נשבע על חצי שיעור איסור ואכל שיעור

לשיעור הבא: בשיעור היום עסקנו במחלוקת האם חצי שיעור של איסור הוא בגדר מושבע ועומד. בשיעור הבא נדון בשיטות הסוברות שאין כאן מושבע ועומד, וננסה לבחון מה הדין אם אדם נשבע על חצי שיעור ואז אכל את השיעור המלא – האם הוא כעת חייב בשתים? עיינו בהקשר זה בתוס' הרא"ש כד: בקטע המצורף (מתייחס לדברי הגמרא שם: "כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחֵלֶב, מיגו דחייל אתמרים חיילא נמי אחֵלֶב"); והשוו לרש"י יומא עג: בשני הקטעים האחרונים. עיינו גם ברמב"ם הל' שבועות פ"ה ה"ז ונסו לעמוד על דרכו.

כעת עיינו במשנה כז: ובגמרא עד "אינו חייב עד שיאכל את כולה" וברש"י שם. מה הקושיה העולה ביחס לשיטת רש"י? האם ניתן לחשוב על דרכים לחלק בין הנושאים הנידונים?

 

ותימה דאפי' בלא כולל נמי משכחת לה כגון שאמר שבועה שלא אוכל חצי זית חלב דאינו מושבע עליו וכשאכל זית עבר על שבועתו דיש בכלל זית חצי זית, והוה מצי למימר וליטעמך.

בשיעור שעבר ראינו שמפשט הסוגיה בשבועות כג: עולה ששבועה שלא לאכול חצי שיעור של איסור חלה, ואין בכך משום מושבע ועומד או משום אין איסור חל על איסור, וזאת אף לשיטת רבי יוחנן שחצי שיעור אסור מן התורה; בעוד שמפשט הסוגיה ביומא עולה שלשיטת רבי יוחנן הרי זה בגדר מושבע ועומד. כפי שראינו, נחלקו בכך הראשונים, מהם שנקטו כפשט הסוגיה ביומא, ומהם שנקטו כפשט הסוגיה בשבועות והעלו הסברים שונים לכך שאיסור חצי שיעור אינו בגדר "מושבע ועומד מהר סיני". אחד מאותם ראשונים הוא תוס' הרא"ש, שכתב: "כיון דליכא אלא איסורא בעלמא, לאו 'מושבע ועומד' קרי ליה"; ובשיעור ניסינו לעמוד על פשר הדברים.

 

והנה, בהמשך הגמרא נאמר שניתן להתגבר על בעיית מושבע ועומד ואין איסור חל על איסור בעזרת שבועה בכולל, ואחת הדוגמאות המובאות לכך היא: "כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחֵלֶב, מיגו דחייל אתמרים חיילא נמי אחֵלֶב" (כד:). והעיר תוס' הרא"ש שם, שניתן להחיל חיוב שבועה על גבי חיוב הכרת הרגיל של חלב גם ללא הסתייעות בתמרים, "כגון שאמר שבועה שלא אוכל חצי זית חלב, דאינו מושבע עליו, וכשאכל זית עבר על שבועתו, דיש בכלל זית חצי זית". הרא"ש טוען שכאשר אדם נשבע שלא יאכל חצי זית חלב, שבועתו חלה על חצי חלב, ועל כן כאשר הוא אוכל חלב שלם הוא חייב הן משום שבועה והן משום איסור חלב.

 

טענת הרא"ש, שלאחר שבועה "שלא אוכל חצי זית חלב" האוכל כזית חלב חייב שתים, נראית פשוטה, אף אם יש בה כדי להעלות דוחק מסוים בדברי הגמרא, כפי שציין הרא"ש.

