דילוג לתוכן העיקרי
אגדות התלמוד -
שיעור 12

אגדת עני עשיר ורשע (ב)

הרב יונתן פיינטוך
01.01.2010

אגדות הש"ס

שיעור מספר 12

 

א. הקדמה

בשיעור שעבר קראנו את אגדת 'עני, עשיר ורשע', המצויה בפרק השלישי של מסכת יומא (ל"ה ע"ב). הנושא של אגדה זו הוא מחוייבתו של כל אדם להקדיש זמן ללימוד תורה, והעדר האפשרות לתרץ אי-הקדשת זמן ללימוד בטיעונים של טרדות כלכליות, בין מעוני בין מעושר. האגדה מכילה, כזכור, שלושה סיפורים - על הלל הזקן, ר' אלעזר בן חרסום ויוסף הצדיק - המדגימים את האפשרות להתגבר על מכשולים מסוגים שונים שניצבים בדרכו של האדם בעולם הזה, ועלולים להפריע לו בלימוד תורה ובעבודת ה'.

בחלקו השני של השיעור הצבענו על זיקות רבות ומשמעותיות הקושרות בין האגדה לבין הסוגיה שהיא מופיעה בה, העוסקת ב'בגדי הלבן' של הכהן הגדול ביום הכיפורים. חלק מהזיקות הן זיקות מילוליות (כגון השימוש בפועל 'להניח' שמשותף לאגדה ולדיון שקדם לו), וחלקן תוכניות (כגון הזיקות בין סיפור יוסף לדיון בבגדי הכהן - החלפת הבגדים מבוקר לערב, והבגדים כסמל חשוב בחייו של יוסף). בשיעור הנוכחי ננסה לעמוד על משמעותן של זיקות אלה.

ב. בין כוהנים לבין חכמים

הזיקות שהצבענו עליהן בין האגדה לבין סוגיית בגדי הכהן יוצרות מעין השוואה בין הכוהנים המתוארים בסוגיה, שפעלו בשלהי תקופת הבית השני, לבין החכמים, לומדי התורה, המתוארים באגדה. בייחוד בולטת ההשוואה בין דמותו של ר' אלעזר בן חרסום הכהן שמוצגת בברייתא הראשונה, לדמותו של ר' אלעזר בן חרסום ה'למדן', בברייתא השנייה. נראה שהשוואה זו מאדירה את החכמים ואת לימוד התורה: החכמים שבברייתא האגדית מתוארים כמי שאינם מחשיבים את הנאות העולם הזה, את הממון ואת הכבוד, ומוסרים את נפשם כשכל מאוויים בחיים הוא לימוד תורה. ואילו הברייתא המספרת על התנהלותו של ר' אלעזר בן חרסום ככהן מכילה לכל הפחות ביקורת מרומזת: בעבודתו ככהן הוא בוחר ללבוש בגד שהוא יקר מאד וגם שקוף ('שנראה כערום'), מעשה המעורר את התנגדותם של אחיו הכוהנים, שאינם מניחים לו לעבוד באופן כזה[1].

עצם הימצאותה של השוואה כזו במסכת יומא אינה מפתיעה, שכן במספר מקומות ברחבי המסכת, במקורות תנאיים ואמוראיים, ניתן למצוא ביקורת, לעיתים מרומזת ולעיתים גלויה, על התנהלות הכוהנים של שלהי תקופת בית שני. למעשה, כבר במשנה בפרק הראשון (משנה ה') אנו קוראים על החשדות כנגד הכהן הגדול, שמא לא יבצע את העבודה כהלכתה[2]. בגמרא באותו הפרק (ט' ע"א - י' ע"ב), במסגרת יחידה אגדית שעוסקת בין השאר בחורבנות בתי המקדש, מופיעה (ט' ע"א) ביקורת מפורשת על הכוהנים של שלהי בית שני:

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (משלי, י, כז) "יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה"? "יראת ה' תוסיף ימים" - זה מקדש ראשון, שעמד ארבע מאות ועשר שנים ולא שמשו בו אלא שמונה עשר כהנים גדולים; "ושנות רשעים תקצרנה" - זה מקדש שני, שעמד ארבע מאות ועשרים שנה, ושמשו בו יותר משלש מאות כהנים. צא מהם ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק, ושמונים ששמש יוחנן כהן גדול, עשר ששמש ישמעאל בן פאבי, ואמרי לה אחת עשרה ששמש רבי אלעזר בן חרסום - מכאן ואילך צא וחשוב: כל אחד ואחד לא הוציא שנתו.

