משל אשת הסוחר וסיפור ר' חייא בר אשי ואשתו | 3

הסיפור החז"לי ומשל הבעש"ט

בשני השיעורים הקודמים קראנו את משל אשת הסוחר של הבעש"ט ואת סיפור ר' חייא בר אשי ואשתו מהגמרא במסכת קידושין, בסוגיית ייחוד. בשיעור הזה אני רוצה לדבר על נקודות הקשר בין הסיפורים, וגם להתרחב אל סיפור נוסף מהסוגיה שם ומקורות נוספים בחסידות. מומלץ, לפני שקוראים את הסיפור הזה, לעבור שוב ברפרוף על שני הסיפורים – של חז"ל ושל הבעש"ט.

אם נחזור עם הקריאה שקראנו את הסיפור על אשתו של ר' חייא בר אשי אל משל הבעש"ט – יבלוט שוב לעינינו חלק ג, שבו האיש לוקח את אשתו בספינה, כשהוא מחופש למלח, וכך מנסה את נאמנותה:

וסיבב הדבר עד ששלחה מעל פניו בספינה על הים בלי מנהיג, רק הבעל כסות ולשון שינה, כאילו הוא מלח א' ממנהיגי ספינה לבדו, והלכה בספינה כמה ימים בלי מאכל ומשתה, והתחננה מזה המלח שייתן לה מעט אוכל להשיב נפשה, ואמר אם תנשק אותי אזי אתן לך וכך עשתה בהכרח, ואח"כ תבעה לתשמיש וכו'.

נקודת הדמיון העיקרית של משל הבעש"ט לסיפור ר' חייא בר אשי היא ההתחפשות של אחד מבני הזוג שלאחריה מגיע חיבור אינטימי בין הצדדים, כאשר אחד הצדדים אינו מודע לזהות של השני. בשני הסיפורים אפשר לקרוא את הסיטואציה של התחפושת כבחינה לנאמנות של הצד השני. אבל אני רוצה לקרוא אחרת, בשניהם, ולראות בתחפושת כלי שמאפשר עוררות מחדש של האהבה והתשוקה במצב של ריחוק וניכור. הקריאה הזו, כפי שכתבתי בשיעור שעבר, עולה בסיפור החז"לי מתוך החיבור עם סיפור יהודה ותמר, שבו אני קורא את תמר כפועלת בתחפושת מתוך כמיהה לחיבור, לא מתוך רצון לנקמנות. אם כן, אפשר אולי לראות גם בתמונה בספינה בסיפור אשת הסוחר לא רק בחינה של נאמנות האשה, אלא הזדמנות לקרבה, אף שבתחפושת. אולי האנרגיה העיקרית איננה חוסר האמון, אלא התשוקה והרצון בחיבור וייחוד שאכן מתגשמים. יותר מכך, אולי מה שמוצג בסיפור כחוסר האמון הוא עצמו סוג של תחפושת שמסתירה תחתיה רגש עמוק יותר, של כמיהה לחיבור. המשותף לשני הסיפורים הוא אם כן התחפושת כמאפשרת חיבור במצב של נתק. יש כנראה משהו בתחפושת שמאפשר משהו חדש, השינוי החיצוני משפיע על הפנים, יכול להתניע יציאה מתקיעות.

אמנם יש גם הבדל בין הסיפורים. בסיפור החז"לי האשה היא המפתה, באמצעות התחפושת, וההתחפשות שלה פועלת על הצד השני, המפותה, האיש שאיבד את תשוקתו הרגילה אליה וצריך לעורר אותה מחדש. בעצם היא מאפשרת לאיש מבט חדש על אותה אשה, אשתו. ואילו בסיפור אשת הסוחר, נראה לי שהתחפושת מסייעת דווקא לצד המפתה והמתחפש, שהוא האיש, לדלג על הניכור וחוסר האמון שנוצר אצלו, לפעול מתוך עמדה אחרת, לפתות את אשתו וליצור חיבור עימה.

הרעיון שמביע הבעש"ט בסיפור על אשת הסוחר מועצם גם מעצם הבחירה לספר סיפור כזה. הסיפור הזה הוא עיבוד של סיפור עממי נכרי, שיש בו לא מעט צדדים שנראים נמוכים, לא בהכרח ראויים להיות סיפור של תורה. אלא שהמדיום הוא המסר. גם את הסיפור הנמוך הזה, שביסודו עומדת לא מעט יצריות מינית, הבעש"ט מעלה על ידי הפיכתו לסיפור שמביא מסר רוחני דתי. באופן הזה הוא מברר, בהתאם לתפיסתו התיאולוגית הבסיסית את העולם והא-לוהות, שיש ניצוצות א-לוהיים שעטופים בקליפות ותחפושות רבות.