 

ואולם, מדברי רש"י בסוגיה ביומא עולה גישה שונה. רש"י מפרש את דברי ריש לקיש: "אי אתה מוצא אלא אי במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן, אי בסתם אליבא דרבי עקיבא, דאמר: אדם אוסר עצמו בכל שהוא"; וכותב כך:

 

"או בסתם – מצית לאוקומה; ומיהו כשאכל לא אכל אלא חצי שיעור, שאינו מושבע עליו מסיני, ועל ידי שבועה 'שלא אוכל' סתם נאסר בו".

 

רש"י חולק על הרא"ש, ונוקט שגם אם השבועה חלה על חצי שיעור, משום שאיסור חצי שיעור אינו בגדר "מושבע ועומד", אין זה אלא ביחס לאדם שאכל חצי שיעור ותו לא. כאשר עסקינן באדם שאכל שיעור שלם, איננו רואים אותו כמי שאכל חצי זית חלב והמשיך לאיסור המלא, אלא כמי שעבר על איסור חלב. ביחס לאכילה זו כמכלול הוא היה מושבע ועומד ועל כן שבועתו לא חלה לגביה. ונמצא, שכאשר הוא אכל את חצי הזית הראשון, ניתן היה לראות בו אדם שעבר על איסור שבועה, אך כאשר הוא המשיך ואכל את חצי הזית השני אנו מבינים למפרע שמדובר היה באדם שאכל איסור דאורייתא מלא שהשבועה לא חלה לגביו.

 

יוער, שייתכן שרש"י אמר את דבריו רק ביחס לשבוע סתמית "שלא אוכל", לפי שיטת רבי עקיבא ששבועה שכזו אוסרת אף פחות מכזית. לגבי שבועה "שלא אוכל" יש מקום לומר שהיא חלה על אכילתו של האדם ללא קשר לשיעורה. כאשר הוא עצר לאחר חצי זית, מדובר באכילה, והשבועה חלה עליה ככזו. כאשר הוא עצר לאחר זית מלא, עדיין מדובר באכילה, אלא שעל אכילה זו השבועה איננה חלה, משום שהוא מושבע ועומד לגביה. באשר לאפשרות הראשונה שריש לקיש העלה, שמדובר באדם שנשבע "שלא יאכל חצי זית חלב" (לפי שיטת רבנן ששבועה סתמית אינה אוסרת פחות מכזית), ייתכן שרש"י יודה שהשבועה התייחסה לחצי זית באשר הוא חצי זית, והיא חלה עליו משום שאין הוא בגדר מושבע ועומד, ואין היא פוקעת ממנו גם כאשר האדם המשיך ואכל כזית.

 

נוסיף, שהרמב"ם (פ"ה ה"ז) כתב: " 'שבועה שלא אוכל כל שהוא מנבלות וטרפות', ואכל פחות מכזית חייב בשבועה, שהרי אינו מושבע על חצי שיעור מהר סיני". ומדבריו ניתן לדייק כדברי רש"י, שהחיוב אינו אלא כאשר הוא אכל פחות מכזית. מעין כך דייק בדבריו רבי עקיבא איגר בתשובותיו (סי' ע"ו, סי' קנ"ד), תוך שחידד שתי נקודות:

אמנם, סוגיה מפורשת בדף כז: מוכיחה לכאורה במפורש כשיטת הרא"ש. הגמרא שם מביאה את דברי רבא, שכאשר אדם נשבע "שלא אוכל כיכר זו" הוא חייב אף באכילת כזית ממנה, ואילו כאשר הוא נשבע "שלא אוכלנה" הוא אינו חייב אלא באכילת הכיכר כולה, שאז דבריו מתפרשים כאוסרים את הכיכר כיחידה. ואומרת הגמרא, שאם אדם נשבע "שלא אוכל כיכר זו" ואז "שלא אוכלנה", השבועה השנייה היא שבועה לקיים את השבועה ואינה חלה; אך אם האדם נשבע "שלא אוכלנה" ואז נשבע "שלא אוכל כיכר זו", שאז השבועה השנייה חידשה איסור בכזית גרידא מתוך הכיכר, השבועה השנייה חלה, וכאשר האדם אוכל את הכיכר המלאה הוא מתחייב בתרתי. ומפרש רש"י: "וכי אכל כזית קמא – חייב משום שבועה שניה, וכי גמר ואכלה – חייב משום שבועה ראשונה". ומכאן מוכח לכאורה שכאשר שבועה חלה בזכות התייחסותה לשיעור נמוך מזה שלגביו כבר היה הנשבע בגדר "מושבע ועומד", היא חלה גם כאשר הוא אוכל את השיעור הגדול, וזאת בניגוד לדברי רש"י ביומא (וכן הקשה שו"ת זכרון יהונתן, יו"ד סי' ד', על דברי רעק"א שהבאנו לעיל).

