פטור מייבום

ולעילוי נשמת ידידי היקר ר' נעם בן צבי, אשר ביקש לראות חיבור זה ימים לפני הלקחו למרום, ולא הספיק.

ת. נ. צ. ב. ה.

פתיחה

המשנה בתחילת יבמות מלמדת שיש חמש עשרה נשים שלא חולצות ולא מתייבמות וגם צרותיהן פטורות מיבום וחליצה. חמש עשרה נשים אלו הן עריות על היבם ולפיכך אינן מתייבמות. בקונטרס זה נדון בסיבת הפטור של נשים אלו ובהסברו. כמו כן נרחיב אודות נשים נוספות הפטורות אף הן מפרשת יבום ואינן מופיעות במשנה.

א. שם ערווה ואיסור ערווה

הדרשות ומשמעותן

לדין שערווה לא מתייבמת וגם פוטרת צרתה מספר מקורות:

א. הברייתא בדף ג ע"ב לומדת גזירה שווה 'עליה' מהפסוק על אחות אשה "אשה אל אחותה לא תקח, לצרור, לגלות ערותה עליה בחייה" לפסוק "יבמה יבוא עליה", שהיבם לא ייבם אם על ידי היבום מגלה ערוות אחות אשתו. 'לצרור' מלמד שהוא הדין בצרתה וצרת צרתה.

ב. רבא בדף ח ע"א אומר שלא צריך פסוק לערווה מכיוון שאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת ולכן עשה של יבום לא יכול להתיר כרת של עריות. 'לצרור' מלמד שיש כרת גם בצרה ולכן הכלל שאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת תקף אף לגביה.

ג. הגמרא בדף ח ע"ב מסבירה שרבי דורש את 'ולקחה' בפסוק "יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה" שכל אשה שלא תופסים בה קידושין איננה בכלל 'ולקחה' ולכן היא פטורה מיבום. מכיוון שהתורה אמרה 'ולקחה' ולא 'ולקח' לומד רבי שצריך שתהיה אפשרות לקחת כל אחת מן היבמות ('ולקחה' - לקחת אותה מתוך שאר היבמות) ולכן אם אחת מן היבמות היא ערווה שלא ניתן לקחת אותה גם לקיחת צרתה היא לא מתוך כל היבמות ולכן גם הצרה פטורה מיבום וחליצה.

ד. הרמב"ם דורש את המילה 'בית' - שצריך שיוכל לקחת כל אחת מהבית (מקביל לדרשת רבי אולם ממקור אחר).

ה. דרשת הספרי (כי תצא פיסקא רפ"ט) "ואם לא יחפוץ" ולא שלא חפץ בה המקום - חלק מפרשת יבום היא הכרעתו של היבם שהוא רוצה או לא רוצה לייבם וכאן אין באפשרותו לבחור.[1]

יתכן והמחלוקת בין המקורות השונים היא מחלוקת במאפיין של חמש עשרה הנשים הללו. ערווה אסורה בביאה וחייבים על ביאתה כרת במזיד, כמו כן בערווה לא תפסי קידושין. אפשר שדינים אלו נובעים מ'שם ערווה' החל על אשה שהיא מצד המציאות קרובה ליבם.

שיטת רבי והרמב"ם היא שאי תפיסת קידושין פוטרת את הערווה, ואילו שיטת רבא שאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת היא שחיוב הכרת, פוטר. דרשת הסיפרי מתמקדת באיסור הביאה לכשעצמו כמונע את היבום. את הברייתא הדורשת 'עליה' ו'לצרור' אפשר להבין כעוסקת בשם ערווה, מכיוון שהיא מקישה מאחות אשה לכל העריות שהן כמותה, בגלל שבכולן יש ערווה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת. אולי ניתן לראות את המכנה המשותף כרמה באיסור או שגם כאן חיוב הכרת הוא המונע, אולם לא כל חייבי כריתות שוים לעניין זה.

שיטות הראשונים

חלק מהראשונים הבינו ששם ערווה מונע יבום ופוטר את הצרה. התוכן המציאותי של הערווה לא יכול להתבטל, ולכן אין אפשרות לייבם. כביכול, גם אם יותר איסור הביאה, היבום לא יצליח.[2] ראשונים אחרים סברו שהאיסור שבערווה הוא הגורם הפוטר מיבום.[3] נראה שאם האיסור פוטר אפשר שהוא פועל מצד התוכן שבו, דהיינו שיש מקרים בהם התורה אסרה יבום, ולגבי מקרים אלו לא נאמרה פרשת יבום (בדומה לשם ערווה המונע יבום), ואפשר שמצוות יבום אין בכחה להתיר לעבור על איסורים מסויימים. במקביל, אפשר לחלק בין פטור ערווה לפטור הצרה ולומר שאת הערווה עצמה יפטור האיסור, וכדי לפטור את הצרה נזדקק לשם ערווה.

להלן נראה שהתוספות והרמב"ן סברו שהאיסור פוטר את הצרה, ואילו תוספות הרא"ש, הרשב"א והריטב"א סברו ששם ערווה הוא הפוטר. כתוצאה ממחלוקת זו נחלקו התוספות ותוספות הרא"ש האם בחייבי עשה יש כרת של אשת אח, ובין הרמב"ן והרשב"א יש מחלוקת האם בעלת התנאי זקוקה לחליצה (יובא להלן).

חייבי לאוין לר' עקיבא

הגמרא אומרת בכמה מקומות שלר"ע שמקיש חייבי לאוין לחייבי כריתות, חייבי לאוין לא חולצות ולא מתייבמות. התוספות בדף ט ע"א שואלים מדוע לר"ע לא נאמר שיבוא עשה וידחה לא תעשה, שהרי אין כרת. תוספות נשאר בתימה, ובתוספות הרא"ש תירץ שלר"ע חייבי לאוין הם הן בכלל עריות ולכן הם לא עולים הן לא עולות לחליצה ויבום:

ורבינו מאיר כתב דשמא כיוון דרבי עקיבא דריש לא יגלה כנף אביו לאנוסת אביו אתקש לאשת אביו דכתיב בההוא קרא, מה אשת אביו ערווה ולאו בת חליצה ויבום היא אף אנוסת אביו נמי.

מכאן מוכח שלתוספות אם אין איסור (העשה דחה אותו)- צריכות להתייבם, ואילו לתוספות הרא"ש, למרות שאין איסור, אם יש שם ערווה היבום נמנע ופוטרת צרתה.

קושיית התוספות היא לשיטת רבא, שלפי דרכו בעריות שייך יבום (יש עשה) אלא שאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. אם כן לא ברורה תשובת תוספות הרא"ש שחייבי לאוין הרי הם כעריות, שאפילו אם הן כעריות, לרבא, עובדה זו לא משנה, אלא רק מציאות הכרת. וכן נראה שהקשה הרמב"ן להדיא: "דהא אפילו חייבי כריתות דלא תפסי בהו קידושין הוה אמינא דלייבמו אי לאו משום דלא אתי עשה ודחי לא תעשה דכרת".[4] ככל הנראה תוספות הרא"ש הבין שכרת הוא סימן לשם ערווה. עשה, הגם שיכול לדחות איסורים מסויימים, לא מבטל תכנים מציאותיים.

לפי תוספות הרא"ש אפשר להציע שרבא חלק רק על מקור פטור ערווה ולא על הסברא. רבא סבר שאין צורך ללמוד ששם ערווה פוטר מיבום על פי הדרשה 'עליה', מכיוון שהכרת מהווה סימן לכך. כלומר לתוספות הרא"ש סברת הכלל 'אין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת' איננה חומרת העונש[5] המעניקה חשיבות לעבירה, אלא שמאחורי חיובי כרת יש תוכן מסויים הקיים באופן עצמאי ללא תלות באיסור, ותוכן זה אינו יכול להתבטל גם כשהאיסור מתבטל. בעריות התוכן הוא הקירבה של הערווה במציאות, ולכן אפילו אם יותר האיסור, המציאות לא תשתנה.

בפשטות, הכלל 'כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה' לא מתיישב עם שיטתו של רבא, הפוטרת עריות משום שאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, שהרי בחליצה לא עוברים על לא תעשה כלשהו. כלומר לשיטת רבא לכאורה אין סיבה שתהיה הגדרה כזו. על פי הצעתנו בשיטת תוספות הרא"ש אין סתירה: החידוש בתירוצו הוא שלר' עקיבא גם בחייבי לאוין יש תוכן במציאות מעבר לאיסור. מסיבה זו לא תופסים בהם קידושין, ולכן גם בחייבי לאוין לא שייכת פרשת יבום.[6] לפי זה אפשר לומר שאותו התוכן המונע יבום מונע גם חליצה.

הרמב"ן תירץ את קושיית התוספות בדומה לתוספות הרא"ש (לכאורה) אולם למסקנה נשאר בקושיא:

ויש לומר דלרבי עקיבא גלי רחמנא בעריות והוא הדין לחייבי לאוין, דכל דלא מיתפסי בהו קידושין מפקעי זיקה. ואכתי קשה האי סברא היכא שמעינן ליה לר' עקיבא דמקשי מינה להדיא.

שאלת המקור לסברת ר"ע לא ברורה לרמב"ן, והדבר מלמד שלמרות שענה על קושיית התוספות הוא עצמו לא סבר כן בעלמא. מדברי הרמב"ן משמע שדווקא לר"ע אומרים יסוד זה ששם הערווה פוטר ולכן מסתייג הרמב"ן ואומר שאולי הם ידעו את שיטת ר"ע. (וב'בית ישי' סי' מב הערה ב' הוכיח שלר"ע הקריטריון אינו האיסור, אלא השם, מפשטות המשנה המחלקת בין חייבי לאוין דשאר לחייבי לאוין אחרים למרות שאין חילוק באיסור). אכן הרשב"א שסבר ששם ערווה פוטר צרה תירץ כרמב"ן אולם ללא כל הסתייגות: "אינהו ידעי דר' עקיבא הכין הוה סבירא ליה, ולפיכך מקשו הכי בהדיא". וכן בריטב"א: "וי"ל דכיוון דעיקר עריות צרותיהם מאשה אל אחותה נפקא, והתם כתוב לא תקח, הוא הדין לכל שישנן בבל יקח שאין בהם ליקוחין שדינם כחייבי כריתות, דגלי רחמנא בחייבי כריתות דלא תפסי בהו קדושי' והוא הדין לכל דכותייהו". הבדל נוסף בין הרשב"א והריטב"א לבין הרמב"ן הוא, שהרמב"ן הוסיף 'דכל דלא מיתפסי בהו קידושין מפקעי זיקה'. כלומר, אין כאן לימוד ישיר המרחיב את הגדר הרגיל של העריות גם לחייבי לאוין, אלא יש כאן חידוש בסברא. היות ובחייבי לאוין לא תפסי קידושין תפקע גם הזיקה. לאור סברא זו אולי יש להבין באופן אחר לגמרי את דברי הרמב"ן.

ר' אלחנן וסרמן הי"ד דייק מהרמב"ן שיכול להיות שם ערווה ללא איסור, כלומר: אכן העשה ידחה את הלאו ואף על פי כן לא תתייבם בגלל ששם ערווה, הגורם לאי תפיסת קידושין, ישאר. מקושייתו של הרמב"ן משמע לא כך. הרמב"ן בשאלתו הקשה שאי תפיסת קידושין איננה גדר, שהרי בחייבי כריתות, ללא הכלל שאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, היתה מתייבמת למרות אי תפיסת קידושין. לפי ר' אלחנן תירוצו של הרמב"ן לא עונה על הקושיא שכבר התחשבה באי תפיסת קידושין. וזו באמת שאלה בהבנת מהלך השאלה והתשובה ברמב"ן.

האחרונים הקשו מדוע רבא אומר שאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת ולא אומר שאפילו אם עשה היה דוחה לא תעשה שיש בו כרת עדיין לא תפסי קידושין ('אמרי משה' ועוד), ולא שייך מצוות יבום ללא תפיסת קידושין. כאמור, נראה שהרמב"ן הקדים אותם ובקושייתו כלל דיוק זה.

כדי לתרץ את קושיית האחרונים ולהבין דברי הרמב"ן, אפשר להציע שאם עשה היה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, אזי דינה של אחות אשה היה כדינה של יבמה שנפלה לפני יבם קטן. ליבם קטן מותר לבוא על יבמתו למרות שאינו יכול לייבמה. כלומר, ליבם קטן יש היתר ביאה ביבמתו גם לפני היבום, והתוספות מסבירים שהיות ויכול לייבמה לכשיגדיל גם קודם לכן מותר בה (מסיבה זו גם לא חל דין 'נאסרה'). בדומה לקטן גם באחות אשה יש אפשרות (תאורטית) שהמצווה תתקיים אם תמות האשה ואחותה תותר ליבם. לכן ללא דין 'אין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת' היינו אומרים שלא יחול דין 'נאסרה' וכשתמות אשתו יוכל היבם לקנות. נמצא, שבאחות אשה אי תפיסת קידושין לכשעצמה לא מפקיעה זיקה מכיוון שיתכן שהאשה תמות ואחותה היבמה תותר.[7] בניגוד לכך, בחייבי לאוין לעולם לא יתחדש היתר ולעולם לא תתקיים המצווה, ולכן פוקעת הזיקה,[8] וזה תירוצו של הרמב"ן.

ממילא אי תפיסת קידושין, גם למסקנת הרמב"ן, איננה גדר אלא תירוץ נקודתי. לפי זה ההסתפקות של הרמב"ן מה המקור לסברא זו היא לגבי הסברא שהמצווה תלויה בקניין (מקטן אין ראיה משום דקטנים לאו בני מיעבד מצווה נינהו), או לגבי הסברא שאם המצווה לא עתידה להתקיים, אזי פוקעת הזיקה.

איילונית

הגמרא בדף ח ע"א שואלת מדוע להקיש את כל העריות לאחות אשה ולאסור אותן ביבום ולא להקיש אותן לאשת אח ולהתיר יבום ערווה. הגמרא מתרצת שבכל מקום שערווה עומדת ליבום היא אסורה בשני איסורים - אשת אח ואיסור ערווה ולכן היא דומה יותר לאחות אשה האסורה בשני איסורים ולא לאשת אח שאסורה רק באיסור אחד. התוספות שם ותוספות הרא"ש בדף ג ע"ב דנים ביחס שבין מהלך זה לבין המחלוקת בנוגע לצרת איילונית.

כתבו התוספות ד"ה "תרי איסורי מחד איסורא לא ילפינן":

וא"ת ולרב אסי אמאי פוטרת איילונית צרתה והא חד איסורא הוא וי"ל דממה נפשך איהי אסירא דילפי' מאשר תלד פרט לאיילונית ולהכי צרתה נמי אסורה, וכן אשת אחיו שלא היה בעולמו. אבל קשיא מאי טעמא דמאן דפליג אדרב אסי וי"ל דכיוון דאיילונית לאו בת ייבום היא בשום מקום חשיבא צרתה כצרת ערווה שלא במקום מצוה דשריא. ולא דמיא איילונית לחייבי עשה דילפינן בפרק שני (לקמן דף כ ע"א) לחליצה, דאיילונית מיעטה הכתוב בהדיא דלא הויא בכלל היתר אשת אח.

ואלו דברי תוספות הרא"ש:

וא"ת מ"ט דמתניתין דאין איילונית פוטרת צרתה כיוון שהכיר בה דבכי האי גוונא איירי רב אסי דכיוון דהאיילונית לאו בת חליצה (ומיאון) [ויבום] היא הויא לה אשת אחיו שלא במקום מצוה ואית בה כרת ותפטר צרתה כשאר עריות וכן רבי יוחנן דפליג לקמן אדרב אסי מ"ט, וי"ל כיוון דאיילונית [לאו] בת יבום היא בשום מקום הויא לה כצרת ערווה שלא במקום מצוה ושריא וכן פרש"י לקמן [יב ע"ב]. וא"ת ולרב אסי אמאי פוטרת צרתה והא לקמן פרכינן מכדי כל עריות איכא לאקושינהו לאשת אח ואיכא לאקושינהו לאחות אשה מאי חזית דמקשת להו לאחות אשה אקשינהו לאשת אח ומשני בחד לישנא משום דתרי איסורי מתרי איסורי ילפינן ואיילונית דהכא חדא איסורא וליכא לאקושה לאחות אשה, וי"ל כיוון דממה נפשך היא אסורה כדילפינן מאשר תלד לא אפשר לאקושא לאשת אח דהא מותרת היא הלכך ע"כ ילפינן לה מאחות [אשה] לפטור גם את צרתה. וא"ת חייבי עשה נמי יפטרו צרתן כמו איילונית לרב אסי דכיוון דאינה מתייבמת הויא לה כאשת אח שלא במקום מצוה ואית בה כרת, וי"ל משום דחייבי עשה בעו חליצה כדמרבינן לקמן מיבמתו הלכך לא דמי לאחות אשה דאינה זקוקה כלל.

התוספות שואלים - כיצד יש מאן דאמר שאיילונית פוטרת צרתה, הרי באיילונית יש רק איסור אשת אח, ואם כן לפי הגמרא צריך להקיש אותה לאשת אח שלא פוטרת צרתה. תירוצם הוא: שמכל מקום, מכיוון שיש לימוד מיוחד ('אשר תלד') האוסר יבום באיילונית, היא פוטרת צרתה. תוספות הרא"ש (בדף ג ע"ב) אומר שמכיוון שבאיילונית יש לימוד מיוחד האוסר יבום יש להקיש אותה לאחות אשה. (אשת אח מותרת ביבום וזו אסורה ולכן ע"כ היא יותר דומה לאחות אשה). נראה שלתוספות מספיק החידוש שיש איסור כדי לפטור צרה, בניגוד לתוספות הרא"ש שמדמה אותה לאחות אשה כדי שתפטור צרה- כלומר צריך לחול בה שם ערווה כמו באחות אשה.

אשת אחיו מאימו

התוספות שם אומרים 'וכן אשת אחיו שלא היה בעולמו', ופירוש הדברים שגם אשת אחיו שלא היה בעולמו למרות שיש רק איסור אחד - אשת אח - מכיוון שיש לימוד מיוחד שהיא אסורה היא פוטרת צרתה. תוספות הרא"ש אומר 'וכן אשת אחיו שלא היה בעולמו ואשת אחיו מאימו'. תוספות הרא"ש מוסיף אשת אחיו מאימו מכיוון שגם באשת אחיו מאימו שם הערווה הוא אחד - אשת אח. האיסור אינו אחד מכיוון שהיא אסורה כבר באשת אח מאימו שלא נפל ליבום, וכעת היא אסורה גם באשת אחיו מאביו ולכן מקרה זה הוא תרי איסורי.[9] כלומר לתוספות, המקרה של אשת אחיו מאימו לא היה קשה מכיוון שהוא למד שהאיסור מונע יבום ופוטר צרה, ואשת אחיו מאמו שנשאה אחיו מאביו היא תרי איסורי, ואילו תוספות הרא"ש שסבר ששם ערווה פוטר צרה הקשה גם מאשת אחיו מאימו.

חייבי עשה

התוספות ותוספות הרא"ש שואלים מה טעמו של רב אסי שאיילונית פוטרת צרתה ומה טעמו של החולק עליו. כאמור, בהסבר שיטת רב אסי אומר התוספות שאיילונית אסורה, ותוספות הרא"ש אומר שהיא דומה לאחות אשה שלא מתייבמת. בהסבר טעמו של החולק, שניהם אומרים שאיילונית לא פוטרת צרתה בשום מקום ולכן איננה ערווה במקום מצווה. נראה שיש להסביר שסיבת הפטור מיבום היא היותה איילונית במציאות ולא היותה ערווה. אמנם יש בה איסור אשת אח לשיטת התוספות, וערוות אשת אח לשיטת תוספות הרא"ש, אולם האיסור או הערווה, גם אם קיימים, לא הם הגורמים לפטור מיבום. במקום מצוות יבום לא עומדים למניעת המצווה איסור או שם ערווה.

תוספות הרא"ש שואל על רב אסי, הסובר שאיילונית פוטרת צרתה, שגם חייבי עשה יפטרו צרתן מכח שם אשת אח שיש בהם מכיוון שלא עולים ליבום, ומתרץ שהיות וחייבים בחליצה אין הם דומים לאחות אשה, ולכן לא פוטרים צרה. לרב אסי שאיילונית פוטרת צרתה, הסברנו ששיטת התוספות היא שהאיסור פוטר ולא שם ערווה. לפי זה התוספות לא הקשו את קושיית תוספות הרא"ש - מדוע חייבי עשה לא פוטרים צרותיהם כאיילונית, שכן איסור איילונית הוא איסור יבום, בעוד איסור חייבי עשה הוא איסור ביאה. בנוסף, חילוק זה מאפשר לומר שלשיטת התוספות בחייבי עשה אין כרת של אשת אח, מכיוון שאין כאן אשת אח שיבומה נאסר, אלא רק הביאה אסורה באיסור עשה ולכן אינה מתייבמת בפועל.

בניגוד לתוספות הרא"ש, התוספות מקשים על החולק, הסובר שאיילונית לא פוטרת צרתה: מדוע איילונית לא תתחייב בחליצה, כמו חייבי עשה שחולצים ולא מייבמים מדאורייתא? ומתרצים: שאיננה בכלל היתר אשת אח. תוספות הסבירו שלסברתו אסור לייבם איילונית בשל סיבה מציאותית, ולא בגלל איסור אשת אח ולכן לא פוטרת צרתה. מתוך כך הם שואלים: הרי היותה איילונית לא צריך לאסור חליצה! תוספות מסבירים שלא רק היבום נאסר, אלא שאיסור אשת אח לא הותר עקב היותה איילונית, ולכן פטורה אף מחליצה. תוספות הרא"ש לא הקשה קושיא זו, מכיוון שלתוספות הרא"ש באיילונית חל שם ערווה ולכן אין מקום להציע שתתחייב בחליצה. (כמוסבר לעיל, למרות החשבת איילונית כערווה, היא לא פוטרת צרתה כיוון שמניעת היבום היא בשל סיבה מציאותית - היותה איילונית - ולא בגלל חלות שם הערווה). לפי שיטת תוספות היבום נאסר ולכן היה מקום לשאול שתתחייב חליצה.

נידה

התוספות בדף ב ע"א שואלים מדוע נידה לא נשנתה במשנה:

אין להקשות דנדה תאסר ליבם אע"פ שמטהרה אח"כ כמו אחות אשתו שאין מתייבמת אפי' מתה אשתו אחרי כן, דלא דמי, דאחות אשה ושאר עריות האיסור עומד על היבם טפי משאר בני אדם, אבל נדה לכ"ע אסירא. ואפילו בנדתה משמע בפסחים ס"פ אלו דברים (ד' עב ע"ב) דבת ייבום היא דקאמר ר' יוחנן אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בעל פטור ופריך עלה מאי שנא יבמתו דקעביד מצוה כו' משמע דקני לה.

ועוד נראה לחלק דאחות אשה אע"פ שמתה אשתו אחרי כן שוב לא תזקק לייבום כיוון שנפטרה שעה אחת משום שנאמר דרכיה דרכי נועם (משלי ג) …דאין זה דרכי נועם אם יש לה להזדקק לזה שנפטרה הימנו. אבל נדה, דרכי נועם היא, דלבעלה נמי צריכה להמתין עד שתטהר. וגבי קטן לקמן בפרק בית שמאי (ד' קיא ע"ב) דקאמר רבה בלאו הכי נמי לא מצית אמרת מי איכא מידי דהשתא אסורה ליה ובתר הכי שריא ליה והא אמר רב כו', התם נמי אין זה דרכי נועם אם צריכה להמתין עד שיגדיל. אבל מה שממתנת מחמת שהוא קטן ואינו ראוי לביאה הוי שפיר דרכי נועם, דאינו מחמת איסורא והוי כאילו הלך יבם למדינת הים.

ואלו דברי תוספות הרא"ש שם:

א"ת נדה תאסר להתייבם אע"פ שטבלה אחרי כן כמו אחות אשה דאינה מתייבמת אעפ"י שמתה אשתו אחרי כן, י"ל לפי דלא ילפינן נדה מאחות אשה כמו שאר עריות שהאיסור עומד על היבם טפי מעל שאר בני אדם, אבל נדה לכ"ע אסורה ולא מקריא ערווה דאינה אסורה משום קורבא. ונראה דנדה אע"ג דלאו בת יבום היא חליצתה חליצה, ולא דמיא לחליצה דמעוברת דלאו שמה חליצה לר"ל לקמן בפ' החולץ משום דאינה עולה ליבום דשאני נדה דעומדת היא לטבול ולהטהר כדרך כל הנשים [אבל מעוברת שמא תלד], ועוד אפי' בנדתה נמי אם בא עליה (אפילו) בדיעבד קנאה, והכי משמע בפסחים בפ' ואלו דברים דקאמר ר' יוחנן אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בעל פטור, ופריך עלה יבמתו מאי שנא דקא עביד מצוה וכו' משמע דקני לה אם בא עליה, הלכך מיקריא שפיר עולה ליבום.

התוספות שואלים מדוע נידה לא נפטרת מיבום ופוטרת צרתה שהרי חייבים כרת על ביאתה. למרות שיכול להיות היתר לאיסורה על ידי טבילה, גם לאיסור אחות אשה יש היתר על ידי מיתת אשתו, ואף על פי כן אם היתה אסורה על היבם בשעת מיתת אחיו משום 'אחות אשה', חל בה דין 'נאסרה', ולכן גם כשיותר איסור אחות אשה היא לא תזדקק ליבום. התוספות מתרצים שאיסור נידה אינו דומה לאיסור אחות אשה ושאר עריות מכיוון שאין היא אסורה על היבם יותר מעל שאר העולם. תוספות הרא"ש אומר שנידה איננה ערווה כאחות אשה המהווה מקור לשאר העריות ולכן אין מקור לפטור ערווה בנידה. כלומר התוספות דנים באופי האיסור ואילו תוספות הרא"ש מסביר שבנידה לא חל 'שם ערווה'.[10] ניתן לדייק זאת גם מכך שתוספות מחלקים בין נידה לבין אחות אשה ושאר העריות ואילו תוספות הרא"ש מסביר שבנידה לא חל שם ערווה ולכן אי אפשר ללמוד מאחות אשה לנידה פטור ערווה.

התוספות מביאים ראיה לחילוק בין איסור אחות אשה לאיסור נידה ממאן דאמר בפסחים (עב ע"ב) שאם בא עליה בנידתה קנאה. תוספות הרא"ש מקשה שגם אם אינה ערווה עדיין בשעת איסורה לא ניתן לחלוץ לה, כמו מעוברת שחלה בה זיקת יבום מכיוון שאם תפיל תזדקק לחליצה ואף על פי כן בשעת עיבורה לא עולה אף לחליצה. תוספות הרא"ש מחלק שנידה עומדת לטבול בניגוד למעוברת שאולי תלד. רק בשלב זה מביא תוספות הרא"ש את הראיה מפסחים ממאן דאמר שבא עליה בנידתה, קנאה, כראיה לחילוק שבין נידה למעוברת. נראה שתוספות לא הקשו ממעוברת מכיוון שלא חידשו שנידה איננה ערווה. לשיטת התוספות גם אם מחשיבים נידה כערווה, האיסור שלה לא דומה לשאר עריות, וממילא מכיוון שלשיטתם פשוט שנידה היא ערווה, לאחר התירוץ הם לא מדמים אותה למעוברת שאיננה ערווה אם תפיל.

בתוספות יש תירוץ נוסף שבנידה אין דין 'נאסרה'. דין זה נלמד מהפסוק 'דרכיה דרכי נעם' שיבמה שנפטרה מיבום והותרה לשוק, אם היו בנים בשעת המיתה, לא חוזרת אחר כך לזיקת יבום, במדה ומתו. תוספות אומרים: "אבל נידה דרכי נעם היא דלבעלה נמי צריכה להמתין עד שתטהר". מה מוסיפים תוספות בתירוץ זה? אם כעת סברו שאיסור נידה דומה לאיסורן של שאר העריות (בניגוד למהלכו הקודם), מה הועילו בתירוצם שאין דין נאסרה בנידה, הרי לא שייך יבום וחליצה בערווה! ראיה לדבר: ערווה שהותרה בשעת המיתה, ונאסרה אחר כך משום ערווה, ושוב הותרה. דינה של אשה זו הוא שחוזרת להיתרה הראשון, דהיינו יבום וחליצה, ואין בה דין נאסרה החל רק בשעת נפילה. אף על פי כן בשעת היותה ערווה מותרת לשוק והיא לא שייכת ביבום וחליצה. ואם תירוץ זה הוא אליבא דמ"ד בפסחים שבשעת נידתה לא קנאה, אם כן מדוע אין בה דין נאסרה הרי יש שעה שלא ניתן לקנותה ולכאורה צריכה להיות מופקעת אף מחליצה, כמו מעוברת. ולפי תירוצם, שאין דין נאסרה כי גם לבעלה היתה צריכה להמתין, מדוע באמת אם בעלו לא קנו הרי אינה אסורה ביבום. [11]

לכן נראה להסביר לפי דברינו, שהתוספות דנים ברמת האיסור הנדרשת לפטור ערווה. בתירוצם הראשון, חילקו בין איסורה של הנידה לאיסורן של שאר העריות ובתירוצם השני הוסיפו שגם אם מסתפקים לעניין פטור ערווה מיבום ברמת האיסור הקיימת בנידה, עדיין אפשר לדחות שדין 'נאסרה' לא שייך בנידה. כלומר, הצורך בתירוץ השני אינו בשל הבנה שונה בנידה כערווה או באפשרות לקנין בנידה, אלא בדיני יבום איזה איסור פוטר מיבום. [12] כאמור, לפי דברינו ראיית התוספות שאם בעלו קנו, אין כוונתה לחלק בין נידה למעוברת, או בין נידה לבין מקרה בו הותרה ונאסרה וחזרה להתירה הראשון, אלא להראות שאיסורה של נידה שונה מאיסורן של שאר עריות. לפיכך, גם בהמשך דברי התוספות מכיוון שאופיו של איסור נידה שונה משאר העריות, אפשר שאם בעלו לא קנו או שאפילו קנו אם גם לעניין זה חלוקה נידה משאר עריות.

צרת ערווה - מחלוקת בית שמאי ובית הלל

עד כה דנו בפטור של הערווה עצמה (מלבד סוגיית אשת אחיו מאימו). במשנה בדף יג ע"א חולקים בית שמאי ובית הלל בפטור צרת ערווה, בית שמאי מתירין את הצרות לאחים ובית הלל אוסרים. כאמור לעיל, יש מקורות שונים לשיטת בית הלל שערווה פוטרת צרתה. הגמרא מסבירה את שיטת בית שמאי:

אמר רבי שמעון בן פזי מאי טעמא דבית שמאי דכתיב לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, חוצה מכלל דאיכא פנימית, ואמר רחמנא לא תהיה. ובית הלל, מיבעי להו לכדרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב מנין שאין קידושין תופסין ביבמה, שנאמר לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר לא תהיה בה הויה לזר …
רבא אמר טעמייהו דבית שמאי דאין איסור חל על איסור. תינח היכא דנשא מת ואחר כך נשא חי לא אתי איסור אחות אשה וחייל אאיסור אשת אח, אלא נשא חי ואחר כך נשא מת אחות אשה קדים, כיוון דלא אתי איסור אשת אח וחייל אאיסור אחות אשה הויא לה צרת ערווה שלא במקום מצוה, ושריא.

הראשונים שואלים מדוע לבית שמאי, לפי הסברו של רבא, כשאיסור אשת אח קדם היא עצמה לא תתייבם מאחר שאין איסור אחות אשה חל על איסור אשת אח, וכעת היא אשת אח הנופלת ליבום.

הסברי הרמב"ן והריטב"א

הרמב"ן מסביר שאיסור אחות אשה מתלא תלי אם יפקע אשת אח: "אבל לגבי צרה כיוון דמחיים לא חלה איסור דאחות אשה, לאו צרה לערווה הוות".

ה'אור שמח' מסביר שכוונת הרמב"ן שהערווה חלה רק לאחר הנפילה, ולאחר נפילה ערווה לא פוטרת צרתה. [13] הגרי"ז מקשה: לפי ה'אור שמח' אחות אשה ממש חל ואילו בגמרא דף לב ע"א (אותה מזכיר הרמב"ן כמקור) מבואר שהערווה בכה"ג היא אשת אח. הגרי"ז מחדש שאיסור אשת אח פוקע, ואז חל מיד איסור אחות אשה ומכח איסור אחות אשה חוזר איסור אשת אח המקורי, וחוזר חלילה. כלומר הערווה היא ערווה של אשת אח, אולם מה שמונע יבום זה איסור אחות אשה. מחלוקת בית שמאי ובית הלל לפי הרמב"ן היא: האם ניתן לדרוש מערוות אחות אשה פטור לכל צרת ערווה. בית שמאי סוברים שלא ניתן משום שהערווה היא ערווה של אשת אח או משום שאחות אשה מתחדש כמונע יבום לאחר מיתה, הגם שאינו חל ממש. [14]

ברצוננו לנקוט במהלך אחר. הרמב"ן מסביר בשני אופנים את שיטת בית הלל. האחד, שלמרות שאין איסור חל על איסור הם דורשים 'לצרור'. והשני, שאמנם אין איסור חל על איסור אבל כשפוקע אשת אח חל אחות אשה בין בערווה בין בצרה. על ההסבר הראשון יש לשאול: כיצד בית הלל דורשים מ'לצרור' אם גם הם סוברים שאין איסור חל על איסור? הרי כל דברי הראב"ד (מובא שם ברמב"ן) בשיטת בית שמאי מבוססים על כך שאם אין איסור חל על איסור לא דורשים 'לצרור'! ואכן, מכח קושיא זו דחה הריטב"א הסבר זה.

