סוגה בשושנים: סייג ונסיגה

 

סוגיית הסייג נדונה באבות דרבי נתן בהרחבה רבה, כפי שראינו בשיעורים בהם עסקנו בנושא.[1] בשיעור זה, בעקבות מדרש המופיע באדר"נ, נשוב לכך מכיוון אחר ונתמקד בהיבטים המחשבתיים של הסייג; נראה כיצד מעשירים חז"ל את הבנתנו ומשנים את אופן ההתייחסות שלנו לנושא.

נתחיל באזכור ההקשר בו מופיעים הדברים. בין השאר התנאים הראו שגם התורה עצמה עשתה סייג לדבריה בכך שאסרה ביטויי קירבה בין בני הזוג כאשר הם אסורים זה לזה.[2] בעקבות זאת מובאים מקרים שבהם על האדם למנוע עצמו מנסיבות העלולות לגרור אותו לחטא. חז"ל מכלילים זאת בהמלצה חמה:

אמרו חכמים: הרחק מחטא הקל שמא יביאך לחטא חמור, הוי רץ למצוה קלה שיביאך למצוה רבה. הרי הוא אומר "בטנך ערימת חטים סוגה בשושנים", 'בטנך ערימת חטים' זו כנסת ישראל, 'סוגה בשושנים' אלו שבעים זקנים. דבר אחר 'בטנך ערימת חטים' אלו מצוות קלות הרכות, 'סוגה בשושנים' בזמן שישראל עושין אותן היו מביאין אותן לחיי העולם הבא. הא כיצד? אישתו נידה איתו בביתו, רצה משמש רצה אינו משמש. וכי אדם רואהו או אדם יודע בו שיאמר לו כלום? הא אינו מתיירא אלא ממי שפוקד על הטבילה. וכן אתה אומר בחלה וכן אתה אומר בראשית הגז. אלו מצוות קלות הרכות כשושנים שבזמן שישראל עושין אותן מביאות אותן לחיי העולם הבא. (נו"א ב, ב)

בתחילת דבריו אמר התנא שמצוה קלה תביא למצוה רבה, וחטא קל עלול להביא לחטא חמור. התופעה שבה מעשה אחד מוביל למעשה אחר מזכירה את המשנה המוכרת באבות:

בן עזאי אומר: הוי רץ למצוה קלה כבחמורה ובורח מן העבירה. שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה. ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה. (אבות ד, ב)

המלצתו של בן עזאי 'הוי רץ למצוה קלה כבחמורה...' מנומקת: 'שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה' – כדאי לרוץ למצווה (קלה כמו גם חמורה) כיוון שזו תגרור אחריה מצווה נוספת. למרות הדמיון לאדר"נ יש גם שוני. בדברי בן עזאי מתואר מסלול שבו אם אדם נמצא על דרך המלך, הוא ימשיך ויקיים מצוות, ואם חלילה חרג לעבירה, הוא עלול להמשיך ולעבור; לעומת זאת באדר"נ מתוארת הסלמה: 'שמא יביאך לחטא חמור'; 'שיביאך למצוה רבה'.

דברי בן עזאי מופיעים ביתר פירוט באדר"נ בהמשך המסכת:

בן עזאי אומר: הוי רץ למצוה קלה. הוא היה אומר: אם עשית מצוה אחת ואין אתה דואג ממנה מאותה מצוה סוף שהיא גוררת מצות הרבה. העובר עבירה אחת ואינו דואג מאותה עבירה סוף שהיא גוררת עבירות הרבה. שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה. ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה. (נו"א כה, ד)

בן עזאי מדבר על מהלך מתמשך, על אווירה; האדם המקיים מצוות נמצא כביכול על 'גל ירוק', ואם הוא התחיל לנסוע במסלול קיום המצוות, הוא כנראה ימשיך במסלול זה, אך אם ירשה לעצמו לעבור עבירות 'ואינו דואג מאותה עבירה', סופו שהיא 'גוררת עבירות הרבה'. בדרך שאדם הולך בה מוליכין אותו.

