מזל להיות גנב: באגדת חז"ל ובסיפור החסידי (1)

במסכת שבת בתלמוד הבבלי מופיע סיפור על אדם שחזו עליו החוזים בכוכבים שיהיה גנב:

דאימיה דרבי נחמן בר יצחק אמרי לה כלדאי: בריך גנבא הוה. לא שבקתיה גלויי רישיה. אמרה ליה: כסי רישיך, כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא, ובעי רחמי. לא הוה ידע אמאי קאמרה ליה. יומא חד יתיב קא גריס תותי דיקלא, נפל גלימא מעילויה רישיה דלי עיניה חזא לדיקלא, אלמיה יצריה, סליק פסקיה לקיבורא בשיניה.

[עברית – שאמו של רב נחמן בר יצחק אמרו לה חוזים בכוכבים: בנך יהיה גנב. היא לא הניחה לו [להיות] גלוי ראש, ואמרה לו: 'כסה את ראשך למען תהיה עליך יראת שמים, ובקש רחמים [התפלל]'.לא היה יודע למה היא אמרה לו [כך]. יום אחד ישב ולמד מתחת לעץ דקל; נפלה הגלימה מעל ראשו, הרים עיניו וראה את הדקל. תקפו יצרו, הוא טיפס וחתך מקבץ [של תמרים] בשיניו].

(בבלי שבת קנו ע"ב)

זהו סיפור מוזר ומטלטל. עולות ממנו כל מיני שאלות: כיצד מרגישה אם כשנאמר לה שבנה עתיד להיות גנב? איזו השפעה יש לתחזית בכוכבים על מעשי האדם לפי הסיפור, ולפי חז"ל בכלל? עד כמה דטרמיניסטי אופייה של תחזית זו, כלומר – מה היחס בין תחזית בכוכבים לבחירה חופשית? כיצד נכון לפעול כששומעים תחזית כזו? האם אמו של רב נחמן בר יצחק נהגה נכון?

כמובן שעולות פה גם שאלות הלכתיות הנוגעות ליחס ההלכתי לתחזיות אסטרולוגיות. האם ניתן לייחס להן אמת? שאלות אלה נידונו לא פעם בספרות ההלכתית ולא אדון בהן כאן.

הסיפור שקראנו קצר מאד, עלילתו פשוטה ואין בה פרטים רבים. לפרטי העלילה אתייחס בהמשך – אך כמו בסיפורים רבים אחרים בתלמוד, גם בסיפור זה הבנה מלאה של הסיפור תלויה גם בהכרת ההקשר הרחב שהוא מצוי בו. הפעם אפתח את דיוננו בסיפור דווקא בהקשר שלו בסוגיה.

הסיפור על רב נחמן בר יצחק חותם 'מחזור' של שלושה סיפורים בסוגיה במסכת שבת. על הסוגיה ומחזור הסיפורים כתב באופן מקיף ומפורט פרופ' ג'פרי רובנשטיין,^[1] ובדברים שלהלן איעזר גם בניתוח שלו. הסוגיה שבה מחזור הסיפורים מופיע עוסקת באיסור מגבל, ופותחת (קנ"ה ע"ב) בדיון בדברי המשנה: "ונותנים מים על גבי המורסן, אבל לא גובלים".^[2] כלומר, אפשר להוסיף מים לכל מיני שאריות שנותרו מטחינת התבואה ומיועדות למאכל בהמות, אבל אסור ללוש את התערובת שמתקבלת (מלאכת לש). בהמשך הדיון (קנ"ו ע"א) מובאים שני ציטוטים בעניין גיבול בשבת שהיו כתובים ב'פנקסים' של חכמים שונים. הציטוט השני הוא מפנקסו של לוי (אמורא ארץ-ישראלי מהדור הראשון). אחרי הדיון בציטוט מפנקסו של לוי מובא ציטוט מפנקסו של בנו, ר' יהושע בן לוי, שאינו קשור לנושא הסוגיה, אלא עוסק בתחזיות שונות על אופיים של אנשים או קורותיהם, ומבוססות על היום שבו נולדו. הסוגיה מסתעפת ועוברת לדיון משני בנושא המזלות והשפעתם על ישראל, שכנראה אינו קשור לדיון הראשוני על האיסור לגבל בשבת. בתוך דיון זה מופיע מחזור הסיפורים שמכיל שלושה סיפורים וחותם בסיפור על רב נחמן בר יצחק. במחזור סיפורים זה, לכל אחד מהסיפורים קודמת כותרת המשותפת לכולם, שעניינה הוא שגם מסיפור זה אפשר להסיק ש'אין מזל לישראל' – כלומר שלתחזית בכוכבים אין השפעה מוחלטת על יהודים. נקרא את שני הסיפורים הראשונים במחזור:

א

דשמואל ואבלט הוו יתבי, והוו קאזלי הנך אינשי לאגמא. אמר ליה אבלט לשמואל: האי גברא אזיל ולא אתי, טריק ליה חיויא ומיית. אמר ליה שמואל: אי בר ישראל הוא - אזיל ואתי. אדיתבי אזיל ואתי. קם אבלט, שדיה לטוניה אשכח ביה חיויא דפסיק ושדי בתרתי גובי. אמר ליה שמואל: מאי עבדת? - אמר ליה: כל יומא הוה מרמינן ריפתא בהדי הדדי ואכלינן. האידנא הוה איכא חד מינן דלא הוה ליה ריפתא, הוה קא מיכסף. אמינא להו: אנא קאימנא וארמינא. כי מטאי לגביה שואי נפשאי כמאן דשקילי מיניה, כי היכי דלא ליכסיף. אמר ליה: מצוה עבדת!

נפק שמואל ודרש: 'וצדקה תציל ממות' ולא ממיתה משונה, אלא ממיתה עצמה.

[עברית – ששמואל ואבלט היו יושבים, והיו הולכים אנשים לאגם (אחו). אמר אבלט לשמואל: 'האדם ההוא הולך ולא ישוב, כי נחש ישך אותו והוא ימות'. אמר לו שמואל: 'אם ישראל הוא ילך ויחזור'. בעודם יושבים הלך וחזר. קם אבלט והשליך (שדי) את תרמילו (של אותו אדם) מצא בו נחש חתוך לשניים ומושלך (שדי). אמר לו שמואל 'מה עשית?' אמר לו: בכל יום אנו זורקים (מרמינן) לחם זה עם זה ואוכלים. אבל היום לא היה לאחד מאיתנו לחם, והוא התבייש. אמרתי להם: "אני אלך ואאסוף את [הלחם]". כשבאתי אליו, העמדתי פנים שאני לוקח ממנו [לחם] כדי שלא יתבייש'. אמר לו: מצוה עשית.

יצא שמואל ודרש: 'וצדקה מציל ממוות'; ולא (סתם) ממיתה לא טבעית, אלא ממיתה עצמה.]

ב

דר"ע הויא ליה ברתא, אמרי ליה כלדאי: ההוא יומא דעיילה לבי גננא - טריק לה חיויא ומיתא. הוה דאיגא אמילתא טובא. ההוא יומא שקלתא למכבנתא, דצתא בגודא, איתרמי איתיב בעיניה דחיויא. לצפרא כי קא שקלה לה - הוה קא סריך ואתי חיויא בתרה. אמר לה אבוה: מאי עבדת? - אמרה ליה: בפניא אתא עניא, קרא אבבא, והוו טרידי כולי עלמא בסעודתא, וליכא דשמעיה. קאימנא, שקלתי לריסתנאי דיהבית לי, יהבתיה ניהליה. אמר לה: מצוה עבדת!

נפק ר"ע ודרש: 'וצדקה תציל ממות', ולא ממיתה משונה, אלא ממיתה עצמה.

[עברית – שלר' עקיבא הייתה בת. אמרו לו אסטרולוגים: אותו היום שנכנסת תיכנס לבית החופה מכיש אותה והיא מתה. היה דואג על דבר זה הרבה. באותו יום [של נישואיה] היא לקחה את המכבנה (סיכה או כתר עם חלק חד) ונעצה אותה בקיר. קרה (איתרמי) שהיא ישבה [חדרה] בעין של נחש. בבוקר, כשלקחה אותה נגרר ובא הנחש אחריה. אמר לה אביה: 'מה עשית?' אמרה לו: 'בערב בא עני וקרא על דלתנו והיו עסוקים כולם בסעודה, ולא היה מי ששמע אותו. קמתי, לקחתי את המנה שלי שנתת לי ונתתי לו. אמר לה: 'עשית מצווה'.

יצא ר' עקיבא ודרש: 'וצדקה תציל ממוות', ולא (סתם) ממיתה שאינה טבעית, אלא ממיתה עצמה.]

הסיפור הראשון עוסק בתחזית אסטרולוגית של אדם בבלי או פרסי בשם אבלט, על אדם שיצא לעבודה ולא אמור לשוב בחיים. שמואל (שמופיע יחד עם אבלט במקומות נוספים בתלמוד) מתנגד לתחזית של אבלט וצופה שאם האיש יהודי הוא ישוב בשלום. האיש אכן שב, ומתברר שהוא ניצל מנשיכת הנחש הממיתה בזכות חסד שעשה עם חברו. תיאורטית, ניתן להציע שתי אפשרויות לנושא הסיפור. ייתכן שהסיפור מתמקד בשכרה של המצווה, וייתכן שהוא מתמקד בשאלה מה היחס בין התחזית בכוכבים למעשיו של אדם בקביעת גורלו. אנסה לדייק יותר את התמה של הסיפור בהמשך.