הריטב"א מבאר את ההסבר השני ברמב"ן שהיות ואיסור אשת אח לא קיים לגבי יבום, איסור אחות אשה חל מחיים לעניין מניעת יבום. כלומר, מכיוון שאיסור אשת אח אינו מוחלט, ויש היתר לאיסור אשת אח לאחר מיתה, כבר מחיים [15] נחשב שאיסור אחות אשה חל לעניין שאוסר אותה ואת צרתה לאחר המיתה. (אי אפשר להסביר שבמיתה פוקע איסור אשת אח וחל איסור אחות אשה ממש, שהרי זו סברת בית שמאי שלא פוטרים צרה כי הערווה לא חלה מחיים).

כאמור, לרמב"ן ולריטב"א יש הבנות שונות בפטור צרה. הרמב"ן סבר שאם יש איסור לייבם היא וצרתה פטורות, ואילו הריטב"א סבר שחלות שם ערווה פוטר את צרתה. לאור זאת ניתן לראות שביאורו של הריטב"א בהסבר השני של הרמב"ן שונה מדברי הרמב"ן עצמו. הרמב"ן הסביר שלבית הלל הצרות פטורות מכיוון שכאשר פוקע איסור אשת אח חל איסור אחות אשה גם בצרה. (להלן יבואר מדוע לא נחשב לבית הלל לאחר נפילה). הריטב"א מחדש שכבר מחיים יש היתר לייבם אשת אח לאחר מותו, וכבר עכשיו חל איסור אחות אשה על היתר הייבום. כאמור, מכיוון שלרמב"ן עיקר פטור ערווה וצרתה תלוי באיסור לייבם מספיק לומר שעתיד לחול איסור אחות אשה לאחר שיפקע האשת אח, לריטב"א הפטור תלוי בחלות שם ערווה ולכן מסביר מדוע כבר מחיים חל שם ערוות אחות אשה.

כעת ניתן לראות שכבר בהסבר שיטת בית שמאי היה הבדל דק בין הרמב"ן לריטב"א, וקאי לשיטתייהו. הרמב"ן אמר שלבית שמאי הערווה עצמה לא מתייבמת מכיוון שאיסור אחות אשה תלוי ועומד, אבל הצרה מתייבמת מכיוון שאחות אשה לא חל מחיים, והיא לא היתה צרה של ערווה. הריטב"א אמר שהיות ומחיים לא חל איסור אחות אשה היא לא מוגדרת כצרת ערווה. [16] הרמב"ן מתאר מה ארע במשך הזמן, ומתוך כך מבאר שאין אף שלב בו הצרה היא צרה של אשה האסורה באיסור ערווה (יבואר להלן). הריטב"א לא אומר שהיא לא היתה צרה של ערווה, אלא שלא חל עליה שם 'צרת ערווה'.

לפי דברינו בשיטת הרמב"ן, שבכל מקום שיש איסור לייבם היא פוטרת צרתה, בהסבר בית שמאי נאמר שמספיק שהאחות אשה מתלא תלי וכבר אסור לייבמה ולכן פטורה [כמו הגרי"ז ללא כל החידוש על כך שאשת אח פוקע וחוזר וכו'] ולא צריך שיחול האיסור בפועל אפילו לאחר הנפילה. היא אינה פוטרת צרתה מכיוון שהאיסור לייבם בפועל התחדש לאחר מיתה. וניתן להקשות שגם מחיים איסור אחות אשה מנע יבום ודבר זה לא מתחדש בנפילה. יש לומר שהיות ומחיים אין פרשת יבום, לא נחשב שאיסור אחות אשה מונע יבום, ואף על פי שעתיד למנוע לכשימות הבעל, אז יהיה לאחר מיתה. ועדיין צריך בירור מה היתה בעיית הגמרא כשאחות אשה קדים, הרי גם שם ניתן לומר שהיות ומחיים אין פרשת יבום, האיסור לא נחשב מונע יבום כעת, והוא פוטר רק לאחר מיתה ולכן צרתה מתייבמת. יש לומר שהיות והאיסור קיים מחיים נחשב שבנפילה יש איסור, כלומר לא היתה כאן נפילה טובה. [17] מה שאין כן כשאשת אח קדים, שבעקבות הנפילה מותר איסור אשת אח, ורק אחרי שחל היתר יש מקום לאיסור אחות אשה לחול, שאז נחשב ערווה לאחר מיתה לשיטת בית שמאי. (תשובת הגמרא היא שאין כאן נפילה כי אין איסור אשת אח ולכן אי אפשר לומר שבנפילה יש איסור).

ולפי זה באמת קל להבין את שיטת בית הלל שאף על פי שאין איסור חל על איסור, כאן לא צריך שיחול ממש אלא מספיק שלא ניתן יהיה לייבם. כלומר, מחיים הנפילה לא עומדת להסתיים ביבום והסיבה לכך קיימת כבר מחיים, ולכן גם היא וגם צרתה נפטרות מדין אחות אשה.

דברי הרמב"ן לא מפורשים אולם ניתן להבין שההסבר השני הוא כדברינו ממש, שאמנם איסור אחות אשה לא חל אולם מכיוון שהסיבה המונעת יבום קיימת כבר מחיים, יש פה איסור שעתיד למנוע מהיבום להתקיים בפועל, ופוטרת צרתה. פירוש דברי הרמב"ן "אע"ג דאין איסור חל על איסור, כי פקע איסור אשת אח אתי אחות אשה וחייל בין בערווה בין בצרה" הוא: כיוון שכבר מחיים ידוע מראש שכאשר יפקע איסור אשת אח יחול איסור אחות אשה, וכך יימנע היבום של הערווה, הצרה היא צרתה של אשה שאין לה עתיד של יבום. (אי אפשר להבין שאיסור אחות אשה חל עם פקיעת איסור אשת אח, מכיוון שפקיעת איסור אשת אח לא ארעה מחיים, ואם כן בית הלל לא עונים על טענת בית שמאי שהערווה היא לא ערווה מחיים. לכן חייבים להבין שכוונת הרמב"ן שיודעים מראש שזה מה שעתיד לקרות).

לפי דרכינו ניתן להבין גם את המהלך הראשון ברמב"ן, שהסביר שבית הלל דורשים 'לצרור' בניגוד לכלל 'אין איסור חל על איסור', מהלך שהריטב"א דחה. הריטב"א שאל מנין לבית הלל לחדש, שלמרות שכלל נקוט בידינו 'אין איסור חל על איסור', פרשת יבום היא יוצאת מן הכלל ובה איסור יכול לחול על איסור, על מנת לפטור צרה. אדרבה, עדיף לומר שהצרות לא נפטרות ולשמור על הכלל. לפי הסברנו, לרמב"ן, בניגוד לריטב"א, האיסור לייבם פוטר את הערווה ואת צרתה ולא צריך לחול שם ערווה, אין כאן חריגה מן הכלל. איסור אחות אשה לא צריך לחול ממש כדי לפטור את הצרה מיבום, מספיק שהוא קיים ('מתלא תלי וקאי') כדי להתחשב בו כאוסר לייבם. ממילא אם מה שמונע את ביצוע היבום הוא איסור 'אחות אשה' ניתן לדרוש 'לצרור'. כאמור, שיטת הריטב"א היא ששם ערווה צריך לחול, ולכן אין הוא יכול לקבל הסבר זה, המתנגש עם הכלל שאין איסור חל על איסור. [18]

ההבדל בין שני התירוצים של הרמב"ן הוא שההסבר הראשון אומר שדורשים 'לצרור' על איסור שמתלא תלי, וההסבר השני אומר שהיות ואיסור אשת אח עומד להיות מותר, ואז יוכל לחול איסור 'אחות אשה' נחשב שכבר מחיים היא לא עומדת ליבום. כלומר בית הלל דורשים 'לצרור' על מה שיש עכשיו (לפי ההסבר הראשון) או שסוברים שיש להתחשב במה שעתיד להיות ועל כך לדרוש 'לצרור'. (אמנם אחרי הדרשה מה שהיה אמור לקרות לא יקרה בפועל, אולם זה בדיוק החידוש של הדרשה).

הסבר הרשב"א

הרשב"א נוקט שבמקרה בו קדמה ערוות אחות אשה לערוות אשת אח המחלוקת היא האם היא ערווה במקום מצווה. מכיוון שאיסור אשת אח לא חל היא לא נופלת ליבומו של מי שהיא ערווה עליו. היות והערווה, שלא חל בה אשת אח, לא נופלת ליבום ואילו צרתה נופלת, בית שמאי סוברים שאין קשר בין הנשים ולכן הערווה לא תפטור צרתה. בית הלל סוברים שהיא נופלת לפני שאר האחים ליבום ולכן נחשבת במקום מצווה "דכיוון דהיא גופא שריא לגבי שאר אחין צרת ערווה במקום מצווה דערווה היא ואסירא". כלומר לבית שמאי היות ואין מצווה ביחס ליבם היא לא פוטרת את צרתה ממנו, ואילו לפי בית הלל מכיוון שעליה יש מצווה היא פוטרת את צרתה.

מהרשב"א משמע שרק אם חלה הערווה היא יכולה לפטור צרתה, ולכן העמיד את המחלוקת כשהערווה חלה, והשאלה היא האם היותה ערוות אשת אח הנופלת ליבום לפני שאר האחים, רלוונטי או לא. מהלך זה הוא לשיטתו שחלות שם ערווה פוטר מיבום.

הסבר תוספות הרא"ש

בשונה מהרמב"ן והריטב"א, תוספות הרא"ש בהסבר בית הלל לא מחדש שכבר מחיים נחשבת פטורה מן היבום. לדעתו מכיוון שבסופו של דבר הערווה לא מתייבמת, היא פוטרת צרתה:

טעמייהו דבית שמאי דאין איסור חל על איסור - וא"ת ערווה גופא תתייבם מהאי טעמא, וי"ל דאיסור אחות אשה מיתלא תלי וקאי ואי פקע איסור אשת אח אתי איסור אחות אשה וחייל הלכך לא פקע, ובית הלל סברי אע"ג דאין איסור חל על איסור ואין עליה שם איסור אחות אשה, מ"מ הויא אשה שאינה ראוייה להתייבם וערווה היא ופוטרת צרתה. הויא לה צרת ערווה שלא במקום מצוה - ובית הלל סברי כיוון דהך צרה מכח אשת אחיו זקוקה לו ליבום ואחיו היה נשוי אשה שהיא ערווה לו צרתה נמי אסורה.

כלומר, תוספות הרא"ש מסביר שבית שמאי ובית הלל נחלקו ממתי חל הכלל שערווה לאחר נפילה לא פוטרת צרתה. לבית שמאי הערווה צריכה להיות ערווה מחיים ואילו לבית הלל אם בסופה של הנפילה היא לא מתייבמת היא פוטרת צרתה למרות שזה קורה לאחר מיתה. יש לומר שלבית הלל צריך שלא יהיה אפילו רגע אחד בו ניתן לייבם כדי שתפטור צרתה. כלומר, תוספות הרא"ש מודה שהכל קורה לאחר מיתה, אולם איננו מחשיב זאת לאחר נפילה, בניגוד לרמב"ן המסביר שבית הלל מחשיבים את העתיד לקרות לאחר מיתה כקיים מחיים.

במקרה ההפוך, בו חלה הערווה אך לא אשת אח, ולפיכך בית שמאי רואים אותה כצרת ערווה שלא במקום מצווה, מחדש תוספות הרא"ש שמכיוון שבצרה חל אשת אח והיא גם נשואה לאח שנשוי לערווה היא לא מתייבמת. הדגשתו שבצרה חל 'אשת אח', כוונתה לחלק בין שני מקרים של 'צרת ערווה שלא במקום מצווה'. כולם מודים שאם ראובן נשוי לשתי נשים ואחת מהן היא ערווה על דוד שאינו אחיו, שבמות ראובן צרת הערווה מותרת לדוד. ראובן לא מפיל לדוד ליבום ולכן אין גם דין של צרת ערווה, שהוא דין ביבום. על מקרה זה אומרת הגמרא שהיא צרת ערווה שלא במקום מצוות יבום - ומותרת. בית שמאי סוברים שאם איסור אשת אח לא חל, הערווה לא נופלת ליבום, ולכן צרתה היא צרת ערווה שלא במקום מצוות יבום של הערווה. תוספות הרא"ש מסביר שבית הלל חולקים על כך מכיוון שהצרה אסורה באשת אח על היבם, ונופלת אליו ליבום, ולכן מקרה זה לא דומה למקרה בו שתיהן לא נופלות ליבום. אמנם הצרה לא יחד עם הערווה 'במקום מצווה', אולם היא עצמה 'צרת ערווה' והיא 'במקום מצווה'. כלומר בית שמאי ובית הלל נחלקו בפרשנות הכלל 'צרת ערווה שלא במקום מצווה'. בית שמאי הבינו שצרה של ערווה לא נאסרת כאשר הערווה היא שלא במקום מצווה,. בניגוד לכך בית הלל פירשו שצרת ערווה לא נאסרת כאשר היא עצמה לא במקום מצווה - 'צרת ערווה, שלא במקום מצווה'. הרשב"א הסביר שלבית הלל הערווה עצמה היא במקום מצווה, ואילו תוספות הרא"ש מסתפק בכך שהצרה היא במקום מצווה.

הסבר זה פחות מתאים לשיטות הגורסות שאיסור היבום של הערווה פוטר את הצרה, מכיוון שכאן הערווה לא אסורה ביבום, חלות הערווה מונעת חלות אשת אח והיא כלל לא נופלת ליבום. אכן שיטת תוספות הרא"ש היא ששם הערווה פוטר ולא האיסור.

לאור שיטת התוספות

אפשר להציע דרך נוספת, שלא מצאתי במפורש בראשונים, להסבר שיטת בית הלל. ערווה שלא במקום מצווה לא אוסרת צרתה כי היותה ערווה לא חידש כלום בה עצמה - לפני כן היתה אסורה וגם כעת - ולכן לא מתחדש איסור גם בצרתה. במקרה בו איסור אשת אח לא חל בגלל איסור ערווה שקדם לו איסור הערווה מחדש שהיא לא נופלת ליבום, וגם לאחר שתותר הערווה ('אחות אשה' היא המקור לשאר עריות) לא תותר ליבום מדין 'נאסרה'. לכן, ניתן להחשיב מקרה זה כמקום מצווה כי כמו שאיסור הערווה מונע יבום מהערווה הוא מונע יבום גם מצרתה. כלומר מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא האם לראות את מי שנמנעה מפרשת יבום בשל היותה אסורה באיסור ערווה כלא שייכת לפרשה, כשיטת בית שמאי, או שהיא שייכת לפרשה על דרך השלילה. יתכן שהמחלוקת היא במקור לפטור ערווה - האם נובע מפרשת עריות שאז לא תפטור צרתה, או מפרשת יבום שאז תפטור צרתה. [19] נראה שאין כוונת תוספות הרא"ש להסבר זה, מכיוון שהוא מדגיש שבצרה יש איסור אשת אח, ולא שבערווה אין איסור אשת אח בגלל היותה ערווה. הסבר זה מתאים יותר לשיטת התוספות הסוברים שאיסור ערווה הוא המונע יבום. [20]

סיכום

ההבדלים בין הרמב"ן והריטב"א במחלוקת בית שמאי ובית הלל - לפי הרמב"ן בית שמאי סברו שהערווה איננה ערווה מחיים ולכן צרתה לא היתה צרת ערווה מחיים. בית הלל סברו שאמנם לא חל איסור אחות אשה אולם מכיוון שהוא מתלא תלי ניתן לדרוש 'לצרור' או שהיות וכבר מחיים ידוע שעתיד להאסר היבום נחשב שהיא צרת ערווה מחיים. לפי הריטב"א טענת בית שמאי שלא חל על הצרה שם 'צרת ערווה' מחיים. בית הלל סברו שכבר מחיים נחשב שיש היתר באיסור אשת אח, ועל היתר זה יכול לחול ממש איסור אחות אשה. לכן לבית הלל הצרה היא צרת אחות אשה מחיים.

בסוגיא זו הרשב"א גרס שהערווה היא במקום מצווה מכיוון שנופלת לפני שאר האחים ליבום ועל כך חלקו בית שמאי, ותוספות הרא"ש הסביר שלבית הלל צריך שהצרה תהיה במקום מצווה גם אם בערווה לא חל אשת אח והיא אינה במקום מצווה. בית שמאי סברו שהערווה צריכה להיות במקום מצווה. בשיטת התוספות הצענו שלבית הלל הערווה היא במקום מצווה למרות שלא חל איסור אשת אח, כי עצם היותה ערווה מונע את קיום המצווה. [21]

מתוך סוגיא זו ומתוך הדיונים על חייבי לאוין וחייבי עשה, איילונית, אשת אחיו מאימו ונידה, נראה ששיטת התוספות ושיטת הרמב"ן היא שהאיסור שבערווה פוטר אותה ואת צרתה ואילו הרשב"א, הריטב"א ותוספות הרא"ש הבינו ששם ערווה הוא הפוטר מיבום. בפרקים הבאים נראה כיצד בעקבות הבנות יסודיות אלו הראשונים צועדים לשיטתם.

ב. שיטת ר' שמעון

הגמרא בדף לב ע"א דנה במחלוקת ר' שמעון ור' יוסי בסוגיית איסור חל על איסור:

משנה: שני אחין נשואין שתי אחיות ומת אחד מהן ואחר כך מתה אשתו של שני הרי זו אסורה עליו עולמית הואיל ונאסרה עליו שעה אחת.

גמרא: תנו רבנן בא עליה חייב עליה משום אשת אח ומשום אחות אשה, דברי ר' יוסי. ר' שמעון אומר אינו חייב אלא משום אשת אח בלבד. והא תניא ר"ש אומר אינו חייב אלא משום אחות אשה בלבד לא קשיא כאן שנשא חי ואח"כ מת כאן שנשא מת ואח"כ נשא חי. ור' שמעון היכא דנשא מת ואח"כ נשא חי כיוון דאיסור אחות אשה חייל תתייבם יבומי, אמר רב אשי איסור אחות אשה מיתלא תלי וקאי אי פקע איסור אשת אח אתי איסור אחות אשה וחייל והילכך לא פקע.

הגמרא מסבירה שר' שמעון מחייב רק על ערווה אחת כי סבר שאין איסור חל על איסור. הגמרא מקשה מדוע במקרה בו חל איסור אשת אח ומשום כך לא חלה הערווה (אחות אשה), תפטר הצרה, ומתרצת. התוספות ותוספות הרא"ש שם שאלו מדוע במקרה ההפוך - כאשר חלה רק הערווה כלומר שאיסור אחות אשה קדם לאיסור אשת אח - הערווה פוטרת צרתה, הרי היא לא אסורה באיסור אשת אח. קושייתם היא על פי הסוגיא הדנה במחלוקת בית שמאי ובית הלל (יג ע"ב) ומסבירה שלבית שמאי כאשר קדם איסורה של הערווה, ולכן לא חל איסור אח, היא לא פוטרת צרתה משום שהיא אשת אח שלא במקום מצווה. תירוצם הוא שאמנם לא חל איסור אשת אח אולם הערווה היתה נשואה בפועל לאח. הסבר זה שונה מהסברו של תוספות הרא"ש בשיטת בית הלל שלהבנת הראשונים צריכים להתמודד עם טענה זו של בית שמאי (הובא לעיל). בהסבר שיטת בית הלל הנושא הוא הצרה ולא הערווה, ותוספות הרא"ש מדגיש שבצרה חל אשת אח. בנוסף, אם בית הלל סברו כר’ שמעון אין חידוש בסוגיא בדף לב ע"א , וסוגיא זו כלולה במחלוקת בית שמאי ובית הלל. באופן דומה, אין מקום לקושיות שם המקשות על ר’ שמעון מבית שמאי - עד שמקשים מבית שמאי שיסייעו מבית הלל, ומלכתחילה, קושייתו של תוספות הרא"ש, שכבר הסביר את בית הלל בדף יג ע"ב, מיותרת. גם דברי התוספות 'לר’ שמעון לית ליה האי סברא' תומכים בהבנה שבית הלל מסכימים שצריך איסור אשת אח כדי לפטור צרה, בניגוד לר' שמעון. יתר על כן, תוספות בדף לב ע"א ד"ה "לא פקע" מקשים שלר’ שמעון משכחת לה אשת אח שפוטרת צרתה, ומדוע לא נשתנתה כאחת העריות במשנה למ"ד בפלוגתא קא מיירי. הגבלת הקושיא למ"ד 'בפלוגתא קמיירי' מלמדת שבית הלל לא סברו כמותו שהרי מחלוקת בית הלל ובית שמאי נשנתה במשנה מפני שבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה (על פי הגמרא דף ט ע"א המסבירה את דעת מ"ד 'בפלוגתא לא קא מיירי').

ההבדל בסברא בין בית הלל לר’ שמעון הוא, שלבית הלל איסור אשת אח מפיל ליבום, ולכן כל מי שלא חל בה אשת אח לא נופלת ליבום, ואילו לר’ שמעון הערווה עצמה נופלת ליבום בשל הקנין שיש למת בה. [למסקנה, שיטתו העקרונית של ר’ שמעון אכן קרובה יותר לשיטת בית שמאי שצריך שהערווה עצמה תהיה במקום מצווה, אלא שלר’ שמעון הערווה היא במקום מצווה גם כשאין איסור אשת אח. ר’ שמעון אכן לא דורש 'לצרור' לפטור צרה אלא לאחיות שנפלו משני בתים וללא דברי התוספות ותוספות הרא"ש אפשר היה להבין שאין לו פטור צרה, בדיוק כמו לבית שמאי. תוספות הרא"ש מוסיף בדף יג ע"ב שלמסקנת הסוגיא בית שמאי דורשים 'לצרור' כר’ שמעון. גם בירושלמי יבמות פ"ג ה"ד יש השוואה בין בית שמאי לר’ שמעון].

לפי זה לא קשה תמיהת המהרש"א "כאילו מפיהן אנו חיין" על תוספות בדף יג ע"ב מדוע לא הזכירו שדבריהם הם דברי הגמרא (לב ע"א). התוספות שאלו על בית שמאי, שחלקו על פטור צרת ערווה מכח הכלל 'אין איסור חל על איסור', שאם חל איסור אשת אח איסור אחות אשה לא יכול לחול ואם כן שהערווה עצמה תתייבם לבית שמאי. התוספות תירצו שלבית שמאי הערווה עצמה פטורה מיבום למרות שאם יבוא עליה יעבור על איסור אשת אח בלבד, היות ואיסור אחות אשה מתלא תלי וקאי אי פקע איסור אשת אח, הלכך לא פקע. כאמור המהרש"ל תמה מדוע לא הזכירו תוספות שחידוש זה הוא על פי הגמרא בשיטת ר' שמעון הסובר אף הוא שאין איסור חל על איסור.

לפי דברינו, הגמרא בדף לב ע"א היא רק לר’ שמעון, ושם איסור אשת אח אכן לא פוקע וגם פוטר צרה, ובמקביל הנפילה ליבום היא מכח הקנין שהיה למת בה. בניגוד לכך הן לבית שמאי והן לבית הלל דרוש איסור אשת אח כדי להפיל ליבום. לכן נראה שכוונת התוספות בדבריו היא שלבית שמאי זקוקים לאיסור אשת אח שהנפילה מתירה כדי שתחשב לנפילה ליבום. כלומר, אשת אח שמיתלא תלי ערווה עליה לא נחשבת כנופלת ליבום ומשום כך איסור אשת אח שלא פוקע לא פוטר צרה כדין אשת אח שלא במקום מצווה. לבית הלל נחשב שהערווה עצמה פוטרת את צרתה ולא איסור אשת אח, כמו שהסברנו לעיל, שהיות ובסוף הנפילה היא לא מתייבמת, כי היא ערווה, נחשבת ערווה בשעת הנפילה ולא אחריה. נמצא שגם אם התוספות מסבירים את שיטת בית שמאי במילים השאובות מהסוגיא בדף לב ע"א , תוכנו של ההסבר שונה, ולכן לא קשה מדוע התוספות בדף יג ע"ב לא הזכירו שדבריהם הם דברי הסוגיא בדף לב ע"א. ודוק.

ג. סוטה

הסוגיא בדף יא ע"א אומרת: "אמר רב צרת סוטה אסורה, מאי טעמא 'טומאה' כתיב בה כעריות". רוב הראשונים הבינו שסוטה שודאי זינתה פטורה הן מחליצה והן מיבום וצרתה כמותה. הראשונים התקשו מה היחס בין הסוגיא כאן לסוגיא בסוטה ששואלת מדוע שסוטה ספק לא תתייבם, ולמסקנה קובעת שסוטה ספק צריכה חליצה היות ומהבעל היתה זקוקה לגט, ללא התחשבות בהיותה ספק סוטת ודאי. כפי שנראה הראשונים שאלו גם את השאלה ההפוכה - מדוע סוטה ודאי לא זקוקה לחליצה הרי גם היא היתה זקוקה לגט מבעלה.

שיטת הרמב"ן והרשב"א

הרמב"ן מקשה מדוע סוטה ודאי, שמבעלה היתה צריכה גט לא צריכה חליצה, ומתרץ שסברא זו שנויה במחלוקת רב ורב יוסף. אפשר להסביר שרב ורב יוסף נחלקו האם היבם ממשיך את אישותו של אחיו המת או שעל ידי מצוות יבום היבם יוצר לעצמו אישות חדשה. [22] אם היבם ממשיך את אישותו של הבעל המת נכון לומר שהסוטה תצטרך חליצה ולא תותר לשוק, כמו שהזנות אינה מפקיעה את נישואיה. אם האישות של היבם היא אישות חדשה מעולם לא היתה פגיעה באישות זו. אם כן הסברא לפטור אותה מיבום היא שסוטה כלל לא נופלת ליבום, כי האישות שלה עם האח המת היא אישות פגומה. ממילא לפי הבנה זו סוטה לא תצטרך חליצה כי במות בעלה האישות שלו פוקעת (בניגוד לאשה שלא זינתה) וכך האישות החדשה לא יכולה להתחיל.

הרמב"ן ממשיך לשאול מנין לרב ש'טומאה כעריות' מפקיע את המשך אישות הבעל לאחר מיתתו אבל לא בחייו, כלומר, אולי היה מקום לחדש שהיא ערווה כלפי הבעל, והקידושין שלה פוקעים. על כך עונה הרמב"ן:

ואפשר דסבירא ליה לרב כמאן דדריש לאחר ולא ליבם, ודריש לה איהו לגמרי לפטרה מן החליצה ומן היבום, וכיוון דכתיב בה טומאה כעריות מה עריות צרותיהן כמותן אף זו צרתה כמותה.

נראה שכוונתו לומר שהדרשה 'לאחר ולא ליבם' פוטרת אותה לגמרי מאישותו של היבם, כלומר לשיטתו של רב הדרשה מתייחסת רק לאישותו של היבם, [23] ובמקום שאין יבם אישות המת לא יכולה להמשיך. כלומר, למסקנה אין חילוק בהפקעת אישות המת בין חייו לבין לאחר מותו. ההבדל נובע מכך שיש גזירת הכתוב שהיבם לא יכול להמשיך את אישות המת.

בנוסף, מתוך כך שהדרשה 'והלכה והיתה לאיש אחר - לאחר ולא ליבם' מתייחסת ישירות ליבם גם הדרשה של 'טומאה כתיב בה כעריות' מכוונת כלפי היבם [24] ולא הבעל. הדרשה 'טומאה כתיב בה כעריות' נצרכת מכיוון שאת הדרשה 'לאחר ולא ליבם', המחדשת שהאישות של היבם כלל לא תוכל להתחיל, אפשר להבין בשני אופנים: האם זהו רק פטור או שמא איסור. הנפקא מינה היא האם היא תפטור צרתה. לשם כך צריך את הדרשה 'טומאה כתיב בה כעריות' המחדשת שיש כאן איסור לייבם. למסקנה, מפורש בדברי הרמב"ן שסוטה עצמה לא חולצת ולא מתייבמת מהפסוק "לאיש אחר", ושם הטומאה לא מוסיף לפטור שלה עצמה. מכיוון שפסוק נוסף מחדש בסוטה טומאה כמו בעריות אנו לומדים שאף כאן יש איסור לייבם, ולא רק פטור, ולכן צרתה כמותה. כאמור לעיל שיטת הרמב"ן היא שאיסור לייבם פוטר מהפרשה.

הרשב"א מביא את דברי הרמב"ן ומקשה עליו. הגמרא שאלה מה החילוק בין סוטה ודאי לסוטה ספק הרי גם בסוטה ספק נאמר 'טומאה'. הגמרא תירצה שלא נאמר בסוטה ספק 'טומאה' אלא רק בסוטה ודאי. הרשב"א מקשה שלפי דברי הרמב"ן גם אם היה כתוב 'טומאה' בסוטה ספק לא היתה נאסרת מכיוון שלא נאמר בה 'לאיש אחר'.

הרשב"א מסביר שהלימוד של 'טומאה כעריות' מלמד שיש לדרוש 'לאיש אחר ולא ליבם', וללא הלימוד מטומאה היינו אומרים שהיבם הוא 'אחר' ביחס לאח. [25] הרשב"א מוסיף שאם היה נכתב רק 'טומאה' ולא 'לאיש אחר' היינו אומרים שהיא נאסרת רק ביבום ולא בחליצה ועושה צרתה כמותה. ומסיים: "השתא דכתיב לאיש אחר גלי לן אטומאה דכתיב בה דתהוי כעריות ממש ובא זה וגילה על זה".

הרשב"א משנה מפירושו של הרמב"ן. לפי הרמב"ן אופי האיסור בסוטה עצמה והיקפו שנוי במחלוקת רב ורב יוסף, כאשר יתכן והמחלוקת נובעת מהבנות שונות ביבום, כפי שהצענו. הדרשה 'טומאה כתיב בה כעריות' מלמדת על סוג הפטור הנלמד מ'לאיש אחר' אולם לא על עצם קיומו. היא ודאי לא מלמדת על הסוטה עצמה. לפי הרשב"א הדרשה 'טומאה כעריות' מלמדת שיש לדרוש את הפסוק 'לאיש אחר' כדן ביבם, וגם מלמדת שהסוטה עצמה היא טמאה כערווה [26] ולכן אסורה ביבום ובחליצה, בעוד לרמב"ן הסוטה עצמה בכל מקרה היתה פטורה. כלומר, הרשב"א לשיטתו שאיסור לחוד לא מספיק כדי לפטור צרה אלא רק ערווה, דורש שהסוטה עצמה תופקע מיבום וחליצה על ידי הדרשה של 'טומאה כעריות', ולאחר שחל עליה שם טומאה אפשר ללמוד שהיא פוטרת את צרתה. הרשב"א, בניגוד לרמב"ן לא מסתפק בכך שהלימוד 'טומאה כעריות' מרחיב את איסור הסוטה גם לצרה.

שיטת התוספות והרא"ש

כתבו התוספות יא ע"א ד"ה "צרת סוטה אסורה":

לאו דוקא אסורה דאף מחליצה פטורה כדפירש בקונטרס. ודוקא סוטה ודאי אבל סוטה ספק בעי חליצה כדמייתי בסמוך, וקרא דונסתרה והיא נטמאה בנבעלה ודאי איירי כדמסיק לקמן אבל סוטה ספק לא כתב בה טומאה. וא"ת והא תנן נכנסה עמו לבית הסתר אסורה לביתה ואסורה לתרומה ודרשינן בפרק כשם (סוטה דף כח ע"א) שלשה פעמים ונטמאה כתיב אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה, וי"ל דלא אסרה הכתוב אלא משום ספק שמא נבעלה ונטמאה ולעולם לא כתיב טומאה אלא על הודאי נבעלה. וא"ת כיוון שלא נכתב שם טומאה אלא על הודאי אמאי אסורה לביתה ולתרומה, וי"ל דעשה ספק כודאי כדאמר בפרק כשם אם נטמאה למה שותה ואם לא נטמאה למה נשקית מגיד לך הכתוב שהספק אסורה כודאי. ולהכי ספק סוטה בעיא חליצה דדוקא להחמיר עשה הכתוב ספק כודאי ולא להקל לפטרה בלא חליצה.
ולמאי דפרישית לעיל (דף ג ע"ב ד"ה "לפי") דלמסקנא דשמעתין טומאה כעריות כתיב בה דאמר רב היינו במקום לאו ניחא, דההוא טומאה לא כתיבא אלא על ודאי נבעלה. אבל מ"מ קשה כיוון דסוטה ודאי חשיב לה רב כערווה א"כ סוטה ספק הוה לה ליחשב כספק ערווה, וא"כ היכי פריך ותתייבם ייבומי.

הרא"ש (פ"א סי' ד) משנה מעט ממהלכו של תוספות:

וי"ל דהא דאסרינן לה מן נטמאה לאו משום דספק מיקריא טומאה דאין קרוי טומאה אלא הבעילה של זנות, אלא דאסרינן לה משום ספק נטמאה… ואם תאמר אם כן לא תיבעי חליצה כודאי, וי"ל להחמיר עשאה הכתוב ספק כודאי ולא להקל לפוטרה מן החליצה. ומיהו קשה הא דפריך עלה בפ"ק דסוטה ותתייבם יבומי ונדחק הש"ס למצוא טעם למה אינה מתייבמת, ואמאי, הא אמרינן להחמיר עבדינן לה כודאי. וי"ל דהא דאמרינן דטומאה כתיב בה כעריות היינו דוקא סוטה ודאי דכתיב בה טומאה בלשון לאו כי היכי דכתיב גבי עריות, אבל סוטה ספק דכתיב טומאה דידה בלשון עשה, אע"ג דאסרינן משום ספק טומאה, לא חשיב טומאה דידה אפי' כספק ערווה. הלכך פריך שפיר ותתייבם יבומי. ואע"ג דפריך הש"ס מאי שנא סוטה וודאי דכתיב בה טומאה סוטה ספק נמי כתיב בה טומאה, ודאי מעיקרא הוה סלקא דעתך הכי דטומאה בלשון עשה חשיבה למיעבדה כערווה, אבל לפי מאי דמסיק דבסוטה ודאי (ד)כתוב טומאה בלשון לאו לרבנן דר' יוסי בן כיפר, מהשתא איתבריר לן דלא חשבינן טומאה למיעבדה כערווה אלא היכא דכתיבא בלשון לאו כי היכי דלא תקשי לן הא דפריך הש"ס גבי סוטה ספק ותתייבם יבומי.

