דף יומי | בבא מציעא | דף כד ע"ב
אמרו בגמרא כד: - רב יהודה הוה שקיל ואזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דיסא, אמר ליה: מצא כאן ארנקי מהו? - אמר ליה: הרי אלו שלו. - בא ישראל ונתן בה סימן מהו? - אמר ליה: חייב להחזיר. - תרתי? - אמר ליה: לפנים משורת הדין.
שמואל השיב לו שאבידה במקום זה אינו חייב להשיבה, לפי שברור שהבעלים התייאשו ומ"מ לפנים משורת הדין חייב להשיבה.
וראה רבנו חננאל שם שכתב: 'אמר לו אם רוצה לעשות לפנים משורת הדין מחזיר', מדבריו נראה שתלוי ברצון המוצא אם ירצה לנהוג לפנים משורת הדין.
ומנגד, יש סוגיה להלן פג ע"א, ושם נראה שכופין לעשות לפנים משורת הדין: רבה בר רב חנן תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא. שקל לגלימייהו, אתו אמרו לרב. אמר ליה: הב להו גלימייהו. - אמר ליה: דינא הכי? - אמר ליה: אין, למען תלך בדרך טובים. יהיב להו גלימייהו. אמרו ליה: עניי אנן, וטרחינן כולה יומא, וכפינן, ולית לן מידי. אמר ליה: זיל הב אגרייהו. - אמר ליה: דינא הכי? - אמר ליה: אין, וארחות צדיקים תשמר.
בסיפור זה כפה רב את רבה בר רב חנן להשיב לפועלים את גלימתם, ולשלם להם את שכרם, לפנים משורת הדין, אע"פ שפשעו במלאכתם [ראה רש"י שם]
ומתוך כך פסק המרדכי בסי' רנז: לפנים משורת הדין וכו' ואשכחנא נמי בפ' הגוזל בתרא חייב בבא לצאת ידי שמים וכיון דחזינן דהוו כייפי להו הכי כדאיתא ס"פ האומנין גם אנן כייפין למיעבד לפנים משורת הדין אם היכולת בידו לעשות דתני רב יוסף והודעת להם את הדרך וגו' ואמר ר' יוחנן לא נחרבה ירושלים אלא בשביל שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין וכן פסק הראב"ן ואבי"ה דכייפין להו לעשות לפנים משורת הדין'
לדעת המרדכי, יש לכפות לעשות לפנים משורת הדין, כשמדובר בעשיר שיש לו יכולת כלכלית לנהוג כן.
אבל הרא"ש כתב בסי' ז': ולאו דכייפי' ליה דאין כופין לעשות לפנים משורת הדין. דבריו, הם כמשתמע מדברי רבנו חננאל, שאין כופין על כך, והדבר תלוי ברצונו של אדם.
הרי לפנינו מחלוקת הראשונים אם יש לכפות על עשיית לפנים משורת הדין. שתי העמדות הובאו להלכה ברמ"א סי' יב סעיף ב': ואין בית דין יכולין לכוף ליכנס לפנים משורת הדין, אף על פי שנראה להם שהוא מן הראוי) (ב"י בשם ר"י ובשם הרא"ש). ויש חולקים
וראה בדברי הב"ח סי' יב שם שהכריע: וכן נוהגים בכל בית דין בישראל לכוף לעשיר בדבר ראוי ונכון ואף על פי שאין הדין כך ואפשר דהר"ר ירוחם בשם הרא"ש נמי לא קאמר אלא באינו עשיר, והיכא דאין לזה הפסד ממון אפילו באינו עשיר הוה ליה מדת סדום דזה נהנה וזה לא חסר והכל מודים דכופין
מחלוקת הראשונים משקפת שני מבטים: יש מהם שסוברים שהנהגות שהן לפנים משורת הדין הן עניין של מוסר אישי שלא נכון לכפות עליו כלל, ואחרים סבורים שיש לכפות, כיוון שהתורה כתבה ואת המעשה אשר יעשון, ולשיטתם צריך לומר שאף שכופין על כך, יש חילוק ברור במה שהתורה מצווה מן הדין לדרישות הייחודיות, שהן מעבר לשורת הדין.
החילוק שמוצע במרדכי שם הוא היכולת הכלכלית, דהיינו ,שאם מדובר בעשיר כופין אותו לעשות גם דבר שהוא לפנים משורת הדין.
בפתחי תשובה ס"ק ו' כתב בשם התומים: דהך כפיה היינו בדברים, שאומרים לו חייב אתה לעשות כן ואם אינך שומע אתה עבריין, אבל כו"ע מודים דאין כופין בשוטים ונידוי וכדומה כיון דאין שורת הדין כך'.
בעקבות חילוק זה רצה הפ"ת להשוות את הדעות, וטען שאפשר שאף הרא"ש שסבר אין כופין על לפנים משורת הדין, היינו דווקא כפייה בשוטים, אבל כפייה בדברים, אפשר שאף הרא"ש יודה, וז"ל:
'ומעתה י"ל דגם הרא"ש מודה לזה ואין כאן מחלוקת כלל'.
אך , אין זו משמעות דברי הרא"ש.
בתוס' בסוגיין ד"ה לפנים, כתבו שיש לחלק בעניין לפנים משורת הדין בין שלושה מצבים:
מצב שכולם חייבים והוא יש לו פטור אישי כמו באבידה בזקן ואינה לפי כבודו או במראה דינר לשולחני, שהוא עצמו פטור, וכל העולם חייבים כי היה להם ללמוד להבחין בין המטבעות, שם יש לבסס את החיוב לפנים משורת הדין על הפסוק את המעשה אשר יעשון שהתורה דורשת לעיתים דרישה גבוהה יותר. (כאן, כיוון שכולם חייבים יש יותר מקום לחייב אלא שכנגד הפטור האישי המיוחד נאמר פסוק שדורש לפנים משורת הדין.)
