כשטר:
"ומורי הר"ם היה אומר דאפשר שהירושלמי גם בשיטת אמימר הולך, והכי אתמהינן עד אחד בכתב כלום הוא?! כלומר פשיטא דמצטרף [עם] עד אחד שבעל פה, שהרי אינו חלוק ממנו כי כלום הוא עושה מעשה שטר ושיעבוד קרקעות כדי שנאמר שהוא חלוק לעצמו ולא יצטרף, או כדי שנאמר שלא יחייב שבועה שאין מחייב שבועה אלא על פה?! הא ודאי אינו עושה אלא מעשה עדות על פה!" (ריטב"א ב"ב קסה:)
עדות עד אחד כתובה אינה נחשבת שטר אלא עדות בלבד, ועדות זו כשרה.
כיוון דומה נמצא בדברי הרמ"א:
"לא בעינן שיזכור העדות אלא בעד אחד או בב' עדים לענין קיום השטר. אבל ב' עדים החתומים על השטר, אף על פי שאין זוכרין העדות כלל ואין השטר כתוב כתקונו, מכל מקום העדאת עדים איכא (מהרי"ו סימן צ"ד והגהות מרדכי דכתובות)" (רמ"א חו"מ מו י)
שני עדים נחשבים שטר ואין צריכים לזכור דבריהם, אך עד אחד שמעיד מתוך הכתב אינו נחשב שטר אלא עדות ולכן צריך לזכור דבריו כדי שהעדות שבכתב תועיל. לכן הוא גם פוסק שעד אחד יכול לחזור בו:
"יש אומרים הא דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן ואינן יכולין לחזור, דוקא שנים, אבל עד אחד החתום בשטר, יכול לחזור בו" (שם לח)
בניגוד לכך, הש"ך טוען שאין הבדל בין עד אחד לשני עדים למסקנה, משום שדעת המתחייב היא היוצרת את השטר ולכן גם עד אחד יוצר שטר. לכן לדידו גם עד אחד בכתב אינו יכול לחזור בו.
שני עדים החתומים בשטר נחשבים כמי שנחקרה עדותם בכתב כפי שפוסק רשב"ל, כלומר אין בכך רק עדות שנשמעה בבית דין, אלא יש לה אמינות של עדות שנחקרה. אם נראה שטר כהתחייבות הרי שהשטר כבר התקבל לגמרי בבית הדין. אם שטר אינו נחשב התחייבות, הנתיבות מחדש שהעדות החתומה בשטר אינה נחשבת חקורה מיד, אלא נשמעת בבי"ד, ותיחשב חקורה אחרי קיום השטר או הגעת העדים. בשטר של עד אחד הוא מבין שדברי העד נשמעו בבי"ד אך לא נחשבים שנחקרו בבי"ד. לרמ"א אכן שטר של עד אחד הוא עדות שהוגשה לבי"ד ולא שטר ממש שנחשב שנחקר.
לכיוון זה שני עדים אינם נותנים לשטר רק את סמכותו, אלא בלשון הגר"ח 'אשוויי שטרא', מהגדת עדות לשטר מחייב.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)