בפרקנו הדגש שונה. על פי ההקשר של דברי חז"ל כאן וההתמקדות בכך שאף התורה עושה סייג לדבריה, נראה שהדגש הוא על החשש מזלזול בסייג. התנא מדגיש שהסייג אינו תוספת מיותרת אלא שמירה חיונית בפני האיסור. אם אדם חושב שהוא יכול לדלג על הסייג ולעסוק בעיקר – להימנע רק מהחטא עצמו – הרי שהוא טועה. כך הדגים הסיפור שלפני כן על האדם שקרא ושנה ובכל זאת מת בחצי ימיו,[3] וכך גם מדגישים כאן התנאים. יש להרחיק מהחטא קל – הסייג – כדי לא להגיע לחטא החמור – האיסור עצמו.[4] באותו אופן כדאי לאדם לרוץ ל'מצוה קלה' כדי שזו תביא אותו ל'מצוה רבה'. התנא אינו מדגים מהי מצווה קלה, אך לפי ההקשר נראה שמדובר כאן במשהו המקביל לסייג – להיות ב'סביבה' של מצוות. למשל מי שמתלווה לאדם שעושה חסד, סופו שיעשה חסד בעצמו; מי שהולך לבית הכנסת עם בוא הערב צפוי גם לקיים מצוות קריאת שמע בזמנה.[5]

דברי חכמים 'הרחק מחטא הקל שמא יביאך לחטא חמור' מבטאים אמירה מעבר להתוויה הכללית 'עשו סייג לתורה' (הנחיית אנשי כנסת הגדולה להגדרת סייגים כשכך נחוץ) – זו המלצה חמה לכל אדם לשמור על הסייג ולהתייחס אליו ברצינות. כדי שלא יאמר מאן דהו שאין לו צורך בהרחקה מעבירה, מדגישים חז"ל שלסייג חשיבות רבה כיוון שהוא השומר עליו.

השימוש בלשון 'חטא הקל' לצד הדגש להישמר מפני חציית הסייג כדי לא להגיע לעבירה עצמה עולה גם במדרש רבה:

כאן נאמר אצל שאר בשר 'לא תקרבו' ולהלן הוא אומר 'לא תקרבו' – לדבר המביא לדבר עבירה לא תקרבו. הרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור, שכך אמרו חכמים: הרחק מחטא הקל שמא יביאך לידי חמור, הוי רץ למצוה קלה שיביאך לחמורה. (במדבר רבה י, ח)

***

התנא באדר"נ ממשיך ונוקט בלשון מדרשית: "הרי הוא אומר 'בטנך ערימת חטים סוגה בשושנים'. 'בטנך ערימת חטים' זו כנסת ישראל, 'סוגה בשושנים' אלו שבעים זקנים". באיזה אופן מתקשר מדרש זה לנושא הסייג?

החיד"א, בעל פירוש כיסא רחמים לאדר"נ, מפרש גם את 'סוגה בשושנים' כשמירה שמספק הסייג:

'בטנך ערימת חטים' זו כנסת ישראל, 'סוגה בשושנים' שבעים זקנים. כי הסנהדרין עושים סייגים וגדרות לכנסת ישראל שלא יכשלו באיסורי תורה. וזה שאמר סוגה, כלומר כנסת ישראל היא מסוייגת בסנהדרין, שהם עושים סייג וגדר לשמור התורה. וכן אמרו בתנחומא פרשת דברים: שושן אלו סנהדרין שנאמר 'סוגה בשושנים' עיין שם. (כיסא רחמים על אתר)

הסכנה להיכשל באיסורי תורה יוצרת 'בטן רכה' שעליה צריך לשמור. תפקיד זה ממלאת הסנהדרין בהטלת סייגים וגדרות ובכך היא שומרת על כנסת ישראל.

הבניין יהושע מצביע על פן אחר במדרש:

מה ערימה הכל נהנין ממנו כך כנסת ישראל הכל נהנין ממנה, שבזכותם יעמיד ארץ עם כל ישוביה שנאמר "ונברכו בו כל גויי הארץ". והמפרש כתב כחטים הנתונים באוצר כך ישראל נקראו סגולה מכל העמים. (בניין יהושע על אתר)

גם לדבריו הסנהדרין שומרת על ישראל בסייגים שמציבה, אך הדגש אינו הצורך בסייגים אלא כנסת ישראל ש'הכל נהנין ממנה'. אם יש מי ששומר מסביב הרי שאפשר ליהנות מ'ערימת החיטים' שנמצאת במרכז.