גם בפרקנו, פרק ג', במשנה י"א, בתוספתא המקבילה (תוספתא, יומא, ב, ה-ח), וכן בבבלי ובירושלמי קיימת יחידה המתארת את ה'ממונים' שהיו במקדש (משפחות כהונה בסוף ימי הבית, שהיו להן תפקידים שונים והתמחויות שונות), שחלקם נדרשו לגנאי על שם שלא היו מוכנים להעביר הלאה את 'סודות המקצוע' שלהם, שנגעו לעבודות שונות במקדש. בבבלי (ל"ט ע"ב) מופיעה, בין השאר, הברייתא הבאה[3]:

תנו רבנן: ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר מערבי דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי. אמר לו: היכל היכל! מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב, וכבר נתנבא עליך זכריה בן עדוא (זכריה, פרק י"א, פסוק א') "פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך"....[4]

יחסם הביקורתי של החכמים לכוהנים נבע, במידה רבה, מהשתייכותם של כוהנים גדולים רבים לכת הצדוקים, השתייכות המתחילה בשלהי המאה השנייה לפנה"ס, עם הצטרפות כהני בית חשמונאי לצדוקים[5].

בדורות שלאחר החורבן נראה שהחכמים שאפו למלא את מקומם החסר של המקדש ועבודת הקרבנות על ידי תחליפים שונים, כגון התפילות[6] ולימוד התורה. דוגמה לכך ראינו בשיעור הקודם, בסיפור הכהן הגדול ושמעיה ואבטליון: מסיפור זה ומהסוגיה שלפניו עלה שהחכמים, בייחוד לאחר החורבן, בקשו להעמיד את התורה ולימודה כסוג של אלטרנטיבה לכוהנים ועבודתם, לנוכח הבעייתיות שבהתנהגותם של כהני שלהי הבית, ולנוכח היווצרותו של חלל דתי גדול בחיי העם בעקבות החורבן. המעבר החד שראינו מברכת המשלח, שמיועדת לכהן הגדול, למימרת רבה, המספרת על ברכה דומה שנאמרה בין החכמים, מדגישה מאד את האופן שבו החכמים ותלמודם מילאו את החלל שהותירו העדרם של הכוהנים ועבודתם. דברי ר' ברכיה שם ('ואמר רבי ברכיה: הרוצה לנסך יין על גבי המזבח - ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין') מציגים את התורה כתחליף לעבודת המקדש, ואת החכמים כתחליף למזבח. ואילו הקטע שלאחריו - הסיפור על שמעיה ואבטליון - מביע בחריפות את היחס בין תלמידי החכמים לבין הכוהנים בשלהי הבית.

חשוב מאד לציין שאין להסיק מהצעתם של תחליפים שונים לעבודת המקדש שמדובר בהצבת אלטרנטיבה קבועה ומוחלטת לדורות. שכן במקביל להצבת האלטרנטיבה הנ"ל מצויים כמובן כתופעה כללית בספרות חז"ל לדורותיה האבל על החורבן, והכמיהה להשבת המקדש והעבודה למקומם. על כך יעידו, בין השאר, העיסוק גם בדורות שלאחר החורבן על ידי תנאים ואמוראים במסכתות סדר קדשים, התפילות שתיקנו חז"ל, שמכילות את הכמיהה לבנין המקדש והשבת הכוהנים לעבודתם, וכן התבטאויות רבות של תנאים ואמוראים שמביעות תקווה זו. ברם, לפחות במצב שנוצר בעקבות ההתנהלות הבעייתית של כהני שלהי הבית, ובעקבות החורבן, מנסים החכמים להציב אלטרנטיבה רוחנית.

