עבודה זרה | דף יד | לפני דלפני עיוור

"תנא: ומכולן מוכרין להן חבילה... וליחוש דלמא אזיל ומזבין לאחריני ומקטרי! אמר אביי: אלפני מפקדינן, אלפני דלפני לא מפקדינן".

הראשונים הקשו על כך מן הגמרא במסכת פסחים (מ ע"ב):

"בגד שאבד בו כלאים – הרי זה לא ימכרנו לנכרי ולא יעשה בו מרדעת לחמור, אבל עושין אותו תכריכין למת. לנכרי מאי טעמא לא... משום דהדר מזבין לישראל".

מדוע בסוגייתנו אין חוששים ל'לפני דלפני', ואילו בכלאיים חוששים?

הרי"ד מתרץ בתוספותיו שחוששים ל'לפני דלפני' רק כשאדם עלול לחטוא בשוגג, כגון בבגד שאבד בו כלאיים, אך לא כשהחוטא עובר במזיד. ונראה שדבריו מיוסדים על חקירה ידועה באיסור 'לפני עיוור': האם זהו איסור שבין אדם למקום, שמוקדו בהשתתפות באיסורו של העובר, או איסור שבין אדם לחברו, שאסור לאדם להכשיל את חברו ולגרום לו לחטוא. כיצד?

כאשר אדם עובר במזיד, אפשר לומר שלא שייך בזה איסור שבין אדם לחברו, והחשש הוא רק מצד השותפות עימו. מצד שני, מסתבר שרק מסייע נחשב שותף לאיסור, אך לא מסייע דמסייע. על כן בגד שאבד בו כלאיים, שיש חשש פן יגיע ליהודי שאינו יודע שיש בו כלאיים – צריך המוכר להיזהר שלא ייכשל בו איש, דהיינו מצד בין אדם לחברו, ועל כן הוא מוזהר אף בלפני דלפני. אבל במכירת חבילה לגוי החשש הוא פן ישתמשו בסחורה בעתיד לעבודה זרה; ומכיוון שדבר זה ייעשה במזיד, מצוּוה המוכר רק על הקונה הראשון ולא על מי שיקנה אחריו.

בדרך דומה נוכל להבין גם את יישובו של הריטב"א לסתירה זו. הריטב"א כותב שאנו מצוּוים אלפני דלפני רק בישראל ולא בגוי. ונראה שגם חילוק זה מושתת על אותו עיקרון: האיסור שבין אדם לחברו הוא בישראל דווקא, ועל כן בו אנו מוזהרים גם על לפני דלפני; ואילו האיסור על השותפות לעבירה קיים גם בגוי, אך הוא מצומצם ללפני, ולפני דלפני מותר.

אומנם תיתכן גם הבנה אחרת בדעת הריטב"א. אפשר שלדעתו איסור 'לפני עיוור' הוא אך ורק על השותפות בעבירה, אלא שיש לחלק בזה בין ישראל לגוי. בישראל יש דין ערבות ("כל ישראל ערבים זה בזה", שבועות לט ע"א), ועל כן הגדרת השותפות לעבירה רחבה יותר, ואנו מצוּוים למונעהּ אף בלפני דלפני. בגוי, לעומת זאת, אין דין ערבות, ולכן הגדרת השותפות לעבירה צרה יותר, ורק לפני אסור, אך לא לפני דלפני.

עוד על איסור 'לפני עיוור' בדברינו לדף ו.