המדרש ממשיך ודורש בשבחם של ישראל, ומדגים כיצד הם שומרים על המצוות גם כאשר אף אחד אינו משגיח עליהם ("אלו מצוות קלות הרכות כשושנים שבזמן שישראל עושין אותן מביאות אותן לחיי העולם הבא"). כדי להבין את הקשר בין שבח זה לסייגים, נפנה לרגע לפסוק המצוטט משיר השירים ולמדרש עליו:

שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים: (שיר השירים ז, ג)

רבו הפירושים האלגוריים לשיר השירים. גם המדרש הולך בדרך זו ומפרש את הפסוקים בתחילת פרק ז כשבח לכנסת ישראל.[6] בהתאם לכך, הגמרא בסנהדרין מתארת באופן פיוטי את התפקיד המשמעותי שממלאת הסנהדרין:

אמר רבי אחא בר חנינא: דאמר קרא "שררך אגן הסהר אל יחסר המזג" וגו'. 'שררך' זו סנהדרין. למה נקרא שמה שררך? שהיא יושבת בטיבורו של עולם. 'אגן' שהיא מגינה על כל העולם כולו. 'הסהר' שהיא דומה לסהר. 'אל יחסר המזג' שאם הוצרך אחד מהם לצאת, רואין אם יש עשרים ושלושה כנגד סנהדרי קטנה יוצא, ואם לאו אינו יוצא. 'בטנך ערימת חטים' מה ערימת חטים הכל נהנין ממנה אף סנהדרין הכל נהנין מטעמיהן. 'סוגה בשושנים' שאפילו כסוגה של שושנים לא יפרצו בהן פרצות. (סנהדרין לז ע"א)

הסנהדרין יושבת בטיבורו של עולם ומגינה על כל העולם כולו, והכל נהנין ממנה. גם כאן דורשת הגמרא את המילים 'סוגה בשושנים' – "שאפילו כסוגה של שושנים לא יפרצו בהן פרצות".

על כך אומר רש"י:

גדורה בשושנים, כלומר באזהרה קלה ובהבדלה מועטת הם נפרשין מן העבירה, ואין צריך גדר אבנים להפסיקן. שאפילו אין רחוקין מן העבירה, אלא גדר שושנים מפריד ביניהם, לא יפרצו בה פרצות הגדר. (רש"י שם ד"ה סוגה בשושנים)

כאן השבח ברור לגמרי לעין – הגמרא לא מדברת על הצורך בסייג אלא מדגישה את המשמעת העצמית שיש בשמירה עליו. בדרך כלל מול פיתוי משמעותי יש להרבות באזהרות כדי למנוע הפרה של החוק, להציב חומות ולקבוע סנקציות. אולם יראת שמיים מביאה לכך ש'באזהרה קלה ובהבדלה מועטת הן נפרשין מן העבירה'. אין צורך בגדר של אבנים שהרי, כפי שמשבח ר' אחא בר חנינא, לא יפרצו אפילו גדר של שושנים שאפשר לעבור בקלות.

אם כן, כאשר התנא באדר"נ דורש את הפסוק בשיר השירים הוא יוצר שינוי מגמה. אם לעיל הודגש הצורך בסייג ושמירה – "הרחק מחטא הקל שמא יביאך לחטא חמור" – כעת מודגשת מעלתם של ישראל: לא רק שהסייג שומר עליהם, אלא שמספיק סייג קל כדי שיימנעו מלעבור על עבירה חמורה – "'סוגה בשושנים' בזמן שישראל עושין אותן היו מביאין אותן לחיי העולם הבא". ואכן, האזכורים בהמשך של אדם הנמנע מלבוא על אשתו נידה, מפריש חלה או תורם את ראשית הגז, מראים את מעלתם של ישראל ומוכיחים את יכולת העמידה בפיתוי.