כאמור לעיל, הראשונים התקשו ביחס שבין הסוגיא כאן לסוגיא בסוטה. התוספות והרא"ש שאלו כיצד היתה הווא אמינא לגמרא בסוטה שסוטה ספק תתייבם. שיטת התוספות היא שבספק סוטה יש צד של ודאי, ולכן תוספות נשארו בתימה. [27] בניגוד לכך, שיטת הרא"ש היא שיש מקום להווא אמינא של הגמרא במסכת סוטה כי סוטה ודאי אסורה בלאו ואילו סוטה ספק רק בעשה. ואף על פי שאומרים שבסוטה עשה הכתוב ספק כודאי, לעניין העשה אין אפילו ספק טומאה. בנוסף, ניתן לדייק מהשוואת התוספות והרא"ש שיש כאן שתי שיטות שונות. הרא"ש אומר את שני המהלכים המקבילים של תוספות כמהלך אחד ולא חוזר בו. לפי זה הרא"ש לא סבר שסוטה ספק היא שם חדש כמהלך השני של תוספות, מכיוון ששיטתו נשענת גם על כל המהלך הראשון שמחמירים בספק.

נראה שההסבר בדברי הרא"ש הוא, שהיות ובסוטה ספק התחדש, שלמרות חזקת הכשרות שלה אסורה לבעל לבועל ולתרומה, אנו אומרים אין לך בו אלא חידושו. לפיכך, בדיני כל התורה כולה סוטה ספק עומדת על חזקתה חוץ משלושה איסורים אלו אשר מפורשים בפרשה. מה שלא מפורש בפרשת סוטה ספק, לא קיים לגביה. ממילא מכיוון שהטומאה שנאמרה לגבי סוטה ספק, נאמרה בלשון עשה, אין היא דומה לטומאה של עריות, ומכיוון שדברים שלא נזכרו בפרשת סוטה ספק, לא ניתן ללמוד מסוטה ודאי, הגמרא בסוטה (ה ע"ב) היתה יכולה לשאול 'תתייבם יבומי'.

הגר"א מעיר שלפי מהלך זה יש בעיה עם תשובת הגמרא שם. תשובת הגמרא היא שלומדים שסוטה ספק אינה מתייבמת מהפסוק "והלכה והיתה לאיש אחר" והגמרא דורשת 'לאיש אחר ולא ליבם'. תוספות שם הקשו שפסוק זה מדבר על סוטה ודאי ('כי מצא בה ערות דבר'). תירוצם: היות וסוטה ודאי לא מתייבמת מדין הטומאה הכתובה בה, הפסוק משמש כמקור לפטור סוטה ספק מיבום. הגר"א מקשה שלפי הרא"ש לא ניתן לתרץ כדברי התוספות, מכיוון שמהלכו של הרא"ש היה להפריד בין סוטה ודאי לסוטה ספק. לפי הרא"ש דינים שלא התחדשו בפרשת סוטה ספק עצמה לא ניתן לחדש מהיותה ספק של סוטה ודאי, בגלל חזקת כשרותה.

אולי יש להבין את הרא"ש באופן מחודש. כאשר אומרים בסוטה ודאי 'טומאה כתיב בה כעריות' אין הכוונה שהאיסור הוא על הבעל ומרחיבים אותו גם ליבם. לגבי הבעל אין בסוטה ערווה כלל שהרי צריכה גט. [28] דין הטומאה הוא ישירות על היבם, כמו כל ערווה שהיא דוקא על היבם [29] ולא על הבעל, וכמו 'לצרור' שנאמר בפרשת עריות באופן כללי אולם למסקנה הוא דין רק ביבום. חידוש שם ערווה על היבם, שנאמר בסוטה ודאי, לא התחדש בפרשת סוטה ספק ולכן סוטה ספק איננה ערווה על היבם, ואפילו לא ספק ערווה. בנוסף, קיים דין שני, שכל אשה שאסורה לבעל מטעם כלשהו אינה מתייבמת, [30] אבל אה"נ אם מהבעל צריכה גט תצטרך חליצה מהיבם. (כלומר גם ללא טומאה, סוטה ודאי היתה חולצת ולא מתייבמת). דין זה נלמד בסוף הסוגיא בסוטה מסברת ק"ו, ובתחילת הסוגיא מהפסוק 'לאיש אחר' המלמד שסוטה לא מתייבמת כי במקום שיש איסור לבעל הוא כולל גם את היבם. הרא"ש אמר שאיסורים שלא התחדשו במפורש בפרשת סוטה ספק לא ניתן לחדש רק מתוך כך שהתחדשו בסוטה ודאי, אולם בהכללת היבם באיסורו של הבעל לא מדובר על יצירת דין חדש, כמו שם ערווה ביחס ליבם, אלא על היקף איסור שכבר קיים בסוטה ספק.

לפי זה התוספות והרא"ש הולכים לשיטתם. לתוספות איסור פוטר צרה ולא שם ערווה. התוספות צריך לומר שכבר מלכתחילה 'טומאה כתיב בה כעריות' מגדיר את האיסור לבעל מתוך הבנה שהאיסור מורחב ליבם (אם לא איסורו של הבעל אין מקור לחדש איסור על היבם). הרא"ש סובר ששם ערווה פוטר גם אם אין איסור, ולכן יכול לחדש שכוונת הגמרא לחדש שם ערווה על היבם ללא קשר לאיסור של הבעל. בנוסף, אם יש איסור לבעל יש כאן דין אחר, שהיבם נכלל בכל איסור שיש על הבעל. כשהבעל הוא מקור האיסור היא חולצת ולא מתייבמת כמו שהאיסור של הבעל מצריך גט.

ניתן לדייק הבדל זה מלשונם של התוספות והרא"ש. התוספות אמרו "טומאה כעריות כתיב בה דאמר רב היינו במקום [31] לאו", ואילו הרא"ש אומר "דהא דאמרינן דטומאה כתיב בה כעריות היינו דוקא סוטה ודאי דכתיב בה טומאה בלשון לאו כי היכי דכתיב גבי עריות אבל סוטה ספק דכתיב טומאה דידה בלשון עשה". לתוספות הטומאה מתווספת ללאו וכך האיסור דומה לאיסור ערווה, ואילו לרא"ש הלאו מגדיר את אופי הטומאה כדומה לטומאת עריות, אולם הטומאה לבד היא המפקיעה מיבום ופוטרת צרה כמו שם ערווה.

אולי יש ראיה לדברינו, ששם טומאה פוטר את היבם אפילו ללא קשר לאיסורו של הבעל, מדברי תוספות הרא"ש (יא ע"א). הגמרא בדף ג ע"ב מקשה על שיטת רב שסוטה פוטרת צרתה מדוע לא נכתבה סוטה במשנה, ומתרצת שהיות והיא וצרתה נאסרות על כל האחים אין מקרה של צרת צרה בסוטה. תוספות הרא"ש (יא ע"א) הקשה שמשכחת לה צרת צרה בסוטה על ידי שויא אנפשיה:

הקשה רבינו מאיר לרב דאמר צרת סוטה אסורה ליתני ט"ז ומשכחת לה בצרת צרה, כגון, האומר לאשה קידשתיך, והיא אומרת לא קידשת אלא בתי, דהשתא היא מותרת בקרוביו כדתנן בפ' האומר, והלכה ונשאת לאחיו ולו אשה אחרת ומת, כשם שהיא פטורה מן החליצה ומן היבום ממה נפשך דאי לפי דבריה היא חמותו, ולפי דבריו היא סוטה שזינתה תחתיו, כך צרתה פטורה. [32] הלכה צרתה ונשאת לאחיו השני וכו. ותירץ, דאי כדבריו לא היתה אשת אחיו מעולם דלא תפסי בה קידושין והויא לה צרתה צרת ערווה שלא במקום מצוה, וגם לא מהימנין לה דאמרה דקדש בתה לשוויה חמותו לפטור צרתה כיוון דהוא אומר דלא קידש בתה ואם כן צרתה חולצת מספק.

תוספות הרא"ש בקושייתו רצה להחשיבה כסוטה למרות שעל המת היא ודאי לא נאסרה כסוטה, והטומאה שבה היא טומאת סוטה מכח נישואיה ליבם. כלומר, טומאה של סוטה פוטרת עצמאית מיבום וחליצה ולא בשל האיסור של המת המורחב ליבם. הדבר מתאים לשיטת תוספות הרא"ש ששם ערווה פוטר, וגם כאן שם טומאה החל עליה, פוטר.

שומרת יבם כסוטה

בחידושי ר' עקיבא איגר ליבמות צב ע"א תמה על דברי התוספות שם. התוספות מחדשים שאם התברר שלא היתה פטורה מיבום מכיוון שהתברר שבנה מת ורק אחר כך מת בעלה, בנה מנישואיה ממזר מהלאו של 'לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר' לשיטת ר"ע המשווה חייבי לאוין לחייבי כריתות. אולם, אם אחרי שנישאה לשוק בא עליה גם היבם בנה מן היבם לא ממזר, וזאת מכיוון שעל היבם היא נאסרת כאשת איש שזינתה ואין ממזרות אם הזנות היתה בטעות. וכן בתוספות הרא"ש שם. ר’ עקיבא איגר הקשה מדוע צריך להגיע לטעות הרי הגמרא בדף מט ע"ב אומרת שהכל מודים בבא על הסוטה שאין הולד ממזר [33] (מבעלה). הוא תירץ על פי חכם אחד, שהיות ורב סובר שסוטה היא ערווה שפוטרת צרתה על פי הדרשה 'טומאה כתיב בה כעריות' שומרת יבם שזינתה מתחדש בה דין ערווה. ערווה איננה מתייבמת ולכן ללא הדין שזנות בטעות איננה אוסרת, הולד היה ממזר מצד ערוות אשת אח, המתחדשת בה כתוצאה מהפקעת היבום על ידי הטומאה שבזנות.

התוספות בדף ט ע"א שאלו מנין לגמרא בכמה מקומות שלר"ע כל חייבי לאוין פטורים מחליצה, הרי למרות שר"ע משווה חייבי לאוין לחייבי כריתות הם עדיין חייבי לאוין ויבוא עשה דיבום וידחה את הלאו. תוספות הרא"ש הביא מקרה נוסף שלא מופיע בתוספות והוא שומרת יבם שזינתה שלר"ע הרי היא כאשת איש שזינתה. ר' שמואל אוירבעך אמר שיישום דין 'טומאה כתיב בה כעריות' בשומרת יבם שזינתה יכול היה לתרץ את קושיית תוספות הרא"ש. היות ושומרת יבם שזינתה הופכת להיות ערווה, אף על פי שעשה דוחה לא תעשה, במקום ערווה אין עשה של יבום. תוספות הרא"ש שכלל בשאלה שומרת יבם שזינתה ככל הנראה לא סבר כחידושו של ר’ עקיבא איגר שבשומרת יבם שזינתה ניתן ליישם את הדרשה 'טומאה כתיב בה כעריות'. ר' שמואל הסביר שטעם הדבר הוא ששומרת יבם שזינתה היא סוטה של היבם ולא של הבעל ולכן לא שייך כאן 'טומאה כתיב בה כעריות'. [34]

מהתוספות ומתוספות הרא"ש (נח ע"א) ניתן להוכיח כדברי ר' שמואל ששומרת יבם היא סוטה של היבם ולא של המת. הגמרא שם אומרת:

אמר רב עמרם הא מילתא אמר לן רב ששת ואנהרינהו לעיינין ממתניתין יש חופה לפסולות, ותנא תונא אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה. האי ארוסה היכי דמי, אילימא דקני לה כשהיא ארוסה וקא משקה לה כשהיא ארוסה ארוסה בת משתיא היא והא תנן ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה, אלא דקני לה כשהיא ארוסה ואיסתתרה וקמשקה לה כשהיא נשואה מי בדקי לה מיא והתניא ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו. אלא, דקני לה כשהיא ארוסה ואיסתתרה ונכנסה לחופה ולא נבעלה ושמע מינה יש חופה לפסולות. אמר רבא ותסברא דהא מתרצתא היא והא כי אתא רבי אחא בר חנינא מדרומא אתא ואייתי מתניתא בידיה 'מבלעדי אישך' מי שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל. אמר רמי בר חמא משכחת לה כגון שבא עליה ארוסה בבית אביה, דכוותה גבי שומרת יבם שבא עליה יבם בבית חמיה, שומרת יבם קרית לה אשתו מעליא היא דהא אמר רב קנה לכל... הכא במאי עסקינן כגון דעבד בה מאמר, ובית שמאי היא דאמרי מאמר קונה קנין גמור.

התוספות (ד"ה "דכוותה") וכן תוספות הרא"ש שם חולקים על רש"י בהסבר הצעת הגמרא להעמיד את הברייתא במקרה שהארוס בא על ארוסתו בבית אביה:

פי' בקונטרס בלישנא אחרינא דמוקי לה הכי כי היכי דלא תיקשי שומרת יבם בת משתיא היא. אבל משום קדמה שכיבת בעל לבועל לא פריך, דמה שקדמה שכיבת המת, כשכיבת בעל היא. ולשון דכוותה לא משמע הכי דמשמע דמאותו הטעם שאנו מעמידים דארוסה בבא עליה ארוסה בבית אביה דהיינו מטעם דבעינן שתקדים שכיבת בעל יש לנו להעמיד בשומרת יבם בבית חמיה ועוד.

רש"י מציע שהרישא של הכלל 'מבלעדי אישך' - שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל' מתקיים ביבם. יבם יכול לקנא ליבמתו למרות שעדיין לא בא עליה בזכות שכיבת הבעל (המת). לפי רש"י אישות המת ואישות היבם הן אישות אחת. אפשר לראות אישות זו כאישות הבעל המת שממשיכה, או שזו אישות של היבם שנחשבת כמתחילה על ידי הבעל המת. (מרש"י בסוטה בדף יח ע"ב משמע, שהיבם נחשב בעל, כלומר כאפשרות השניה שהצענו). התוספות ותוספות הרא"ש חולקים על רש"י ולשיטתם אישות היבם עם היבמה היא אישות חדשה. לכן כאשר היבם מקנא ליבמה לא ניתן להחשיב את שכיבת הבעל המת כקודמת לשכיבת הבועל. [35] נמצא אם כן כדברי ר' שמואל שיש לראות בשומרת יבם שזינתה סוטה של היבם, ולא של המת, ולכן אין מקום לדרוש 'טומאה כתיב בה כעריות' ולהפקיע את היבום.

לדבריו של ר' שמואל הדרא לדוכתא קושייתו של ר’ עקיבא איגר, מדוע נזקק תוספות הרא"ש לתרץ ששומרת יבם שזינתה הולד מן היבם אינו ממזר, מטעם שבטעות לא נעשה ממזר, הרי קיימא לן שהכל מודים בבא על הסוטה שהולד כשר. נראה לי ליישב שמכיוון שלר"ע בחייבי לאוין אין מצוות יבום, שומרת יבם שזינתה אפילו אם נאסרת בלאו גרידא לא מתייבמת, וממילא יש בה איסור אשת אח. [36] (המהלך הוא כמו של ר’ עקיבא איגר אולם אנו לא נזקקים ללימוד בסוטה שטומאה כתיב בה כעריות).

לכאורה תירוצנו הוא הערה על ר’ עקיבא איגר. הוא סבר שיש טומאה כעריות בשומרת יבם שזינתה אולם ניתן היה לתרץ בפשיטות שהיות והסוגיא בדף צב ע"א, וכן התוספות שם, הם לשיטת ר"ע במקרה של חייבי לאוין אין יבום אפילו ללא טומאה כעריות.

יש לומר שר’ עקיבא איגר תירץ דוקא לשיטת התוספות בדף ט ע"א. התוספות, בניגוד לתוספות הרא"ש, לא תירצו שלר"ע חייבי לאוין הם כערווה, ומכאן ראיה שסברו שהאיסור פוטר ולא הערווה. ואם עדיין קשה שלמרות שהתוספות נשארו בתמיהה בגמרא מוכח שלר"ע חייבי לאוין הם כחייבי כריתות ויהיה ההסבר מה שיהיה. ניתן לסייע לר’ עקיבא איגר מכך שהתוספות, בניגוד לתוספות הרא"ש, לא שאלו משומרת יבם שזנתה. כלומר, בתוספות אכן יש להבין כר’ עקיבא איגר שגם בשומרת יבם שזינתה נזקקים לטעם שבסוטה נאמרה טומאה כמו בעריות, ומקרה זה לא נחשב חייבי לאוין.

לפי דברינו בהסבר שיטות התוספות ותוספות הרא"ש ניתן להטעים את הדברים. התוספות סברו שהאיסור פוטר מכיוון שאיסור זה מנוסח בלשון טומאה לגבי הבעל, ומורחב ליבם. כאן, אדרבה, אם נראה אותה כסוטה של היבם קל וחומר שאיסור זה יפטור מיבום. (אם רואים אותה בכל אופן כסוטה של המת, לכל הפחות לא גרע מכל סוטה שהאיסור למת כולל את היבם). שיטת תוספות הרא"ש שטומאת סוטה נאמרה ישירות על היבם, ולא על הבעל. לכן, אם שומרת יבם שזינתה היא סוטה של היבם עליו לא נאמרה טומאה שכעת הרי הוא כבעל.

ולפי מה שהקשה תוספות הרא"ש על צרת צרה בסוטה על ידי שויא אנפשיה משמע לא כדברינו בהסבר תוספות הרא"ש. תוספות הרא"ש הקשה שאם אמר קידשתיך והיא אמרה לא קידשת אלא בתי, והלכה ונישאה לאחיו, ומת, שתפטור את צרתה מדין סוטה שהרי לדבריו היא סוטה שזינתה תחתיו. שם היא סוטה של היבם ולא של המת, ובכל אופן שאל שתפטור צרתה. מכאן ראיה שלתוספות הרא"ש הטומאה בסוטה היא גם כלפי הבעל, ולפי זה גם בשומרת יבם שזינתה יש ביחס ליבם טומאה כעריות, אפילו אם הוא נחשב בעלה. אם כן הדרא לדוכתא קושייתו של ר' שמואל אוירבעך על ר’ עקיבא איגר, מדוע כולל תוספות הרא"ש שומרת יבם שזינתה בחייבי לאוין הרי טומאה כתיב בה כעריות, והקושיא היא למעשה סתירה בתוך דברי תוספות הרא"ש עצמו.

אולי יש לחדש שתוספות הרא"ש מודה לתוספות לאחר נפילה. תוספות הרא"ש סבור ששם ערווה מונע יבום, אולם לאחר נפילה הוא מודה שהיות וכבר התחדשה מצוות יבום רק איסור ערווה יכול למנוע את יבומה. לפי זה במקרה של שויא אנפשיה שם טומאה מונע את הנפילה ואילו בשומרת יבם שזינתה הטומאה כעריות לא מועילה לפוטרה כי שם ערווה מתחדש בה לאחר הנפילה. (כאמור שיטת תוספות הרא"ש איננה שהטומאה מגדירה את הלאו אלא שהלאו הוא המגלה על אופי הטומאה, והטומאה פוטרת את הסוטה וצרתה מחליצה ויבום).

מקום נוסף בו עולה החילוק בין קודם הנפילה לאחרי הנפילה הוא בערוות אשת איש כפוטרת מיבום. תוספות הרא"ש שאל בדף י ע"א מדוע ערוות אשת איש לא נכתבה במשנה, ותירץ, ואילו בדף טז ע"א הסביר שערוות אשת איש לא מפקיעה זיקה, בניגוד לערוות אחות אשה, כי לאשת איש יש היתר על ידי גט. מהעובדה שתוספות הרא"ש לא תירץ בדף י ע"א כמו בדף טז ע"א שלערוות אשת איש יש היתר על ידי גט ולכן היא לא מונעת יבום עולה שלמנוע נפילה ליבום קל יותר מלהפקיע זיקה שכבר חלה. להפקעת זיקה צריך ערווה שאין לה היתר, דהיינו שהאיסור שבה אלים, אולם למניעת נפילה ליבום מספיק שם ערווה, אפילו ללא איסור, והיינו כדברינו. כאמור לעיל, מהמקרה של סוטה על ידי שויא אנפשיה יש ראיה שהטומאה כעריות ביחס ליבם לא נובעת מהאיסור לבעלה המת, אולם לפי הסבר זה עדיין קשה לדברינו שטומאת סוטה לא נאמרה על הבעל אלא רק על היבם.

אולי אפשר לומר שהטומאה היא על היבם ולא על הבעל, ובקושייתו של תוספות הרא"ש מסוטה על ידי שויא אנפשיה אכן מקור האיסור הוא החשבתו כבעל והחשבתה כסוטה שזינתה תחתיו אולם 'טומאה כעריות' חלה על היבם שבו ולא על הבעל שבו. מכיוון שאנו אומרים שהטומאה נאמרה ישירות על היבם ולא על המת אפשר לחדש עוד יותר שאין היא חייבת להיות מכח נישואי המת. רק בתירוץ מחלק תוספות הרא"ש ואומר שהחשבתו כבעל מהווה סתירה לתפקידו כיבם, ולכן הצרה היא צרת ערווה שלא במקום מצווה כי לדבריו אחיו מעולם לא יכול היה לקדשה (הובא לעיל). כלומר, הקושי בדברי תוספות הרא"ש כיצד מחד רק על היבם נאמרה 'טומאה כעריות' ומאידך מחשיב סוטה כערווה על הבעל הוא רק לפי ההווא אמינא של תוספות הרא"ש שרואה באח החי בעל ויבם בו זמנית. אולם למסקנה יש סתירה פנימית בהעמדה זו, ואחרי הדחיה התירוץ מהווה הסבר טוב לדברינו ש'טומאה כעריות' לא נאמרה על שומרת יבם שזינתה כי היבם נחשב לבעלה.

אמרנו ששומרת יבם שזינתה היא סוטה של היבם והוא נחשב בעלה, ועל הבעל לא נאמרה טומאה. לכן, כמו שלמסקנת תוספות הרא"ש החשבתו כבעל עומדת בסתירה להחשבתו כיבם, כך גם בשומרת יבם שזינתה, אין לומר שהטומאה שנובעת מכח היותו בעל תחול עליו כיבם. החשבתו כבעל אפשרית רק בגלל שהאישות של אחיו המת הסתיימה, (וכן הוכחנו לעיל שלשיטת תוספות הרא"ש אישות היבם היא אישות חדשה) ולכן יש סתירה פנימית בכך שהטומאה שנובעת מהאישות שלו תחול על אישות אחיו המת שכבר הסתיימה ותפקיע את היבום. לפי זה מאוד מובן תירוצו של תוספות הרא"ש מדוע כאשר שויא אנפשיה איסור סוטה לא תפטור ה"סוטה" את צרתה. ודוק.

בני צרות

הגמרא בדף יד ע"ב אומרת:

גופא אמר רבי אלעזר אע"פ שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות, מודים שאין ממזר אלא ממי שאיסורו איסור ערווה וענוש כרת. מאן מודים אילימא בית שמאי לבית הלל פשיטא בני חייבי לאוין כשרים נינהו אלא בית הלל לבית שמאי היא גופא חייבי כריתות היא. לעולם בית שמאי לבית הלל ולאפוקי מדר' עקיבא דאמר יש ממזר מחייבי לאוין, קמ"ל דאין ממזר מחייבי לאוין.

הגמרא אומרת ששומרת יבם שזינתה הולד ממזר רק לר' עקיבא אבל לא לבית שמאי ולבית הלל. לפי דברינו עד כה קשה מאוד להבין מדוע לר' עקיבא הולד ממזר למרות היותה שומרת יבם האסורה בלאו.

הגמרא בסוטה יח ע"ב אומרת שלר' עקיבא שומרת יבם שזינתה נאסרת על בעלה כסוטה שזינתה תחת בעלה, וזאת משום שלר' עקיבא חייבי לאוין הם כעריות. כלומר, ר' עקיבא משווה זנות יבמה, האסורה בלאו, לזנות אשת איש. מדברים אלו עולה שכאשר שומרת יבם מזנה היא נאסרת על יבמה בלאו של סוטה לבעלה. לר' עקיבא חייבי לאוין הם כחייבי כריתות ולכן כאשר הלאו חל הוא מפקיע את הזיקה, כמו שומרת יבם שקידש היבם את אחותה שהיא ערווה לאחר הנפילה ומותרת לשוק. וכן מפורש בגמרא עט ע"ב שלר' עקיבא אם נעשה פצוע דכא לאחר הנפילה כאילו נשא את אחותה. שומרת יבם שקידש את אחותה אסור לו לכנוס את המקודשת משום שהיא אסורה באיסור אחות זקוקתו, אולם תוספות יח ע"ב אומרים שאם כנס אין מוציאים אותה ממנו. מתוספות עולה שאם נעשית ערווה לאחר הנפילה זיקתה מופקעת למפרע [37] ולכן לא אוסרת את אחותה לאחר שכנסוה. [38] על כרחינו, הפקעת הזיקה היא למפרע, שאם לא כן איסור אחות זקוקתו היה ממשיך לאסור את הכנוסה, בדומה לאיסור אחות אשתו שאינו פוקע על ידי גירושין אלא רק על ידי מיתה.

לפי זה כאשר שומרת יבם מזנה, ולפיכך נאסרת בלאו של סוטה על היבם לשיטת ר' עקיבא, זיקתה פוקעת למפרע ועל היבם חל איסור אשת אח. אולם, היות וזיקתה פוקעת למפרע גם איסורה על היבם משום סוטה אמור לפקוע שהרי כעת מתברר שאיננה שומרת יבם שזינתה תחת היבם. לאור זאת הולד ממי שזנתה איתו אינו ממזר גם לשיטת ר' עקיבא, וצ"ע.

מהתוספות טז ע"א ד"ה "בני צרות", וכן מתוספות הרא"ש שם, ניתן להוכיח כדברינו שאם יש הפקעה של הזיקה על ידי ערווה אין ממזרות לר"ע. שמואל הסתפק האם קידושין תופסין ביבמה לשוק, ותוספות הקשה שאם קידושין תופסין לאחר קידושין היא אשת איש, וערוות אשת איש אמורה להפקיע את זיקתה, ואם כן הולד לא יהיה ממזר לר"ע. מהקושיא מוכח שאם יש הפקעה של הזיקה גם לר' עקיבא הולד איננו ממזר.

נראה שהתוספות בתירוציהם לא חזרו בהם מהבנה זו. הם תירצו שערוות אשת איש לא מפקיעה זיקה כי ניתן להתירה על ידי גט או שזו גזירת הכתוב מיוחדת שערוות אשת איש לא מפקיעה זיקה, כלומר כוונת הפסוק "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר" שאפילו על ידי קידושין היא לא תותר לשוק. שני התירוצים לא מתאימים למקרה בו חל לאו של סוטה על היבם, ואם כן מוכח שלר"ע שמשווה חייבי לאוין לעריות, הולד לא יהיה ממזר, בניגוד לדברי הגמרא בדף יד ע"ב.

אולי ניתן לחלק בין לאו של סוטה לבעלה לבין שאר הלאוין. לאו של סוטה אינו מפקיע קידושין, וגם לשיטת ר"ע היא עדיין זקוקה לגט מבעלה, באופן דומה נחדש שלאו זה אינו מפקיע זיקה. לפי חילוק זה שומרת יבם שזינתה היא עדיין שומרת יבם ולכן לר"ע הולד ממזר. אולם בדברי תוספות הרא"ש בדף ט ע"א, שתירץ שבחייבי לאוין לר"ע יש שם ערווה לאחר שכלל בשאלתו שומרת יבם שזינתה, ובדברי ר’ עקיבא איגר בדף צב ע"א ששומרת יבם שזינתה פוקעת זיקתה ואסורה על היבם באיסור אשת אח על פי הדרשה 'טומאה כתיב בה כעריות', מפורש בניגוד לחילוק הנ"ל, וצ"ע.

אולי ניתן לתרץ שהגמרא בדף יד ע"ב דנה בצרות של עריות שלשיטת בית שמאי חייבות יבום או חליצה ואילו בית הלל התירו אותן לשוק. על נשים אלו אומרת הגמרא שבית שמאי מודים שאין הולד ממזר אם נישאו לשוק, משום שאין ממזר מיבמה לשוק בגלל שאיסורה בלאו. אשת איש שזינתה בטעות לא נאסרת על בעלה ולכן אפשר שגם נשים אלו, שנישאו על פי הוראת בית הלל שהתירו להן להנשא, יחשבו טועות לבית שמאי, ולא יאסרו על היבם לשיטת ר"ע, זיקתן לא תפקע וממילא הולד יהיה ממזר מאיסור יבמה לשוק. [39]

מהגמרא בדף מא ע"א עולה קושיא נוספת על דברי תוספות הרא"ש ור’ עקיבא איגר. הגמרא שם אומרת ששומרת יבם שקידש את אחותה ואחר כך מתה המקודשת חוזרת להתייבם, [40] ובלשון הגמרא: "יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתרה הראשון". לר"ע, שומרת יבם שזינתה נאסרת על היבם בלאו של סוטה, לאו אשר מפקיע את זיקתה למפרע ובכך גורם שיחול עליה איסור אשת אח. לפי דברינו מכיוון שהפקעת הזיקה חלה למפרע היא לא תחשב שומרת יבם שזינתה וגם לאו של סוטה על היבם אמור לפקוע. אם כן כעת היא איננה אסורה באיסור סוטה על היבם, וצריכה לחזור להיתרה הראשון, בדומה לשומרת יבם שקידש היבם את אחותה ומתה האחות שהתקדשה. כלומר, ההסברים שמעלים תוספות הרא"ש ור’ עקיבא איגר מדוע שומרת יבם שזינתה אסורה על היבם (חלות שם ערווה או הדרשה 'טומאה כתיב בה כעריות') גורמים, בניגוד לדבריהם, שתהיה מותרת ליבם. וצ"ע.

שמחתי לראות, שזכיתי ב"ה לכוון לדברי ר' חיים עוזר בשו"ת 'אחיעזר' סימן א' אותיות י'- י"ד, בקושיא הראשונה ואולי גם בשניה, [41] עיין שם. ר' חיים עוזר לא מסתפק בהסבר כיצד יש ממזר לר"ע מיבמה לשוק אלא טוען שלא יתכן לומר שזנות יבמה תתיר אותה. הוא מציע, על פי שיטת הרמב"ן, שרב ורב יוסף חלקו האם בסוטה ודאי אומרים "אילו איתא לבעל מי לא בעיא גיטא הכי נמי בעיא חליצה", שאם זינתה לאחר נפילה מודה רב לרב יוסף שצריכה חליצה. הוא מבאר שבניגוד ללאו של פצוע דכא, שלא מפקיע קידושין ואף על פי כן מפקיע זיקה, מכיוון ששומרת יבם נאסרת מכח החשבתה כאשת איש של היבם, ממילא לאו של סוטה לא יפקיע את הזיקה ממנה הוא נובע (בדומה ללאו של סוטה באשת איש שלא מפקיע את הקידושין). ומסיים בהסתייגות קלה:

משום דהאיסור הוא בשביל הזיקה כמו בקידושין ולהכי אי אפשר שתצא בלא גט כמו אשה מבעלה, ולא דמי לסוטה בחיי הבעל. וכיוון דאיסור האשת איש וטומאה כתיב כעריות אף דחולצת מ"מ הבא עליה לא קנה וחייב משום אשת אח, ויתיישב בזה דהתוספות ביבמות שהקשה הגאון רעק"א דהא הכל מודים בבא על הסוטה שאין הולד ממזר דאע"פ דחולצת מ"מ כיוון דטומאה כתיב בה כעריות והבא עליה לא קנאה, ולא דמי לשאר חייבי לאוין, וחייב עליה משום את אח, ולהכי הולד ממזר. ואיך שיהיה בבאור דהתוספות ביבמות צ"ב אבל הדין דין אמת דשומרת יבם שזינתה חולצת גם לר' עקיבא ולרב המנונא כמו שנתבאר.

תירוצו של ר' חיים עוזר הוא רק לפי מהלכו של ר’ עקיבא איגר שסבר שיש טומאה בשומרת יבם שזינתה, ולכן שומרת יבם שזינתה לא דומה לשאר חייבי לאוין, ואסורה משום אשת אח אף על פי שזקוקה לחליצה. לפני שנפנה להציע מהלך לשיטת תוספות הרא"ש יש להקדים הסבר בנוגע למצב האישות שבין היבם והיבמה לפני היבום והחליצה, ואחריהם. להלן נראה כיצד קושיא אחת מתורצת בחברתה.