מצב שכולם פטורים והוא נדרש לילך לפנים משורת הדין, שם אין צורך בפסוק כדי לדרוש לעשות לפנים משורת הדין, וחייב לעשות כן אם אין לו הפסד מזה, כמו במוצא מציאה לאחר יב חודש.
במקום שעשו לו הפסד זו דרישה הרבה יותר גבוהה ואינה בכלל הדרישה של לפנים משורת הדין, והיא זקוקה לפסוק אחר למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור, ומשמע מתוס' ששם אינו חיוב גמור.
ובכל עניין לא ברור מתוס' אם כופין בכל הנ"ל, הדירוג שהתוס' נוקטים, הוא כדי להציג בפנינו את הרמות של הדרישה, אך אפשר שהם סבורים שלא ניתן כלל לכפות על כך, אבל מצופה מן האדם לנהוג כן, ובנידון דהאומנין הוא לא שווה לכל נפש כי הוא מיוחד יותר, שם הפועלים פשעו, והפסידוהו הפסד כפול, גם שברו את החבית וגם קיבלו את שכרם, וצ"ע.
בגמרא בריש בבא בתרא בדף ה. מסופר על אדם שקנה קרקע בגבולו של רבינא, ורבינא ביקש לסלקו מן הקרקע מפני שהוא היה זכאי לקנותה בדינא דבר מצרא, שחכמים תיקנוהו משום ועשית הישר והטוב, ורב ספרא הורה לרבינא להימנע מכך, כי הקונה את הקרקע היה עני. רבו הפירושים בסוגיה זו. אבל לנו יש עניין בפירוש אחד של הר"י מגאש והריצב"א שם שסבורים שהדרישה מרבינא הייתה להימנע מכך משום שעליו לנהוג לפנים משורת הדין מצד ועשית הישר והטוב כלפי הקונה, או מצד למען תלך בדרך טובים.
לכאורה, גם מסוגיה זו נראה שניתן לכפות על התנהגות שהיא לפנים משורת הדין
אבל, יש מקום לומר שיש חילוק יסודי בין ההלכה של לפנים משורת הדין שהיא מידת חסידות הנלמדת מן הפסוק ואת המעשה אשר יעשון לבין ההלכה של ועשית הישר והטוב שיש בה ענייני חברה עד הגבול של לפנים משורת הדין.
הפסוק ועשית הישר והטוב נאמר בתורה בדברים ו/יח, והרמב"ן שם בפירושו לתורה הרחיב לבאר את הדברים, כשהרוח המרכזית הנושבת מדבריו היא שעשיית הישר והטוב היא דרישה משמעותית שנועדה לקדם התנהגות אישית נאותה, וגם סדרי חברה טובים, וז"ל הרמב"ן שם: .. ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין. והכוונה בזה, כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צוך, ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר: וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט טז), לא תקום ולא תטור (שם פסוק יח), ולא תעמוד על דם רעך (שם פסוק טז), לא תקלל חרש (שם פסוק יד), מפני שיבה תקום (שם פסוק לב), וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח א), ואפילו מה שאמרו (יומא פו א) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל ענין תם וישר'.
כיוון שכך, יש מקום לומר שאותם מקרים שנלמדים מהמעשים אשר יעשון הן הנחיות כלליות לנהוג לפנים משורת הדין, וזו הנחייה שיסודה מחוייבות יסודית כלפי שמייא לנהוג לפנים משורת הדין, אבל הנלמד מן הישר והטוב, יסודו בהתנהגות נאותה בין בני אדם, ובזה יש יותר מקום לומר שזו הנהגה יותר נדרשת כפי שראינו שגבולותיה הם גם מקרים ותקנות גמורות מן הדין, כגון דינא דבר מצרא, וייתכן שבאותה מידה, בקצה האחר יש ציפייה יותר דינית לעשות ישר וטוב, כמו שאומרים לרבינא, עד שאתה שואף למצות זכויותיך מדינא דבר מצרא שמבוססת על הפסוק ועשית הישר והטוב, עליך לעשות את הישר והטוב עם הקונה העני, שיש לו בסך הכול חלקת אדמה קטנה. גם במקרה בהאומנין מדובר בפועלים שעבדו והשקיעו, הישר והטוב שלא ילכו בלא שכר עבודתם...ולכן, יש מקום לומר דינא הכי.. ויש מקום לכפייה במקומות הללו, ושונים הם מנידון סוגייתנו של השבת אבידה, שאפשר שהיא הנהגה רגילה של לפנים משורת הדין שאין לכפות בה, וכל זה הוא שלא כשיטת הב"ח שמשווה ביניהם.
בדיוננו בסוגיה ב"ב שם, יש לומר שאף שבדרך כלל לא כופים על לפנים משורת הדין, כאן יש מקום לומר שכיוון ששורת הדין המקורית היא שהלוקח זוכה ולא הפקיעו זכותו אלא מכוח הישר והטוב, אע"פ שמשנתקנה התקנה שוב החיוב קיים, מכל מקום ברור הוא שיש יותר מקום לכפות על רחמים כי אין זה רחמים בדין אלא רחמים בדין שיסודו ברחמים.
ולבסוף יש מקום לחלק בין הסוגיות גם מצד זה, שבשתי הסוגיות שמצינו כפייה, בסוף האומנים ובבבא בתרא, המדובר בגדולי הדור, כרבינא ורבה בר רב חנן, שמהם יש דרישה גבוהה יותר לנהוג לפנים משורת הדין כי לאנשים במעלתם, דינא הכי שינהגו לפנים משורת הדין.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)