בבא קמא | מעמד דברי קבלה

מה המעמד של דברי קבלה?  והאם אפשר ללמוד אותם מדברי תורה?

דף המקורות שנשלח לפני השיעור:

דף מקורת מתוקן שנשלח לאחר השיעור:

סיכום מאת צבי שיננזון שיעור ה' מחזור נ"ב. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב: 

מעמד דברי קבלה

פתיחה

תוך כדי הדיון על היחס בין אבות לתולדות, הגמרא מבררת מהי הנגיחה המוזכרת בתורה:

קרן מנלן? דת"ר: כי יגח - אין נגיחה אלא בקרן, שנאמר: ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל ויאמר כה אמר ה' באלה תנגח את ארם וגו' (מלכים א' כ"ב י"א), ואומר: בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח (דברים ל"ג י"ז). מאי ואומר? וכי תימא, דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן, ת"ש: בכור שורו הדר לו. והאי מילף הוא? גילוי מילתא בעלמא הוא דנגיחה בקרן הוא!

תלמוד בבלי בבא קמא דף ב עמוד ב

הברייתא מביאה פסוק אחד מספר מלכים ופסוק שני מספר דברים שמהם מוכח שנגיחה היא בקרן. הגמרא מציעה להסביר את הצורך בשני פסוקים בכך ש"דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן", ודוחה זאת שהרי הלימוד הוא בדרך גילוי מילתא ובירור לשוני מהי נגיחה.

הגמרא מביאה כלל זה בתור אפשרות של "וכי תימא", ולא ברור האם יישום הכלל אצלנו הוא מסופק (כי מדובר בגילוי מילתא), או שהכלל עצמו מסופק.

הכלל מופיע גם בנוגע למקור קרבן חגיגה:

חגיגות מיכתב כתיבן! - לא צריכא, לכדאמר ליה רב פפא לאביי: ממאי דהאי וחגתם אתו חג לה' זביחה? דלמא חוגו חגא קאמר רחמנא!... אלא: אתיא מדבר מדבר. כתיב הכא ויחגו לי במדבר (שמות ה' א'), וכתיב התם הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר (עמוס ה' כ"ה), מה להלן זבחים - אף כאן זבחים, ומאי כהררין התלויין בשערה - דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן.

תלמוד בבלי חגיגה דף י עמוד ב

המשנה מגדירה את קרבן חגיגה כ"הררים התלויים בשערה", והגמרא מתלבטת למה. למסקנה, לומדים מעמוס שמשמעות חגיגה היא זבחים, וזה "הררים התלויים בשערה" כיוון שלא לומדים דברי תורה מדברי קבלה.

גם כאן יש להתלבט האם הלימוד מדברי קבלה נשאר למסקנה אלא שהוא נחשב כ'שערה', או שהפסוק משמות הוא ה'שערה' ולא ניתן בכלל ללמוד דברי תורה מדברי קבלה.

למרות שבגמרות עצמן הכלל הזה מסופק, הוא התקבל אח"כ בראשונים בצורה אקסיומטית.

נתחיל את דיוננו בעצם המושג 'דברי קבלה', ולאחר מכן נבין למה לא ניתן ללמוד מהם.

דברי קבלה

דברי קבלה כוללים את ספרי נביאים וכנראה גם את כתובים (למרות שזה נתון במחלוקת), ותוקפם נתון במחלוקת.

אנחנו נחלק את הדיון שלנו לשתי שאלות:

• האם פרשנות התורה נמסרה לשכל האנושי או שהידע האלוקי יכול לפרש את התורה?

• מי רשאי לחדש מצוות?

שתי השאלות לא קשורות זו לזו בהכרח, ואפשר לומר שנביאים רשאים לתת פרשנות למצוות אך הם לא רשאים לחדש מצוות, או שהם רשאים לחדש מצוות בנבואה אך פרשנות התורה נתונה לחכמים.