השילוב של שלושת הסיפורים – הסיפור בתורה של יהודה ותמר, הסיפור בגמרא של ר' חייא בר אשי ואשתו, והסיפור של הבעש"ט על הסוחר ואשתו, יוצר יחד תמונה עזה ועמוקה של העולם. כשאנו קוראים כעת את הסיפור של הבעש"ט אנו מבינים שבעולם הזה האלוקות נוכחת בתחפושת, שגם מסתירה וגם מגלה. היא גם מרחיקה, מפני שהיא גורמת לאלוקות להיות נסתרת. אבל ההסתתרות משמשת כאמצעי שגורם ליהודי להתאמץ, למצות את הפוטנציאל שלו, לעמוד בנסיונות ולהראות את נאמנותו באמצעות גילוי כוחותיו הפנימיים שבעיתות שלווה אולי אינם מוכרים וגלויים לו־עצמו, כמו שקרה לאשת הסוחר. ההסתרה אף עשויה ליצור הזדמנות שבה מתגלה דווקא הרצון הא-לוהי למפגש עז עם האדם, ודווקא בגלות ובמקומות לא צפויים. 

בסופו של הסיפור אכן מגיע התיקון שבו יש חיבור:

וחזרה לביתה ומצאה לבעלה, והתרעמה עליו מה שעשה לה, ושילחה מביתה בספינה עם מלח אחד מכוער והוצרכה לנשקו ושאר דבר מכוער עבור גודל צער אכילה וכו'. והבעל שמח בלבו על גודל תרעומותה וצניעותה, וחקר הבעל וימצא הדבר ששקר ענה בה העכו"ם שגנב טבעתה, ונתברר הדבר, ואז עשה בו שפטים וכו'.

מעניין שאם נתבונן בהקשר הרחב של הסוגיה במסכת קידושין, שבה מופיע הסיפור על ר' חייא בר אשי, נוכל לגלות עוד סיפור שיש לו מן המשותף עם סיפור 'אשת הסוחר' של הבעש"ט. בסיפור ר' חייא בר אשי השטן לא מופיע בשמו כדמות. אבל בסיפורים שקדמו לו הוא בהחלט מופיע, בתפקיד דומה מאד לזה שהוא ממלא במשל הבעש"ט. הוא מצליח, בתחפושת, להכשיל את גדולי החכמים. בסיפור עם פלימו, למשל, הנושא איננו אפילו מיניות, אלא יחסים אנושיים, היכולת להתגבר על הרגשת הדחייה מאדם שחזותו והתנהגותו מעוררים הרגשה כזו (קידושין פא ע"א–ע"ב):

פלימו הוה רגיל למימר כל יומא גירא בעיניה דשטן

יומא חד מעלי יומא דכיפורי הוה אידמי ליה כעניא

אתא קרא אבבא אפיקו ליה ריפתא

אמר ליה יומא כי האידנא כולי עלמא גואי ואנא אבראי

עייליה וקריבו ליה ריפתא

אמר ליה יומא כי האידנא כולי עלמא אתכא ואנא לחודאי

אתיוהו אותבוהו אתכא הוה

יתיב מלא נפשיה שיחנא וכיבי עליה והוה קעביד ביה מילי דמאיס

א"ל תיב שפיר

אמר ליה הבו לי כסא

יהבו ליה כסא אכמר שדא ביה כיחו

נחרו ביה שקא ומית

שמעו דהוו קאמרי פלימו קטל גברא פלימו קטל גברא

ערק וטשא נפשיה בבית הכסא

אזיל בתריה נפל קמיה

כי דחזייה דהוה מצטער גלי ליה נפשיה

אמר ליה מאי טעמא אמרת הכי

ואלא היכי אימא

אמר ליה לימא מר רחמנא נגער ביה בשטן

[תרגום:

פלימו היה רגיל לומר בכל יום: "חץ בעיני השטן".

יום אחד, ערב יום הכיפורים היה, (השטן) נדמה לו כעני וקרא על הפתח.