אמנם, כפי שראינו לעיל, בדעת הרמב"ם ניתן להציע שהפטור אינו אלא באוכל את השיעור המלא בבת אחת, שאז לא חל עליו חיוב בגין השיעור החלקי; וניתן לומר שהחיוב בתרתי המוזכר בסוגיה כז: אינו אלא באוכל בשני שלבים. כך משתמע מרש"י שם שציטטנו זה עתה, וכך גם מלשון הרמב"ם: "משיאכל ממנה כזית יתחייב וכשיאכל כולה יתחייב בשבועה ראשונה" (פ"ד ה"י, והשווה פירוש ר"ח על אתר, שבו לא עולה סייג זה). ברם, מדברי רש"י ביומא עולה שאף כאשר האדם אוכל בשני שלבים אין הוא חייב משום השיעור החלקי, ואם כן לשיטתו עדיין טעונים הדברים ביאור.

ננסה לבחון מספר אפשרויות לחלק בין הסוגיות.

 

כפי שראינו לעיל, ייתכן שגם שיטת רש"י ביומא לא נאמרה אלא בשבועת "שלא אוכל" סתמית אליבא דרבי עקיבא ששבועה כזו אוסרת גם בפחות מכזית. כאשר אדם נשבע במפורש על שיעור חלקי, שבועתו חלה על שיעור חלקי בתור שכזה והיא איננה פוקעת בשל כך שהוא גם הגשים מסכת עובדתית נוספת, של אכילת שיעור גדול. לפי זה, יש מקום לומר ששבועת "שלא אוכל כיכר זו", שאוסרת בכזית, היא שבועה שמתייחסת ליחידה מוגדרת של מעשה אכילה, להבדיל מהשבועה הראשונה שאסרה את הכיכר כיחידה. על כן, הגשמת המסכת העובדתית של השבועה המצומצמת איננה מיטשטשת כאשר מוגשמת גם המסכת העובדתית של השבועה על השיעור הגדול יותר.

 

כיוון שונה שניתן להציע הוא לחלק בין שבועה על פחות מכזית, שנידונה בסוגיה ביומא, לשבועה על כזית שנידונה בשבועות כז:. כאשר אדם נשבע על פחות מכזית ואז אוכל כזית, אכילת כזית נושאת בחובה צביון חדש, של מעשה אכילה הלכתי מלא. במצב שכזה, איננו אומרים שהוא בפועל גם אכל פחות מכזית (ובכך עבר על איסור שבועה) וגם אכל כזית (ובכך עבר על איסור חלב); אלא רואים אחרת את המציאות: מדובר בתרחיש של מעשה אכילה הלכתי, והתרחיש של אכילת פחות מכזית לא התקיים. לעומת זאת, כאשר אדם יצר מושג חדש של אכילת כיכר שלם, אין במושג זה בכדי לבטל את המושג הרגיל של מעשה אכילה בכזית, ועל כן גם כאשר הוא אכל את הכיכר השלם אנו אומרים ששני התרחישים התקיימו ועל כן הוא חייב תרתי.