ג. בין "אלעזר בן חרסום הכהן" לבין "רבי אלעזר בן חרסום החכם"

ההנגדה בין דמויותיו השונות של ר' אלעזר בן חרסום

נראה שהאגדה שאנו דנים בה מכילה מסר דומה, אף אם עדין יותר. הראינו לעיל את הזיקות שבין סיפור ר' אלעזר בן חרסום באגדה לבין תיאור ר' אלעזר בן חרסום בברייתא בסוגיית הבגדים. נראה שהגמרא התכוונה ליצור השוואה על דרך הניגוד בין שתי ה'דמויות'. כלומר, האגדה מעמידה מול 'ר' אלעזר בן חרסום הכהן הגדול' את 'ר' אלעזר בן חרסום העוסק בתורה'; והעובדה שמדובר באותו אדם מבליטה את הניגוד בין הדמויות: שתי ההצגות השונות של ר' אלעזר בן חרסום מייצגות שני מודלים של התייחסות הדמות לממון הרב שבבעלותה[7].

דמותו של "ר' אלעזר בן חרסום הכהן"

"ר' אלעזר בן חרסום הכהן" בוחר ללבוש בגד יקר מאד בעבודתו על המזבח[8]. ערכו של הבגד שתי ריבוא, ואם נקרא מספר זה כשתי ריבוא מנה[9], כפי שמתבקש מהרצף עם התיאור של הערך הבסיסי (שמונה עשר מנה) וישמעאל בן פיאבי (מאה מנה), הרי שמדובר בסכום אסטרונומי[10]. לבישתו של בגד שערכו כה רב עשויה לשדר סוג של ראוותנות[11]. מהמשך התיאור בברייתא עולה כי אכן הייתה בעיה במעשהו של ר' אלעזר בן חרסום, שכן אחיו הכוהנים 'לא הניחוהו' (כלשון הברייתא בבבלי) להמשיך בעבודה ו'הורידוהו' מעל המזבח (כלשון התוספתא). ההסבר של הברייתא לתגובת הכוהנים הוא 'מפני שנראה כערום', כלומר, הבגד היה דק כל-כך עד שהיה שקוף או צמוד מדי. בגד כזה אינו רק בלתי מכובד לעבודת המקדש בשל העובדה שאיננו מכסה כיאות את הגוף (ובכך נמצא מנוגד לפחות לרוח הציוויים "ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערוותך עליו" [שמות, פרק כ', פסוק כ"ב] וכן "לכסות בשר ערוה" [שם, פרק כ"ח, פסוק מ"ב]); מידיעות היסטוריות על הטקסטיל באותה תקופה ניתן להסיק ששקיפותו של בגד כזה מהווה גם עדות על שוויו הכספי הגדול מאד[12], ואם כן ייתכן שמעשהו של ר' אלעזר בן חרסום, שזוכה לביקורתם של אחיו הכוהנים, מלבד היותו בלתי-מכובד [13], משדר גם סוג של התהדרות בעושרו הרב.

רגישותם של חז"ל למידת הגאווה בהקשר של בגדי הכהן הגדול מפורשת בקטע הבא בירושלמי, המנמק מדוע משמש הכהן הגדול ביום הכיפורים בבגדי לבן ולא בבגדי זהב:

...מפני מה אינו משמש בבגדי זהב? מפני הגאוה[14]. א"ר סימון על שם (משלי, פרק כ"ה, פסק ו') "אל תתהדר לפני מלך"...

(ירושלמי, יומא, פרק ז', הלכה א', דף ד' עמוד ב').

לאור דברים אלו מודגשת הבעייתיות שבהתהדרותו של "ר' אלעזר בן חרסום הכהן" ב'בגדי לבן' יקרים במיוחד, היות והיא מנוגדת לרוח שיצרה, לפי הדעות הנ"ל בירושלמי, את ההלכה המיוחדת של עבודה בבגדי לבן דווקא ביום הקדוש. חשוב לציין כי המשנה עצמה מתירה לכהן 'להוסיף משלו' על ערכם של בגדי לבן הבסיסיים, וייתכן שכוהנים הוסיפו משלהם לשם שמיים, והיה בכך הידור מצווה (כך נראה בתיאור הראשון לגבי ישמעאל בן פאבי); ברם, נראה שבעניין זה קיים גבול (שקשה להגדירו בדיוק, וייתכן שהוא דק ועדין) בין תוספת ראויה לבין תוספת שמשדרת ראוותנות ומנוגדת לרוח שאמור לסמל השימוש בבגדי לבן במקום בבגדי זהב. מכל מקום, אף שהביקורת בברייתא על כהן מסויים זה היא אולי עדינה ומרומזת, נראה שהיא מצטרפת למה שהוזכר לעיל על יחסם של חכמים לכהני שלהי הבית השני.