יבום וחליצה - החשבת והפקעת האישות למפרע

נראה לחדש שהיבום חל למפרע משעת הנפילה ליבום, לפחות לעניינים מסויימים. חידוש זה מפורש בדברי רש"י כג ע"ב ד"ה "אין מוציאין מידם":

ומשבא אחיו וייבם השניה שהיא יבמתו פקע זיקה מאידך למפרע

אולם הרש"ש שם מגיה ברש"י ומוחק 'למפרע'. הריטב"א בדף לח ע"א מסביר את דברי הגמרא "זיקת ארוסה עושה ספק ארוסה זיקת נשואה עושה ספק נשואה":

והנכון דקושטא דמילתא נקט, דזיקת ארוסה או נשואה ספק הם, דלא ידעינן אם ייבם או יחלוץ ואם דינא כארוסה או נשואה דעלמא אם לאו

הסוגיא שם דנה בשליטת שומרת יבם על נכסיה ויכולתה למוכרם וממילא להורישם במותה. הריטב"א תולה את רמת האישות והשלכותיה הממוניות בהווה בשאלה העתידית האם ייבם או יחלוץ. מכאן נראה שהריטב"א סבר שהיבום והחליצה חלים למפרע [42] ולאחר שייבם יתברר שנחשבה כנשואה, ואם יחלוץ יתברר שלא היתה נשואה. ונראה שכך סבר גם ה'אור שמח' בקונטרס זיקה, ובאות ט"ז הקשה ותירץ סביב חלות יבום וחליצה למפרע. [43] יש להדגיש שאין בכח סברא זו לחייב לומר שעל ידי יבום מתברר שהיבמה אסורה על שאר האחים באיסור אשת אח למפרע. אפשר להסתפק בהבנה שעל ידי היבום מתחדש שהאישות עם היבם עליה אומרת הגמרא "אשה הקנו לו מן השמים" מציאותית ולא רק אפשרית. [44] לדברינו, הלאו "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר", לא נועד לתכלית חיוב יבום או חליצה, אלא נובע מכך שבסוף "יבמה יבא עליה". [45]

לפי ההבנה שיבום חל למפרע קל להבין מדוע יבם קטן שבא על יבמה גדולה תגדלנו (צו ע"ב), ומדוע יבם שבא על שומרת יבם מעוברת והפילה פטור מן הקרבן למרות שלא קיים יבום לשיטת ר"ל (לה ע"ב). וכן משמע קצת מלשון תוספות הרא"ש (לה ע"ב):

ותימה הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת והפילה אמאי פטורים מן הקרבן כיוון דביאת מעוברת לא שמה ביאה אשת אח שלא במקום מצוה היא, וי"ל דאפ"ה לא מיחייב כיוון דיבמתו היא וחזיא לאחר זמן מידי דהוה אהא דאמרי' גבי קטן שבא על יבמתו גדולה תגדלנו.

מתוספות הרא"ש משמע שלמרות שהביאה היא לא במקום מצווה המעוברת היא יבמתו כבר כעת. ובנוסף, בעתיד תהיה ראויה לו. ההסבר שלנו, שהיבום גורם להחשבה למפרע של האישות שהתחדשה בשעת הנפילה, מחבר בין ההווה לעתיד, דהיינו בין שתי הסברות שתוספות הרא"ש אומר בדיבור אחד. [46]

הבנה זו גם מסייעת להבין את שיטת ר' שמעון שאשת אחיו שלא היה בעולמו מותרת למי שנולד לפני יבום על ידי יבומו של מי שהיה בעולמו של המת. למרות שנולד לפני היבום, דהיינו בעודה אשת הראשון שלא היה בעולמו, למפרע מתברר, על ידי יבום השני, שהיא היתה כבר אשתו של השני בשעת לידת השלישי. החולק אליבא דר’ שמעון, שסובר שר’ שמעון לא מתיר אשת אחיו שלא היה בעולמו כשנולד השלישי לפני יבומו של השני, יסבור שכל עוד השני לא ייבם האישות עם היבמה מוטלת בספק ולכן חל על הנולד אשת אח מן הראשון - אשת אחיו שלא היה בעולמו. כשהשני מייבם ורוצה להחיל את אישותו למפרע, היבום לא חל ביחס לשלישי מכיוון שהיבמה אסורה כבר באיסור אשת אחיו שלא היה בעולמו.

יתכן שבכך חלקו ר' יוחנן וריש לקיש בסוגיית איסורם של האחים על הצרה לאחר יבום וחליצה (י ע"ב). ר' יוחנן סבר שהאחים אסורים על הצרה בלאו, כמו היבם על החלוצה ואילו ריש לקיש סבר שהאחים על הצרה בכרת מכיוון שההיתר שהיה להם בה פקע. לפי ריש לקיש יבום וחליצה חלים למפרע ולכן ביחס לאחים שלא יבמו או חלצו כאילו מתברר שלא היתה נפילה. ר' יוחנן סבר שלכולם היתה נפילה והותר איסור אשת אח, ורק משעת היבום או החליצה נוצר מצב חדש. אולם, אם ר' יוחנן סבר אף הוא שהיבום והחליצה חלים למפרע ניתן לתרץ את שאלת האחרונים על הרשב"א. הרשב"א סבר שאיסור אשת אח פוקע בנפילה ולא יכול לחזור ולחול לאחר מכן. האחרונים הקשו שלפי זה ר' יוחנן לא היה צריך לסיים את דבריו שם: "אלא איהו שליחותא דאחים קעביד איהי שליחותא דצרה קעבדה" מכיוון שגם ללא סברת שליחות לא יכול איסור אשת אח לחזור ולחול. לפי דברינו אמנם איסור אשת אח לא יכול לחזור ולחול, אולם אם יבום וחליצה חלים למפרע מתברר שרק ביחס למי שייבם היתה נפילה, וכך מתברר כביכול ששאר האחים מעולם הותרו באשת המת. לשם כך נזקק ר' יוחנן לסברת השליחות לומר שכביכול כולם יבמו. מכיוון שכולם יבמו היבום חל למפרע ביחס לכולם וממילא נשארו בכלל היתר אשת אח גם לאחר חלות היבום למפרע.

בדיוק בנקודה זו הירושלמי מקשה על שיטת ריש לקיש, שלשיטתו אין שליחות:

איתפלגון ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש. ר' יוחנן אמר הוא אינו חייב על החלוצה והאחין חייבין על החלוצה. בין הוא ובין אחים חייבין על הצרה. רשב"ל אמר בין הוא בין אחין אינן חייבין לא על החלוצה ולא על הצרה. ר' אמי מחליף שמועתא [47]... ר' יודן בעא כמאן דאמר הוא אינו חייב על חלוצה אבל חייב הוא על הצרה. חליצה פטור, ביאה פטור, כמה דתימר חלץ לה נאסרה לאחין ודכוותה בא עליה נאסרה לאחין. תני ר' חייה מת הראשון ייבם השני, מת השני ייבם השלישי. אמר ר' יוסי מה את סבר היא חליצה היא ביאה כיוון שחלץ לה נעקרה הימינה זיקת המת למפריעה. אבל אם בא עליה אשתו היא.

הירושלמי שואל לשיטת האומר שהאחים שלא חלצו חייבים על החלוצה כרת, כי מתברר שלמפרע היבמה לא נפלה אליהם, שכך צריך להיות גם לאחר יבום. אם כן, כאשר אחד ייבם ומת, היבמה אמורה להשאר באיסור אשת אח מן הראשון, וכיצד היא נופלת ליבום מן השני. הירושלמי מתרץ שלאחר שאחד יבם היא אשתו. אין לחלק בין חליצה ליבום ולומר שיבום חל מכאן ולהבא שהרי היבם עצמו חייב על הצרה כרת. נראה שכוונת הירושלמי לומר שעל ידי היבום מתברר שהיא אשת השני מתחילת הנפילה. כלומר יבום הוא לא רק למפרע מתחילת הנפילה אלא למפרע עוד לפני תחילת הנפילה. [48] כאמור, ר' יוחנן יכול לסבור שיבום חל רק מכאן ולהבא אולם אם נרצה להסביר מדוע נזקק לסברת השליחות, אפשר לומר לפי דברי הירושלמי בשיטת ריש לקיש, שגם ר' יוחנן מודה שיבום חל למפרע, אולם לשיטתו חל למפרע רק מתחילת הנפילה ולא לפני כן. משום כך נזקק ר' יוחנן לסברת השליחות כדי להתירה לאחים בנפילה שניה. [49]

שיטת ר' עקיבא

שיטת ר' עקיבא מוסברת בגמרא (מד ע"א), שאדם אסור בקרובת חלוצתו מדאורייתא כמו שאסור בקרובת גרושתו. כלומר לר' עקיבא חליצה לא מפקיעה את הזיקה ולא מגלה שאין בסיס לאישות, אלא אדרבה מסיימת את האישות שקיימת בין היבם ליבמה וכדברי רב יוסף בשיטת ר' עקיבא: "הכתוב קראה ביתו". לר"ע חליצה מהווה אישור לאישות שבין היבם והיבמה, והצורך בחליצה לא נובע מהצורך לסיים את אישות המת ולמנוע את תחילת האישות עם היבם, אלא לסיים את האישות עם היבם. כלומר שיטת ר' עקיבא עומדת בניגוד לשיטות דלעיל לפיהן חליצה מפקיעה את האישות.

לעיל שאלנו: היות ושומרת יבם שזינתה חוזרת להיתרה הראשון לאחר הזנות היא שוב זקוקה ליבום וחליצה! (ולא כדברי תוספות הרא"ש ור’ עקיבא איגר). לפי זה לא קשה תמיהתו של ר' חיים עוזר כיצד יתכן שזנות תתיר שומרת יבם לשוק: הזנות אכן לא מתירה אותה מכיוון שחוזרת להיתרה הראשון, דהיינו לחיוב יבום (כשיטת התוספות ביבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה, ולא כשיטת הרשב"א). אולם, שומרת היבם חוזרת להיתרה הראשון דוקא כל עוד לא התייבמה בפועל. על ידי יבום בפועל היבם מחשיב למפרע את האישות שבינו לבין היבמה, לכן אם ייבם יתברר למפרע שזינתה בו ואז נאסרת עליו לשיטת ר' עקיבא בלאו של סוטה כאשת איש. כמו כן מתברר שעברה על לאו של שומרת יבם שזינתה והולד ממזר. מכיוון שבעקבות היבום היא נאסרת בלאו של סוטה ולר' עקיבא חייבי לאוין כחייבי כריתות (תוספות הרא"ש ט ע"א), מתברר שהיבום לא היה ולא כלום ואז מתברר שעבר על איסור אשת אח וגם הולד ממנו ממזר. אלא, שאם נאמר שלא היה יבום אם כן אין החשבה של האישות ביניהם ולא נאסרת בלאו של סוטה ולכן היבום הוא יבום טוב, וחוזר חלילה. נמצא, שבניגוד למצב שלאחר הזנות בו חזרה להיתרה הראשון, המצב שלאחר יבום הוא שהיא מותרת לשוק רק לאחר גט - בכל רגע ורגע יש צד שמחשיבים את היבום וצריך גט להתירה לשוק, וגם צד שהיא אסורה בלאו של סוטה ובכך היא דומה לערווה שמותרת לשוק. [50]

לשיטת ר"ע גם על ידי חליצה מחשיבים את האישות, ולכן, באופן דומה ליבום, בחליצתו גורם שיתברר שזנתה תחתיו ואסורה עליו בלאו של סוטה. גם כאן לאחר שיש לאו של סוטה לשיטת ר"ע שחייבי לאוין כחייבי כריתות מתברר שהיתה פטורה לחלוטין, והחליצה לא היתה כלום. אולם אם לא נחשיב את החליצה לכלום אין החשבה של האישות שביניהם, ואין לאו של סוטה, וכך החליצה חוזרת להחשב כחליצה. נמצא שלפי כל הצדדים שומרת יבם שזינתה מותרת לשוק לאחר החליצה - בשלב שהחליצה נחשבת לחליצה החליצה מתירה אותה ואילו בשלב שאחרי כן היא אסורה על היבם כחייבי כריתות, ומותרת משום כך לשוק, וחוזר חלילה.

אם כן הצלחנו להסביר ששומרת יבם שזינתה חייבת בחליצה או יבום כי חוזרת להיתרה הראשון מיד אחרי הזנות, ומשום כך הזנות לא מתירה אותה לשוק, ובד בבד היבם יתחייב משום אשת אח אם ייבם אותה. [51] ובזה מתורצת קושייתו של ר’ עקיבא איגר מדוע נזקק תוספות הרא"ש (צב ע"א) לטעם שאם הזנות היתה בטעות לא נאסרת למרות שהוא עצמו רואה בשומרת יבם שזינתה ערווה מדין חייבי לאוין כעריות (ט ע"א). ודוק.

סוטה ודאי וסוטה ספק בשיטת הרמב"ם

הרמב"ם (הל' יבום וחליצה פ"ו הי"ט) פוסק שסוטה ודאי פטורה ופוטרת צרתה ואילו סוטה ספק חולצת ולא מתייבמת וצרתה אפילו מתייבמת. וצריך להבין כיצד סוטה ודאי היא ערווה שפוטרת צרתה, ואילו צרת סוטה ספק שהיא ספק צרת ערווה, מתייבמת. ר’ עקיבא איגר שם מוכיח מהלכות ממרים שאם בא על סוטה ספק חייב משום אשת אח, [52] ומסביר שהיות וסוטה ספק חולצת ולא מתייבמת מדאורייתא, היא לא פוטרת צרתה. לפי דבריו בסוטה ספק, הספק אינו צד של הודאי. אכן, הגמרא בסוטה הדורשת פסוק שסוטה ספק חולצת ולא מתייבמת, ולא אומרת שהיא ספק סוטה ודאי, מסייעת לשיטתו.

על ההבנה המחדשת שסוטה ספק אינה ספק של הודאי אלא שם חדש [53] יש להקשות מהל' גירושין פי"א הי"ד. הרמב"ם פוסק שהבא על אשתו שהיא סוטה ודאי לוקה, "ולפיכך" אם בא על סוטה ספק מכין אותו מכת מרדות. לסוברים שסוטה ספק אינה ספק סוטה ודאי קשה לשון 'לפיכך'. [54] בנוסף, הרמב"ם אומר שבסוטה ודאי נאמר 'והיא נטמאה' ולכן טומאה כתיב בה כעריות. מוכח שלרמב"ם דרשת 'והיא נטמאה' היא על סוטה ודאי, ואם סוטה ספק היא לא ספק של הודאי כיצד נאסרת סוטה ספק על הבעל הבועל ולתרומה.

קושיא נוספת על השיטות המחלקות בין סוטה ספק לסוטה ודאי עולה בדברי הרמב"ם בהל' יבום וחליצה פ"ו הי"ג:

היתה היבמה אסורה על בעלה משום לאו או משום עשה או שהיתה שנייה לבעל ולא היתה אסורה על היבם מצד אלו הצדדים, הרי זו מותרת ליבם, חוץ ממחזיר גרושתו משנשאת ומת שהיא חולצת ולא מתייבמת.

הרמב"ם אומר שכל האסורות על הבעל ולא על היבם חולצות ומתייבמות, חוץ ממחזיר גרושתו. מפורש שסוטה ספק איננה בכלל האסורות לבעל ומותרות ליבם. הן מבחינת הדין סוטה ספק לא מתייבמת ואילו האסורות לבעל ומותרות ליבם מתייבמות, והן מבחינת הניסוח הרמב"ם נוקט בכלל שיש לו יוצא מן הכלל אחד בלבד והוא מחזיר גרושתו. אם כן מוכח שסוטה אסורה באופן ישיר על היבם ולא מכח איסורה על בעלה. מכיוון שאין מקור לכך בסוטה ספק יש לומר שסוטה ספק אסורה מדין היותה ספק של הודאי. הסוגיא היחידה שדנה ביבום סוטה ספק היא הגמרא בסוטה (ה ע"ב - ו ע"א) המחדשת, בניגוד לפסק הרמב"ם, שסוטה ספק אסורה ליבם עקב איסורה לבעלה. כאמור, הדרשה של 'ונטמאה' לפי הרמב"ם היא על סוטה ודאי ולכן נראה שבסוטה ודאי יש לחדש, בדומה לדברינו בשיטת הרא"ש, שאין משמעות לטומאה לגבי הבעל, אלא זה לימוד ישיר על היבם. [55]

מצד שני אם סוטה ספק חולצת ולא מתייבמת בשל היותה ספק סוטה ודאי, כיצד צרתה מתייבמת, וכיצד היא אסורה באשת אח, כפי שהוכיח ר’ עקיבא איגר. [56]

אולי אפשר לחדש הבנה בדין ספק כודאי שנאמר בסוטה. הגמרא בסוטה (כח ע"א) שואלת שאם הסוטה נטמאה למה היא שותה ואם היא לא נטמאה למה בעלה משקה, ומתרצת מלמד שהספק אסורה כודאי. לכאורה השאלה לא ברורה - הבעל לא יודע האם האשה נטמאה והוא משקה אותה כדי לברר. [57] יש לומר ש'היא נטמאה' 'והיא לא נטמאה' מיותר בפסוקים בדיוק מסיבה זו, שהרי משקה כי לא יודע אם נטמאה או לא ואת זה הולכים לברר, והתורה לא היתה צריכה להאריך ולומר שיכול להיות שהאשה נטמאה ויכול להיות שלא נטמאה. [58] ברצוננו לחדש שתשובת הגמרא היא שהתורה חידשה שהספק בסוטה איננו ספק בחתיכה אחת אלא כאילו יש לפנינו ספק של חתיכה משתי חתיכות, ואם בא עליה אוכל את שתי החתיכות ולכן למרות היותה ספק היא אסורה על בעלה. כך גם יש להבין את המשך דברי הגמרא שם "עשה בה ספק כודאי" - בחתיכה משתי חתיכות יש לפנינו ודאי איסור וגם כאן גזירת הכתוב שהספק כודאי, כלומר רואים אותה כנטמאה בודאי למרות שגם ודאי שלא נטמאה. [59]

הרמב"ם בהל' שגגות פ"ח ה"ג פוסק שאשם תלוי מביאים על חתיכה משתי חתיכות ועל אשה שנתגרשה ספק גירושין. אשה היא רק חתיכה אחת ואף על פי כן נחשב כאיקבע איסורא, כמו כן בסוטה התורה מחדשת שסוטה ספק נחשבת כאיקבע איסורא על ידי הסתירה שהיא 'רגלים לדבר', למרות היותה חתיכה אחת. הגמרא דורשת פסוק להתיר ספק ממזר והקשו על הרמב"ם שלשיטתו כל הספקות מדבריהם מדוע צריך פסוק. המהרי"ט (מובא ב'שב שמעתתא' א, א) מתרץ שהדרשה מלמדת שעשו ספיקו כודאו, כלומר ההיתר הוא שיכול לבוא גם על ישראלית וגם על ממזרת בו זמנית. נראה מלשון המהרי"ט שפירוש 'עשו ספיקו כודאו' הוא שהתורה מחדשת במקרים מסויימים שיש להחשיב בספק את שני הצדדים כקיימים בו זמנית. (אמנם בממזר ספק אתי לקולא ובסוטה ספק לחומרא). [60]

ולדברינו יש לשאול למה אם בא עליה בעלה לאחר קינוי וסתירה הוא לוקה רק מכת מרדות ולא מלקות? יש לומר: משום התראת ספק, שאפשר שהמים יבררו שלא זינתה. לפי זה מדוייק בגמרא 'בא עליה בעלה בדרך לוקה' שיכול להיות שעומד להתברר שלא זינתה.

ועוד, למה חייב על אשת אח כרת? הרי סוף סוף זה ספק. חמור אמנם, אבל ספק. יש לומר שאחרי שהיבם לא יכול לייבם מדאורייתא, בגלל שספק בשתי חתיכות אסור מדאורייתא, מתחדש אשת אח. ובאמת, לכולי עלמא יש לומר כן, שהרי הרמב"ם בהל' יבום וחליצה פ"א הי"ב הסביר שעם המיתה מותר איסור אשת אח, ואיך כאן יתחייב משום אשת אח. על כרחנו, יש לומר שיבמה שנופלת רק לחליצה, מלכתחילה אין בנפילה זו היתר לאיסור אשת אח.

כפי שהזכרנו בתחילת הפרק הראשון שיטת הרמב"ם היא שהערווה לא פוטרת צרתה, שיטת הרמב"ם היא שאם לא יכול לקחת חלק מהבית לא יכול לקחת אף חלק מהבית, וכך הצרה נפטרת ונשארת באיסור אשת אח. סוטה ספק חולצת ולא מתייבמת בגלל הספק אולם מכיוון שהיא חולצת נחשב שיכול לקחת את כל הבית. אמנם לא יכול לקחת את כל הבית ביבום, אולם לקיחה שייכת בכל הבית ולכן צרתה לא פטורה ואפילו מתייבמת. לכאורה יש אפשרות שהסוטה ספק היא ערווה ואז אין לו בה ליקוחין, וצרת סוטה ספק היא ספק אשת אח ואיך אמר הרמב"ם שצרת סוטה ספק מתייבמת. לפי דברינו מכיוון שבסוטה ספק תמיד קיים צד שלא נטמאה, וצד זה מחייב חליצה, סוטה ספק היא ערווה שיש לו בה ליקוחין. [61] לכן צרת סוטה ספק אפילו מתייבמת, שלשיטת הרמב"ם הערווה לא פוטרת את צרתה מיבום אלא הפטור נובע מחוסר האפשרות לקחת את הערווה. (בספק בחתיכה אחת על הצד שהיא נטמאה צרתה באמת צרת ערווה, אולם בספק של שתי חתיכות תמיד קיים צד שלא נטמאה - ובסוטה לאחר גזירת הכתוב שתי החתיכות הן באשה אחת וכאילו אוכל את שתיהן).

ר’ עקיבא איגר הוכיח בצדק שבסוטה ספק יש איסור אשת אח למרות שחולצת, כי במקביל לצד שתמיד קיים שהיא לא נטמאה וחייבת בחליצה, יש את הצד שכן נטמאה ואסורה באיסור אשת אח,. אבל, בניגוד להסברו הוא, הדבר נובע דוקא מהיותה ספק סוטה ודאי.

ד. בעלת התנאי

במשנה בגיטין (פ"ט מ"א) חולקים ר' אליעזר וחכמים במי שגרש את אשתו ואמר לה 'הרי את מותרת לכל אדם לא לאיש פלוני', ר"א מתיר וחכמים אוסרים. לפי ר"א היא נשארת אשת איש ביחס לפלוני ולכן הראשונים שואלים מדוע ערוות אשת איש לא מובאת כאן במשנה כאשה נוספת שפוטרת צרתה, אם אחיו של אותו פלוני נשא אותה. שאלה זו כבר נשאלה בירושלמי, ותירצו: "תמן התורה אסרה עליו ברם הכא הוא אסרה עליו". להלן נראה שכל אחד מהראשונים תירץ שאלה זו לשיטתו בפטור צרה. [62]

שיטת הרשב"א

הרשב"א בתחילת המסכת דן מדוע לא נכללה בעלת התנאי במשנה כערווה, ואלו דבריו:

הקשו בתוספות וניתני שש עשרה וכגון המגרש את אשתו על מנת שלא תנשא לראובן והלכה ונשאת לשמעון אחיו ומת ונפלה לפני ראובן ליבום דמתוך שהיא אסורה צרתה אסורה. וי"ל דזו ודאי אינה פוטרת לא מן החליצה ולא מן היבום לפי שאין פוטרת צרה אלא ערווה גמורה כאחות אשה שהתורה אסרה עליו, אבל זו שאינה אסורה אלא מחמת תנאי בלבד ומגורשת גמורה היא אצל הכל אלא שאינה יכולה להתייבם היא עצמה מחמת תנאו של זה וכדי שלא יבטל הגט למפרע לגמרי, בכי הא ודאי אין צרתה פטורה אלא או חולצת או מתייבמת.

ולי נראה עוד דאין ערווה לו שהרי גרושה היא אפי' אצל זה בזנות וכדאמרינן בפ' המגרש (פג ע"א) במאי אילימא בעל מנת הרי גרושה אצלו בזנות, ולא עוד אלא אם נשאת לו נמצא גט בטל ואין האחרות צרות לה וחולצות או מתיבמות. וגדולה מזו אמרו בירושלמי בגיטין פרק המגרש שהקשו שם בזו כדגרסינן התם התיב ר' חנניא בשם ר' פנחס וניתני שש עשרה נשים כר' אליעזר כלומר דאמר (פב ע"א) המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לזה הרי זה גט, וסברוה בירושלמי דבחוץ פליגי ואפ"ה קא מכשר רבי אליעזר, ומשני כבר אתמר טעמא תמן התורה אוסרתה עליו ברם הכא הוא אסרה עליו, כלומר בשיור זה. ואינו כאיסור גמור אלא כעין תנאי ואין צרת איסור תנאי פוטר ואע"פ שזו נראית יותר כערווה שמשייר בגיטו. וכ"ש בעל מנת דלכו"ע אינה פוטרת צרתה שהרי מגורשת גמורה היא אצל הכל אלא שהתנה עליה תנאי ממקום אחר, ומשמע ודאי הכי מדלא אקשו לה בירושלמי בעל מנת ולכו"ע.

ומסתברא לי דאפילו היא עצמה חולצת, ואין אני קורא בזו 'כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה' דבתנאין לא קא מיירי קרא, ולא אמרינן אלא באיסור ערווה אבל בזו שאיסור דבר אחר גרם לה להאסר, דהיינו תנאו, חולצת אע"פ שאינה מתיבמת. ואע"פ שאף זו אם עמדה ונשאת לזה שנאסרה עליו נמצא גט בטל ותאסר לו איסור ערווה מ"מ אין איסורה עכשיו אלא מחמת תנאו ולא מחמת ערווה שהרי גיטה גמור ואין כאן שיור בגט מידי דהוה אתנאין דעלמא, והרי זו כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דתנן בפ' בית שמאי (קי"א ע"ב) כופין אותו שיחלוץ לה והרי זו אינה עולה ליבום דבר תורה דקיימא עליה בלאו ועשה ואעפ"כ עולה לחליצה משום שדבר אחר גרם לה ליאסר… אלא שראיתי להרמב"ן נר"ו שנסתפק בדבר זה ומטין דבריו לפוטרה מן החליצה ומן היבום משום דכל שאינה עולה ליבום אינו עולה לחליצה, ואין דעתנו מכרעת במקומו.

הרשב"א בתחילת הדברים מחלק בין בעלת התנאי, לבין אחות אשה. בעלת התנאי, בניגוד לאחות אשה, איננה ערווה אלא רק אסורה מחמת תנאי. כלומר לרשב"א, ערווה פוטרת צרתה, ובעלת התנאי אסורה על היבם אולם איננה ערווה. הרשב"א ממשיך להסביר שהיא מותרת בזנות. בסוף דבריו הרשב"א דן בפטור שלה מחליצה והוא חוזר ומסביר שבעלת התנאי חייבת בחליצה כי איסורה איננו איסור ערווה. עצם העלאת השאלה וההזדקקות לחזרה על הטעם שאיסור תנאי שונה מאיסור ערווה מוכיח שבחלק הראשון כשדן בפטור הצרה דן מצד שם ערווה ולא מצד האיסור. ע"כ ההיתר לבוא עליה בזנות מהווה סימן שבעלת התנאי איננה ערווה ולכן לא פוטרת צרתה ואין כוונתו לומר שאיסורה אינו מושלם. כמו כן הרשב"א טוען שעל בעלת התנאי לא חל איסור ערווה משום שהאיסור יחול רק כשיבוא עליה בפועל, ולכן חייבת חליצה. הרשב"א לא הציע שלא תפטור צרתה מטעם זה וגם מכאן עולה שפטור הצרה נובע משם ערווה ולא מהאיסור לייבם. לעיל הצענו ששיטת הרשב"א היא ששם ערווה פוטר צרה ולא האיסור ואם כן הרשב"א עומד על שיטתו.

כאמור, הרשב"א מוכיח שבעלת התנאי איננה ערווה מכיוון שאם התנאי היה שלא תנשא ליבם היא מותרת אצלו בזנות, ומכאן שאיננה ערווה. בנוסף, מכיוון שאם היא תתייבם היא תפסיק להיות אשת אחיו, שהרי גירושיה יופקעו, היא לא נחשבת צרה של צרתה, וממילא צרתה איננה צרת ערווה. גם תוספות הרא"ש מסביר שכל אשה שיבומה לא פוטר את צרתה גם כערווה היא אינה פוטרת את צרתה. יש לשאול שכעת היא עדיין ערווה והן עדיין צרות ומה מקורו של הכלל. [63] אולי אפשר לומר שפטור צרה נובע מכך שאם מייבמים את הצרה כאילו מייבמים את הערווה, וזו נחשבת ביאת איסור שהרי אסור לייבם ערווה. [64] מכיוון שבעלת התנאי מפסיקה להיות אשת אח ברגע שבא עליה, אין אפשרות לבצע בה יבום אסור אלא רק ביאה אסורה, ולכן גם כשמייבמים את צרתה לא נחשב שמייבמים יבום אסור בערווה, וממילא צרתה יכולה להתייבם.

יש להעיר שלפי חידושם של הרשב"א ותוספות הרא"ש אם בעלת התנאי מלבד היותה אשת איש תהיה גם ערווה נוספת, לדוגמא בתו, היא לא תפטור צרתה. גם במקרה זה אי אפשר לייבם אותה, וכל אשה שהיבום שלה לא היה פוטר צרה, היותה ערווה לא פוטר את הצרה.

בעלת התנאי אסורה על היבם ולכן פשוט לרשב"א שהיא לא תתייבם. אולם, אם היא לא עולה ליבום היא אמורה לא לעלות גם לחליצה. הרשב"א מחלק ואומר שהכלל 'כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה' חל רק כאשר מניעת היבום נובעת מאיסור ערווה. אם מניעת היבום נובעת מאיסור אחר דינה חליצה, כמו מודרת הנאה מיבמה שחולצת ולא מתייבמת.

הרשב"א מסביר שני דברים. האחד, שצרת בעלת התנאי איננה צרת ערווה, והשני, על בעלת התנאי עצמה לא חל איסור ערווה אלא רק איסור ביאה. הרשב"א לא מחלק בין תנאים שונים ובפשטות הוא מצריך חליצה בכל בעלת תנאי. ב'על מנת של תנשאי' אמר הרשב"א שהיא לא ערווה אולם ב'על מנת שלא תנשאי ולא תבעלי' חידש שהיא לא פוטרת צרתה כי היבום שלה לא פוטר צרה וכמו שהסברנו. יוצא מדבריו שב'על מנת שלא תנשאי ולא תבעלי' למרות היותה ערווה תזדקק לחליצה כי אינה אסורה באיסור ערווה. כלומר יש כאן אשה שיש לה שם ערווה אולם אינה אסורה באיסור ערווה אלא רק באיסור שלא להפר את התנאי.

כאן מתחדש שלרשב"א הפטור של הצרה והפטור של הערווה לא נובעים מאותה סיבה. הצרה נפטרת אם היא צרה של בעלת שם ערווה (אלא אם כן יש סיבה אחרת שלא תפטור כמו בבעלת התנאי), ואילו הערווה נפטרת גם מחליצה בגלל איסור ערווה המפעיל את הכלל כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה.

הרשב"א מביא את הירושלמי המחלק בין בעלת התנאי לשאר עריות. הירושלמי אומר שבעלת התנאי נאסרת על ידי אדם בעוד שאר עריות איסורן איסור תורה. הרשב"א מבין את חילוקו של הירושלמי כחילוק בין איסור תנאי לבין שאר העריות ולא כחילוק בין אשת איש לבין השאר עריות. מעבר לכך שקשה לראות ב'קידושי חוץ' איסור תנאי, הבבלי בקידושין (סז ע"ב) אומר שאי אפשר ללמוד אשת איש מאחות אשה לעניין חומרת העריות בשל החילוק הנ"ל, ואם כן משמע שזה חילוק בין אשת איש לשאר עריות ולא חילוק בין בעלת התנאי לשאר עריות. [65] ור' שמואל אוירבעך השאיר שאלה זו בצ"ע.

לפי דרכינו שהרשב"א גורס ששם ערווה פוטר צרה נראה שלא היתה לרשב"א אפשרות להסביר שאיסורה של אשת איש שונה מאיסורן של שאר העריות, שהרי לא האיסור פוטר. [66] משיטתו הכללית של הירושלמי ניתן להוכיח שאכן החילוק הוא בין בעלת התנאי לעריות (ולא בין אשת איש לשאר העריות), וזו ראיה לרשב"א. הירושלמי בגיטין (פ"ח ה"א) מביא את טעמו של ר' אליעזר המתיר גירושי חוץ:

מה טעמא דרבי אליעזר מיתה מתרת וגט מתיר. מה מיתה מתרת ומחצה אף הגט מתיר ומחצה.

הפירוש של 'מתיר ומחצה' הוא שאיסורי קרובים ממשיכים למרות הגירושין, ולכן סבר ר' אליעזר שגם איסור אשת איש יכול להמשיך לאחר נתינת הגט. חכמים לא חולקים עקרונית אלא מקישים הויה ליציאה.

בבבלי (פג ע"ב) מובאת קושייתו של ר' יהושע על שיטת ר' אליעזר, קושיא אשר לא מופיעה בירושלמי. ר' יהושע מקיש קודמי הויה ראשונה לקודמי הויה שניה, וכמו שלפני הויה ראשונה היא היתה מותרת לכל, כך גם לפני הויה שניה (דהיינו אחרי גט) היא אמורה להיות מותרת לכל, ומכאן שלא ניתן להחיל 'גירושי חוץ'. תוספות מקשה על שיטת ר' יהושע שלפני הויה ראשונה לא היתה אסורה על קרובי הבעל, וכעת לפני הויה שניה היא אסורה על קרובי בעלה הראשון. תוספות אומר שההשוואה בין קודמי הויה ראשונה לקודמי הויה שניה היא שכמו שלפני הויה ראשונה לא היתה אשת איש כך צריך שלפני הויה שניה תהא מופקעת לגמרי מבעלה הראשון "ולא תהא אגידא ביה כלל". כלומר תוספות מחלק בין איסור קרובים שהתורה מחילה לבין איסור אשת איש שנובע מהקנין שיש לבעל באשה.

כאמור, מהלך זה לא מופיע בירושלמי ונראה שהירושלמי חולק עליו. למעשה, שיטתו של ר' אליעזר בירושלמי היא ממש קושייתו של תוספות. לפי הירושלמי אשה נאסרת באיסור קרובים מחמת הקנין שיש לבעלה בה, והקנין הזה לא פוקע במיתתו או על ידי גירושין. בניגוד לכך הבבלי סבר שהקנין פוקע על ידי גירושין ואיסור קרובים לא נובע מהקנין של הבעל. (הבבלי אכן לא מביא בטעמו של ר' אליעזר את הלימוד 'מיתה מתרת ומחצה' וכו').