חידוש מצווה ע"י דברי קבלה

הרמב"ם בספר המצוות טוען בתקיפות שנביאים לא יכולים לתקן מצוות חדשות שתוקפן יהיה מדאורייתא:

וכבר התבאר שכל מה שתקנו הנביאים ע"ה שעמדו אחר משה רבנו הוא גם כן מדרבנן. ובבאור אמרו (שבת יד ב ערובי' כא ב) בשעה שתקן שלמה עירובין וידים יצתה בת קול ואמרה חכם בני ושמח לבי וכו'. ובארו במקומות אחרים שערובין דרבנן ייקרא (שם ה: שבת לד א) וידים מדברי סופרים (ידים פ"ג מ"ב). הנה כבר התבאר לך שכל מה שתקנו אחר משה נקרא דרבנן. ואמנם בארתי לך זה כדי שלא תחשוב שמקרא מגלה בעבור שהוא תקון נביאים ייקרא דאורייתא. שערובין דרבנן אף על פי שהוא תקון שלמה בן דוד ובית דינו. וזה הוא שנעלם מזולתנו ומנה הלבשת ערומים בעבור שמצא בישעיה (נח) כי תראה ערום וכסיתו ולא ידע כי זה נכנס תחת אמרו ית' (ראה טו) די מחסורו אשר יחסר לו.

ספר המצוות לרמב"ם שורש א

הרמב"ם חוזר על דעתו גם במשנה תורה:

הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם, וכן הוא אומר חוקת עולם לדורותיכם, ונאמר לא בשמים היא, הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה.

רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ט הלכה א

לעומת הרמב"ם, ריה"ל חושב שניתן לחדש מצוות אחרי משה:

וכבר אנו רואים מה שנקבע אחרי משה והיתה מצוה, כמו שעשה שלמה שקדש את תוך החצר והעלה עולות בזולת המזבח, ועשה החג שבעת ימים ושבעת ימים, ומה שכתב דוד ושמואל מסדר המשוררים בבית, והיו למצות תמידות, ומה שעשה שלמה במקדש, ומה שהניח ממה שעשה משה במדבר, ומה שהעמיד עזרא בבית שני על קהלו לתת שלישית השקל +נחמיה י' ל"ג+ ומה שהעמידו במקום הארון תכונה שתלו לפניה הפרוכת, בעבור שידעו כי הארון גנוז לשם.

מ. אמר הכוזרי: איך יתכן זה עם לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו.

מא. אמר החבר: לא נאמר זה אלא להמון, כדי שלא יחדשו משכלם ויתחכמו מדעתם ויקבעו לעצמם תורות מהקשתם כמו שעושים הקראים, ומזהיר לשמוע מן הנביאים אחרי משה ומן הכהנים והשופטים, כמו שאמר בנביא: +דברים י"ח י"ח+ נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך וגו', ואמר בכהנים ובשופטים שיהיו דבריהם נשמעים. והיה מאמרו: +דברים ד' ב'+ לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם, על מה שצויתי אתכם על ידי משה ועל ידי נביא מקרבך מאחיך

ספר הכוזרי מאמר ג אות לט - מא

לטענתו, איסור 'בל תוסיף' נאמר להמון, אולם לחכמים ולנביאים מסורה הסמכות לחדש מצוות. בפשטות הדבר סותר כלל המופיע בגמרות רבות "אלה המצות - שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה!" (שבת קד.), ולא ברור מה ריה"ל יענה.

למה לפי הרמב"ם לא ניתן לחדש מצווה ע"י דברי קבלה?

הסיבה לכך היא ההבדל התהומי בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים:

וזה שזאת הקריאה שקרא משה רבינו ע"ה לנו לא קדמה כמותה לאחר ממי שקדם מאדם אליו, ולא התאחרה אחריו קריאה כמותה לאחד מנביאינו, וכן יסוד תורתנו שלא יהיה בלתה לעולם, ולזה לפי דעתנו לא היתה שם תורה ולא תהיה בלתי תורת אחת, והיא תורת מרע"ה.

ספר מורה הנבוכים חלק ב פרק לט

לא זו בלבד שאין לנביא יכולת לחדש מצוות, הוא גם אינו יכול להציע פרשנות הלכתית לתורה מכוח נבואתו. ייתכן שהדבר קשור לכך שפרשנות התורה מסורה לשכל, ואילו הנבואה (לפי הרמב"ם) פועלת באמצעות הכוח המדמה. הרמב"ם מצמצם את סמכות הנביא לתחומים מוסריים בלבד, ואין לו סמכויות תורניות כלל.

ר' פרץ בסוגייתנו כותב דברים דומים:

מדברי קבלה. דברי נביאים קרי ליה דברי קבלה. ע"ש שהנביאים קובלים וצועקים על צרות הנראות להם בחזון, כדמתרגמינן אם צעוק יצעק אלי אם מקבל יקבל.

תוספות רבינו פרץ בבא קמא דף ב עמוד ב

דברי הנביאים קרויים דברי קבלה כי הם קובלים על הצרות בלבד, ואין להם סמכות הלכתית, וכך גם עולה מדברי רש"י בעירובין מה. : "הרי שמואל ובית דינו קיים - ומידי דאיסור והיתר לא משייל באורים ותומים".