דמותו של "ר' אלעזר בן חרסום החכם"

דמותו של "רבי אלעזר בן חרסום החכם", כפי שהיא מופיעה בברייתא האגדית, מייצגת את הקוטב השני. ר' אלעזר בן חרסום המתואר שם, שאביו הוריש לו עושר מופלג, אינו מתעניין בנכסיו כלל, ובוודאי שאינו עסוק בהצגת עושרו לעין כל; הוא חי בבריחה מתמדת מאור הזרקורים, ומגן בחירוף נפש על אלמוניותו. האנונימיות יקרה לו עד מאד, היות והיא מהווה הסיכוי היחיד שלו להמשיך ולעסוק בתורה. ברגע שיחזור להיות "ר' אלעזר בן חרסום העשיר" תינטל ממנו חירותו לעסוק בתורה. ר' אלעזר בן חרסום זה, שמוותר על כל עושרו ומעמדו, ואף מוכן לספוג השפלה קשה מידי עבדיו בכדי להתמסר ללימוד תורה, משמש כניגוד לדמות הכהן שעומד על המזבח, 'במרכז הבמה', ומפגין לעין כל את עושרו המופלג. אין אנו יודעים מספיק על חייו של ר' אלעזר בן חרסום, ועל התקופה בחייו שאליו מתייחס כל אחד מהתיאורים; אך קריאת הברייתות שבסוגייתנו ברצף נראית כמציגה בפנינו תהליך של תיקון שמבצע כהן זה, כאשר הוא בורח מעשרו וממעמדו המכובד ועוסק בתורה.

 

הזיקות בין סוגיית הבגדים לבין סיפור יוסף

הזיקות בין סוגיית הבגדים לבין סיפור יוסף מתבארות בדרך דומה. גם יוסף עובר בחייו תהליך דומה של תיקון: יוסף הצעיר מקבל את כתונת הפסים מאביו, בדומה לר' אלעזר בן חרסום שמקבל כתונת יקרה מאמו; כמו כן, יוסף לובש את הכותנת[15] על אף ניקור העיניים והקנאה שהיא גורמת לאחיו, שבהמשך מורידים ממנו בכח את הכותנת, בדומה לכוהנים ש'לא הניחו' לר' אלעזר בן חרסום לשמש עם הכתונת השקופה. ברם, בהמשך דרכו, במפגש עם אשת פוטיפר, הוא עומד ביצרו, ובאופן סמלי הוא מוותר הפעם מרצונו על בגדו, כאמצעי להימלט מן החטא. יתכן שבכך מוצג שוב תיקון לכהן שלובש בגדים מהודרים מאד.

ברם, יתכן שבסיפור יוסף רמוזה גם ביקורת חריפה יותר. כבר הצבענו לעיל על ההקבלה בין התיאור של אשת פוטיפר: 'בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית...' למשנה. בנקודה זו, החיבור בין הסוגיה לבין הסיפור רומז כי החלפת 'בגדי לבן' של הכהן באמצע היום, שיכולה להיות לכבוד למקדש ולעבודת היום, עלולה, כאשר מדובר בכהן שמרוכז ביופיו והדרו ומכבד בהם את עצמו, להיות מקבילה להחלפת בגדים שנעשית לצורך חטא. ברקע העניין כאן מהדהד משפט שמופיע לקראת סוף הפרק, לגבי אותם ממונים שלא גילו את 'סודות המקצוע' שלהם: 'אבותיך לפי שנתכוונו לרבות כבודם ולמעט כבוד שמים...'.