היות והירושלמי סבר שאיסור אשת איש ואיסור קרובים נובעים שניהם מהקנין של הבעל אי אפשר להבין שחילוקו "תמן התורה אסרה עליו ברם הכא הוא אסרה עליו" הוא בין אשת איש לבין שאר עריות, אלא יש להבין שהחילוק הוא בין בעלת התנאי לבין שאר עריות. ודוק.

ולפי זה אולי הבבלי לשיטתו, בניגוד לירושלמי, לא הקשה מבעלת התנאי, האסורה באיסור אשת איש. לבבלי היה פשוט, על פי הגמרא בקידושין (סז ע"ב), שאיסור אשת איש הוא איסור בעל אופי אחר - נובע מהקנין, וחומרתו קלה - יש לו היתר על ידי גט. [67]

שיטת הרמב"ן ושיטת הריטב"א

הרמב"ן בתחילת המסכת דן בשאלה מדוע לא נשנתה בעלת התנאי במשנה:

רבותינו הצרפתים ז"ל הקשו וליתני ט"ז כגון מגרש את אשתו על מנת שלא תנשא לראובן והלכה ונשאת לשמעון ומת ונפלה לפני ראובן, דמיגו שהיא אסורה צרתה אסורה עליו. ואע"פ שזו קושיא של קינטור, דמתני' תנאין לא קתני, אבל נראה לי בדינה שצרתה מתייבמת, שאין זו צרת ערווה כלל, אלא זו גרושה גמורה אצל ראובן כשאר כל האנשים, ומשום תנאי בעלמא אסורה עליו שלא יבטל את גיטה ממנו ומכל אדם. וא"ת אינה כגרושה אצלו, הויא לך צרתה צרת ערווה שלא במקום מצוה, דהא לא רמיא ערווה קמיה ליבום. אלא שהיא גרושה אצלו ודאי כדפרישית. והכי איתא בגיטין. מיהו בשנפלה לפניו לבדה אני מסופק אם צריכה חליצה ממנו כיוון דמגורשת אצלו, או כיוון שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה, וכן נראה, אלא שצריך תלמוד.

שוב מצאתי קושיא שלהם ז"ל מוזכרת בירושלמי בגיטין התיב ר' חנינא בשם ר' פנחס ניתני ט"ז נשים כר' אליעזר, א"ל כבר איתמר טעמא תמן התורה אוסרתה עליו ברם הכא הוא אוסרה עליו. פי' בחוץ איירו וקאמר דכיוון דבעל אסורה לו משום אשת איש, אין זו צרת ערווה של יבם כדפרישית בעל מנת.

הרמב"ן אומר שבעלת התנאי היא גרושה גמורה ויש רק איסור שלא להפר את התנאי ולכן לא פוטרת צרתה. אולי אפשר לדמות זאת לאיסור לעבור על ספק דאורייתא לחומרא, שאין בדבר עצמו חלות איסור אלא זו הנהגה, איסור גברא, הנהגה שלא תפטור את הצרה מיבום. מכאן משמע שאם אכן היה חל איסור על בעלת התנאי היא היתה פוטרת צרתה. גם מכאן עולה כדברינו ששיטת הרמב"ן היא שהאיסור פוטר את הצרה. מחלוקתם של הרמב"ן והרשב"א היא כפולה - הן בפטור צרה מיבום והן במעמדה של בעלת התנאי. הרמב"ן לא אומר שבעלת התנאי איננה ערווה כמו שאמר הרשב"א: "לפי שאין פוטרת צרה אלא ערווה גמורה כאחות אשה שהתורה אסרה עליו". נראה שלרמב"ן, בניגוד לרשב"א, לא עצם הערווה גורמת לפטור צרותיהן של חמש עשרה הנשים. בנוסף, הרמב"ן אומר שעל בעלת התנאי לא חל כל איסור, ונראה שהם חולקים בהבנת מעמדה של בעלת התנאי. אם הרמב"ן היה סובר כרשב"א שעל בעלת התנאי חל איסור היא היתה פוטרת צרתה, לשיטתו של הרמב"ן בפטור צרה.

הרמב"ן ממשיך ואומר שאם לא נחשיב את בעלת התנאי כמגורשת גמורה גם אז היא לא תפטור צרתה מכיוון שאין היא צרת ערווה במקום מצווה. נראה שהרמב"ן דן מה רמת האיסור הנדרשת כדי לפטור צרה, והוא מעלה שאף על פי שאין על האשה חלות איסור, אולם מכיוון שבפועל הסיבה שהוא לא מייבם אותה היא איסור יש לפטור את צרה. מתוך כך נזקק הרמב"ן לתירוץ שבעלת התנאי היא ערווה שלא במקום מצווה (יוסבר להלן). כאמור לעיל, במחלוקת בית שמאי ובית הלל (יג ע"ב) שיטת הרמב"ן היתה שבית הלל דורשים 'לצרור' על איסור שלא חל בפועל אלא רק מתלא תלי, וזו שיטתו גם כאן. לפי זה לשיטת הרמב"ן פטור צרה נובע מחוסר האפשרות לבצע יבום בפועל מחמת מניעת איסור.

תשובת הרמב"ן היא שבעלת התנאי אינה ערווה במקום מצווה. פירוש דבריו הוא שהיותה אשת איש זו סתירה להיותה אשת אח, וגם אם הדבר אפשרי במציאות שאשה אחת תהיה מקודשת לשנים, היבם ממשיך רק את החלק של המת וחלק זה הוא אשת אח שאין עליו חלות ערווה. יכול להיות שאשת אח תהיה גם אחות אשה אולם לא יכול להיות שאשת אח היא גם אשת איש (אחר). שני האיסורים חלים על אותה אשה אולם כלפי יבום היא לא אשת איש. לפיכך היא עצמה לא תתייבם ואולי גם לא תזדקק לחליצה מכיוון שבפועל לא ניתן להפריד את שני החלקים שבה, אולם אין כאן חלק בעל אופי כפול, ולכן את צרתה היא לא תפטור.

דוגמא נוספת היא אשה בתולה שמת בעלה בשבת. אם בביאה ראשונה יש איסור אנו לא נאמר שהיות ואסור לבוא עליה מצד איסורי שבת שהם בכרת היא לא תפול ליבום. איסורי שבת אינם חלק מפרשת יבום ובאותו אופן גם איסור אשת איש מבחינה עקרונית (ולא מבחינה מציאותית) לא שייך לפרשה. אמנם יש חילוק בין איסורי שבת שביאה אסורה בשבת לא הופכת את האשה לערווה לבין אשת איש שהיא ערווה, אולם כבר הקדמנו שלשיטת הרמב"ן היותה ערווה לא גורם לפטור את צרתה, אלא איסורים מסויימים הם הפוטרים. הרמב"ן, בניגוד לתוספות, לא שאל על נידה, מכיוון שגם איסור נידה לא אוסר את היבום אלא אוסר את הביאה, והרמב"ן כבר הסביר שאיסורים מסוג זה לא פוטרים צרה.

כמו כן בסוף דבריו הרמב"ן אומר שדברי הירושלמי המחלק בין איסור תורה לאיסור הבא מכח המתנה מתפרשים כמו דבריו הוא. אם הרמב"ן התכוון לומר שהצרה היא לא צרה של בעלת התנאי קשה להכניס זאת לתוך דברי הירושלמי. אם כדברינו, שאיסור אשת איש אינו אוסר לייבם אשת אח אלא מונע ביאה, ובהווא אמינא שאשת איש תפטור צרה יש מעין סתירה לוגית, הדברים משתלבים עם חילוקו של הירושלמי שאיסור הבא על ידי אדם לא יכול להשפיע על דיני תורה של יבום. כמוסבר לעיל הרשב"א אכן פירש את הירושלמי בדרך אחרת.

הרמב"ן מיישם כאן את הכלל 'כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה' ולכאורה כל העריות שמתקיים בהן כלל זה פוטרות צרותיהן, ונראה שהדבר היה קשה גם לרשב"א (הובא לעיל). לפי דברינו עד כה שלרמב"ן אין חלות איסור על היבמה אפשר שגם כאן בא לידי ביטוי חילוקם של ה'ברכת שמואל' וה'קובץ הערות' בין מקרים שונים בהם נאמר הכלל 'כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה' . ה'ברכת שמואל' (סי' א) וה'קובץ הערות' (סי' ה אות ג) מחדשים שיש שני ישומים לכלל 'כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה'. הכלל האחד הוא בעריות שאינן עולות לזיקת יבום והן גם פוטרות צרותיהן, והכלל השני הוא במעוברת שאין אפשרות לחלות קנין יבום ולכן גם אין קנין חליצה. ברצונינו לחדש שהרמב"ן לא התכוון לכלל 'כל שאינה עולה…' שמיישמת הגמרא (ג ע"א) בעריות, אלא הסתמך על הכלל 'כל שאינה עולה…' המופעל בסוגיית מעוברת (לו ע"א). כאמור, במעוברת- היות ואין אפשרות ליבם בפועל אין אפשרות גם לחלוץ. [68] ממילא אין לשאול אם אינה חולצת מדוע אינה פוטרת צרתה.

לשיטת הרשב"א שהבין שיש כאן חלות איסור ומה שיכול למנוע יבום הוא מעמדה של היבמה, אין לדון בכלל המציאותי-קנייני של מעוברת אלא 'בכל שאינה עולה…' של ערווה. על כך מתרץ הרשב"א שהכלל 'כל שאינה עולה…' הוא רק באיסור ערווה אבל לא באיסור אחר.

הריטב"א אומר שבעלת התנאי לא פוטרת את צרתה כי כל עוד לא היתה ביאה לא חלה בה ערוות אשת איש. כלומר בניגוד לרשב"א שהבין שבבעלת התנאי בתנאים מסויימים יש שם ערווה אולם איסורה אינו איסור ערווה אלא איסור הדומה למודרת הנאה, הריטב"א הבין שבבעלת התנאי יש איסור ערווה ואין שם ערווה. מכיוון שלריטב"א מה שפוטר צרה הוא מציאות ערווה, בעלת התנאי לא פוטרת את צרתה. הריטב"א מסכים עם הרשב"א שהכלל שכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה מיושם כאשר יש איסור ערווה, ולכן לשיטתו בבעלת התנאי הוא קובע שבעלת התנאי אינה חולצת.

דייקנו בשיטת הרמב"ן (יג ע"א) שההסבר בגמרא 'איסור אשת איש מיתלא תלי וקאי' פירושו שהאיסור, למרות שלא חל, גורם לפטור. לפי דברינו, הרמב"ן הולך לשיטתו בבעלת התנאי. בבעלת התנאי לא חל שם ערווה ואף על פי כן הרמב"ן שאל שתפטור צרתה אם אסורה להתייבם בפועל משום אשת איש. כאמור, הרמב"ן תירץ שאיסור אשת איש לא יכול לפטור מיבום. הריטב"א שסובר ששם ערווה הוא הפוטר הסביר שלבית שמאי אין פטור צרות כי כאשר ערוות אשת אח קודמת לערוות אחות אשה לא חלה ערוות אחות אשה. לפיכך, הצרה לא מתייבמת כי איננה צרה של ערווה בפועל, ואילו הערווה עצמה לא מתייבמת כי אסורה להתייבם באיסור אחות אשה. הדברים מקבילים לדיוקנו שבעלת התנאי פטורה לריטב"א כי אסור לייבם אותה מטעם איסור ערווה של אשת איש ולא פוטרת צרתה כי ערוות אשת איש עדיין לא חלה בפועל. (הרשב"א חלק בהבנת בעלת התנאי וסבר שלא אסורה באיסור ערווה אלא באיסור תנאי ולכן צריכה חליצה, ושם הערווה לא מועיל לפטור צרתה כי היבום שלה לא היה פוטר צרה).

שיטת התוספות

אלו דברי התוספות דף י ע"א ד"ה "לעולם" הדן בבעלת התנאי ובשאלת פטור צרתה:

ולמאן דנפקא ליה מאחות אשה ניחא דלא דמי הך לאחות אשה דע"מ שלא תנשאי שריא ליה בזנות, וע"מ שלא תבעלי יכולה היא להתקדש לו ולא דמיא לאחות אשה. ובע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי … מ"מ לא דמי לאחות אשה דהתם בשעת נפילה הוי אחות אשתו, אבל הכא בשעת נפילה אינה אשת איש עד שתבעל לו. ואפי' תחשבנה אשת איש כיוון שמטעם אשת איש אסורה ליבעל לו, מ"מ לא דמי כיוון שאם תבעל ליבם שנאסרה עליו הויא אשת איש ולא היתה אשת אחיו מעולם, הלכך לא פטרה צרתה.

… אבל אי מודו רבנן לר"א בקידושין, דמספקא ליה לאביי מדקאמר בריש המגרש דאם איתא לר' אבא קשיא, ליתני אשת איש, דמשכחת לה אפילו לרבנן, כגון שבא ראובן וקדשה חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה סתם ומת שמעון [ונפלה לפני לוי אחיו]. וצרת צרה נמי משכחת לה, כגון שקדשה ראובן חוץ משני אחין. וי"ל דלא קרינא לגביה אשת המת דכבר נאסרה [עליו לפני קדושי אחים] משום אשת [אח], ולא חשיב ערווה במקום מצוה.

ומיהו אי אשת שני מתים דאורייתא כדמשמע בהמגרש ליתני הכא אשת ב' מתים, כגון שבא ראובן וקדשה חוץ משמעון ולוי אחיו ובא שמעון וקדשה סתם ומת כו' או בעניין שאמר ר' יוחנן בפ' האומר דאפילו הן ק' תופסין, ומשכחת בהן נמי צרת צרה...

התוספות בנוגע לבעלת התנאי מציעים שהיא לא דומה לאחות אשה מכיוון ששריא ליה בזנות או שקידושין תופסים בה. יתכן שדברי התוספות הם כמהלכו של הרשב"א, וכוונתם להוכיח שבעלת התנאי איננה ערווה. אם כך יש להסיק שלשיטת התוספות פטור צרה נובע משם ערווה. אולם, מכיוון שתוספות ממשיכים לשאול מה נאמר על תנאי 'שלא תבעלי ושלא תנשאי' קשה להבין שכעת הם שואלים שהיא כן ערווה. ערווה אמנם אסורה בביאה ולא תפסי בה קידושין אולם אלו דברים שנובעים מהיותה ערווה. אשה שבמקרה שני התנאים הללו חלים עליה קשה לומר שהיא ערווה. [69] נראה שתוספות, בניגוד לרשב"א, [70] דנים באיסור, והאיסור הוא הפוטר את הצרה. לכן התוספות אומרים שרק אם התנאי הוא 'על מנת שלא תבעלי ושלא תנשאי' יש איסור הדומה לאיסור אחות אשה, איסור שאמור לפטור צרה. [71]

התוספות מבינים שבעלת התנאי היא מגורשת גמורה ואיננה אשת איש ולכן למרות שדוקא יבם ספציפי לא יכול לייבם אין זו מניעה ממצוות היבום אלא מקיום הביאה, והדברים זהים לשיטת הרמב"ן במהלכו הראשון.

התוספות ממשיכים לשאול את שאלת הרמב"ן השניה אולי לעניין פטור צרה מספיק שאי אפשר לקיים ביאה מחמת איסור, ואפילו איסור גברא. על כך עונים התוספות תשובה שונה מן הרמב"ן והרשב"א. הם לא דנים בצרה כלל וגם לא בהיותה ערווה. תוספות אומרים שאי אפשר לקיים יבום בשל סיבה מציאותית ולא בגלל האיסור. אם ינסה לייבם היא תפסיק מציאותית להיות אשת אחיו, ולכן כשהיבום נמנע מצד בעיה מציאותית הצרה לא נפטרת. [יתכן שהעלאת צד זה היא רק לפי התירוץ השני של התוספות בדף ב ע"ב בנוגע לנידה. התוספות בתירוץ הראשון הסבירו שאיסור נידה לא מונע יבום וגם כאן בתירוץ הראשון איסורה של בעלת התנאי אינו מספיק כדי למנוע יבום. בתירוץ השני סברו שלמרות שאיסור נידה חל על כולם מכיוון שהיבום בפועל נמנע בשל איסור צריכה להאסר (שם התוספות תירצו שאין בנידה דין 'נאסרה', שמקורו הדרישה של קיום 'דרכי נעם', כי נידה אסורה גם לבעלה) ובמקביל בבעלת התנאי ביצוע היבום נמנע בגלל איסור ולכן היתה לתוספות הווא אמינא אולי כן תפטור צרתה].

התוספות תירצו שב'על מנת שלא תבעלי ולא תנשאי' היא לא מתייבמת לא בשל האיסור אלא מכיוון שבמציאות ברגע שייבמו אותה היא לא תהיה אשת אח, וממילא הביאה לא תהיה יבום. את בעלת התנאי במציאות אי אפשר לייבם. לתוספות הרא"ש לא משנה האם האיסור מונע יבום או המציאות אלא עצם היותה ערווה, לכן אם רואים אותה כערווה תירוצם של התוספות לא מועיל. אכן תוספות הרא"ש תירץ באופן אחר וחידש יסוד שאשה שהיבום שלה לא יפטור את צרתה גם היותה ערווה לא פוטר את צרתה. [72] ההבדל נעוץ בכך שלתוספות אם יתקיים התנאי, יתברר שהיא לא אשת אח ואילו הרשב"א ותוספות הרא"ש מטעימים שיתברר שהצרה איננה צרתה.

התוספות ממשיכים לשאול ממקרה של קידושי חוץ, ומציעים לשנות אשת איש במשנה כגון אדם מן השוק שקידש חוץ משני אחים, ואחרי כן אחד האחים קידש סתם, וכך במות האח שקידש האח הנותר יכול לייבם את בעלת התנאי ואת צרתה. בניגוד לאח שנכלל בתנאי של המקדש הראשון על שאר האחים צרתה של בעלת התנאי נאסרת משום צרת אשת איש. אם האח שהותר בבעלת התנאי ובצרה מייבם את הצרה, בנפילתה ממנו היא פוטרת את צרתה שהיא צרת צרתה של בעלת התנאי. במקרה זה על ידי קידושי חוץ חלה עליה חלות אשת איש, ואין זה איסור תנאי גרידא.

התוספות אומרים שהיות והיא אשת איש של המקדש הראשון לפני שהיא אשת אח של האח שנכלל בשיור של המקדש הראשון ואחר כך קידשה, אין היא 'אשת המת', ולכן היא כלל לא נופלת לאחים האחרים ליבום וממילא צרתה לא תפטר. [73] ההסבר המקובל בתוספות הוא שבניגוד להווא אמינא בה חשבנו שאם אחד מקדש חוץ והשני מקדש סתם מעמדם שווה, בתירוץ מתחדש שהמקדש הראשון הוא בעלה, והשני אמנם הצליח לקדש, אולם היא אשתו של הראשון.

השאלה שכמעט בוקעת ועולה מאליה היא שאם היא אשתו של המקדש הראשון מה יקרה אם הוא ימות בלא בנים, הרי המקדש השני, אותו שייר המקדש הראשון קידשה גם הוא ולכן במות המקדש הראשון קידושי השני מתפשטים וכך המקדש השני יאסור את היבום על האחים של המקדש הראשון (שקידש בחוץ), ושוב אפשר למצוא אשת איש שפוטרת צרתה.

ב'קובץ הערות' מתרץ ר' אלחנן וסרמן הי"ד שהקידושין של המקדש השני מתפשטים רק לאחר מות המקדש הראשון, וכך איסור אשת איש ביחס לאחי המקדש הראשון מתחדש רק לאחר המיתה. היות וערווה לאחר מיתה לא פוטרת צרה, מקרה זה לא נכלל במשנה.

גם אם נקבל שהתפשטות הקידושין היא ערווה לאחר מיתה התשובה אינה מספקת, מכיוון שניתן להוסיף שלב אחד בסיפור כדי שאיסור אשת איש יחול לפני המיתה. אם אחד קידש חוץ משמעון ולוי שאינם אחים ושמעון ולוי קידשו לאחר מכן, במות הראשון, שהיה עד כה בעלה של האשה, קידושיהם של שמעון ולוי חלים ומתפשטים ביחד וכעת אם אחד מהם ימות הוא יפיל ליבום לאחיו והם יאסרו מטעם אשת איש שלא מתחדש או נהפך לעיקרי לאחר מיתה, אלא היה קיים כמקדש ראשון כבר לפני המיתה. וכן עולה מתוספות עצמם שאומרים שכאשר הקידושין חלים בבת אחת יש איסור אשת שני מתים. כלומר, אין אפשרות להסביר שאם אשה מתקדשת לשנייים בבת אחת אין נפילה ליבום, ומצד שני אם יש נפילה ונחשבים שניהם כמקדש הראשון (הסברא היתה שהיא נחשבת לאשת המקדש הראשון), מדוע תוספות לא הקשו זאת באשת איש.

אם כן הדרא לדוכתא הקושיא מדוע לא נשנתה במשנה אשת איש במקרה ומת המקדש הראשון. שאלתי את ר' שמואל אוירבעך מדוע לא אומרים שאשת שני מתים היא ערווה לאחר נפילה, ולכן לא פוטרת צרתה. ר' שמואל אמר שכל אשה שהנפילה שלה לא מסתיימת באפשרות לייבם, לא נחשבת כערווה לאחר נפילה אלא בשעת הנפילה. [74] בשעת נפילה פירושו שהנפילה היא נפילה לא טובה. לפי דברי ר' שמואל אולי ניתן לחדש שהיות והראשון קידש חוץ וגם השני קידש ומיד עם המיתה מתפשטים קידושיו, צריך להחשיב נפילה זו כנפילה שלא תגיע לכלל יבום, ואדרבה נאמר הפוך מר' אלחנן שאין זו ערווה לאחר נפילה.

אם מבינים כדברינו שהתפשטות הקידושין היא בנפילה, אפשר לחזור לתירוצם של התוספות, שאשה זו איננה אשת אח. עד הנפילה היא היתה אשת המת אולם בנפילה התפשטו קידושי המקדש השני והיא הפסיקה להיות אשת המת. בניגוד להסבר האחרונים שהבינו שכוונת התוספות היא שבעלת התנאי בקידושי חוץ היא אשתו של הראשון, למרות שגם השני קידשה, לפי דברינו, לא חשוב מי מת המקדש הראשון או השני, בכל מקרה היא לא תהיה בסוף הנפילה 'אשת המת'. גם במקרה וקידשו ביחד היא לא תהיה אשת המת בסוף הנפילה ולכן לא נופלת ליבום.

כאשר שני אחים מקדשים אשה אחת על ידי 'קידושי חוץ' הסברא שבעלת התנאי איננה 'אשת המת' בסוף הנפילה לא שייכת. בחיי הראשון בעלת התנאי אסורה על האחים שלא נכללו בתנאי באיסור אשת אח מן הראשון. במות הראשון קידושי האח השני מתפשטים ואוסרים את כל העולם, אולם כדי שיחול איסור 'אשת אח' בשל קידושי השני, על האחים שהיו אסורים עד כה באיסור 'אשת אח' של הראשון, צריך לפקוע איסור אשת אח של הראשון. מכיוון שהאחים נאסרים באיסורו של האח שקידש שני רק לאחר שהותר איסור אשת אח של הראשון, ע"כ הסתיימה הנפילה ובסופה היא עדיין היתה 'אשת המת' של הראשון. כלומר, איסור אשת איש חל ללא תלות אם איסור אשת אח פקע או לא (כמו אשת אח שיש לו בנים שהתקדשה לאחר מותו לאחד מן השוק) אבל בניגוד לכך, איסור אשת אח הנובע מקידושי האח השני לא חל ביחס לשאר האחים מיד עם המיתה בשל איסור אשת אח של המקדש הראשון. רק מכיוון שיש לאחים היתר על ידי יבום לאיסור אשת אח של הראשון, הקידושין של האח השני מתפשטים, ואוסרים את שאר האחים באשת אח של השני. אולם היות והם מתפשטים על גבי היתר ליבום על כרחך זה קורה רק לאחר סיום הנפילה, ולא בנפילה, וכך בסיום הנפילה מן הראשון היא עדיין 'אשת המת' של הראשון ומשכחת לה אשת שני מתים בשני אחים שקידשו. [75]

מדברינו עולה שסברת התוספות הפוכה לחלוטין מסברת הרמב"ן. [76] לרמב"ן בעלת התנאי היא אשת אח לכל דבר, ויכולה להתייבם ללא המניעה החיצונית של איסור אשת איש. כלומר, איסור אשת איש אינו יכול להיות חלק מפרשת יבום, ולכן לא פוטרת צרתה. לתוספות היא לא פוטרת צרתה כי הפסיקה להיות 'אשת המת', כלומר איסור אשת איש נחשב לגורם מכריע בבסיס פרשת יבום המונע את קיומה. [77]

התוספות מזכירים את דברי הירושלמי המחלק בין איסור תורה לאיסור הנוצר על ידי אדם (וכן אחד התירוצים בתוספות הרא"ש):

ובירושלמי בריש המגרש פריך לה מתיב ר' חנינא בשם רבי פנחס ליתני ט"ז נשים כר"א ומשני תמן התורה אסרה עליו הכא הוא אסרה עליו. ופי' רבינו יצחק תמן התורה אסרה עליו ומשנשאה המת אין לה היתר להתייבם כשימות, מפני שאין איסור שבה תלוי בשום אדם אלא בתורה שאסרה עליו. אבל אשת איש האיסור תלוי במגרש שאם ירצה יתירנה ליבם קודם שימות אחיו שנשאה, ולהכי לא תני להו דלא דמו להו לפי שביד המגרש להתירה.

התוספות ותוספות הרא"ש בהסברם את דברי הירושלמי אומרים שיש היתר לאיסור בעלת התנאי שהמקדש יכול לגרשה לפני מיתת הבעל. בפשטות ההגבלה דוקא לפני מיתת הבעל משמעה שאם המקדש הנוסף יגרש לאחר מיתת הבעל בעלת התנאי כבר תאסר, והפקעת התנאי לא תשנה את הפטור שלה מיבום. מכאן נראה להוכיח שגם לתוספות ולתוספות הרא"ש דיני 'נאסרה' ודיני פטור צרה אינם זהים, שהרי בעלת התנאי אינה פוטרת צרתה ובכל אופן שייך שיחול עליה דין 'נאסרה'.

לרשב"א ודאי אין 'נאסרה' שהרי זקוקה לחליצה, [78] ולפי דברינו בשיטת הרמב"ן שבעלת התנאי דומה למעוברת לא יחול עליה דין 'נאסרה', ואפילו אם המגרש יתיר את התנאי לאחר מות הבעל תוכל להתייבם או לחלוץ. [79]

התוספות ותוספות הרא"ש מביאים את דברי הירושלמי בסוף דבריהם כמהלך עצמאי, ויש לשאול מדוע מלכתחילה לא תירצו כשיטת הירושלמי לומר שאשת איש היא ערווה שיש לה היתר ולכן לא פוטרת צרתה, ובפרט שסברא זו היא סברת הבבלי בקידושין (סו ע"א). ועוד, התוספות ותוספות הרא"ש עצמם (טז ע"א) סברו כן. הם שאלו למ"ד שקידושין תופסין ביבמה לשוק אם קידשה אחד מן השוק, והיא כעת אשת איש, מדוע לא פקעה הזיקה. (בדומה לדין שאם היבם מקדש את אחות יבמתו היותה אחות אשה מתירה לשוק). ותירצו שלערוות אשת איש יש היתר על ידי גט, עיי"ש.

יש לומר שדברי הירושלמי מועילים רק לערוות אשת איש שיש בבעלת התנאי, אולם ה'ברכת שמואל' הקשה לר' חיים מדוע איסור אשת אח שמתחדש בבעלת התנאי בעקבות כך שאינה מתייבמת לא יפטור את צרתה. להלן נראה שתירוצי התוספות ותוספות הרא"ש עונים גם על קושי זה.

אשת אח מנפילה זו

ה'ברכת שמואל' הקשה לר' חיים שגם אם איסור אשת איש לא פוטר את הצרה שאיסור אשת אח שבה יפטור צרה. ר' חיים תירץ שאשת אח בנפילה זו לא פוטרת צרתה. ר' שמואל אוירבעך הקשה שתפטור צרתה בנפילה שניה, כגון אם אחד האחים יבם אותה ומת. מתוך כך הוא הסביר שכוונת ר' חיים בדבריו 'אשת אח מנפילה זו לא פוטרת צרתה' שאיסור אשת אח שנובע מפטור צדדי לא פוטר את הצרה, וכך גם בנפילה שניה מכיוון שהפטור שלה הוא פטור צדדי לא תפטור צרתה. [80]

לאור הדיוק בדברי התוספות שיש דין 'נאסרה' בבעלת התנאי קשה לראות באיסור אשת אח של בעלת התנאי איסור אשת אח שלא יפטור צרה בנפילה שניה, כלומר קשה להבין מדוע איסור אשת אח זה נובע מפטור צדדי. ובאמת על תירוצו של ר' חיים קשה מדוע לא תפטור צרה בנפילה שניה, ואם תפטור מה הועיל בתירוצו.

שאלתי שאלה זו את ר' שמואל אוירבעך ודחה את הדיוק מהמלה 'קודם'. אשה שבחיי בעלה לא עומדת ליבום היא ערווה שפוטרת צרתה, למרות שהערווה לא חלה בפועל. לאור זאת מדגישים התוספות ותוספות הרא"ש שאשת אח שאסורה משום אשת איש לא נחשבת כעומדת להיות מותרת לשוק מכיוון שמחיים היא עומדת ליבום אם יתירה בעל התנאי. אם לא היתה אפשרות להתיר את איסור אשת איש מחיים אלא רק לאחר מיתה, בעלת התנאי היתה פוטרת צרתה. עכת"ד.

תוספות ישנים (ב ע"א) תירצו שבנידה אין דין 'נאסרה' מכיוון שיש היתר לאיסורה. מהתוספות ישנים אכן משתמע כדברי ר' שמואל, שאם יש אפשרות להתיר את האיסור הערווה לא פוטרת את צרתה. כלומר, היתרו של המגרש לא צריך להיות לפני מיתת הבעל בפועל, אבל צריך שתהיה אפשרות שהאיסור יותר.

בניגוד לכך, תוספות הרא"ש תירץ שנידה עומדת לטבול. כלומר עצם היכולת להתיר את האיסור לא מספיקה אלא צריך שתעמוד לכך. וכן תוספות בדף יז ע"ב ד"ה "אשת אחיו שלא היה בעולמו" מחדשים שהיתה הווא אמינא שלא יחול דין 'נאסרה' באח שמת ואחר כך נולד לו אח, אם בשעת מיתה היתה האם (החמות) מעוברת. כלומר תוספות סברו שלא יהיה דין נאסרה אם עומד להיות היתר. אפילו חידוש זה הוא על פי ההבנה, שלמסקנת התוספות שם ההווא אמינא לא נשללת. בבעלת התנאי דוחק לומר שהמגרש עומד להתיר את איסורה, גם אם הדבר אפשרי.

בנוסף, למהלכו של ר' שמואל אוירבעך צריך ברור מדוע לשיטת התוספות לא יחול דין 'נאסרה' משום דרכי נעם, לפי התירוץ השני בתוספות ב ע"א ד"ה "ואחות אשתו", וכדברי התוספות שם: "דאין זה דרכי נעם אם יש לה להזדקק לזה שנפטרה הימנו". [81]

לפי דברינו, הדרא לדוכתא קושייתו של ה'ברכת שמואל', כפי שחיזקה ר' שמואל אוירבעך, שגם אם איסור אשת איש לא פוטר צרה שאיסור אשת אח, בו היא נאסרת בעקבות הנפילה, יפטור צרה בנפילה שניה. נראה שלפי דברינו עד כה אין היכי תמצי לשאלתו של ה'ברכת שמואל'. בגירושין על מנת שלא תנשאי ולא תבעלי לפלוני הסברנו בדברי התוספות: "כיוון שאם תבעל ליבם שנאסרה עליו הויא אשת איש ולא היתה אשת אחיו מעולם הלכך לא פטרה צרתה" שהיא לא פוטרת צרתה כי איננה יכולה להתייבם בשל הסיבה המציאותית שברגע שתתייבם תפסיק להיות אשת אח, וממילא לא יהיה זה יבום. אשה שיבומה נמנע מסיבה מציאותית ולא בגלל איסור לא פוטרת צרתה. סברא זו שייכת אף בנפילה שניה, למרות שכבר נאסרה באשת אח. אם תתייבם בנפילה שניה היא תפסיק להיות אשת אח למפרע ושוב היבום נמנע לא בשל האיסור אלא בגלל שבמציאות לא ניתן להגיע לכלל יבום.

אם התיר המגרש את תנאו לאחר שנאסרה, דהיינו בין הנפילה הראשונה לשניה, אין למעשה מניעה שבנפילה שניה תתייבם, למרות שהיא נאסרה באשת אח מהנפילה הראשונה. אם היא תבעל ליבם יפקע הגט הראשון של המגרש ונמצא שלא היתה אשת האח הראשון מעולם. (היא תהיה מגורשת מן המגרש הראשון רק משעה שהתיר את התנאי). אם יתברר שנישואיה לאח הראשון לא היו ולא כלום כי היתה עדיין אשת המגרש, ודאי שאין תוכן גם לכך שנאסרה באיסור אשת אח מן הראשון. למעשה, היא תהיה אשת השני בלבד ולכן יכולה להתייבם למי שהיתה אסורה עליו בנפילה ראשונה, נפילה שכעת מתברר שכלל לא ארעה.

תוספות הרא"ש חידש יסוד שכל אשה שהיבום שלה לא היה פוטר צרה כך גם היותה ערווה לא פוטר צרה. לדבריו נראה, שאם בעלת התנאי היתה, בנוסף על היותה אשת איש, ערווה מצד אחר, גם אז היא לא היתה פוטרת צרתה. אם כן גם בנפילה שניה, כשאסורה באשת אח מהנפילה הראשונה, היא לא פוטרת צרתה, כמו שלא היתה פוטרת צרתה אם היתה אסורה משום כל ערווה אחרת.