הוציאו לו פת.

אמר לו: "ביום כגון זה – הכל מבפנים ואני מבחוץ?".

הכניסוהו והביאו לפניו פת.

אמר לו: "ביום כגון זה – הכל אצל השולחן ואני לעצמי?".

הביאוהו והושיבוהו אצל השולחן.

היה יושב ומעלה על גופו שחין ואבעבועות ועושה דברים מאוסים.

אמר לו: שב יפה.

אמר להם: תנו לי כוס (יין).

נתנו לו כוס. נתחמם והתחיל זורק לתוכו כיחו וניעו.

גערו בו, עשה עצמו כמת.

שמעו שהיו אומרים: "פלימו הרג נפש, פלימו הרג נפש"!

ברח פלימו והחביא את עצמו בבית הכסא.

הלך השטן אחריו. נפל לפניו.

כשראה השטן שהוא מצטער, גילה לו את עצמו

אמר לו: מפני מה אתה רגיל לומר כך?

אלא היאך אומר?

אמר לו: תאמר: "ה' יגער בו בשטן".]

מעניין להתבונן על דבריו האחרונים של השטן בסיפור, כשהוא מלמד את פלימו לא להתגרות בו ישירות, משום שלא יצליח לגבור עליו. השטן אומר שכדי לגבור עליו על האדם לפנות אל הקב"ה – מפני שהשטן הוא בסופו של דבר שליחו ומייצג אותו. אם נקרא את הסיפורים האלה דרך השפה של הבעש"ט, נוכל לראות גם כאן בעומק העניין את השטן/היצר כסוג של תחפושת. גם הרוע או הסכנה שבשטן אינם אלא ייצוג של הקב"ה בתחפושת כשהוא מנסה ללמד את האדם משהו.

 

הרעיון הזה, שה' מסתתר גם בתוך היצר הרע וגם במקומות הנמוכים בעולם, מקבל ניסוח מעניין במשל שמספר תלמידו של הבעש"ט, ר' יוסף יצחק מפולנאה (תולדות יעקב יוסף, ויקהל):

משל למלך א' שמושל בכיפה, ושלח א' מעבדיו שינסה המדינות כאלו הוא עבד מורד באדונו. וקצת מדינות עשו מלחמה עמו ושלטו עליו, וקצת מדינות השלימו [עמו], ובמדינה אחת היו חכמים והרגישו שזהו רצון המלך עושה

והנמשל מובן, שיש בני אדם שעושין מלחמה עם היצה"ר [היצר הרע], שעושה עצמו כאילו הוא עבד מורד באדונו, שמפתה בני אדם שלא יעשו רצון הבורא <ית' שהוא> מלך העולם, ועומדין כנגדו עד ששלטו ביצרם ע"י גודל המלחמה וסיגופים גדולים.

ויש בני אדם שהרגישו שהוא עושה רצון הבורא...

במשל הזה מוצגות דרכים שונות להתייחס ליצר. ר' חייא בר אשי כנראה היה מתייחס אליו כמו אותן מדינות שבחרו בגישת המלחמה, מתוך הבנה שכל מה שהוא מבטא הוא מרידה במלך, ואפיק הפעולה היחיד הוא להיאבק בו. ה'תולדות' כאן מציע גישה אחרת – שהיא פחות במישור הפרקטי – הוא לא אומר להיכנע ליצר הרע ולתת לו לשלוט, ויותר במישור התודעתי – בהבנה שגם היצר הזה הוא שליחו של ה', ויש לו תפקיד. בראש ובראשונה הם קורעים את המסכה מפניו, וקריעה זו עצמה מוציאה את העוקץ. יש משהו בחרדה התמידית של פלימו מפני היצר, שמוצגת באקספוזיציה, והפיכת המפגש איתו למאבק מתמיד, שאכן גורם לו להופיע באופן מכוער. לפי המשל אחד הנזקים הגדולים שהיצר עושה בעולם הוא על ידי הרמיה – שהוא מייצר תחושה של מרד בה', של נפרדות של הדברים שהוא דומיננטי בהם מה'. אם אדם משתמש ביצר באופן חיובי, כמו שרצתה אשתו של ר' חייא בר אשי, בהחייאת היחסים ביניהם בעזרת היצר, הוא מוציא את העוקץ מהיותו רע ונפרד מה'.