הקשר בין הסיפור על הלל לבין הכהן הגדול

אפשר שהעמדת החכמים כמודל לעומת הכוהנים רמוזה גם בסיפור על הלל הזקן. בסיפור נאמר שכשהלל נמצא על הגג מצאו עליו 'רום שלוש אמות שלג'. הביטוי 'רום X אמות' אינו שכיח בחז"ל. כל מופעיו מלבד מקור אחד, הם 'רום שלוש אמות', ובכל המקומות שמופיע בהם 'רום שלוש אמות' מלבד אחד, מדובר בשיעורו של מקווה טהרה, שבו יכול אדם להכניס את כל גופו. תיאור כזה של מקווה טהרה מובא בפרקנו, בהקשר של טבילת הכהן הגדול בעבודת היום (לא ע"א):

ותניא: "ורחץ בשרו במים" - במי מקוה; "כל בשרו" - מים שכל גופו עולה בהן. וכמה הן - אמה על אמה ברום שלש אמות; ושיערו חכמים מי מקוה ארבעים סאה.

יתר על כן: המקווה שבו היה טובל הכהן הגדול את מרבית טבילותיו ביום הכיפורים, כפי שמתואר קודם לכן במסכת[16], היה על גג לשכת הפרוה; ואילו השלג שנערם ברום שלוש אמות על הלל היה על גג בית המדרש. על כן, השלג ב'רום שלש אמות' שמצאו על הלל בהיותו על הגג בסיפור מזכיר את 'רום שלש אמות' האחר שבפרקנו. מתקבל כאן דימוי כאילו הלל, בכניסתו לבית המדרש עובר 'טבילה' המזכירה את טבילות הכהן ביום הכיפורים[17].

 

ד. קריאת אגדת 'עני, עשיר ורשע' בסוגיה

לאור דברינו הנ"ל נראית הבאתה של האגדה במיקומה הנוכחי במסכת כמשקפת את המסר שהזכרנו לעיל, בדבר הבעייתיות שבהתנהלות הכוהנים בשלהי הבית השני. באופן רמוז קיימת בסוגיה זו התייחסות לבעיית היחס של הכוהנים לבגדיהם, ואולי למעמדם הכלכלי באופן כללי. האגדה מציבה אלטרנטיבה להתנהלות בעייתית של חלק מכוהני שלהי תקופת הבית. קריאתה של האגדה בהקשר סוגיית בגדי הכוהנים מוסיפה לאגדה זווית ראיה חדשה, שלא הייתה קיימת באגדה כשהיא עומדת בפני עצמה, במנותק מהקשרה. דמויותיהם של הלל הזקן ו'ר' אלעזר בן חרסום הלמדן', שבהקשרה המקורי של האגדה משמשות להוכיח עניים ועשירים שלא הקדישו מזמנם ללימוד תורה, מוצגות בהקשר הנוכחי מול כהני סוף הבית. הלל, שאיננו עשיר ככוהנים הנ"ל, מתמסר ללימוד תורה; ור' אלעזר בן חרסום ב'תיקון' שלו בורח מעשרו, ומקדיש את חייו ללימוד תורה.

כפי שהראינו בשיעור שעבר, הנושא של הסיפור על יוסף בברייתא האגדית (התמודדות עם 'יצרא דעריות') שונה מהנושא של שני הסיפורים האחרים באגדה (עיסוק בתורה בתנאי חיים שמקשים על כך). ברם, הזיקות אותן חשפנו בין סיפור יוסף לבין הדיון שקדם לו בפרק מצביעות על כך שהימצאותו של הסיפור הנ"ל באגדת 'עני, עשיר ורשע' שמובאת בסוגיה, משרת באופן חשוב את המסר של האגדה בסוגיה. הזיקות בין סיפור יוסף לבין הדיון ההלכתי-אגדי בבגדי הכוהנים מחדדות את מה שנראה כביקורתם של חז"ל על יחסם של כוהנים לבגדיהם. ניתן להציע, אף שכאמור לעיל לא ניתן לקבוע זאת בוודאות, שבמסגרת רצונה של הסוגיה להביע את הביקורת בעניין הבגדים, קיומו של סיפור יוסף באגדה היווה מניע נוסף וחשוב לשיבוץ האגדה הספציפית הזו בפרק, כדי להביע את המסר הנ"ל.