הגמרא בסנהדרין מביאה אף היא דוגמה זו, אם כי בלשון אחרת:

והיינו דאמר ליה ההוא מינא לרב כהנא: אמריתו נדה שרי לייחודי בהדי גברא. אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת? אמר ליה: התורה העידה עלינו 'סוגה בשושנים' שאפילו כסוגה בשושנים לא יפרצו בה פרצות. (סנהדרין שם)

זו הוכחה מפורשת לכוח הרצון וליכולת העמידה. מחד גיסא אדם מתייחד עם אשתו הנידה ללא הגבלה, ומאידך גיסא נשמר מלקרב אליה. על כך נאמר 'סוגה בשושנים'; אין צורך בחומה המבדילה בין האדם לאיסור, ומספיקה גדר קלה של צמחייה. לצד עיסוק נרחב באדר"נ בסייגים ובצורך בהם, מראה התנא גם כיצד אלו מראים את שבחם של ישראל.

***

נעיין כעת בחלקו השני של המדרש באדר"נ. התנא מדבר על 'מצוות קלות הרכות כשושנים' אך באופן מפתיע מדגים זאת מיד דווקא במצוות חמורות, כמו נידה שהיא בכרת וחלה שללא הפרשתה העיסה כטבל ("אישתו נדה איתו בביתו, רצה משמש רצה אינו משמש. וכי אדם רואהו או אדם יודע בו שיאמר לו כלום?... וכן אתה אומר בחלה וכן אתה אומר בראשית הגז. אלו מצוות קלות הרכות כשושנים..."). כיצד ניתן להבין זאת?

על פניו ניתן לומר שהתנא אינו מדבר כאן על האיסור אלא ממשיך ומדבר על הסייג – הסייג קל ורך כמו גדר של שושנים וכאמור שומר מפני נפילה לחטא החמור. אולם יש בהבנה זו מספר קשיים. ראשית, אמנם באישתו נידה דובר לפני כן על סייג – הימנעות מקירבה – אך במקרים של חלה או ראשית הגז לא מוזכר כלל סייג. שנית, הסייג תואר לפני כן כ'מצווה קלה', מה פירוש התוספת 'מצווה רכה' שנזכרת בהמשך? שלישית, המשפט "אלו מצוות קלות הרכות כשושנים שבזמן שישראל עושין אותן מביאות אותן לחיי העולם הבא" נאמר בסוף, לאחר אזכור הדוגמאות של אדם הנשמר מביאה על אישתו נידה ושומר על מצוות חלה או ראשית הגז. אם כך לכאורה לא מדובר כאן על שמירה על הסייג אלא על שמירת המצווה עצמה!

ניתן לומר שהכוונה במינוח 'רכות' היא לכך שמצוות אלו נשמרות בין אדם לבין עצמו. אין אף עֵד למעשיו של זוג בימי האיסור, אין אדם מבחוץ הצופה במי שאופה לחם בביתו ואין זר הנוכח בשעת הגז בדיר. אדם יכול לעבור עבירה בסתר, והמידע על כך נשאר סמוי ורחוק מן העין.[7] היכולת להיות 'ירא שמים בסתר' כמו בגלוי היא היא המאפיינת את המצוות ה'רכות'.

אך מדברי המדרש בשיר השירים עולה דגש אחר:

'סוגה בשושנים' אלו דברי תורה שהם רכים כשושנים... מי גרם לו שלא יקרב לה? איזה כותל ברזל יש ביניהם ואיזה עמוד ברזל ביניהם? אי זה נחש נשכו, איזה עקרב עקצו שלא יקרב לה? דברי תורה שרכים כשושנה, שנאמר בה "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב". וכן מי שהביאו לו תמחוי של חתיכות, אמרו לו: חֵלב נפל שם ומשך ידו ולא טעמו. מי גרם לו שלא יטעום? איזה נחש נשכו שלא יטעום ואיזה עקרב עקצו שלא יקרב ויטעם אותו? דברי תורה שרכין כשושנה שכתוב בה "כל חלב וכל דם לא תאכלו". (שיר השירים רבה ז על הפסוק שררך אגן הסהר)