לתוספות הרא"ש ניתן להקשות ממקרה בו התיר המגרש את התנאי בין הנפילה הראשונה לשניה. שיטת תוספות הרא"ש היא ששם ערווה פוטר צרה ולא האיסור. לכן, לאחר התרת התנאי, לא ניתן ליישם את היסוד שכל אשה שהיבום שלה לא היה פוטר צרה כך גם היותה ערווה לא פוטר את צרתה. לאחר התרת התנאי יבומה של מי שהיתה בעלת התנאי אמור להועיל לפטור צרתה מהאח השני, ומאידך יש עליה עדיין שם ערווה מנפילתה מהאח הראשון, שהרי בנתיים לא נבעלה למי שהמגרש הראשון אסר בתנאו, ולכן נישואיה לאח הראשון תקפים. לאור זאת בעלת התנאי לשעבר אמורה לפטור את צרתה מהאח השני.

אולי אפשר לחדש שאם היבם בא על יבמתו בתורת יבום ומתברר שאיננה יבמתו היא גם לא אשתו. כל כוונתו היא לקנין יבום ולא לקידושין ולכן אם מתברר שקידושי האח המת לא חלו היבמה איננה אשת האח השני אלא פנויה לכל דבר. לפיכך, היות והאח השני ייבם את אשת האח הראשון, וכל כוונתו היתה לקנין יבום, אם היא תבעל לאח שהמגרש אסר והתיר ימצא שהיא לא היתה מעולם אשת האח הראשון ומתוך כך יבומה לשני לא היה ולא כלום והיא אינה אשת השני. ייבום בעלת התנאי (לשעבר) על ידי מי שהיה אסור בה מפקיע את הגט הראשון, ולכן אפילו אם האח השני ייבם לאחר התרת התנאי, נמצא שבעלת התנאי איננה אשתו של הראשון וגם לא אשתו של השני. היא איננה אשת האח הראשון כי הוא קידשה בהיותה אשת איש, והיא איננה אשת השני מכיוון שמעולם לא התכוון לקדשה אלא רק לקנותה בתורת יבמה, ועכשיו מתברר למפרע שהיא מעולם לא היתה יבמתו. לפי זה גם כאן שייך יסודו של תוספות הרא"ש שכל אשה שהיבום שלה לא היה פוטר את צרתה (במקרה זה היא היתה מפסיקה להיות צרתה מהאח השני) גם היותה ערווה לא פוטר את צרתה.

גם בקידושי חוץ שאלתו של ה'ברכת שמואל' למעשה לא מתחילה. תוספות מתרצים שבקידושי חוץ לא פוטרת צרתה מכיוון "דלא קרינא גביה אשת המת דכבר נאסרה עליו לפני קידושי אחים". מכיוון שהיא מקודשת לשניים היא לא נופלת ליבום, ולכן צרתה היא צרת ערווה שלא במקום מצווה. מאותה סיבה גם ביחס לאיסור אשת אח היא צרת ערווה שלא במקום מצווה. הדבר נכון לגבי כל האחים ולכן לא משכחת לה בנפילה שניה.

סיכום

בראשונים ניתן למצוא הבנות שונות בנוגע למעמדה של בעלת התנאי. הרמב"ן והתוספות סוברים שאינה אסורה כלל או שלכל היותר יש איסור גברא. הרשב"א סובר שחל עליה איסור ביאה אולם אין איסור זה איסור ערווה, ובאופן דומה נחלקו בגיטין האם כאשר שניים מקדשים אשה על ידי קידושי חוץ האם היא מותרת לשניהם כשיטת התוספות או אסורה לשניהם כשיטת הרשב"א. בשיטת הריטב"א הצענו שבעלת התנאי אסורה באיסור ערווה (אסור לבוא עליה כי יעבור על אשת איש), אולם אין חלות שם של ערווה כל עוד לא מומש התנאי. הרשב"א ותוספות הרא"ש גרסו שבעלת התנאי היא אשת איש בפועל, ולכן חידשו שלא פוטרת צרתה בגלל שיבומה לא פוטר את הצרה. כאן התחדש שאם בעלת התנאי היא גם ערווה מצד אחר, כגון אחות אשה, היא לא תפטור את צרתה. חידוש דומה יש בשיטת התוספות שכל אשה שיבומה נמנע בגלל בעיה מציאותית לא פוטרת את צרתה אפילו אם היא גם ערווה. [82]

בנוגע לפטור צרה הצענו ששיטת הרמב"ן והתוספות היא שאיסור לייבם גורם שהצרה תפטר, בניגוד לתוספות הרא"ש הרשב"א והריטב"א שסוברים שחלות שם של ערווה בפועל הם הגורמים לפטור צרה.

בכלל 'כל שאינו עולה ליבום אינה עולה לחליצה' התחדש בשיטת הרשב"א, שהוא שייך כאשר אסורה באיסור ערווה, גם אם לא פוטרת צרתה מכיוון שאינה ערווה בפועל או שהערווה שבה לא יכולה לפטור צרה. במסגרת הדיון בנושא זה הצענו את חילוקו של ה'ברכת שמואל' בין 'כל שאינו עולה…' שאין זיקה כלל, כמו בחמש עשרה נשים, לבין הכלל 'כל שאינו עולה…' המציאותי המיושם במעוברת כאשר הרשב"א דן בכלל הראשון והרמב"ן דן בשני.

להלכה מחיתוך המחלוקות במעמדה של בעלת התנאי עם פטור ערווה וצרה מיבום עולה שבעלת התנאי לא פוטרת צרתה. כמו כן לכל הדעות היא עצמה לא מתייבמת. [83] הרשב"א בניגוד לשאר הראשונים סובר שבעלת התנאי צריכה חליצה. בין הפוטרים מחליצה רצינו לחלק בין הרמב"ן שלשיטתו לא חל בה דין 'נאסרה', לבין התוספות ותוספות הרא"ש שמפירושם את הירושלמי עולה שחל דין 'נאסרה'. יתכן והדבר נובע מהבנה שונה בדין 'נאסרה' ומקורו, שלתוספות 'נאסרה' הוא דין של דרכי נעם, ולרמב"ן דין של ערווה, ערווה שלא נמצאת במקרה זה. ואכמ"ל.

ה. קידושי חוץ

לאור דברי הראשונים אודות בעלת התנאי הגמרא בדף י ע"ב זוקקת דיון. הגמרא מקשה על ריש לקיש, שסבר שחלוצתו אסורה על שאר האחים בכרת של אשת אח ועל החולץ רק בלאו, מדוע לא נשנתה במשנה חלוצתו שקידשה. הגמרא דוחה שלא משכחת לה בצרת צרה מכיוון שנאסרת על כל שאר האחים. וקשה, שהרי על ידי קידושי חוץ משכחת לה צרת צרה. ראובן קידש את לאה והגביל את קידושיו חוץ משמעון אחיו, ומת. לשמעון לאה לא נופלת ליבום מכיוון שלא נאסר בה מעולם באיסור 'אשת אח', ולכן לוי חולץ לה ומקדש אותה (ללא תנאי). במות לוי שמעון יכול לייבם את לאה כאשת לוי אחיו, שהרי מבחינתו היא אשתו של לוי לכל דבר, וודאי שהדבר נכון לגבי רחל צרתה. בניגוד לכך, שאר האחים לא יכולים לייבם את לאה מכיוון שבנפילתה מראובן חלץ לה לוי, ומשום כך חזרו האחים ונאסרו באיסור אשת אח של ראובן. באופן דומה גם רחל, אשתו השניה של לוי, פטורה מיבום וחליצה מדין 'צרת ערווה', שכן היא צרתה של לאה האסורה על האחים באיסור אשת אח (של ראובן). כאמור, בניגוד לשאר האחים, שמעון לא נכלל באיסור אשת אח שהחיל ראובן על לאה, ולכן שמעון יכול לייבם את לאה ורחל. אם שמעון ייבם את רחל ומת, מכיוון שרחל נפטרה משאר האחים בנפילה מלוי בשל היותה צרתה של 'אשת אח' חל בה דין 'נאסרה' ולכן היא לא נופלת ליבום גם משמעון. אם כך, רחל תפטור מיבום וחליצה את דינה אשתו השניה של שמעון מדין 'צרת ערווה' שפוטרת צרתה בנפילה שניה. נמצא, שאם לוי קידש חלוצתו היא פוטרת צרתה בנפילה מלוי כדברי הגמרא, אולם יכולה להיות מציאות על ידי 'קידושי חוץ' בה הצרה תפטור עוד צרה, שלא כדברי הגמרא. וצ"ע.

התוספות בגיטין (פב ע"ב) הקשו שעל ידי קידושי חוץ משכחת לה צרת צרה באשת שני מתים אם ראובן קידש חוץ משמעון ולוי אחיו, ושמעון קידש חוץ מלוי. אם לאחר מות ראובן ושמעון יבם לוי את צרת אשת שני המתים משמעון ומת, היא תפטור את צרתה מלוי כי כלפי יהודה היא צרת אשת שני מתים מנפילתה משמעון. והקשה המהרש"ל שם:

נשאלתי למאי הוכרחו התוספות לפרש שהתנה אף שמעון חוץ מלוי, אפילו לא יתנה מ"מ לא הוה אשת שני מתים שהרי מכח ראובן לא נפלה לפניו. ונ"ל דלק"מ כי אם לא יתנה שמעון חוץ מלוי סוף סוף אישתכח דהוה אשת ב' מתים שהרי הראשון קדשה ונעשית אשתו לכל דבר, רק שהתירה לגבי לוי, ומאחר דשוב קדשה ואסרה גם עליו נמצא דאשת ב' מתים לגמרי אצלו שהרי פקע היתרא דראובן ודו"ק.

המהרש"ל מחדש שאם ראובן קידש חוץ משמעון ולוי ושמעון קידש סתם אם כן כעת ביחס ללוי היא גם אשתו של ראובן על ידי קידושיו של שמעון שהם הפקיעו את ההיתר שהיה ללוי באשה זו. אם נקבל חידוש זה אפשר יהיה לתרץ את קושייתנו. ראובן קידש אמנם חוץ משמעון ומת ולא אסר על שמעון, אולם כאשר לוי חולץ ומקדש סתם נמצא שההיתר שהיה לשמעון באשת ראובן פוקע, וכעת גם מבחינת שמעון היא אשת אח של ראובן. לכן שמעון, בדומה לכל שאר האחים, לא יוכל לייבם אותה או את צרתה במות לוי.

המהרש"א בגיטין (שם) חולק על המהרש"ל ומעיר שתוספות אצלינו (יבמות י ע"א) הוא להדיא נגד חידושו של המהרש"ל שתוספות כאן אמר: "ליתני הכא אשת ב' מתים כגון שבא ראובן וקדשה חוץ משמעון ולוי אחיו ובא שמעון וקדשה סתם ומת". אם כן הדרא לדוכתא קושייתנו. וצ"ע. [84]

קושיא נוספת, שלא עלתה בראשונים, אפשר להקשות על המשנה השניה. המשנה השניה אומרת שיש שש עריות חמורות מאלו שאינן פוטרות צרותיהן מכיוון שנשואות לאחרים. הברייתא (ג ע"ב) אומרת שעריות אלו לא יכולות להנשא לאחים - "הואיל דאי אפשר להנשא לאחים". וקשה שהרי אשת אביו לדוגמא יכולה להנשא לאחיו אם אביו קידש אותה חוץ מבנו, ואחר כך אחיו קידשה ומת. (ומשכחת לה בצרת צרה אם אביו קידש את האשה חוץ משנים מבניו). כאן לא נוכל לתרץ כמהלכו של תוספות שהיא לא 'אשת המת' כי היא אשת האב מכח הקנין שבה. בניגוד לערוות אשת איש ערוות אשת אב נשארת גם לאחר מות האב. כלומר גם כשכבר אין אישות נוספת המקבילה לאח היא עדיין אסורה. [85]

אולי אפשר לחדש שאם אב קידש חוץ מאחד מבניו ואחר כך הבן קידש, ניתן להבין שאמנם האשה מקודשת גם לאב וגם לבן אולם מבחינתם של שאר הבנים היא רק אשת האב. האב אסר על הבנים וקידושי האח לא אסרו עליהם. אין כוונתינו לומר שהחסרון כאן הואד מצד שאין איסור חל על איסור, שאם כן כל ערווה שקודמת לאשת אח לא תפטור צרתה (וזו שיטת בית שמאי ולא בית הלל). יש סתירה עקרונית בכך שאשה תהיה נשואה לאב ולבן, ואפילו אם בעלמא איסור חל על איסור, כאן איסור אשת אח לא יכול לחול על איסור אשת אב. מכיוון שהיא לא אשת אח צרתה היא צרת ערווה שלא במקום מצווה, ואינה פטורה מן היבום והחליצה. ולפי שיטתנו גם המקרה ההפוך לא קשה. אם בן מקדש חוץ מאביו ואחר כך אביו מקדש. כאן ודאי אין חסרון באיסור אשת אח שהרי הוא אסר אותה על האחים, אולם כאן איסור אשת אב לא יחול לעניין פטור צרה. סברא זו דומה לסברת הרמב"ן בבעלת התנאי. שם הסברנו שהיותה אשת איש מהווה סיבה שלא תפטור את צרתה מכיוון שביבום נלקחת אשת האח, והיותה אשת איש לא יכול להוות חלק מפרשת יבום מכיוון שחלות זו משמעותה שאיננה אשת אח. כלומר למרות שהיא אסורה במציאות, במקום מצוות יבום היא לא ערווה.

הצעתי את הדברים לפני הרב ליכטנשטיין, ואמר שקשה לקבל זאת ללא ראיה נוספת. הרב ליכטנשטיין סבר שניתן לקבל זאת באשת אח, שלא יכולה להאסר פעמיים בו זמנית באשת אח משני אחים, כמו שעולה מהתוספות (ח ע"א ד"ה "תרי איסורי"). הם אומרים שאשת אחיו שלא היה בעולמו פוטרת צרתה למרות שיש כאן רק איסור אחד, בניגוד לאחות אשה בה יש גם אשת אח וגם אחות אשה. אשת אחיו שלא היה בעולמו פוטרת צרתה רק בנפילה שניה, ולכאורה ניתן היה להבין שיש בה שני איסורים - אשת אח מהנפילה הראשונה ואשת אח מהנפילה השניה. מכאן שלתוספות לא שייך שיחולו שני איסורי אשת אח משני אחים.

מעין זה אפשר לראות בתוספות הרא"ש (יא ע"א) בנוגע לצרת צרה בסוטה על ידי שויא אנפשיה (הובא באריכות לעיל). תוספות הרא"ש שאל שאם אמר לאשה קדשתיך והיא אמרה לא קידשת אלא בתי הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו. אם היא הלכה ונשאה לאחיו ומת, היא סוטה שזינתה תחתיו ואמורה לפטור צרתה. תוספות הרא"ש דחה שהיות ולפי דבריו היא אשתו, לדבריו, אחיו לא יכול היה לשאת אותה וצרתה היא צרת ערווה שלא במקום מצווה. תוספות הרא"ש אומר שלהלכה מכיוון שלדבריה היא חמותו צרתה חולצת ולא מתייבמת, ונראה מדבריו שהיא עצמה פטורה מיבום וחליצה, עיי"ש. ממסקנת תוספות הרא"ש עולה שלמרות שמבחינת המציאות האמיתית אחיו נשא אשה, מבחינת מי שאחיו לא יכול היה לשאת אותה היא אכן לא אשת אחיו, ואינה נופלת לפניו ליבום.

[ראיות נוספות להלן בפרק הבא].

ו. אשת אחיו שלא היה בעולמו

מחלוקת חכמים ור' שמעון

במשנה (יח ע"ב) ר' שמעון וחכמים חולקים בדין אשת אחיו שלא היה בעולמו. חכמים דורשים "כי ישבו אחים יחדו" - 'שהיתה להם ישיבה אחת בעולם' ומתוך כך מצריכים שהאח המייבם יוולד בטרם ימות האח שהפיל ליבום. במידה ונולד אח לאחר מות אחיו הוא לא יכול לייבם את אשת המת, כי לא היתה לו 'ישיבה' בעולמו של המת. לאור זאת אשת המת, שלא נופלת לפני הנולד ליבום אסורה עליו באיסור 'אשת אח' ודין זה נקרא 'אשת אחיו שלא היה בעולמו'. ר' שמעון חולק על חכמים ור' אושעיא ורב פפא חולקים בהיקף מחלוקתו של ר' שמעון. לכולי עלמא ר' שמעון מודה שאם היה רק אח אחד ומת, ואחר כך נולד לו אח, הוא אסור באיסור אשת אחיו שלא היה בעולמו. לפי ר' אושעיא ר' שמעון חולק במקרה בו היו אחים אחרים בעולמו של המת, שאז לאחר שאחד מהם מייבם את אשת המת, האח שנולד לאחר מות הראשון מותר באשת הראשון במות היבם. לפי רב פפא ר' שמעון מודה לחכמים גם במקרה שהאח השלישי נולד לאחר מות הראשון אבל לפני יבומו של השני. במקרה זה לפי רב פפא אליבא דר' שמעון יבומו של השני לא מתיר את אשת הראשון לשלישי במות השני. לפי רב פפא ר' שמעון חולק רק במקרה בו האח השלישי נולד לאחר שהאח השני כבר יבם את אשת הראשון שמת. הסברא לדין זה בגמרא היא 'הואיל ובא ומצאה בהיתר ולא עמדה עליו שעה אחת באיסור' (יט ע"ב).

לחכמים יש דרשה נוספת "ולקחה לו לאשה ויבמה" - 'עדיין יבומים הראשונים עליה', כלומר גם לאחר יבומו של השני היא עדיין אשת הראשון, ולפיכך לנולד לאחר מות הראשון, אין בה היתר ואסורה עליו לעולם באיסור אשת אח של הראשון (אשת אחיו שלא היה בעולמו). תוספות (דף כ ע"א ד"ה "האי") מסבירים את שיטת ר' שמעון, החולק על דרשת "ויבמה" - 'עדיין יבומים הראשונים עליה', ואומר:

דפקע איסור אשת אח, דיכול להחזירה לאחר שגרשה, וכי היכי דפקע ליה לגבי דידיה איסור אשת אח פקע נמי לגבי אחיו הנולד, והו"ל אשת אחיו שהיה בעולמו

וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשניות: "כאילו לא היתה אשת הראשון מעולם".

ניתן להקשות על דברי התוספות והרמב"ם, שלפי שיטתם אפילו נולד ולבסוף יבם תותר לנולד לאחר מות השני, שהרי לאחר יבומו של השני נחשב שלא היתה אשת הראשון מעולם. וב'קובץ הערות' סי' ב' (א - ג) הסביר שאם נולד לאחר מות הראשון אבל לפני יבומו של השני חל דין 'נאסרה' ולכן במות השני לא תותר לשלישי. ר' אלחנן עצמו מקשה על דבריו מהסוגיא דף (י ע"ב - יא ע"א). הגמרא שם אומרת שר' שמעון וחכמים חולקים גם במקרה בו אחד האחים חלץ וקידש ואז נולד אח. גם במקרה זה לפי ר' שמעון היא נחשבת אשת השני ולכן במותו השלישי יכול לייבמה. לחכמים היא אשתו של הראשון אף לאחר החליצה והקידושין, ולכן השלישי אסור בה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו. רש"י ותוספות שם מדגישים שר' שמעון חולק רק במקרה בו השני גם חלץ וגם קידש, אולם אם חלץ ואז נולד אח לפני שקידש ר' שמעון מודה שבמות השני השלישי לא יכול לייבמה. מתוך כך ר' אלחנן מקשה מדוע צריך שהשלישי יוולד לאחר שהשני קידש, הרי גם אם השלישי נולד בין החליצה לקידושין אין דין 'נאסרה' לאחר סיום הנפילה, וחליצה לבד, שמהווה סיום לנפילה, צריכה להספיק. ונשאר בצ"ע. [86]

לענ"ד נראה לתרץ על פי תוספות (ח ע"א ד"ה "תרי איסורי"). הגמרא אומרת שיש להקיש את כל העריות לאחות אשה שלא מתייבמת ופוטרת צרתה, ולא להקישן לאשת אח שמותרת ביבום. כל העריות דומות לאחות אשה מכיוון שבאחות אשה ובכל העריות יש שני איסורים: הערווה עצמה ואשת אח, ואילו אשת אח זה רק איסור אחד. תוספות מקשים מאיילונית שיש בה רק איסור אחד: אשת אח - שלא תפטור צרתה! ומתרצים: היות והיא לא מתייבמת, על פי גזירת הכתוב, היא פוטרת צרתה. תוספות ממשיכים ואומרים: 'וכן אשת אחיו שלא היה בעולמו'. פירוש הדברים שגם באשת אחיו שלא היה בעולמו ניתן להקשות אותה קושיא ולתרץ אותו תירוץ. כלומר, להקשות שיש רק איסור אחד ואם כן שלא תפטור צרתה כמו אשת אח, ולתרץ שהיא אסורה ביבום על פי גזירת הכתוב, ולכן פוטרת צרתה.

ויש לשאול על דברי התוספות שאשת אחיו שלא היה בעולמו פוטרת צרתה רק בנפילה שניה ואם כן יש כאן שני איסורים: אשת אח של הראשון ואשת אח של השני. מכאן הוכחנו לעיל שהתוספות אחזו שאיסור אשת אחיו שלא היה בעולמו הוא איסור אחד גם בנפילה שניה. מבואר מדבריהם שלא יתכן שאשה תאסר פעמיים באשת אח מאב לכן היה פשוט לתוספות שזה חד איסורא. [87] כלומר אם חל איסור אשת אחיו שלא היה בעולמו שוב לא יכול לחול איסור אשת אח החי. ההסבר הוא שאשה אחת לא יכולה להיות נשואה לשני אחים, ואם אח אחד אסר אותה על האחרים, אח נוסף לא יכול לאסור אותה בתור 'אשת אח'. בנפילה ליבום התורה חידשה שיכול לקחת את אשת אחיו [88] ואפילו מצווה, אבל במקביל לא יכול לחול עליה פעמיים אשת אח גם אם היינו אומרים איסור חל על איסור. [89]

ניתן להביא ראיה להבנה זו מדברי תוספות (י ע"א) בסוגיית אשת שני מתים על ידי תנאי בקידושין. תוספות על פי הגמרא בגיטין (פב ע"ב) גורסים שאם ראובן קידש חוץ משמעון אחיו ושמעון קידש סתם היא אשת שני מתים מדאורייתא. הם מבינים שאשת שני מתים פטורה ופוטרת צרתה מן היבום ומן החליצה ולכן שואלים מדוע לא נשנתה אשת שני מתים במשנה.

לכאורה על פי הגמרא בדף לב ע"א שאלת התוספות לא מתחילה. הגמרא בדף לב ע"א אומרת שאם קדם איסור אשת אח לאיסור אחות אשה לא מתייבמת למ"ד שאין איסור חל על איסור כי "איסור אחות אשה מתלא תלי וקאי אי פקע אשת אח, הלכך לא פקע". כלומר, אם לאחר שיותר איסור אשת אח תחול ערווה אחרת ותמנע את היבום איסור אשת אח לא פוקע, וכך איסור אשת אח הופך להיות ערווה ופוטרת צרתה. (תוספות שם מסבירים שאשת אח לא נכתב במשנה כי הוא בא מכח אחות אשה).

אם כן במקרה של אשת שני מתים, כשראובן קידש חוץ משמעון אחיו ושמעון קידש סתם, במות ראובן יחולו קידושי שמעון גם לגבי שאר האחים והם לא יוכלו לייבם משום אשת אח של שמעון. לפי זה, לכאורה, יש לומר שאיסור אשת אח של שמעון מתלא תלי וקאי אי פקע איסור אשת אח של ראובן הלכך לא פקע, וכיצד נגיע למקרה של אשת שני מתים על ידי קידושי חוץ, הרי היא כלל לא אמורה ליפול מראובן. אלא ע"כ יש לומר כדברינו שלא יכולה להיות מציאות שבה יש שני איסורי אשת אח של שני אחים במקביל ולכן אשת אח של שמעון לגבי שאר האחים חל רק לאחר שהותר לחלוטין אשת אח של ראובן, ובחיי ראובן לא היה קיים איסור אשת אח מחמת שמעון, ואפילו לא היה 'מתלא תלי וקאי'.

וראיה נוספת לדברינו היא מכך שתוספות שם שאלו שעל ידי קידושי חוץ אפשר היה לכלול במשנה אשת איש שפוטרת צרתה או אשת שני מתים. לכאורה תוספות יכולים היו להקשות בפשטות מאשת אח שיש לה בנים. כגון, ראובן שקידש חוץ משמעון ולוי אחיו, ומת עם בנים. אם שמעון קידש את אשת ראובן ומת, על שאר האחים היא אסורה באיסור אשת אח שיש לו בנים, ופוטרת צרתה. לוי, שנכלל אף הוא בתנאו של ראובן יכול לייבם אותה ואת צרתה, וכך במות לוי אשת אח תפטור צרת צרתה. מכאן נראה שמכיוון שהיא נאסרה על שאר האחים באיסור 'אשת אח' מכח קידושי ראובן, מבחינת שאר האחים שמעון כאילו לא קידשה. [90] (אין הכוונה שהיות ושמעון לא אסרה באיסור אשת אח הוא לא מפיל ליבום, אלא שהיא לא אשת אח של שמעון כלל, ולכל דבר ועניין כאילו לא קידשה).

גם מהירושלמי פ"א ה"א עולה כדברינו:

איתפלגון ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש. ר' יוחנן אמר הוא אינו חייב על החלוצה והאחין חייבין על החלוצה. בין הוא ובין אחים חייבין על הצרה. רשב"ל אמר בין הוא בין אחין אינן חייבין לא על החלוצה ולא על הצרה. ר' אמי מחליף שמועתא… [91] ר' יודן בעא כמאן דאמר הוא אינו חייב על חלוצה אבל חייב הוא על הצרה. חליצה פטור, ביאה פטור, כמה דתימר חלץ לה נאסרה לאחין ודכוותה בא עליה נאסרה לאחין. תני ר' חייה מת הראשון ייבם השני, מת השני ייבם השלישי. אמר ר' יוסי מה את סבר היא חליצה היא ביאה כיוון שחלץ לה נעקרה הימינה זיקת המת למפריעה. אבל אם בא עליה אשתו היא.

הירושלמי שואל לשיטת האומר שהאחים שלא חלצו חייבים על החלוצה כרת, כי מתברר שלמפרע היבמה לא נפלה אליהם, שכך צריך להיות גם לאחר יבום. אם כן, כאשר אחד ייבם ומת, היבמה אמורה להשאר באיסור אשת אח מן הראשון, וכיצד היא נופלת ליבום מן השני. הירושלמי מתרץ שלאחר שאחד יבם היא אשתו. אין לחלק בין חליצה ליבום שהרי היבם חייב, לשיטה זו, על הצרה כרת לאחר יבום כמו לאחר חליצה, ולכן לכאורה לא מובנת תשובת הירושלמי "אשתו היא". כלומר, ביחס לאחים שלא יבמו מתברר שהיא, כמו צרתה, כלל לא נפלו ליבום, ולכן היבמה וצרתה הן נשות האח הראשון האסורות בכרת. נמצא שביחס לאחים שלא יבמו המיובמת איננה אשת השני שיבם ואם כן לא מובן מה הועיל הירושלמי בתירוצו - "אשתו היא".

לפי דברינו, שאשה אחת לא יכולה להיות נשואה לשני אחים אלא על ידי יבום, הן הן דברי הירושלמי. האח שיבם לקח את אשת אחיו בהיתר, וכך היא הופכת להיות אשתו. אם היא אשת השני היא לא יכולה להיות אשת הראשון. [92] כאן, בניגוד לאשת אחיו שלא היה בעולמו, לא שייך לומר 'עדיין יבומים הראשונים עליה' כי שאר האחים הותרו באשת הראשון ויבומו של השני אסר אותם מחדש. מתוך כך היא אשת השני שמותרת שוב בנפילה שניה לאחים, ואיננה אשת הראשון.

הצורך בדרשת 'לצרור' - קושיית ר’ עקיבא איגר

על פי היסוד שאשה לא יכולה להיות אשת אח משני אחים ניתן ליישב קושיית ר’ עקיבא איגר על רש"י (ב ע"ב). רש"י הסביר שצרת ערווה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ולכן פוטרת את צרתה בנפילה שניה. והקשה ר’ עקיבא איגר שלפי פירושו של רש"י לא צריך את דרשת 'לצרור' שערווה פוטרת את צרת צרתה מכיוון שהצרה הפכה לערווה וערווה פוטרת את צרתה. ותירצו האחרונים על פי דברי ר' חיים שאשת אח מנפילה זו לא פוטרת צרתה, שהווא אמינא שבנפילה שניה לא תפטור את צרתה כי היא אשת אח, ולכן צריך את דרשת 'לצרור' לצרת צרה. הפסוק מחדש שלא חל כאן חידושו של ר' חיים, ואדרבה צרת ערווה היא כאשת אח שיש לו בנים. דרשת 'לצרור' משמעותה שצרת ערווה שהתייבמה לאחד האחים ממשיכה להיות צרת ערווה ביחס למי שנאסר בה, ומשום שהיא עדיין צרת ערווה צרתה נקראת 'צרת צרה של ערווה'. השם 'צרת צרה' מהווה סימן לכך שהיא עדיין אשת האח הראשון. והקשה ר' שמואל אוירבעך שר' חיים אמר את דבריו רק על בעלת התנאי שהיא אשת אח מנפילה זו, אולם צרת ערווה היא אשת אח מנפילה קודמת, ואם כן פשיטא שפוטרת צרתה גם ללא החידוש הנלמד מכך שהתורה חידשה שקיים מושג של 'צרת צרה'. לפי דברינו שאשה לא יכולה להאסר פעמיים באיסור אשת אח יש הווא אמינא לומר שהיא אשת אח רק מן השני שייבמה, ואם כן הדרא לדוכתא ההווא אמינא שאשת אח מנפילה זו לא תפטור צרתה. לפיכך חידש הפסוק הוא, שהיא אשת אח של הראשון דווקא, [93] כלומר היא לא אשת אח מנפילה זו, וכך הצרה פוטרת את צרתה.

אכן, יש לשאול לדברינו, שהיא אשת אח של הראשון, מדוע באמת פוטרת הצרה את צרתה. כלפי אח שהיתה עליו ערווה בנפילה ראשונה הצרה היא לא אשת השני, כי היבום של השני לא היה בשליחותו של מי שלא נפלה אליו בנפילה מן הראשון, ולפיכך צרתה אשת השני היא צרת ערווה שלא במקום מצווה. הקושיא היא לשיטת בית הלל כפי שהסברנו לעיל שנחוץ שתהיה אסורה באיסור אשת אח כדי שתפטור את צרתה, ואם כן עדיין דרוש הסבר. [94]

רש"י בסוגיית אשת אחיו שלא היה בעולמו (יט ע"ב - כ ע"א ד"ה "איסור אחותו לית ליה היתר") מסביר את שיטתו של ר' שמעון הסובר שאשת אחיו שלא היה בעולמו מותרת:

אבל איסור אשת אח אית ליה היתר כשאין לו בנים, הילכך כשמת ראשון בלא בנים פקע איסורו לגבי שני ונשאה, והשלישי מכח שני בא.

רש"י מסביר שהשלישי מותר באשת הראשון מכח היתרו של השני באשת הראשון. כלומר, השני מחליף את הראשון, וכך השלישי שהיה בעולמו של השני ולכן יכול להחליף אותו, מותר אף הוא באשת הראשון. למרות שהשלישי לא היה בעולמו של הראשון הוא היה בעולמו של המחליף של הראשון. שיטת חכמים, הדורשים 'ויבמה - עדיין יבומים הראשונים עליה' ולכן אוסרים אשת אחיו שלא היה בעולמו, היא שהשני מותר באשת הראשון אולם גם אם נראה אותו כמחליף את הראשון, השלישי היה בעולמו של המחליף ולא בעולמו של המת ולכן השלישי אסור באשת המת. השני הוא מחליף של הראשון אולם הוא אינו הראשון עצמו.

מכאן נראה ששיטת רש"י שביבום האח החי מחליף את המת ונכנס תחתיו. וכן מפורש ברש"י בסוטה (יח ע"ב): "יבם במקום בעל קאי". השני ביבומו לוקח את היבמה כאשת הראשון וכך למרות שלא אסרה על אחיו באיסור אשת אח הנובע מהיותו בעלה, הוא אסר אותה מחדש באיסור אשת אח של הראשון. מכיוון שהוא זה שאסר אותה הוא גם מפיל אותה ליבום וכך צרתה היא צרת ערווה במקום מצווה. ודוק.

[אפשר שמבחינה פרשנית המונח 'צרת צרה' לפי הסבר זה מקבל משמעות חדשה. אין פירושו שיש ערווה שלה צרה, ולצרה יש גם צרה בנישואים אחרים והקשר בין הערווה לצרת הצרה הוא קשר של 'צרת צרה'. המונח 'צרת צרה' כוונתו לחדש שלמרות שאחת נחשבת אשת הראשון הנשואה למחליף של הראשון והשניה נחשבת לאשת השני, מכיוון שהשני הוא הוא המחליף של הראשון הן אמנם לא נחשבות ערווה וצרתה כי הן לא נצורות [95] בבית אחד, אבל הן ערווה וצרת צרתה כי הן מחוברות על ידי תפקידו הכפול של היבם כבצרור].

בניגוד לשיטת רש"י, שיטת התוספות בסוגיית אשת אחיו שלא היה בעולמו היא שר' שמעון מתיר אשת אחיו שלא היה בעולמו כי היא רק אשת השני לאחר שיבמה. לפי זה דרשת חכמים 'ויבמה - עדיין יבומים הראשונים עליה' פירושה שלעניין מי שלא היה בעולמו של המת היבום לא הופך אותה לאשת השני. ר' שמעון וחכמים לא חולקים בשאר העריות, ולכולי עלמא ייבום מפסיק את איסור אשת אח של המת ומחיל איסור חדש מכח היבם. ר' שמעון רואה את אשת אחיו שלא היה בעולמו כערווה לכל דבר ואילו חכמים סוברים שיש כאן דין מיוחד, שאכן נלמד מפרשת יבום ולא מפרשת עריות. כאמור לעיל התוספות שאלו שבאשת אחיו שלא היה בעולמו יש רק איסור אחד, ולפי דברינו כוונתם לאיסור אשת אח של הראשון. אם כן למה פוטרת צרתה מן השני.