לסיכום, נראה שהסוגיה הביאה את אגדת 'עני, עשיר ורשע' כדי להביע מסר רעיוני שנוגע לדיון ההלכתי שמופיע בה לגבי ערכם של בגדי הכהן הגדול ביום הכיפורים. יש להדגיש שהמסר אינו משנה את ההלכה: המשנה עדיין מאפשרת לכהן גדול להוסיף משלו על ערכם המינימלי של בגדי הלבן, ואם הדבר נעשה במידה סבירה ולשם שמים יכול להיות בכך הידור מצווה נאה ומתאים. ברם, נראה שהגמרא קוראת לזהירות ורגישות בעת יישומו של היתר זה, בשל החשש לראווה וגאווה, שבעייתיים במיוחד בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים (כפי שהודגש בירושלמי לעיל). נראה שהסוגיה סוברת שאופן היישום של היתר זה על ידי ר' אלעזר בן חרסום בתיאור בברייתא חורג מהאופן החיובי של יישום זה, ועל כן מובא, בין השאר, תיאור קטבי, הפוך, של ר' אלעזר בן חרסום.

כפי שכתבנו בפתיחת הדיון באגדת 'עני עשיר ורשע', זוהי אגדה עשירה בסיפורים ובפרטים, ולא עמדנו כאן במסגרת מצומצמת זו על כולם. ברם, ניסינו בדברינו לפתוח צוהר להבנת הבאתה של אגדה זו במיקומה הנוכחי במסכת יומא, ולמסר הרעיוני שעולה מקריאתה של הסוגיה כולה, על ההלכה והאגדה שבה, כרצף אחד.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון וליונתן פיינטוך, שנת תש"ע

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: office@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 

 

 

[1]   על הברייתא זו ראו ביתר הרחבה בהמשך.

[2]   ראו בעניין זה מאמרו של מ' פרי, 'מקבילים נפגשים - הארות על עיצובן הספרותי של משניות יומא', נטועים יג (תשס"ה), עמ' 36-38.

[3]   והשוו בבלי, ראש השנה לא ע"ב; ירושלמי, יומא, פרק ו', הלכה ג' (דף מ"ג עמוד ג').

[4]   התיאור בברייתא זו מובא כניגוד למצב ששרר בימיו של הכהן הגדול שמעון הצדיק, בראשית ימי הבית השני, ועל כן קשור להתנהלות הכוהנים.

[5]   ראו בעניין זה ברכות כ"ט ע"א, לגבי יוחנן כהן גדול, וכן הסיפור על הכהן הגדול הצדוקי בבבלי יומא י"ט ע"ב. ליתר הרחבה בעניין זה ראו מ"ד הר, 'הרצף שבשלשלת מסירתה של התורה', ציון מד (תשל"ט) עמ' 49-50. הר טוען שם גם שמימי הורדוס חלה הסתאבות של הכהונה הגדולה, וזו גררה ביקורת חריפה של החכמים כלפי הכוהנים.

[6]   כפי שמופיע למשל בפרק הרביעי במסכת ברכות (כו., כו:, ועוד), ואכמ"ל.

[7]   א. יש לציין שבסיפור על "ר' אלעזר בן חרסום הלמדן" כלל לא מוזכרת עובדת היותו כהן, נקודה המוסיפה לרושם של הקיטוב בין הדמויות.

ב. במקורות מקבילים אחרים מצויה עדות על העושר הנ"ל של ר' אלעזר בן חרסום:

עשרת אלפים עיירות היו בהר המלך ולרבי אלעזר בן חרסום אלף מכולם וכנגדן אלף ספינות בים וכולהם חרבו.

(ירושלמי, תענית, פרק ד', הלכה ה', דף ס"ט עמוד א'; איכה רבה, ב', ק' [מהדורת בובר עמוד נג]).

[8]   אמנם לפי התוספתא אמו יצרה את הבגד, אך האחריות על הבחירה ללבשו בזמן העבודה מוטלת עליו.

[9]   כפי שמפרש רש"י על אתר (ד"ה 'משתי ריבוא').

[10] השוו לערכי הבגדים במשנה במסכת כתובות, פרק ה', משנה ח'.