לפי ההתבוננות הזו, בסיפור של פלימו קורה דבר מעניין עוד יותר. מופיעה בו תחפושת בתוך תחפושת. השטן, כאמור, הוא סוג של תחפושת לכוח שהוא בעצם א-לוהי. והוא עצמו (השטן) מחופש בסיפור זה לאותו אורח שהופעתו והתנהגותו מעוררים דחייה. הניסיון שפלימו מועמד בו קשה מאד. עמידה טובה של פלימו בניסיון הייתה מתבטאת ביצירת קירבה בינו לאורח גס הרוח, וממילא בחשיפה של העובדה שגם בתוכו א-לוהים מסתתר. כפי שהתחפושת של האיש כפולה, כך החיבור אליו היה יכול להיות חשיפה כפולה של הא-לוהות.

אבל ההשוואה לסיפור של פלימו עמוקה עוד יותר. העיתוי של הנסיון של פלימו, בערב יום הכיפורים, מזכיר את משל הבעש"ט, עם הנמשל שמופיע אחריו ב'תולדות' שפרש את המשל בהקשר של שעירי יום הכיפורים. יום הכיפורים הוא הזמן בשנה שהוא הזדמנות גדולה לחיבור, בין ה' לישראל. אלא שכמו כל חיבור עמוק, גם חיבור זה דורש את חשיפת המסכות, גם במקומות הנסתרים והקשים ביותר.

 

תמיהה גדולה עלתה במהלך הדורות על כך שדווקא ביום הכיפורים יש את העבודה החריגה והמוזרה של השעיר לעזאזל. בתורה הדברים נשארים סתומים, במידה רבה. פשר מסוים מתקבל בפרשנות הידועה של הרמב"ן:

והנה התורה אסרה לגמרי קבלת אלהותם וכל עבודה להם, אבל צוה הקב"ה ביום הכפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החרבן, והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו ומאצילות כחו יבא חורב ושממון כי הוא העילה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות והפירוד והחרבן... וחלקו מן האומות הוא עשו שהוא עם היורש החרב והמלחמות, ומן הבהמות השעירים והעזים, ובחלקו עוד השדים הנקראים מזיקין בלשון רבותינו, ובלשון הכתוב (ויקרא יז, ז) 'שעירים', כי כן יקרא הוא ואומתו שעיר. ואין הכונה בשעיר המשתלח שיהיה קרבן מאתנו אליו חלילה, אבל שתהיה כונתנו לעשות רצון בוראנו שצונו כך:

והמשל בזה, כמי שעשה סעודה לאדון וצוה האדון את האיש העושה הסעודה תן מנה אחת לעבדי פלוני, שאין העושה הסעודה נותן כלום לעבד ההוא ולא לכבודו יעשה עמו, רק הכל נתן לאדון והאדון נותן פרס לעבדו, ושמר זה מצותו ועשה לכבוד האדון כל אשר צוהו. (רמב"ן על ויקרא טז, ח)

בעבודת השעיר לעזאזל נותנים דווקא ביום כיפור מקום לשטן, או ליצר הרע, כמשהו שגם אותו ברא ה', "יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע", בעולם ובאדם. זו הכרה בקיומו על מנת לשחרר אותו, או להוציא את העוקץ מפעולתו בעולם. כמו שבשיח עם פלימו – השטן בעיקר דורש ממנו להכיר בקיומו ובכוחו, ולבקש מה' שיסייע איתו. כך ביום כיפור, לא מתעלמים מקיומו של הרע, אלא מקבלים את הקיום הזה כחלק מהעולם, מעמידים אותו לפני ה', ואז, בשליחים של ה', שולחים אותו מחוץ למקום בני אדם.

 

ניסוח קצת אחר ומעניין להכרה הזו בקיומו של היצר כחלק אינטגרלי מהמציאות, שאף צריך להתחשב בה ולא להדחיק אותה ולהתעלם ממנה, אנחנו מוצאים אצל הבעש"ט (כתר שם טוב קמ"א):