בנוסף, תוספות אמרו שזו גזירת הכתוב שהיא אסורה כמו איילונית ועקב היותה אסורה היא גם פוטרת צרתה. שאלת התוספות היתה שאשת אחיו שלא היה בעולמו לא דומה לאחות אשה מכיוון שאחות אשה אסורה בשני איסורים: אחות אשה ואשת אח, בניגוד לאשת אחיו שלא היה בעולמו האסורה רק באיסור אחד. תוספות בשאלתם כבר ידעו שהיא אסורה ואף על פי כן שאלו, ואם כן מה התחדש בתירוצם.

לעיל, בפרק א' ('שם ערווה ואיסור ערווה'), במסגרת הדיון בשיטת בית שמאי ובית הלל הצענו, שלפי שיטת התוספות בית שמאי ובית הלל חלקו האם מי שנמנעה מפרשת יבום בשל היותה ערווה, דהיינו שהיותה ערווה חידש בה פטור מיבום, נחשבת כערווה במקום מצווה. בית שמאי סברו שמי שלא מתייבמת אינה בפרשת יבום ובית הלל סברו שפטור ערווה מיבום הוא חלק מפרשת יבום גם אם במציאות בפועל אינה מתייבמת. הצענו שאולי המחלוקת תלויה במקור לפטור ערווה. אם ערווה נפטרת מלימוד מתוך פרשת יבום נאמר שהיא נחשבת במקום מצווה, ואם המקור לפטור ערווה הוא פרשת עריות, נאמר שערווה איננה חלק מפרשת יבום. [96]

כאמור, סברת בית הלל, שאחות אשה מהווה מקור לפטור ערווה רק בגלל שיש בה גם איסור אשת אח. כלומר, פטור ערווה נובע מפרשת יבום ולא מפרשת עריות, ולכן יש לראות באחות אשה קודם כל אשת אח השייכת לפרשה, ורק אחר מתחדש שיבומה נאסר. תוספות חידשו באומרם: " וי"ל דממה נפשך איהי אסירא דילפי' מאשר תלד פרט לאיילונית ולהכי צרתה נמי אסורה" שאיילונית ואשת אחיו שלא היה בעולמו דומות לאחות אשה מכיוון שכל אחת מהן היא אשת אח האסורה ביבום. כאמור, סברת בית הלל מאפשרת להם לומר שערווה, שלא חל בה איסור אשת אח בפועל, היא חלק מפרשת יבום, וכך גם איילונית ואשת אחיו שלא היו בעולמו שהפטור שלהן הוא ודאי דין בפרשת יבום - הן מבחינת החידוש הייחודי והן מבחינת המקור - נחשבות במקום מצווה. לפי דברינו מתחדש הבדל נוסף בין אשת אחיו שלא היה בעולמו לבין שאר העריות. כל העריות אוסרות את צרותיהן באמצעות תוכן איסורן וכמבואר להלן. אשת אחיו שלא היה בעולמו אוסרת את צרתה רק משום שהיא עצמה אסורה ביבום וחליצה אולם תוכן איסורה הוא אשת אח מכח הראשון, תוכן שלא יכול לחול על הצרה האסורה באשת אח מכח השני.

עלה בידינו שלשיטת התוספות על ידי יבום מתחלף איסור אשת אח של הראשון באיסור אשת אח של השני, והדבר נכון גם עבור אחים שלא היו יכולים לייבם, כגון שהיתה ערווה עליהם. [97] לשיטת חכמים, התורה מחדשת שיש יוצא מן הכלל והוא איסור אשת אחיו שלא היה בעולמו, שעבורו היבום לא פועל כלל מכיוון שלא היה בשעת הנפילה. (ערווה בשעת הנפילה אסורה ולכן אפשר לראותה כשייכת לפרשה, אולם ביחס לאח שלא היה בעולם לא היתה נפילה כלל).

צרת ערווה האסורה באיסור 'בועל'

לפי דברינו ניתן להסביר את דברי תוספות (ג ע"ב) ביחס לאיסור בועל. לכאורה יש סתירה בדברי תוספות. מחד, תוספות סברו שצרת ערווה פטורה משום אשת אח שבה, כמפורש בתוספות (ג ע"א). הגמרא שם אומרת:

ומאי איריא דתני פוטרות לתני אוסרות, אי תנא אוסרות הווא אמינא אסור לייבם אבל מיחלץ חלצה, קמ"ל… כיוון דבמקום מצוה הוא דאסירה צרה, ושלא במקום מצוה שריא, משום הכי תני פוטרות.

והתוספות שם ד"ה "כיוון" מסבירים:

ואי הוה תני אסורות הוה משמע כל שכן שלא במקום מצוה כיוון דאיסור צרה מחמת ערווה קאתי, מש"ה קתני פוטרות דהשתא במקום מצוה הוא דאסור משום דממילא קאי באיסור אשת אח.

מאידך, נראה שהתוספות סברו שהצרה אסורה באיסורה של הערווה כשיטת הגרי"ז כמו שעולה מתוספות בדף ג ע"ב ד"ה "לפי שאינן בצרת צרה". הגמרא שם אומרת שסוטה לא נשנתה במשנה מכיוון שלא משכחת לה בצרת צרה. התוספות הקשו שמשכחת לה באיסור בועל (אם אחיו של הבועל נשא את הסוטה ולו עוד אחים), ותירצו בתירוץ הראשון שאין להחמיר בבועל יותר מן הבעל שהוא המקור לאיסור על הבועל. לכן, כמו שהאיסור על הבעל לא פוטר צרת צרה הוא הדין בבועל. נמצא שסוטה שנישאה לאחיו של הבועל, צרתה לא תזדקק ליבום או חליצה מן הבועל ואף על פי כן לא תפטור את צרתה בנפילה שניה. ההסבר לדברי התוספות הוא שהצרה נאסרת באיסורה של הערווה ולא שהערווה מונעת יבום וממילא נשאר האשת אח. אם ערווה גורמת לצרה להפוך לאשת אח אין סיבה שאיסור אשת אח לא יפטור צרה בנפילה שניה. על כרחך יש לומר שהערווה מונעת יבום בכך שגם הצרה נהיית כמותה. לכאורה, דברי התוספות סותרים את שאמרו בדף ג ע"א שהערווה מונעת יבום מהצרה וכך נשאר בצרה איסור אשת אח המקורי.

ניתן ליישב את הסתירה על ידי דברי הגמרא (לב ע"א) שאם חל איסור אשת אח לפני שנהייתה ערווה על היבם פטורה מיבום וחליצה מכיוון ש"איסור אחות אשה מתלא תלי וקאי אי פקע איסור אשת אח, הלכך לא פקע". אפשר ליישם כלל זה גם על איסורה של הערווה שאמור להתחדש בצרה. איסורה של הערווה אכן אמור לחול על הצרה, אולם, מכיוון שאיסור אשת אח קדם לאיסור שצריך כעת לחול, אנו אומרים שהיא אשת אח שאיסורה של הערווה מתלא תלי עליה ולכן איסור אשת אח לא פוקע ופטורה מיבום וחליצה. למעשה, היא אשת אח, אולם איסורה של הערווה שמתלא תלי הוא המונע את היבום.

כאמור, לשיטת התוספות כאשר ראובן מת ושמעון מייבם את האסורה על לוי, איסור אשת אח ששמעון מחדש ביבומו מחליף את איסור אשת אח של ראובן המת גם עבור לוי, שהיבמה היא ערווה עליו. כלומר, יבומה של הערווה לאחד האחים שאיננה ערווה עליו משמעותי, וכך איסור אשת אח של המת הראשון מתחלף להיות איסור אשת אח מכח האח השני שיבמה. איסור הערווה במקומו נשאר ולכן אם היתה אסורה באיסור אחות אשה ואחר כך מתלא תלי עליה אשת אח של הראשון גם לאחר היבום היא ממשיכה להיות אחות אשה אלא שכעת איסור אשת אח הוא מכח היבם. וכן אם היתה אסורה באיסור אשת אח ואחר כך מתלא תלי וקאי עליה איסור ערווה, על ידי היבום איסור אשת אח מכח המת מתחדש להיות איסור אשת אח מכח היבם ועל איסור אשת אח של היבם מתלא תלי וקאי איסור ערווה.

מהלך הדברים בצרתה של ערווה שונה אך במעט. צרת ערווה לפי התוספות לא חולצת ולא מתייבמת משום אשת אח שלא פוקע בעקבות איסורה של הערווה שצריך להתחדש עליה. אולם על ידי יבום לאח שאיננה צרת ערווה ביחס אליו פוקע איסור אשת אח של הראשון, ובניגוד לשיטת רש"י שהיא פוטרת צרתה בנפילה שניה משום שהיא אשת אח שיש לה בנים מן הנפילה הקודמת, לשיטת התוספות היא פטורה ופוטרת צרתה משום איסור הערווה שמתלא תלי וקאי מהנפילה הקודמת. איסורה של הערווה שמתלא תלי על הצרה מהנפילה הראשונה גורם לצרה שאיסור אשת אח שחל בה כעת מכח השני שיבם אותה בנפילה הקודמת, לא יפקע. איסור זה אמור לחול כעת גם על צרתה, וכך איסורה של הערווה אכן מגיע עד צרת צרתה והלאה, כפשוטו.

לפי זה אם איסורה של הערווה הוא איסור אשת אח גם על הצרה צריך להיות מתלא תלי וקאי איסור אשת אח ולכן איסור אשת אח מן הראשון לא פוקע. אלא שכל זה כל עוד לא התייבמה. כאשר היא מתייבמת לאח שלא נאסרה עליו איסור אשת אח של הראשון, הן הקיים בה והן זה שמתלא תלי בשל היותה צרת אשת אח, מתחלף על ידי היבום לאיסור אשת אח של היבם. כך למעשה בנפילה שניה כשמותר איסור אשת אח מן השני אין כבר מה שמתלא תלי עליה, ואם כן לא תהיה פטורה ולא תפטור צרתה. [98]

הגמרא אומרת שסוטה לא נשנתה במשנה למרות שפוטרת את צרתה לשיטת רב כי אינה בצרת צרה. תוספות שאלו שבאיסור לבועל, שגם הוא נלמד מדרשת 'טומאה', יכול להיות מקרה בו סוטה תפטור צרת צרה: אם אחיו של הבועל נשאה לאחר שבעלה גירשה היא תפטור את צרתה במותו, ואת צרת צרתה בנפילה שניה. תוספות חידשו שמכיוון שאיסור הבועל נלמד מאיסור הבעל הוא לא יכול להיות חמור ממנו, ולכן לא תפטור את צרת צרתה. לכאורה דברי התוספות לא מובנים שהרי בפשטות הגמרא מבינה שאיסור סוטה יכול לפטור צרת צרה בנפילה שניה, אלא שאין מקרה כזה, כי כל האחים נאסרים בה ובצרתה בנפילה הראשונה. בנוסף, גם אם איסור בועל לא יכול להיות חמור מאיסור הבעל, עדיין צרת סוטה נאסרת בנפילה ראשונה משום אשת אח שבה, וכך הצרה תפטור את צרת צרת צרתה של האסורה באיסור בועל גם אם איסור בועל לא ממשיך לנפילה שניה. נראה שכוונת התוספות לומר שאיסורה של הסוטה אינו איסור נוסף על איסור אשת אח אלא סוטה היא אשת אח האסורה. אולם, מכיוון שהדרשה היא 'טומאה כתיב בה כעריות' מקור הפטור הוא מפרשת עריות, ולא מפרשת יבום, ולכן לא יחול במקרה זה דין 'עדיין יבומים הראשונים עליה', אלא איסור 'אשת אח' נוסף שאסור ביבום, ומתלא תלי על איסור אשת אח הקיים בה. חידושם של התוספות הוא שאיסורו של הבועל אינו חמור מאיסורו של הבעל, וכמו שבבעל איסור סוטה כלול באיסור אשת אח וזהו שמו, כך גם בבועל אין זה איסור עצמאי, אלא איסור אשת אח שמתלא תלי וקאי. מכיוון שכך, איסור בועל הנלמד מ'טומאה כעריות' בשלב ראשון מורחב גם לצרה, ולכן שתיהן פטורות מהבועל. על הסוטה ועל צרתה חל איסור אשת אח של האח הראשון. אלא שלאחר שאח שאינו הבועל מייבם את הצרה איסור אשת אח של הראשון הופך להיות איסור אשת אח של השני. כאשר איסור אשת אח של הראשון שהתחדש מטומאת סוטה מוחלף באיסור אשת אח של השני, למעשה הוא מפסיק לאסור את הצרה. לפי זה הצרה שהתייבמה ולכן פקע ממנה איסור אשת אח מן הראשון, מותרת לבועל, ולכן אין באיסור סוטה צרת צרה. (אם האח שלא נאסר בנפילה הראשונה ייבם את הסוטה עצמה שאסורה על הבועל, גם בנפילה שניה היא תאסר שהרי דרשת 'טומאה כעריות' תחדש בה איסור אשת אח בכל נפילה).

ערוות אשת אח בקידושי חוץ

לאור הדברים אולי אפשר ליישב את מה שהנחנו בצ"ע בפרק הקודם, שם שאלנו שאיסור אשת אח יפטור צרה וצרת צרה על ידי 'קידושי חוץ'. לשיטת ריש לקיש החולץ אוסר את עצמו בלאו של 'לא יבנה' וגורם לשאר האחים שיפקע היתרם ויחזרו לכרת שמכח איסור אשת אח הראשון. הגמרא אומרת שאם החולץ קידש את החלוצה היא פוטרת את צרתה במותו. אם כן יש לחדש שכמו שיבום מאפשר לקחת את אשת הראשון ולהפוך אותה לאשת השני כך חליצה מאפשרת זאת לחולץ על ידי קידושין (אפשר שהחליצה והיבום שוים והקידושין נדרשים רק כדי שבמות החולץ תפול ליבום). לכאורה גם אם נאמר שהיא אשת השני שחלץ וקידש, לדברינו, אין אפשרות שערווה תאסר על האחים באיסור אשת אח של הראשון, ואיסור זה יפטור את צרתה מן השני. יש לומר שדין 'חלוצתו שקידשה' לריש לקיש הוא כדין 'עדיין יבומים הראשונים עליה' לרבנן דר' שמעון. [99] כוונתנו שכאמור לעיל מתוספות (ח ע"א) עולה שאשת אחיו שלא היה בעולמו אסורה רק באיסור אשת אח אחד ואף על פי כן פוטרת צרתה. שאלנו: אם היא אשת השני הרי השלישי נמצא בעולמו ואם היא אשת הראשון כיצד תפטור את צרתה מן השני? הרי איננה במקום מצווה! הסברנו שאשת אחיו שלא היה בעולמו אסורה רק באיסור האח הראשון ואף על פי כן תפטור את צרתה מן השני. איסור אשת אחיו שלא היה בעולמו הוא חידוש של פרשת יבום, ולכן חייבים לומר שהיא כבר במקום מצווה כי האיסור התחדש רק בתוך מסגרת המצווה. באופן דומה יש להבין את איסור החלוצה על האחים כדין ייחודי בפרשת יבום הנלמד ממנה, ולכן למרות שלאחר חליצה וקידושין היא אשת השני לפטור את צרתה ממנו היא אסורה באיסור מתוך הפרשה - חלוצה על האחים - ולכן נחשבת לערוות אשת אח מן הראשון במקום מצווה מכיוון שכביכול 'עדיין יבומים הראשונים עליה'. שוב, איסור אשת אח של הראשון חזר לחול על שאר האחים בזכות היבום של השני, כלומר דוקא בגלל היותה אשת השני, לכן גם במקרה זה אין אפשרות לומר שבגלל היותה אשת אח מן הראשון היא ערווה שלא במקום מצווה בנפילתה מהשני.

לפי זה לא קשה מדוע אשת אח בקידושי חוץ לא תפטור את צרת צרתה. המקרה: ראובן קידש את לאה חוץ משמעון אחיו ומת. לוי חלץ ללאה וקידשה. במות לוי יבם שמעון את רחל אשת לוי צרתה של לאה. במקביל שאר האחים נאסרו ברחל משום צרת לאה האסורה באיסור אשת אח מחליצתה כאשת ראובן. כעת ניתן לראות שבמותו של שמעון רחל לא תפטור את דינה צרתה משמעון. לאחר שלוי חלץ וקידש את אשת ראובן, ביחס לכל האחים היא נשארה אשת ראובן. למעשה חל עליה מעין דין 'עדיין יבומים הראשונים עליה' ולכן במות לוי היא פוטרת את צרתה. [100] לאחר ששמעון, שלא נאסר בחליצה של לוי בלאה המקודשת 'קידושי חוץ', מייבם את רחל (צרת לאה מלוי) ומת, הוא לא מפיל את רחל ליבום. חידשנו שאשה האסורה משום אשת אח אחד לא יכולה להחשב אשת אח של השני ולכן היא לא פוטרת את צרתה מן השני כדין ערווה שלא במקום מצווה (על פי הסוגיא בדף יג ע"ב).

אמנם, עד כה עמדנו על שלושה חריגים לכלל זה: כל העריות שבמשנה לשיטת בית הלל, אשת אחיו שלא היה בעולמו לרבנן דר' שמעון וחלוצתו שקידשה לריש לקיש. אולם המכנה המשותף של כל החריגים הוא שהפטור שלהם נלמד מפרשת יבום. במקרים אלו, היות והפטור נלמד מתוך פרשת יבום, העובדה שאיסור אשת אח לא יכול לחול לא יכולה להוציא אותן מהפרשה ולכן הן נחשבות במקום מצווה. במקרה דלעיל, לאה נאסרה על האחים כאשת ראובן מחמת חליצתו של לוי, ולכן במות לוי לאה פוטרת את רחל (צרתה מלוי), שכן היא נחשבת במקום מצווה היות ונאסרה מתוך הפרשה - על ידי החליצה של לוי. בניגוד לכך כאשר שמעון מייבם את רחל, עבור האחים, כבר חל אשת אח של לוי ולכן לא יכול לחול אשת אח של שמעון - בהגדרה. כפי שהסברנו לעיל, אשה אחת לא יכולה להיות נשואה לשני אחים כי זו סתירה פנימית ולא משום שאין איסור חל על איסור. לכן, בניגוד לשאר העריות שגם אם לא חל אשת אח הן נחשבות במקום מצווה, כאשר חל אשת אח של אח אחר הדבר מהווה סתירה להחשבתה כנופלת מאח זה, והיא נחשבת ערווה שלא במקום מצווה שלא פוטרת צרתה. ובמקרה שלנו: רחל, היא צרת ערווה בנפילתה מלוי ולכן נאסרת על האחים משום אשת לוי, ולכן היא ערווה שלא במקום מצווה בנפילתה משמעון, שהרי איסורה אינו חלק מנפילה זו.

אשת אחיו שלא היה בעולמו

כעת כשחוזרים לסוגיית אשת אחיו שלא היה בעולמו ולשאלתנו מה ההבדל בין יבם ולבסוף נולד, לבין נולד ולבסוף יבם, אפשר לראות חילוק בין המקרים. כאשר שני אחים ישבו יחדו ומת אחד מהם ואחר כך נולד אח שלישי, אם נולד לפני שהשני יבם, מכיוון שחל עליו אשת אח של הראשון, ביבומו של השני לא יכול לחול עליו אשת אח של השני. וכן כאשר השני חלץ והשלישי נולד, ורק אחר כך קידש החולץ כבר חל עליו אשת אח של הראשון, שהרי נולד כשהיא אשת הראשון, ולא יחול עליו אחר כך אשת אח של המקדש. אולם אם יבם ואחר כך נולד, או חלץ וקידש לפני לידת השלישי, כאן ברגע הלידה אפשר לדון מי יחול: האשת אח של הראשון או האשת אח של השני. ר' שמעון אומר שיחול האשת אח של השני, החי, ורבנן אומרים שיחול האשת אח של הראשון, וממילא תאסר מצד אשת אחיו שלא היה בעולמו. [101]

הגמרא (כ ע"א) שואלת על ר' שמעון מה ההבדל בין מקרה בו יבם השני לפני שנולד השלישי, שאז לר' שמעון לא נאסרת מדין אשת אחיו שלא היה בעולמו, לבין אשת אחיו מאמו (לפי הגירסא) שנשאה אחיו מאביו ומת שם לא אומרים שהרי היא אשת אחיו מאביו ומותרת לו. לכאורה לא ברורה ההווא אמינא של הגמרא, שכן אשת אחיו מאם לא מותרת על ידי יבום ואשת אח מאב כן. וזו גם תשובת הגמרא. לפי דברינו, שאשה לא יכולה להאסר במקביל בשני איסורי 'אשת אח' (של שני אחים) גם באשת אחיו מאמו הגמרא סברה שלא יכולים לחול שני איסורי 'אשת אח' ביחד. הגמרא מתרצת שבאשת אחיו שלא היה בעולמו רואים רק את השני כאוסר כי כל יכולתו לייבם היא בזכות דין יבום המתיר את איסור אשת אח של הראשון, מה שאין כן באשת אחיו מאמו שם אחיו מאביו לא נזקק להיתר כלשהו כדי לשאת אותה, וזה סימן לכך שאין סתירה עקרונית שיחולו שני איסורי 'אשת אח' אם אחד מהם הוא אשת אחיו מאביו ואחד הוא אשת אחיו מאמו.

לפי המהלך שלנו במקרה בו נולד האח השלישי לפני יבומו של הראשון מודה ר’ שמעון שחל 'דין אשת אחיו שלא היה בעולמו' לא כחלק מדין נאסרה, אלא שהיא רק אשתו של הראשון. הסברנו שגם לאחר שהשני מייבם הוא לא יכול לאסור אותה על השלישי, כי היא כבר אסורה עליו 'באשת אח' של הראשון, ואשה לא יכולה באופן עקרוני להיות נשואה לשני אחים. לכאורה ניתן להקשות שאם אין איסור אשת אח של החי (השני) כיצד תפטור צרתה, הרי מוכח מהסוגיא בדף יג ע"ב שאם אין איסור אשת אח, היא לא נופלת ליבום וצרתה היא צרת ערווה שלא במקום מצווה. אולם אין זו קושיא כי התוספות בדף לב ע"א אומר שלר’ שמעון חשוב האם היתה נשואה בפועל ולא האם האח אסר אותה. (עיין בפרק ב - 'שיטת ר' שמעון').

בדף יג ע"א אומרת המשנה שבית שמאי מתירים את הצרות. כלומר לבית שמאי אין את הדין שערווה פוטרת צרתה. הגמרא שם (ע"ב) מסבירה במהלכה השני שבית שמאי סוברים שאין איסור חל על איסור ולכן אם איסור אשת אח קדם לאיסור ערווה הצרה היא לא צרת ערווה, ואם הערווה קדמה לאשת אח הצרה היא צרת ערווה שלא במקום מצווה. תוספות ישנים שם מעיר שאם חלו הערווה והאשת אח ביחד, כגון אם האח קידש אשה פחות מבת ג' שנים שאז בגיל שלוש הערווה ואשת אח חלים בבת אחת, בית שמאי יודו לבית הלל שהצרה נפטרת. לכאורה יש לשאול מדוע בית שמאי לא מודים לבית הלל באשת אחיו שלא היה בעולמו אליבא דחכמים, הרי כשנולד האח השלישי חלים עליו בבת אחת איסור אשת אח של הראשון - אשת אחיו שלא היה בעולמו - ואשת אח של השני. מכיוון שהאיסורים חלים ביחד ברגע הלידה לא מתקיים דין 'אין איסור חל על איסור', וכהערת התוספות ישנים. וכאן חמור עוד יותר מהערתו של התוספות ישנים כי בית שמאי לכאורה צריכים להודות בערווה שלימה (ולא רק בהיכי תמצי של ערווה). הרב ליכטנשטיין אמר לי שהדבר קשה עוד יותר, כי כאן בלאו הכי אין בעיית איסור חל על איסור שהרי זהו אותו איסור - אשת אח.

ולפי מה שהסברנו אין קושיא, ואדרבה, בגלל שזהו אותו איסור זה תרתי דסתרי שיחולו שני איסורי 'אשת אח' (מאב) של אחים שונים, וחייבים לבחור בין שניהם. לפיכך, לחכמים, החולקים על ר' שמעון, אשת אחיו שלא היה בעולמו היא אשת הראשון, בית שמאי יאמרו שהיא לא אשת השני, ולכן צרתה איננה צרת ערווה במקום מצווה.

לבית הלל יש לומר כמו שהצענו לעיל שפטורה ממצוות יבום בגלל היותה אשת אחיו שלא היתה בעולמו ונחשבת במקום מצווה כי הפטור מיבום הוא חלק מפרשת יבום. הדרשה 'ויבמה - עדיין יבומים הראשונים עליה' חידשה שהיא אשת הראשון, ביחס למי שלא נפלה לפניו ליבום. למרות שביחס למי שנפלה לפניו ליבום, היא אשת השני לגמרי. ההתלבטות אשת מי היא, וההכרעה שהיא אשת הראשון ביחס לחלק מן האחים ואשת השני ביחס לאחרים היא תורף שאלת הגמרא (כ ע"א) 'מה ראית', עיי"ש.

ז. אשת שני מתים

המשנה בדף לא ע"ב אומרת:

"שלושה אחים נשואים שלוש נכריות ומת אחד מהן ועשה בה השני מאמר ומת הרי אלו חולצות ולא מתייבמות שנאמר "ומת אחד מהם" - 'מי שעליה זיקת יבם אחד ולא זיקת שני יבמים.

בדף יט ע"ב מביאה הגמרא ברייתא:

אמר להם ר' שמעון לחכמים אם מאמר של שני מאמר אשת שני הוא בועל ואם מאמרו של שני אינו מאמר אשת ראשון הוא בועל.

בגמרא דף כט ע"א מחדש ר' אלעזר "לא תימא מאמר לבית שמאי קונה קנין גמור דאי בעי לאפוקי סגי לה בגיטא אלא מאמר לבית שמאי אינו קונה אלא לדחות בצרה בלבד". התוספות שם ד"ה "לא תימא" מבינים שלר' אלעזר מאמר אינו קונה קנין גמור פירושו שמאמר קונה ומשייר, והם גם מניחים שאין חילוק בין בית שמאי לר’ שמעון. לאור זאת הקשו התוספות מדוע ר' שמעון חולק על אשת שני מתים שעל ידי מאמר, ואומר לחכמים 'אם מאמרו מאמר אשת שני הוא בועל ואם מאמרו אינו מאמר אשת ראשון הוא בועל' הרי לר' אלעזר מאמר קונה ומשייר, ויש להחשיבה כאשת שני מתים למרות שהמאמר קונה. והשאירו בתימה.

הגמרא בדף יט ע"ב מביאה ברייתא בה לר' שמעון אין איסור אשת אחיו שלא היה בעולמו אם עשה השני מאמר באשת הראשון ואחר כך נולד השלישי, במידה ומאמר קונה. כלומר נחשב ש'בהיתרא אשכחה' כמו במקרה שיבם השני ואחר כך נולד השלישי, לשיטת ר’ שמעון. במקרה זה היא נחשבת אשת השני לגמרי, ולכן לא נאסרת באשת אחיו שלא היה בעולמו, כמו שביארנו לעיל. ויש לשאול מדוע התוספות לא הקשו גם על מקרה זה? תוספות היו יכולים להקשות למה נחשב 'בהיתרא אשכחה' למ"ד שמאמר קונה ומשייר! כלומר, מכיוון שהמאמר משייר בקנין, גם אחרי המאמר היא עדיין אשת הראשון במקצת, וצריכה להאסר מטעם זה על הנולד. [ועוד יותר קשה, שהרי אפילו למ"ד מאמר קונה קנין גמור ר' שמעון צריך להודות במקרה זה לדרשה של חכמים 'ויבמה - עדיין יבומים הראשונים עליה' שהרי אם עשה בה רק מאמר עדיין איננה כאשתו לכל דבר, וצריך ליבמה. ויבואר להלן].

לפי דברינו שלא יכול לחול פעמיים אשת אח, אתי שפיר. על ידי המאמר היא אשתו של השני, ולא יכולים לחול שני איסורי 'אשת אח' של שני אחים במקביל. לכן, כאשר נולד האח השלישי לאחר מאמר חל עליו איסור אשת אח של השני כשיטת ר' שמעון, וכך היא לא נאסרת באשת אח של הראשון - אחיו שלא היה בעולמו, אפילו אם מאמר קונה ומשייר.

בניגוד לכך, לעניין נפילה ליבום לא צריך איסור אשת אח על מנת שתיפול, וכמו שמבואר בתוספות בדף לב ע"א שלר' שמעון [102] אפילו כשאיסור אשת אח לא חל היא נופלת, כי היתה נשואה בפועל לאחיו. לכן תוספות הקשו מאשת שני מתים שם נופלת לאחר מאמר הן מן הראשון והן מן השני מכח קניינם ונשארו בתימה, ולא הקשו מאשת אחיו שלא היה בעולמו, שלאחר מאמר נחשב 'בהיתרא אשכחה'. ודוק.

על ידי חילוק זה מיושב גם הסיפרי בדברים (פיסקה רפט). הוא שואל מדוע בכל נפילה שניה אין איסור 'אשת שני מתים' ודוחה '"המת המת" - 'ריבה'. כלומר, מוכח משאלתו של הסיפרי שבנפילה שניה נופלת הן מן הראשון והן מן השני, וזה בניגוד לכאורה לדברי התוספות (ח ע"א) שבאשת אחיו שלא היה בעולמו בנפילה שניה יש רק איסור אחד [ולא משמע שלמסקנה משתנה ההבנה בסיפרי]. אם הסיפרי סבר כר' שמעון שלא צריך איסור אשת אח כדי שתפול, אלא מספיק שהיתה נשואה לאחיו, אפשר שלמרות שיש כעת רק איסור אשת אח של השני, יש מקום לשאול מדוע לא יהיה אשת שני מתים, הרי היתה נשואה בפועל לאח הראשון.

משאלתו ותשובתו של הספרי ניתן לראות שסבר בעלמא כר' שמעון. [103] מכך שצרה פוטרת צרת צרתה ניתן להוכיח שאין איסור אשת שני מתים בנפילה שניה, שאם כן לא משכחת לה פטור צרת צרת צרה בנפילה שלישית, כי בנפילה השניה שתיהן כבר נאסרו על כל האחים. הספרי שדרש פסוק - "המת המת ריבה" - ללמוד שאין אשת שני מתים בנפילה שניה, ככל הנראה לא דרש 'לצרור' לפטור צרה. [104] אכן, ר' שמעון לא דורש 'לצרור'- לפטור צרה, אלא דורש 'לצרור'- לשתי אחיות שנפלו משני בתים: "בשעה שנעשו צרות זו לזו לא יהא לך ליקוחין אפילו באחת מהן".

בנוסף, אם סוברים כמו הספרי אפשר לתרץ את קושייתו של ר’ עקיבא איגר על התוספות (יט ע"ב ד"ה "רבי שמעון אומר"). הם מסבירים שאשת אחיו שלא היה בעולמו לא פוטרת צרתה בזיקה לר’ שמעון כי אם היתה נשואה היא עצמה היתה מותרת להתייבם לנולד, לשיטת ר’ שמעון. ר’ עקיבא איגר מקשה שבאותו אופן גם אשת שני מתים בזיקה לא צריכה לפטור צרתה שהרי אם היתה נשואה לא היתה אשת שני מתים. עכת"ד.

לפי הספרי גם אם היתה נשואה בשנית היתה נחשבת אשת שני מתים, אלא שאז היה בה פסוק מיוחד שמתייבמת, ואילו שיטת התוספות בר’ שמעון היא שאם אשת אחיו שלא היה בעולמו היתה נשואה היא לא היתה אשת אחיו הראשון שלא היה בעולמו, אלא היתה מוגדרת כאשת אחיו השני בלבד. ההסבר לחילוק הוא שדיני זיקה זהים לדיני נישואין אלא שהיות וזיקה היא החשבת המצב העתידי כבר כעת, אם במצב העתידי אין אשת אחיו שלא היה בעולמו כך גם בזיקה אין. אשת שני מתים בגברא יש במצב העתידי, ולכן גם בזיקה היא אשת שני מתים בגברא, ופוטרת צרתה. למרות שבמצב העתידי יש ריבוי שלא פוטרת צרתה ולמרות שזיקה היא החשבת המצב העתידי כבר כעת, הריבוי אינו כולל בהכרח זיקה. ראיה לדברינו: למ"ד 'יש זיקה', שתי אחיות שנופלות לפני יבם אוסרות זו את זו באיסור אחות זקוקתו, שנובע מאיסור אחות אשתו על שם העתיד (וביחוד לר’ שמעון שדורש 'לצרור' על מקרה זה). אם נחשיב את המצב העתידי כבר כעת הרי השניה כלל לא אמורה ליפול ליבום משום שהיא אחותה של הראשונה שכבר זקוקה ועומדת. כלומר: השניה צריכה היתה להפטר משום אחותה של 'אשתו בזיקה'. ע"כ יש לחלק בין הגדרת היבמה בגברא, שמוגדרת כבר כעת כאחות 'אשתו בזיקה', והיינו על שם העתיד, לבין דיני אחות אשה שלא חלים עליה כל עוד עתיד זה לא מומש.