[11] אמנם בברייתא שהבאנו לעיל על שנות הכוהנים הגדולים עולה, לפי אחת הלישנות, שר' אלעזר בן חרסום היה מהכוהנים הכשרים. עם זאת, עולה מהברייתא על בגדיו ביקורת עליו, לפחות באופן נקודתי, כפי שמשתמע מתגובתם החריפה (שנראית גם חריגה ביחס לכהן גדול) של אחיו הכוהנים כלפיו - להורידו מעל המזבח.

[12] באותה תקופה הגיעה תעשיית הטקסטיל במצרים להישגים מרשימים ביכולת לייצר בדים דקים ביותר. תודתי נתונה לר' נחום בן-יהודה, שעוסק בחקר הטקסטיל בתקופת התלמוד, שחלק אתי את ידיעותיו בנושא זה.

[13] נציין גם כי בירושלמי נוסף משפט על הברייתא, לאחר שהורידוהו הכוהנים מהמזבח:

מה עשה, מילא אותה מים וסבב את המזבח שבע פעמים.

משפט זה, על פי פירושו של 'פני משה' על אתר, משמעו שרבי אליעזר בן חרסום ניסה להוכיח באמצעות 'תצוגה' זו שהבגד אינו מחורר, אלא אטום, ואטימותו מוכחת מכך שאינו מאבד מהמים הספוגים בו אף לאחר שבעה סיבובים סביב המזבח. ייתכן שהוא ניסה להוכיח שאין במעשהו כוונה של חוסר צניעות.

[14] בהמשך הירושלמי מופיע גם הנימוק הנוסף, שמופיע גם בבבלי, ראש השנה כו ע"א: 'אין קטיגור נעשה סניגור'.

[15] בעניין התהדרותו של יוסף ביופיו ראו גם בראשית רבה, פ"ז, ג:

"ותשא אשת אדוניו" (בראשית, פרק ל"ט, פסוק ז')... ר' מאיר ור' יהודה ור' שמעון, "ותשא אשת אדוניו את עיניה", מה כתיב למעלה מן הענין "ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה" (שם, פסוק ו'), (משל) לגבור שהיה עומד בשוק וממשמש בעיניו ומתקן בשערו ומתלה בעקיבו אמר לי נאה, לי יאי, נאה גבור, אמרו ליה אי את גבור אי את יאי הא דובא קמך קום קפחינה.

 

[16] ראו משנה, יומא ג, ג, וכן בבלי, יומא י"ט ע"א (וגם משנה, מסכת מידות, פרק ה', משנה ג'):

לשכת הפרוה ששם היו מולחין עורות קדשים, ועל גגה היתה בית טבילה לכהן גדול ביום הכפורים.

[17] ייתכן שסיפור הלל מכיל רמזים נוספים לפרק:

א. בסיפור על הלל אומר שמעיה לאבטליון: '...בכל יום הבית מאיר והיום אפל', שכן גופו של הלל כיסה את פתח הארובה, ובית המדרש נותר חשוך גם כשעלה השחר ולא ניכר שהאיר היום. מצב מלאכותי זה שנוצר בבית המדרש מזכיר את הדיון שבו פותח הפרק, לגבי ההבחנה בין סוף הלילה לתחילת היום. המשנה הראשונה מתארת טעות שנוצרה פעם, בעקבות מאור הלבנה. הגמרא שם מסבירה את חוסר היכולת להבחין בין מאור הלבנה למאור החמה בכך שהיה 'יום המעונן'. בהתאם לכך, בתחילת הסיפור על הלל נמצא גם המשפט 'שמא יום המעונן הוא?'

ב. ייתכן שיש בסיפור הלל רמיזה דקה גם לדיון שמתקיים בבבלי בסוגיה הסמוכה לסוגיה הזו מלפניה. הגמרא דנה בדרכים לחמם את מי המקווה עבור כהן גדול זקן או איסטניס, ובבעייתיות ההלכתית הכרוכה בכך מצד איסורי מלאכה ביום הכיפורים. בסיפור הלל, אנשי בית המדרש רוחצים את הלל ומחממים אותו תוך כדי חילול שבת. הסיפור מסתיים במשפט 'אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת'. ייתכן שמודגש כאן 'זה', לעומת כוהנים גדולים מסויימים, שהיו פחות ראויים לחימום ביום הכיפורים.

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)