 

כיוון שלישי הוצע על ידי גדולי הדור הקודם: הסטייפלר[2] והגר"ש רוזובסקי[3]. לדבריהם, ההבדל בין הסוגיות נעוץ בכך שבסוגיה ביומא (ובשבועות כג:) מדובר על דיני מושבע ועומד ביחס לאיסור תורה דוגמת נבילות וטריפות; ואילו בסוגיה בשבועות כז: מדובר בדיני מושבע ועומד ביחס לאיסור שבועה. החילוק הוא כמובן בשיעור הגדול יותר, שעליו רובץ האיסור הראשון בזמן. נראה את הדברים בלשונו של ר' שמואל:

 

"דשאני איסור נבילה מאיסור שבועה. דהיכא דאוכל נבילה כשיעור, והוי אכילת שיעור, כל מקצת ומקצת הוי בכלל אזהרת לא תאכל נבילה, דכל מקצת אכילה הוא חלק ממעשה האיסור. ונמצא דעל אופן כזה דאכילה, כבר היה מוזהר מקודם מחמת איסור נבילה, ולהכי אפילו אכל כזית נבילה בזה אחר זה בכדי אכילת פרס, גם כן אינו חייב משום שבועה, דבאופן כזה הוא מוזהר מקודם, ואין על זה איסור חצי שיעור, כי אם דהוא חלק מאיסור שיעור. אבל בשבועה, כשנשבע שלא יאכל כולה... כשאוכל כולה אין כל מקצת חלק ממעשה האיסור, כי אם דכל האיסור על ידי שעובר על שבועתו ואוכל כולה, ואכילת כולה היא האיסור, אבל על כל מקצת ומקצת אין שום איסור, ועל כן שפיר חייב תרתי".

 

ביאור הדברים, שכאשר אדם אוכל שיעור שלם של נבילה, מעשה העבירה של אכילת שיעור הלכתי של נבילה החל כבר בתחילת האכילה, ועל כן ההליך כולו נידון כחטיבה אורגנית שהאדם מושבע ועומד עליה. באיסור שבועה, לעומת זאת, אין הבניה הדרגתית של האיסור. כל עוד אין השלמה של איסור השבועה, אין כאן משום שבועת שקר וחילול דיבור, ואלו נוצרים רק בחציית הקו ובהשלמת המעשה שנאסר בשבועה. על כן, אין מניעה לומר שהתחלת המעשה היוותה חילול של השבועה על השיעור הקטן וגמר המעשה היווה חילול של השבועה על השיעור הגדול, וכך חייב האוכל בשתים.

 

ההצעה האחרונה מתחברת לשאלות שכבר נידונו לאורך סדרת שיעורים זו. אם מבינים שיסוד הבעיה בשבועה על העתיד נעוצה בנקודת השקר, ברור שהפרה חלקית של השבועה כלל איננה בגדר איסור, משום שהשבועה לא הייתה שקרית. גם אם מבינים שהשבועה כוננה חוק חדש, אלא שחוק זה הוא בינארי (דהיינו: או שעוברים עליו או במעשה הוא בגדר היתר גמור) ואינו מהווה הליך מתמשך של איסור בדומה למאכלות אסורות, אזי עדיין ניתן להבין בקלות את החילוק המוצע. לשם כך יש לכאורה לדבוק בשיטות הראשונים שנקטו שאין איסור חצי שיעור בשבועה[4]. אך האם ניתן לאמץ את החילוק המוצע גם לשיטת הרמב"ם, שכתב שאכילת פחות מכזית בשבועה היא "כאוכל חצי שיעור מנבלות וטרפות וכיוצא בהן" (פ"ד ה"א)?

 

כפי שראינו בשיעור מס' 6, מדברי הר"ן עולה ששיטת הרמב"ם אינה מבוססת על תפיסה שרואה את הליך השבועה כאיסור מתמשך, אלא שכל מעשה שהמשכתו יכולה להביא לאיסור שלם מוגדר כאיסור "חצי שיעור", אם מטעם גזירה שמא ימשיך ואם מטעם אחר. לשיטה זו, ניתן עדיין לאמץ את חילוקו של ר' שמואל, משום שיש מקום לטעון שאכילת מקצת מן השיעור הגדול אינו מוגדר כמעשה שהאדם מושבע ועומד עליו, גם לאחר שהושלם השיעור הגדול.