מהבעש"ט, פי' 'חישבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדתיך' – והעניין, כי 'אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא', רוצה לומר: שיהיה בטוב ההוא אשר יעשה מבלי שום פניה וחטא – זה אי אפשר; וביאר כי כשיעשה טוב בלי שום דבר רע – מתגרה בו יצר הרע; מה שאין כן כשרואה היצר הרע שיש בו (במעשה הטוב) חלק יצר הרע – מניחו והולך לו; ואז נגמר הדבר, ויעשה לשמה אחר כך... וזה שכתוב 'חשבתי דרכי' – רצה לומר: בכל דבר מצוה או קדושה בתחילה 'חשבתי דרכי' – להנאת הגשמי, ואחר כך – ואשיבה ידי אל עדתיך', רצה לומר: 'רגלי', הרגל שהורגל אצלי שלא לשמה, אז עשיתי לשמה ('אל עדתיך'). וזהו שכתוב 'חצות לילה אקום', רצה לומר: לתועלתי הגשמי, כי מיד שיתעורר משנתו לשם שמים – אי אפשר; אלא חצות לילה אקום לצרכי, ואז בדבר הטבע יכול לגבור על הטבע, שינת חצות.

מדהימה הקריאה הרדיקלית שהבעש"ט קורא את הפסוק המוכר כל כך "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" – לא כמו הקריאה הרגילה, שאדם שעושה הרבה טוב לפעמים גם עושה רע; אלא שגם הטוב שאדם עושה הוא תערובת, כי כך הם בני אדם, וכך העולם – תערובת של טוב ורע, של רצון טוב ואינטרסים. וממילא, אומר הבעש"ט, הדרך להתקדם אינה להתכחש לרע ולהתעלם ממנו, מפני שהוא רק יקבל מזה כוח וידרוש את שלו. אם נרצה, זו תובנה פסיכולוגית מוקדמת של ניסיון להדחיק דחף כלשהו שמסתיים בבומרנג. לכן, אומר הבעש"ט, כשאנחנו באים להתאמץ על משהו, לעשות טוב, אנחנו יכולים ואף צריכים, במודע, גם לתת לחלק הנמוך יותר שלנו את חלקו. זה ירגיע את המקום הזה בנפש וכך נהיה פנויים יותר לעשייה טובה.

המחשבה הזו כמובן מזכירה את הסברו של הרמב"ן שהבאתי לעיל לעבודת השעירים ביום הכיפורים. היא מעבירה את הדברים מהמישור המטאפיזי למישור הנפשי, ואולי כך אפשר גם להבין את עבודת השעירים. אולי זה חלק ממה שאומר הסיפור של פלימו, שבערב יום הכיפורים מופגש עם השטן, נאלץ להכיר גם בחלקים הקשים בתוכו, וגם בכך שהשטן הוא שליחו של ה'.

 

אני שב עם כל המחשבות האלה למשל אשת הסוחר, ויכול להציע שלגוי, שבנמשל הוא השטן, יש תפקיד. בחלק הראשון של הסיפור האיש אמנם מעריך מאד את אשתו, ומשבח אותה, אך הוא גם רחוק ממנה. אין לו מגע ותשוקה איתה. דווקא נסיונו של השטן לחבל ביחסים מעורר שרשרת תגובות שבסופו של דבר מקרבת בין בני הזוג, ומביאה גם לכך שנפטרים מאותו שטן ומהשפעתו. ההתקרבות הזו עוברת, באופן שקצת מזכיר את הסיפור של תמר ואשת ר' חייא בר אשי, דרך שימוש בתחפושת, ומפגש שאפשר לקרוא באופנים שונים את מטרתו/טיבו. אני בוחר, לאור ה'שיח' בין הסיפורים השונים, לראות את התחפושת כמאפשרת פריצה של החומות וגילוי של כוחות פנימיים והבאתם למימוש. במקרה של ר' חייא בר אשי מתעוררים כוחות חיים ותשוקה, שמתבטאים במוכנות לטפס על העץ ולהביא את הפרי, וכמובן בחיבור עם 'חרותא'. במשל של הבעש"ט הכוחות שמתגלים הם של האשה – כוח הנאמנות שלה, וגם הכעס שהיא מביעה כשהיא חוזרת לביתה, שמעיד על החיבור. כל אלה יכולים להביא לפריצת דרך ביחסים. אמנם בסיפור החז"לי זה לא קורה לבסוף, האיש מסרב לפרוץ את המעגל שהוא נמצא בו, והסוף הוא טרגי; אבל בסיפור של יהודה ותמר, וגם במשל של הבעש"ט, אכן מתרחשת פריצת דרך ונוצרים יחסים חדשים שמחליפים מצב של נתק במצב של שיח וקרבה.