המצוות הן 'רכות' בכך שאדם שומר אותן רק על סמך הידיעה שהן אסורות. בין האדם לעבירה לא מפרידה שום חומה. אין שום 'כותל ברזל' שעומד ביניהם, שום נחש לא הכיש אותו ואף עקרב לא עקץ אותו. הבלם היחידי הוא האיסור. האדם רואה לנגד עיניו את הפסוק "כל חלב וכל דם לא תאכלו" ונמנע מאכילת חֵלב. אין צורך בגבולות חיצוניים; הגבולות שהִפנים הם השומרים שלו מפני הליכה אחר הפיתוי. זו 'רכותם' של המצוות; הן נשמרות לא מפני הפחד מעונש, לא מתוך כפייה וללא הפעלת כוח אלא מתוך משמעת עצמית ויראת שמיים.

במאמרו 'צירוף' הדגיש הגרי"ד סולובייצ'יק הדגיש את יכולת האיפוק שמחייבת שמירת המצוות. האדם נע קדימה ומתקדם בחייו, אך בהגיעו לכלל איסור הוא עוצר בעצמו. השילוב של תנועה קדימה בעוז וכבישת היצר בגבורה יוצר תנועה דיאלקטית:

כיצד מצרף אדם עצמו בתחום זה? על ידי היכנסו בתנועה דיאלקטית, על ידי נסיגתו בהיותו אל מול פיסגת תשוקתו. ככל שתגבר שליטתו של הדחף הפיסיולוגי, ככל שיגדלו השיכרון ותמהון-החושים לקראת סיפוק התאווה, כן יתעצם כוחם הפודה של הצירוף הדיאלקטי, של תנועת הרתיעה לאחור.

"בטנך ערימת חטים סוגה בשושנים – אדם נושא אישה בין ל' שנה בין מ' שנה, משמוצא יציאותיו הוא בא לזקק לה והיא אומרת לו כשושנה אדומה ראיתי, ופורש ממנה מיד... וכן מי שהביאו לו תמחוי של חתיכות, אמרו לו חלב נפל שם ומשך ידו ולא טעמו..."

חתן וכלה צעירים, חסונים, ואהבה לוהטת ביניהם. שניהם המתינו באורך רוח לפגישה זו. רק צעד אחד ואהבתם מתממשת חלומם מתגשם. לפתע פורשים השניים ונסוגים לאחור. הוא כדרך האבירים, מציג גבורה פרדוקסאלית. הוא מביס את עצמו. כל זוהר חיצוני אינו מתלווה לנסיגה זו. אין בה מחווה ראוותנית, שהרי נעדרים ממנה עדים להעריץ ולהלל. הפעולה ההירואית אינה מתרחשת לנוכח המון מתרונן; הכל אירע בצנעתו החסויה של ביתם בדממת הלילה...

משמעת דיאלקטית נעלה זו איננה מוגבלת רק לחיי המין של האדם, אלא נמשכת אל כל תחומי הפיתויים והדחפים הטבעיים. חובה על האיש הרעב לחסר נפשו מהנאת האכילה, ככל שיגבר פיתויה; חובה על בעל הרכוש לוותר על הנאת הרכישה, אם יש באלה פסול הלכתי ומוסרי. בקיצור, ההלכה דורשת מהאדם שיהיה לו הכוח לסגת. (דברי הגות והערכה, עמ' 245-246)

נשים לב לנקודה מעניינת בלשונו של הרב סולובייצ'יק. אם לעיל התפרש 'סוגה בשושנים' כסייג השומר על האדם, הרב מדבר על יכולת הנסיגה של האדם. הדגש עובר מהגבול החיצוני הדק הניצב בפני האדם ומונע ממנו להתקרב לאיסור עצמו, אל הגבול הפנימי המוטמע והיכולת של האדם לסגת ולהימנע. יכולת רכה זו היא ההופכת את כובש יצרו לגיבור.

המעבר מסייג לנסיגה ובמקביל לכך המעבר מהדגשת ההכרח בסייג להבעת שבח כלפי השומרים עליו, הופכים את מדרש חז"ל כאן ליפהפה. כמאמר התנא באדר"נ: "'בטנך ערימת חטים' אלו מצוות קלות הרכות, 'סוגה בשושנים' בזמן שישראל עושין אותן היו מביאין אותן לחיי העולם הבא".