פירוש התורה על ידי נבואה

הרמב"ם ממשיך את שיטתו ומנתק גם את פרשנות התורה מנבואה:

ודע, שהנבואה לא תועיל בעיון בפירושי התורה ולמידת הדינים בי"ג מדות, אלא מה שיעשה יהושע ופינחס בעניני העיון והדין הוא מה שיעשה רבינא ורב אשי.

הקדמת הרמב"ם למשנה

לעומתו הרמב"ן מציג עמדה שונה:

מה שתקן שלמה או שתקנו הנביאים ולא נכתב במקרא בנבואה הוא בלא ספק מדבריהם ומכללן עירובין וידים... אבל מה שכתוב בנבואה בדרך הצוואות כגון שמזהירין על עשה ומתרין על ל"ת דבר תורה הוא. והענין הזה מפני שהוזהרנו בתורה אלה המצות מלמד שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה (שבת קד א) ידענו כי הבא בנבואה דבר תורה הוא או שהוא פירוש לפסוק שלתורה או שהוא בידם הל"מ כמו שאמרו בגמר תענית (יז ב) הא עד דאתא יחזקאל מאן אמרה אלא גמרא גמרינוה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא.

השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם שורש ב

הרמב"ן מחלק בין תקנות מימי הנביאים שתוקפן מדרבנן, לבין מה שכתוב בדרך ציווי שהוא פרשנות לתורה או הלכה למשה מסיני, ולכן תוקפו מדאורייתא. למרות שגם הוא מסכים שלא ניתן לחדש מצווה מדברי קבלה, והמקור היחיד לתוקף דאורייתא הוא תורת משה.

גם מדברי התוס' בכמה מקומות (עיין יבמות יד. וב"מ נט:) עולה שיש מעמד לנבואה בפירוש התורה, ובת קול יכולה להכריע הלכה בתנאי שהיא אמינה ושאינה סותרת כלל הלכתי. הרב קוק באגרותיו (אגרת קג) ממשיך קו זה ומציע שנביא אמנם אינו מסוגל להכריע כנגד הלכה פסוקה, אבל יכול להכריע בהלכה מסופקת.

ספק בדברי קבלה

כאמור לעיל, לא ניתן לתת תוקף דאורייתא למצווה מדברי קבלה. אז מה יהיה התוקף של מצווה כזו מדברי קבלה? נבדוק זאת דרך ספק בקריאת מגילה.

במסכת מגילה ה: מסופר על חזקיה שהסתפק האם טבריה נחשבת כמוקפת חומה או לא, ולכן קרא בי"ד ובט"ו באדר מספק, וקיימת מחלוקת בפירוש המעשה. הריטב"א והרשב"א בשם הרמב"ן מסבירים שזה מנהג חסידות בלבד, כי דברי קבלה הם כדרבנן וספקם לקולא, אך הטורי אבן חולק וסובר שספק דברי קבלה לחומרה כמו ספק דאורייתא:

ומ"מ יש לדון בספיקא דטבריא כיון דל"ש בה טעמא דזיל בתר רוב עיירות אי אזלינן בספיקא דידה לקולא, דא"ל כיון דאסתר נאמרה לקרות ברוח הקודש ומדברי קבלה וה"ה שאר מצות הנוהגין בפורים שהכל נאמר ברוח הקודש ומדברי קבלה הן דינן כשל תורה וספיקן לחומרא... מ"מ מסתבר לי דדברי קבלה כשל תורה דמי' וספיקא להחמיר כיון דאל אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ב"ה אין לחלק ביניהן ודבר זה יתבאר הדק היטב במקום אחר.

טורי אבן מסכת מגילה דף ה עמוד ב

אפשר להציע אופציה שלישית לפיה דברי קבלה אינם לא דאורייתא ולא דרבנן.

לקיום מצוות יש שתי סיבות – ציווי הקב"ה וטעמי המצווה. יש מקרים בהם יש ציווי אך לא ניתן הטעם לא רלוונטי ולא ניתן להזדהות איתו, אך יש מקרים שאין בהם ציווי אבל ניתן להזדהות עם הטעם (נשים במצוות עשה שהזמן גרמא, קיום מצווה של קטן כאינו מצווה ועושה וקיום המצוות ע"י האבות קודם מתן תורה).