 

באותו שיעור עמדנו גם על הבנה שונה בשיטת הרמב"ם, שלפיה הרמב"ם עסק דווקא באדם שאסר על עצמו בלשון סתמית "אכילה". כפי שראינו באותו שיעור, ייתכן מאוד שהרמב"ם מסכים שכאשר ברור שהאדם אינו מתכוון לאסור אלא שיעור מסוים, אין מקום לאיסור חצי שיעור בפחות מכן. ראינו אז שעמדת הרמב"ם היא ששיטת חכמים שנפסקה להלכה, שאדם שנשבע "שלא אוכל" אינו חייב בפחות מכזית, לא נבנתה על פרשנות כוונתו של הנשבע, שלא התכוון לאסור על עצמו אלא כזית, אלא על כך שיש לתת לשבועתו גדרים הדומים לאלו של איסורי אכילה שבתורה, שאין חייבים עליהם אלא בכזית. על כן, אין זה נכון לומר שאכילת פחות מכזית אינה חלק מן השבועה, משום שהאדם נשבע באופן סתמי שהוא לא יאכל. כאשר אדם נשבע שבועה שכזו, ההלכה היא זו שנוטלת את המושכות, ואומרת שאכילה חשובה שחייבים עליה אינה אלא בשיעור כזית, בעוד שאכילת פחות מכזית היא נכללת בשבועתו ועל כן אסורה מהתורה, אבל אין עליה חיוב, וזאת בדומה לאיסורי תורה רגילים. כפי שציינו, יש בכך חידוש, משום שלכאורה אם הדבר נכלל בשבועתו אזי קשה להבין כיצד פוטרים אותו ממלקות וקרבן, שהרי אדם יכול להישבע גם על פעולות שאינן מוכרות בעולם האיסורים ההלכתיים (ומסתבר שמטעם זה התקשה הר"ן לפרש כך את דברי הרמב"ם); אבל הרמב"ם כנראה הבין שישנו מדרג בתוך הדברים שנכללו בשבועתו, ומרמה מסוימת והלאה יש בכך הפרה מלאה של השבועה שגוררת חיובי מלקות וקרבן, ועד אותה רמה יש כאן איסור חצי שיעור בדומה לכל התורה כולה.

 

לענייננו, על פי ההבנה האחרונה שראינו בשיטת הרמב"ם, אם ננקוט בשיטת רש"י, שכאשר אדם נשבע שלא יאכל חצי זית נבילה ואז אכל נבילה שלמה, הוא יתחייב רק על איסור נבילה ולא על איסור שבועה; נוכל להפעיל מנגנון דומה גם בהקשר של שבועה, ולומר שאם אדם נשבע שלא לאכול כזית לחם, ואז חזר ונשבע שלא לאכול חצי זית לחם, ואז אכל כזית שלם, אזי הוא אינו חייב אלא אחת, על אכילת הכזית השלם, משום שהוא מושבע ועומד על אכילת הכזית על כל חלקיו בדומה לנבילות וטריפות. ואולם, אין בכך בכדי לשלול את יישובו של ר' שמואל לסוגיה בשבועות כז:. בסוגיה שם מדובר בשבועה של שיעור גדול שאינו ביטוי לשבועה סתמית "שלא אוכל", אלא לשבועה על שיעור מוגדר ביחס לכיכר: "שלא אוכלנה". בשבועה שכזו הרמב"ם כאמור מודה שאין כל איסור באכילה חלקית, ועל כן ניתן בהחלט לומר שהאוכל לא היה בגדר מושבע ועומד על אכילת חלקה מצד התקדמותו אל עבר אכילת כולה; והחילוק בא אפוא על מקומו בשלום גם לשיטת הרמב"ם.