המשנה (לא ע"ב) קובעת שאשת שני מתים על ידי מאמר חולצת ולא מתייבמת. הגמרא שם שואלת שאם אשת שני מתים דאורייתא שלא תחלוץ, ודוחה שאשת שני מתים דרבנן. תוספות ישנים מקשה שאם מאמר הוא רק דרבנן איך היתה הווא אמינא לגמרא שאם איסור אשת שני מתים דאורייתא שלא תחלוץ הרי ע"כ כאן היא אשת שני מתים רק מדרבנן בגלל שהמאמר דרבנן. לכן הוא מסביר שהקושיא היא לשיטת בית שמאי שמאמר דאורייתא. לפי העמדה זו דברי ר’ שמעון בברייתא המכוונים כלפי המשנה בדף לא ע"ב: "אם מאמרו מאמר אשת שני הוא בועל ואם מאמרו אינו מאמר אשת ראשון הוא בועל" מכוונים כלפי מ"ד שמאמר קונה מדאורייתא, ואם כן צודקת קושייתו של ר’ שמעון מדוע היא נחשבת אשת שני מתים. כאמור לעיל, תוספות הקשה על ר’ שמעון למ"ד מאמר קונה ומשייר שהיא אשת שני מתים כי המאמר משייר. לכאורה יש להקשות את הקושיא ההפוכה על חכמים למ"ד מאמר קונה קנין גמור - מדוע היא אשת שני מתים. כמו שהראינו, אין לומר לס"ד של שאלת הגמרא, שחכמים סוברים שמאמר דרבנן.

לשם תירוץ התוספות יש להקדים בקיצור (ויורחב להלן) שתי הבנות במאמר. הגמרא בדף כט ע"א מביאה את דברי ר' אלעזר שאומר "לא תימא מאמר לבית שמאי קונה קנין גמור, דאי בעי לאפוקי סגי לה בגיטא, אלא מאמר לבית שמאי אינו קונה אלא לדחות בצרה בלבד". הסבר התוספות הוא שמאמר לפי ר' אלעזר הוא התחלת יבום ומחיל על הצרה איסור 'לא יבנה'. תוספות ישנים חולק על תוספות וסובר שמאמר הוא כקידושין לכל דבר, ואין הכוונה כאן לצרתה ממש בנפילה הראשונה, אלא שאם אחותה תיפול מאח אחר היא תהיה פטורה מהיבום כדין צרת ערווה (שהרי אחותה מקודשת לו), וזו כוונת ר' אלעזר "לדחות בצרה". ה'ברכת שמואל' (יבמות סי' ט) מבין שלפי תוספות ישנים בעל המאמר אוסר את שאר האחים באיסור אשת אח, אולם צרתה מהנפילה הראשונה לא נפטרת מהיבום: "דצרה אינה נדחית דאינה אלא כמקודשת, וקידושין אינן דוחין… ולא שייך זה להצרה".

כאמור התוספות והתוספות ישנים חולקים מהו אופיו של מאמר אליבא דמ"ד 'מאמר אינו קונה קנין גמור'. אם התוספות מסכימים עם התוספות ישנים אליבא דמ"ד 'מאמר קונה קנין גמור', ניתן להסביר שאחרי מאמר, היבמה קנויה לחלוטין ליבם אולם צרתה אינה פטורה, כמו שהסביר ה'ברכת שמואל' שקידושין של יבמה אחת לא מפקיעים חובת יבום מצרתה. לאור זאת, ניתן להבין שלמרות שבעל המאמר מחיל איסור אשת אח על שאר האחים הנפילה לא הסתיימה, ולמעשה קידושי מאמר אלו הם מחוץ לפרשת יבום. לפיכך במותו של בעל המאמר היינו אמורים להחיל את הדין 'יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה - תחזור להיתרה הראשון'. פעולת איסור אשת אח במקרה זה דומה ליבמה שקידש היבם את אחותה, שהיא לא חולצת ולא מתייבמת כל עוד היא ערווה משום אחות אשה, וצרתה חולצת או מתייבמת. במות אחותה של היבמה היא חוזרת להיתרה הראשון, דהיינו עומדת שוב ליבום [105] לשיטת התוספות. אולם במקרה שנאסרה על ידי מאמר באיסור אשת אח, מכיוון שהיא חוזרת להיות מותרת בזכות נפילתה ליבום מהאח השני, חכמים אוסרים אותה משום אשת שני מתים. כעת מובנת שיטת חכמים שיש איסור אשת שני מתים על ידי מאמר גם אליבא דמ"ד מאמר קונה קנין גמור, ואולי משום כך תוספות הקשה רק למ"ד מאמר קונה ומשייר בשיטת ר' שמעון.

מר' שמואל אוירבעך שמעתי תוספת הסבר לאיסור 'אשת שני מתים', והדברים מתאימים לאשת שני מתים בקידושי מאמר. הוא הציע שאשת שני מתים פוטרת צרתה משום ערוות אשת אח שבה. לכאורה, אשת אח מותר בנפילה ואם כן יש לשאול כיצד פוטרת צרתה משום אשת אח. ר' שמואל הסביר שהיות והנפילה השניה לא מתירה את איסור אשת אח של האח שמת ראשון, אם כן הנפילה השניה לא מתירה את כל איסור אשת אח שביבמה, ולכן אינה נפילה מושלמת. בנפילה חלקית חוזר איסור אשת אח ולכן צרתה נאסרת. כלומר, למרות שאיסור אשת אח מן הראשון כבר הותר בנפילה הראשונה, היות והוא לא מותר על ידי הנפילה השניה הנפילה מוגדרת כנפילה שאינה מתירה את כל האשת אח. באופן דומה, יבמה שהותרה ליבום ונאסרת באיסור אשת אח על ידי מאמר, מכיוון שמאמר לא מהווה סיום לנפילה מן הראשון, במות בעל המאמר נחשב שהנפילה ליבום ממנו לא מתירה באופן בלעדי את איסור אשת אח, ולכן לכשעצמה אינה נפילה מושלמת. [106]

יתכן ושורש הסברא, שאשת אח שמותרת בכל אופן מונעת נפילה ליבום, נעוץ בחידושינו שבהגדרה אשה אחת לא יכולה להיות נשואה לשני אחים. לפי דברינו, שלא יתכן שאשה תהיה נשואה לשני אחים, ולא יתכן שיתחדש בה אשת אח נוסף שלא על ידי פרשת יבום, ניתן להבין שהיות והיבמה לא נלקחה על ידי השני כאשת הראשון, בנפילתה ליבום מהשני כבר לא ניתן לקחתה כאשת הראשון, והיא הופכת להיות ערווה שפוטרת צרתה כמו אשת אחיו שלא היה בעולמו לשיטת חכמים.

לפי זה, את דבריו של ר’ שמעון ששואל על חכמים "אם מאמרו מאמר אשת שני הוא בועל ואם מאמרו אינו מאמר אשת ראשון הוא בועל" יש להסביר לשיטתו הוא. שיטת ר’ שמעון, כאמור לעיל, היא שהקנין שיש לאח ביבמה מפיל ליבום ולא איסור אשת אח, דהיינו, גם במקרה בו לא חל איסור אשת אח היבמה נופלת ליבום. מכאן ראיה שלשיטת ר’ שמעון התרת איסור אשת אח אינו חלק הכרחי מהנפילה. לפיכך, מכיוון שעל ידי מאמר היבמה נקנית קנין גמור לבעל המאמר (למ"ד שקונה קנין גמור) לר’ שמעון נפילתה מן השני היא נפילה מושלמת. אמנם הנפילה מן הראשון טרם הסתיימה, ואמנם אין בנפילה השניה התרת איסור אשת אח מן הראשון, אולם כפי שהוכחנו, אי התרת איסור אשת אח, אפילו מהאח הנוכחי וודאי שמהאח הקודם, לא מהווה סיבה למניעת מצוות יבום, לשיטת ר' שמעון. ודוק.

ח. מאמר

ב'ברכת שמואל' (יבמות סי' ט) הסביר את שיטת התוספות (כט ע"א ד"ה "לא תימא") במאמר, שאין הכוונה 'קונה ומשייר' כפשוטו, אלא שקונה כל מה שניתן לקנות. ביבמה הקנין המירבי איננו מושלם. הוא המשיל זאת לחציה בת חורין וחציה שפחה שקיבלה קידושין עיי"ש. בניגוד לכך בתוספות ישנים מפורש להדיא שמאמר הוא קידושין גמורים כמו בכל התורה כולה. ה'ברכת שמואל' הביא את דבריו של ר' חיים שעל פי שיטת התוספות ישנים לא קשה קושיית התוספות. התוספות שאלו שלמ"ד מאמר קונה ומשייר, ר' שמעון צריך להודות שבעלת המאמר היא אשת שני מתים. ר' חיים הסביר שלפי התוספות ישנים מכיוון שהקנין של בעל המאמר הוא קנין של כל התורה (גם למ"ד אינו קונה קנין גמור) נמצא שבעל המאמר אוסר את היבמה על שאר האחים באיסור אשת אח, ואם כן הסתיימה הנפילה מהראשון, ולכן סבר ר' שמעון שאין כאן אשת שני מתים.

ר' חיים מניח שחלות אשת אח מהווה סיום הנפילה מהמת הראשון או הפקעת הזיקה ממנו. כפי שכבר אמרנו בסוף הפרק על אשת שני מתים, לענ"ד, אין הדבר כן. ה'ברכת שמואל' עצמו גורס שלסוברים שמאמר הוא כקידושין רגילים בכל מקום צרתה אינה נדחית, כי הקידושין אינם חלק מפרשת יבום. לענ"ד הדבר מהווה סימן לכך שעדיין לא הסתיימה הנפילה. חלות איסור 'אשת אח' שלא על ידי יבום דומה לחלות איסור 'אחות אשה' במקרה של שומרת יבם שקידש את אחותה. במקרה האחרון הדין הוא שלאחר מות אחותה היא חוזרת ומתייבמת על פי הכלל "יבמה שהותרה, ונאסרה וחזרה והותרה - תחזור להיתרה הראשון" וגם שם צרתה לא נדחית, אפילו לא בזמן היותה אסורה באיסור אחות אשה. באותו אופן חלות אשת אח, שלא על ידי יבום, מונע את יבומה אולם לא מהווה סיום לנפילה או הפקעת הזיקה. לפיכך, במות האח השני כשהיא שוב נופלת ליבום היא צריכה לחזור להיתרה הראשון. (כאמור לעיל, משום כך היא נאסרת באיסור אשת שני מתים).

נראה שהירושלמי בקידושין פ"ג ה"א מהווה ראיה לדברינו. הירושלמי אומר שאם שני אחים קידשו אשה מכאן ולאחר ל' קידושי שניהם תופסים, ובמותם האשה נאסרת על אח שלישי באיסור אשת שני מתים. הירושלמי ממשיך ואומר שאם רק אח אחד מת האח השני שקידש לא יכול לייבם. הירושלמי מסביר: "כל יבמה שאינה לפנים הצד הקנוי שבה נידון משום ערווה, וערווה פוטרת צרתה". כלומר מכיוון שהאשה מקודשת לשניהם והחלק שמקודש לחי לא נופל ליבום הוא נידון כערווה שלא נופלת ליבום, והוא פוטר את החלק של המת שאמור היה ליפול ליבום מדין צרת ערווה (על פי 'קרבן העדה' ו'פני משה'). אם הדבר נכון גם לגבי שאר האחים לעולם היא לא תהיה אשת שני מתים, שהרי כבר בנפילה הראשונה היא נאסרת על כל האחים בערווה של אשת אח, ולא תפול שוב ליבום. [107] על כורחך יש לומר שדין זה קיים רק לגבי האח שקידש אולם לשאר האחים היא נופלת ליבום מהמת הראשון, [108] ורק לאחר הנפילה היא נאסרת באיסור אשת אח של השני. [109] במות השני היא נופלת גם ממנו והיה אמור לחול כאן הדין שיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתרה הראשון. אולם, מכיוון שההיתר נובע מנפילה ליבום חל כאן דין אשת שני מתים. מוכח אם כן שחלות אשת אח (של השני) שלא על ידי יבום, אלא על ידי קידושין, לא מהווה סיום הנפילה מן הראשון או הפקעת הזיקה מן הראשון, וכך במות השני היא אשת שני מתים, כדברינו.

אפשר לדחות בדוחק, שהירושלמי הוא לא אליבא דר’ שמעון, [110] אולם ר' חיים טען שלכולי עלמא חלות אשת אח על ידי האח השני מהווה סיום הנפילה מן הראשון.

ועוד, גם אם נקבל את דברי ר' חיים, שחלות אשת אח של השני מהווה הפקעת הזיקה של הראשון או סיום הנפילה ממנו, עדיין יש מקום לקושיית התוספות מכיוון שתוספות הקשו לר' שמעון. אפילו אילו סברו התוספות כתוספות ישנים שהקנין הוא קנין קדושין רגיל, או שמסבירים כפשט התוספות שקונה ומשייר, לר’ שמעון לא צריך איסור אשת אח כדי שתפול ליבום, כמוכח בתוספות (לב ע"א). לכן, גם אם השני אוסר על ידי המאמר את שאר האחים באיסור 'אשת אח', ובנפילה השניה אין כבר איסור אשת אח של הראשון, בכל אופן אין מניעה שיחול דין אשת שני מתים. אם מאמר קונה ומשייר היא עדיין אשת הראשון (זו משמעות משייר) ולכן בנפילה שניה היא אשת שני מתים. [111] ולא כר' חיים על פי ה'ברכת שמואל'.

באופן דומה הקשה ידידי חנן אטלס על דברי ר' חיים מהגמרא (יט ע"ב). הגמרא שם אומרת שר’ שמעון סבר שאחרי יבום, הרי היא כאשתו לכל דבר. לפיכך לר’ שמעון אם נולד אח שלישי לאחר יבומו של האח השני (שהיה בעולמו של המת), האח שנולד לא נאסר באשת אחיו שלא היה בעולמו שהרי 'בהיתרא אשכחה'. הגמרא מסבירה שרבנן לא סוברים 'בהיתרא אשכחה' מכיוון שהם דורשים "ויבמה" - 'עדיין יבומים הראשונים עליה'. לשיטתם הלימוד "ולקחה" - 'הרי היא כאשתו לכל דבר' נאמר רק לעניין שמגרשה בגט ומחזירה. לפי זה, למ"ד שמאמר אינו קונה קנין גמור צריך להשלים את הקנין ביבום, ואם מגרשה צריכה גם חליצה, ולכאורה ר' שמעון צריך להודות שבמקרה זה עדיין יבומים הראשונים עליה והיא לא כאשתו לכל דבר.

הסברנו לעיל שיכול לחול איסור 'אשת אח' של אח אחד בלבד, ולכן גם על ידי מאמר לא תאסר באשת אחיו שלא היה בעולמו לר’ שמעון (כי יחול אשת אח של החי על הנולד), אולם לעניין אשת שני מתים לכאורה עדיין יבומים הראשונים עליה, ונופלת משני מתים. כלומר תירוץ קושיית התוספות על מי שאומר שמאמר אינו קונה קנין גמור, על ידי התוספות ישנים אינו מספיק. [112]

ומצד האמת אין כלל שאלה למה תוספות ישנים לא הקשה כתוספות, מכיוון שתוספות ישנים (יט ע"ב) חלק על התוספות (כט ע"א), וסבר שלר’ שמעון, בניגוד לבית שמאי, מאמר קונה קנין גמור או שאינו קונה כלל.

איברא שגמרא זו קשה גם לדברינו אליבא דר' שמעון למ"ד שמאמר קונה קנין גמור. הגמרא שם אומרת שלמ"ד זה, אומרים לאחר מאמר 'הרי היא כאשתו לכל דבר'. ויש לשאול: אמנם לדברי האומר מאמר קונה קנין גמור- מגרשה בגט ולא צריכה חליצה, אבל מדוע לא אומרים 'עדיין יבומים הראשונים עליה' בגלל החובה שיש עליו לייבם? כלומר, קושיית התוספות מאשת שני מתים לר’ שמעון לכאורה שייכת אף לפי מ"ד קונה קנין גמור! מדוע אם כן התוספות הקשו רק למ"ד שמאמר אינו קונה קנין גמור? [113]

אולי אפשר לומר שהיות ומאמר קונה קנין גמור כקידושין דעלמא, קנין שלאחריו ניתן להסתפק בגט גרידא, נמצא שחובת היבום ניתנת להפקעה. לפיכך חובה זו אינה חשובה דיה כדי שנאמר 'עדיין יבומים הראשונים עליה'. [114]

ט. זיקה

בתוספות ישנים השלם מוסיף על הנדפס בש"ס וילנא (כט ע"א):

רב אשי מתני הכי אמר ר' אלעזר לא תימה מאמר לבית שמאי דוחה דחייה גמורה וצרתה לא תיבעי חליצה, פי' להנשא לשוק כל זמן שלא בעל, אלא דוחה ומשייר, כלומר צרתה נדחית שלא תאסור בעלת מאמר ליבעל, ויכול לבעול אם ירצה ולפטור הצרה מחליצה. אכן כל זמן שלא בעל המאמר אינו חשוב כל כך שיפטור הצרה מחליצה… ובהמשך דבריו "והוי כמי שאמר לה בשעת קדושין התקדשי לי מעכשיו ולאחר שאבעול דכשבעל הוו קדושין למפרע כדאמרינן בעלמא האומר לאשה התקדשי לי מעכשו ולאחר שלושים יום דמקודשת. ולכתחלה ליכא אסורא לבעול דאין זיקה חלה על מאמר לבית שמאי… ובירושלמי פריך בעי ר' יודן אמר לאשה התקדשי לי מעכשו ולאחר שלושים יום ונפלה אחותה מה, עד כאן אשתו עמו והלזו תצא משום אחות אשה, בתמיה. ומשני אמרו לו לא אמרו בית שמאי אלא במקום זיקה דכיוון שהיא זקוקה לו כמו זו שקדש במאמר קודם נפילת אחותה, ולהכי מותר לבעול לכתחלה.

התוספות ישנים מציע שני הסברים בשיטת רב אשי. האחד, מאמר חל למפרע ולכן כשבועל מתברר שאחותה לא נפלה ליבום, והשני שאין זיקת האחות חלה על מאמר. נראה שכוונתו בתחילת דבריו להקשות כיצד מותר לבטל את הזיקה, ועל קושי זה מתרץ שהיות וקיום המאמר והשלמתו על ידי הביאה חל למפרע נמצא שאין כאן ביטול זיקה, אלא נחשב כגורם שלא תחול כלל הזיקה. ואחר כך שאל שבביאה עצמה יש איסור אחות זקוקתו ועל כך תירץ שהיות ואין זיקה חלה על מאמר אינה אוסרת את הביאה מטעם אחות זקוקתו. תוספות ישנים מביא ראיה לדבריו מהירושלמי פ"ג ה"ד. הירושלמי אומר שלבית שמאי אין זיקה חלה על מאמר כמו שלר’ שמעון שזיקה ככנוסה אין זיקת השניה חלה כלל ויוצאת משום אחות אשתו. הירושלמי שואל שאם כן בקידש מכאן ולאחר שלושים, ובתוך שלושים נפלה לו אחותה ליבום שבית שמאי יאמרו שאשתו עימו והלזו תצא משום אחות אשה, ודחה שבמשנתנו יש גם מאמר וגם זיקה ולכן תצא השניה משום אחות אשה.

דחיית הירושלמי עצמה צריכה ביאור. למסקנת הירושלמי מאמר לחוד, שהוא כקידושין, לא מונע חלות זיקת אחותה, וגם זיקה לחוד לא מונעת נפילה אחותה ולכן שתי אחיות שנפלו אוסרות אחת את השניה באיסור 'אחות זקוקתו'. אולם כאשר יש צירוף של מאמר וזיקה ביחד אין זיקת אחותה חלה. והרב ליכטנשטיין, התקשה בהסבר הדבר, וממילא גם בדברי התוספות ישנים.

זיקה לשיטת התוספות

הגמרא יט ע"א - יט ע"ב אומרת על פי ברייתא, שבמקרה בו היו שני אחים, ומת אחד והשני עשה ביבמה מאמר, ואחר כך נולד אח נוסף ובעל המאמר מת, שיטת ר’ שמעון היא שאם יבם או חלץ את הצרה מהאח השני (צרת בעלת המאמר) בעלת המאמר נפטרה. רש"י מסביר שבעלת המאמר ממה נפשך פטורה. אם מאמר קונה- הן צרות, אולם לר' שמעון אין איסור אשת אחיו שלא היה בעולמו ביבם ואחר כך נולד (וכן עשה מאמר ואחר כך נולד), ואם מאמר אינו קונה- בעלת המאמר היא אשת אחיו שלא היה בעולמו אף לר’ שמעון, אולם אז היא אינה צרת אשת אחיו השני, ולכן אשת השני יכולה להתייבם או לחלוץ לשלישי. תוספות בדף יט ע"ב ד"ה "רבי שמעון אומר" שואלים: גם אם מאמר אינו קונה הרי יש זיקה, ואשת השני היא צרת בעלת המאמר בזיקה, ולכן על הצד שמאמר אינו קונה, בעלת המאמר היא אשת אחיו שלא היה בעולמו, ואם כן אשת השני היא צרתה בזיקה, ואיך תתייבם? תוספות מתרצים תירוץ אחד שר' שמעון סבר שאין זיקה, ואחר כך מתרצים תרוץ נוסף:

ולר"י נראה דאפילו סבירא ליה דיש זיקה ומאמר קונה קצת מדרבנן ניחא, דאין זיקה אוסרת ולא המאמר אלא היכא דאם היתה נשואה היתה אוסרת וכאן אם היתה נשואה היא עצמה היתה מותרת לר' שמעון דשרי ייבם ואח"כ נולד.

פירוש דברי התוספות, שהיות ואם בעלת המאמר היתה מתייבמת, היא עצמה היתה יכולה להתייבם לשלישי שכן אין לר' שמעון איסור אשת אחיו שלא היה בעולמו בייבם ואחר כך נולד, לכן גם על ידי זיקה היא לא מונעת יבום מאשת השני כצרת אשת אחיו שלא היה בעולמו בזיקה (על הצד שמאמר אינו קונה).

מכאן נראה, שלדעת תוספות זיקה היא החשבת העתיד כבר כעת. כלומר מכיוון שיבמה עומדת להתייבם, מבחינת התורה מתייחסים כאילו היא כבר התייבמה. זה המהלך שהתורה מכירה בו ורוצה בו. ממילא במקום שאם היתה מתייבמת לא היתה פוטרת את צרתה גם בזיקה לא יכולה לפטור את צרתה.

הבנה זו עולה גם מתוספות בדף טז ע"א ד"ה "בני צרות אני מתיר לכם". שיטת רב היא שאין קידושין תופסין בשומרת יבם, ושמואל הסתפק אם היא רק אסורה בלאו או שאין קידושין תופסין בה. תוספות שואלים: אם קידושין תופסין ביבמה לשוק, לאחר קידושין היא אשת איש וזיקתה אמורה לפקוע! אם כן ברור שאם נישאה לאחד מן השוק הולד אינו ממזר לשיטת ר' עקיבא מכיוון שאינו בן חייבי לאוין לאחר שהיא מפסיקה להיות יבמה לשוק. התוספות מקשים מדוע הגמרא ראתה בני שומרת יבם כבני חייבי לאוין, ומכאן רוצים לפשוט את ספיקו של שמואל שאין קידושין תופסין בשומרת יבם. התוספות דוחים זאת במהלכם הראשון שמכיוון שניתן להתיר את ערוות אשת איש על ידי גט היא לא מפקיעה את הזיקה ולכן גם הלאו של יבמה לשוק לא פוקע, בניגוד לערוות אחות אשה ששם ההיתר היחיד הוא המתת האחות, דבר שאינו אפשרי.

מדברי התוספות עולה שערוות אשת איש לא מפקיעה זיקה מכיוון שניתן להתירה על ידי גט. אם זיקה היא מעין אישות או אירוסין [115] נצטרך לדחוק שכוונת התוספות היא שערוות אשת איש חלשה משאר העריות. לפי זה נצטרך לומר כדברי ר' אלחנן ב'קובץ הערות', שתוספות בדף י ע"א המקשים מדוע אשת איש לא פוטרת צרתה, מחלקים בין מניעת הנפילה לבין הפקעת הזיקה. אפשרות אחרת היא לומר כדברינו, שערווה מפקיעה זיקה כי לא ניתן לראות עתיד של יבום בשל איסור ערווה, אבל באשת איש שניתן להתיר את הערווה על ידי גט, יש עתיד של יבום דהיינו יש זיקה. תדע שחילוק התוספות שאחות אשה מפקיעה זיקה כי לא ניתן להמית את האחות אינו גדר הלכתי, שכן עקרונית יש היתר לאיסור אחות אשה, אלא גדר מציאותי. התוספות שם בסוף דבריהם העמידו את הירושלמי שאשת איש לא פוטרת צרתה לפי הסברא שיש היתר לאיסור אשת איש ולכן הוא איסור קל. שיטת התוספות עצמם בתחילת דבריהם שם היא לתרץ באופנים אחרים, כמובא בפרק על בעלת התנאי.

ניתן להוכיח כהבנתנו בתוספות, לאור סתירה לכאורה בין שתי סוגיות בשיטת בית שמאי. במשנה בדף יג ע"א מובאת מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל האם ערווה פוטרת צרתה. הגמרא שואלת שם (ע"ב) מה טעמם של בית שמאי שלא פוטרים צרה. תוספות שם שואלים על שאלת הגמרא 'מאי טעמייהו דבית שמאי', שבפשטות הם דורשים 'לצרור' כר’ שמעון, ולכן לא פוטרים צרה. הסברם הוא שמסתבר יותר לדרוש 'לצרור' כבית הלל. תוספות הרא"ש מוסיף שאחרי תשובת הגמרא שבית שמאי דורשים פסוק אחר ('החוצה') כעת מסתבר יותר לדרוש 'לצרור' כר’ שמעון, ובית שמאי אכן דורשים 'לצרור' כמוהו. ור’ עקיבא איגר בחידושיו הבין כן מעצמו למסקנה בשיטת התוספות.

דרשתו של ר’ שמעון כפי שמפורשת בדף כח ע"ב היא 'בשעה שנעשו צרות זו לזו לא יהא לך ליקוחין אפילו באחת מהן' דהיינו אם נופלות שתי אחיות משני אחים לאח שלישי הן לא חולצות ולא מתייבמות, למרות ששתיהן נופלות. החידוש הוא שהשניה אוסרת את הראשונה.

היות ולתוספות ולתוספות רא"ש בית שמאי גורסים אף הם דין זה, לכאורה קשה כיצד במשנה בדף כו ע"א, שתי אחיות שנפלו לשני אחים חולצות לבית שמאי ואם כנסו לא יוציאו. החילוק המיידי הוא לומר שאין זיקה בתרי אחי ולכן דינו של ר’ שמעון הוא רק כששתיהן נופלות ליבם אחד. [116] לאור הווא אמינא זו, יש חידוש גדול מאוד במשנה לשיטת התוספות ותוספות הרא"ש שההבנה בבית שמאי היא אחרת, כי גם לשיטתם שתי אחיות שנופלות ליבום לשני אחים לכתחילה חולצות, כלומר, יש זיקה גם בתרי ולכן אינן מתייבמות. וכך גם מבינה מיד הגמרא "שמע מינה יש זיקה". אכן התוספות שם (ד"ה "אי הכי תלתא נמי") מסבירים שהחידוש הוא שיש זיקה בתרי. הבעיה היא מדוע 'לא מתייבמות' אם אין זיקה בתרי, ומדוע 'אם כנסו לא יוציאו' אם יש זיקה בתרי שאז אמורות להאסר בשל דרשת 'לצרור' על פי הבנתם של ר’ שמעון ובית שמאי.

אם כן צריך להסביר באופן אחר מדוע דינו של ר’ שמעון לא פוטר מן החליצה ולא אוסר לקיימן אם כנסו האחים. יש לומר שסברת הדרשה 'לא יהיה לך ליקוחין אפילו באחת מהן' היא שמכיוון שאמור לייבם את שתיהן ודבר זה אינו אפשרי, לא ניתן כעת לראות אף אחת מהן כעומדת ליבום ולכן שתיהן פטורות גם מן החליצה. החידוש הוא שלא אומרים שעתידה של אחת מהן היא יבום ואחת תצא בלא כלום. ובזה מדוייק לשון 'אפילו באחת מהן'. כלומר, אנו לא רואים כאן עתיד אחד משותף - אחת תתייבם ואחת לא, אלא רואים שאף אחת משתיהן לא עומדת ליבום בגלל אחותה (אולי בגלל שיבום של אחת סותר יבום של השניה). בניגוד לכך, כאשר שתי אחיות נופלות לפני שני אחים, למרות שלא יכולות שתיהן להתייבם לאף אחד מהם, ניתן לומר שכל אחת תתייבם לאחד מהם. אמנם שניהם מצווים ביבום שתיהן, אולם לא ניתן לומר שאחד אמור לייבם את שתיהן. מתוך כך יש להחשיב אותן כעומדות ליבום. כאן ניתן לראות עתיד משותף של שני האחים - כל אחד ייבם אחת - כי האחים הם מבית אחד (שליחות כמשל) אולם האחיות באות משני בתים.

אפשר שכך ניתן ליישב את הסוגיא כאן עם הסוגיא בנדרים שאומרת שאין זיקה לתרי כי אין ברירה. שם יבמה אחת נופלת לפני שני אחים וודאי שאין עתיד משותף לשלושתם כי רק אחד ייבם אותה. כאן ניתן לראות עתיד אחד משותף לכולם - כל אח מייבם אחות אחת. עדיין יש בעיה של ברירה - מי מייבם את מי, אולם אם זיקה היא העמידה ליבום כאן כולם עומדים ליבום ובעיית הברירה, גם אם קיימת, לא מפקיעה את הזיקה, בהגדרתה זו.

התוספות בדף כו ע"ב ד"ה "וחליצה פסולה" מסבירים שהזיקה של שתי האחיות נקלשת, ולכן החליצה פסולה מתוך הבעיה הנ"ל: מי משני האחים ייבם את מי משתי האחיות. יש עתיד של יבום אולם הוא לא ברור מספיק. לאור זאת חולצות ולא מתייבמות, אולם אם כבר כנסו לא יוציאו, כי כעת הכל מבורר.

מה שנותר להסביר הוא מדוע בשתי אחיות שנפלו לפני יבם אחד, האחות השניה נופלת ליבום. לכאורה, הראשונה זקוקה ליבם, וזיקה היא החשבת העתיד, כלומר שצריך להחשיב את הראשונה כאשתו, אם כן השניה לא אמורה לפול כדין אחות אשה ומדוע סבר ר’ שמעון שבשעה שנעשו צרות על ידי זיקותיהן לא יהיו ליקוחין אפילו באחת מהן.

אפשר להסביר שאף על פי שלא יכול לייבם שתי אחיות, ואף על פי שברור שלא יכול להיות שהעתיד של שתיהן הוא יבום, מכיוון שמדאורייתא יכול לייבם כל אחת מהן אם יחלוץ לשניה, שתי הזיקות יכולות לחול ואין כאן תרתי דסתרי. כלומר לכל אחת לחוד יש עתיד של יבום המסתמך על כך שיש אפשרות שהעתיד של אחותה הוא חליצה. אולם, מכיוון שאין הכרח שהעתיד של אחותה הוא חליצה, ואולי אדרבה דוקא אחותה תתייבם, הן אוסרות אחת את השניה.

כמו כן בקידושין מכאן ולאחר ל' ותוך ל' נפלה אחותה ליבום, יכול תוך שלושים לייבם אותה, ולכן היא עומדת ליבום וזיקתה אוסרת את המקודשת. בניגוד לכך, בשתי אחיות שעשה מאמר בראשונה ואחר כך נפלה השניה, לשניה אין עתיד של יבום, וממילא לא אוסרת את אחותה באיסור 'אחות זקוקתו' הנשען על החשבת העתיד כבר עכשיו. אין לשניה עתיד של יבום מכיוון שבניגוד לשתי אחיות שנפלו סתם, שאם רוצים להחשיב את עתיד השניה, תולים ואומרים שעתידה של הראשונה הוא חליצה ולכן יבומה של השניה אפשרי, כאן עתידה של הראשונה הוא גט למאמר, ואחרי גט לראשונה לא תותר השניה שהרי תהפוך להיות אחות גרושתו. בנוסף, הראשונה, בעלת המאמר, זקוקה ועומדת וכך עם הנפילה חל על השניה איסור 'אחות זקוקתו'. לאור זאת שאין אף רגע בהווה או בעתיד בו תוכל השניה להתייבם (בהווה בשל איסור אחות זקוקתו ובעתיד בשל איסור אחות גרושתו) לא ניתן לראות את עתידה של השניה כאוסר כעת, ולמעשה אין היא זקוקה ליבום אלא לחליצה בלבד, ואין היא אוסרת את אחותה בעלת המאמר.

והשתא מדוייקים דברי הירושלמי שמדגיש שבמשנתנו יש גם מאמר וגם זיקה. בגלל זיקת הראשונה, המחיל על השניה איסור 'אחות זקוקתו' אומרים שהשניה לא נופלת ליבום אלא לחליצה בלבד, וכך נוצר החילוק בין משנתנו למקרה המובא בירושלמי, שם כל עוד לא הושלמו קידושי הראשונה היא לא אוסרת את השניה באיסור אחות אשה. במקביל, המאמר של הראשונה פועל למניעת אפשרות החשבת עתיד השניה כעומדת ליבום על ידי חליצת הראשונה, וכך נוצר החילוק בין המשנה בדף כט ע"א למשנה בדף כו ע"א של שתי אחיות שנפלו ללא מאמר.

אולי ניתן לחדש יותר מכך. אם מבינים שמאמר הוא קידושין 'מכאן ולאחר שאבעול' וזיקה היא החשבת היבום העתידי כמשמעותי כבר עכשיו, אולי גם לעניין השלמת קידושי המאמר מועילה הזיקה להחשיב את התנאי כאילו כבר התקיים. כלומר בעיניים של זיקה, קניינה של בעלת המאמר מושלם, כי בעתיד יבוא עליה, וכבר כעת מתייחסים כאילו בעל וקויים התנאי.