זה מה שקורה גם בדברי קבלה. כשישעיהו אומר לתת צדקה וכשירמיהו אומר להימנע מלצאת בשבת, אנחנו מבינים שזה רצון ה' למרות שאין להם סמכות כמו משה רבינו ואין בכוחם לצוות מצוות. לכן, יש כאן את ממד רצון ה' ואין כאן ציווי.

עכשיו נצטרך לדון האם אנחנו מחמירים בספק דאורייתא בגלל רצון ה' או בגלל הציווי, ואז נדע האם להחמיר גם בספק דברי קבלה.

דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן

כזכור, לפי הרמב"ם דברי קבלה הם תמיד דרבנן, ולפי הרמב"ן יש לחלק בין תקנות עצמאיות שהן דרבנן לבין פרשנות התורה או הל"מ שהם דאורייתא. הצענו עמדת ביניים, לפיה לדברי קבלה יש מעמד ביניים בין דברי תורה לדברי חכמים. ננסה לראות עכשיו כיצד הבנות אלו ישפיעו על הבנת הכלל "דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן".

דרשות הפסוקים סובבות סביב שני צירים:

• ציר לשוני- הדרשה מפרשת את הפסוק מבחינה לשונית

• ציר הלכתי רעיוני- הדרשה לא מפרשת את המילים אלא מגלה את פרטי ההלכות

הגמרא אצלנו מלמדת שניתן ללמוד מדברי קבלה דרשות בציר הלשוני (גילוי מילתא), למרות ההבדל שיכול להיות בעברית בין תקופת התורה לבין תקופת הנביאים, והבעיה היא דווקא בדרשות בציר ההלכתי רעיוני.

למה לא ניתן לדרוש מדברי קבלה לדברי תורה?

נראה שזה קשור לעיסוק הקודם שלנו ביחס לתפקיד הנביא. לדעת הרמב"ם, הנביאים משגיחים על קיום התורה ואין להם סמכות הלכתית. משום כך, אין לנביאים את הסמכות להתעסק בדברי תורה וללמד דיני תורה.

אפשרות אחרת היא שבעוד שהתורה היא טקסט משפטי מדויק, דברי הנביאים נועדו לשכנע את העם והם לא כתובים בסגנון משפטי מדויק. כיוון שלימוד הלכות דורש דיוק לשוני משפטי, לא ניתן ללמוד מדברי קבלה לדברי תורה. לפי הסבר זה, אם נמצא מקרים בהם יש בנביאים כתיבה הלכתית- משפטית נוכל ללמוד אליהם.

כך נראה מהריטב"א:

ואין דנין דברי תורה מדברי קבלה. פירוש כל היכא דלא גמרי לה ממש ובעינן לה למילתא אחריתא כי הכא, הא לאו הכי דנין כדאשכחן בעלמא וחדא מינייהו בפ"ק דמגילה (ב' ב') גבי פרזי פרזי.

חידושי הריטב"א מסכת נדה דף כג עמוד א

לדבריו, אפשר לדון דברי תורה מדברי קבלה, ואין בכך בעיה עקרונית. הדוגמא שמביא הריטב"א היא מפסוק במגילת אסתר שמנוסח באופן משפטי, ואכן הגמרא במגילה דורשת אותו ומחדשת הלכה.

כך גם עולה מהירושלמי:

ולמידין מן הקבלה? א"ר סימון מן מה דכתיב [ישעיה כו] ויסרו למשפט אלהיו יורנו כמי שהוא דבר תורה.

תלמוד ירושלמי מסכת חלה פרק א הלכה א

בד"כ לא לומדים מקבלה, אך כשישעיה אומר שדקדק בדבריו ניתן ללמוד ממנו.

יש מקום להציע עמדת ביניים, לפיה נביא לא יכול לחדש דינים יש מאין, ולכן דבריהם אינם יכולים לחדש הלכות, אך ניתן ללמוד מדברי הנביאים את פרטי ההלכות. כדי לבדוק עמדה זו נצטרך לעבור על כל מקום בו לומדים מדברי קבלה או דוחים לימוד מדברי קבלה, ולשאול האם מדובר בחידוש או בפרט הלכתי.

דעה נוספת המצמצמת את הכלל שלנו היא דעת המהר"ץ חיות, ש"דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן" שייך רק ללימודים של גזירה שווה. לדעתו, אין שום בעיה עקרונית עם לימוד מדברי קבלה, אבל כמו שיש כללים רבים המגבילים את י"ג מידות, כך יש גם כלל ש"דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן" בגזירה שווה.