הסיפור השני, והמוכר מכולם, הוא הסיפור על בתו של ר' עקיבא. בפרשנותו לסיפור זה, התייחס יונה פרנקל לשאלת היחס בין הגורל שנגזר בכוכבים למעשי האדם, כאל התמה המרכזית של הסיפור.^[3] לטענתו, מהסיפור הזה עולה שאין כוח אמיתי למה שרשום בכוכבים. מה שמשפיע על האדם וחייו הוא בחירותיו. אם יחטא ייגזר עליו עונש, ואם יעשה מצוה, יקבל שכר. הכוכבים רק משקפים את העונש או את השכר שיבואו בעקבות החטא או המצווה. ממילא, הוא טוען שגזרת המוות של הבת שהייתה 'רשומה' בכוכבים נוצרה בגלל חטא שעוד לא קרה – חטא האטימות של הנוכחים בחתונה כלפי העני שהסתובב ביניהם. ברגע שהבת משנה את החטא על ידי המעשה הטוב שלה, משתנה גורלה.

הניתוח של פרנקל בעייתי בעיני. למעשה, פרנקל מסיט את מוקד הסיפור אל הציר של החטא ועונשו / המצוה ושכרה, כשהכוכבים, לפי מסקנתו, ממלאים תפקיד משני של שיקוף הגמול שיבוא בעקבות מעשי האדם. כפי שאפרט בהמשך, החיסרון שיש בהתעלמות מההקשר הרחב של הסיפור מאוד בולט בניתוח של פרנקל. מלבד זה, פרשנותו של פרנקל נתקלת גם בקושי תוך-סיפורי: קשה לומר שגזרת המוות, שריחפה על הבת כבר מלידתה או משלב מוקדם אחר שלפני נישואיה, הייתה קשורה דווקא לחטא שיקרה בחתונה. לכאורה, אם הכוכבים ידעו לשקף את בחירתם של באי החתונה להתעלם מהעני, הם יכלו לשקף גם את בחירת הבת לעשות חסד עם העני. מקריאה פשוטה של הסיפור לא נראה שהתחזית הראשונית קשורה לחטא. גם כשקוראים סיפורים אחרים בחז"ל על תחזיות אסטרולוגיות מסוג זה, בסוגיה זו ובסוגיות אחרות (כגון הסיפור הידוע על יוסף מוקיר שבתות) התחזית עומדת בפני עצמה, ללא הסבר וללא קשר לחטא מסוים. לכן גם בסיפור זה נראה שנכון לפרש שהתחזית בכוכבים עומדת בפני עצמה, ללא הסבר ידוע, כסוג של גורל עיוור – אלא שבזכות מעשה הצדקה של הבת היא ניצלה ממנו.

עלי יסיף, בספרו על מחזורי סיפורים,^[4] התבונן על כל מחזור הסיפורים הזה ולא רק על סיפור אחד מתוכו, אבל בחר להתמקד בפסוק "צדקה תציל ממוות" ובעיקרון שעל כוחו של החסד להציל ממוות כתמה המאחדת של מחזור הסיפורים. הבעיה בפרשנות זו היא שהפסוק לא מופיע כלל בסיפור השלישי, ושגיבור סיפור זה לא ניצל בזכות מעשה צדקה.^[5] גם בפרשנות זו חסר המבט הרחב על הסוגיה כולה, שיכול לתת את המפתח להבנת מחזור הסיפורים.

לעומת שני הפרשנים הקודמים,  ג'פרי רובנשטיין פירש את הסיפורים על פי הקשרם הרחב בסוגיה, והגיע למסקנה הפשוטה שהמכנה המשותף של הסיפורים הוא שאלת היחס בין ה'מזל' – התחזית האסטרולוגית – לבין גורל האדם בפועל, בישראל. הסוגיה שהסיפורים מופיעים בה עוסקת בשאלה זו ומביאה דעות שונות העונות לשאלה אם 'יש מזל לישראל' או 'אין מזל לישראל', כלומר, האם יהודים מושפעים מהמזלות. לפני כל סיפור הסוגיה אף אומרת במפורש שמהסיפור הבא אפשר ללמוד ש'אין מזל לישראל', ולכן הגיוני שזו התמה המרכזית מבחינת עורכי הסוגיה. ואכן זהו מכנה משותף תמאטי בין הסיפורים – בכולם סכנת התחזית האסטרולוגית מרחפת מעל הגיבור, אבל ישנם מעשים בתחום הדתי שיכולים למלט את הגיבור מהגורל שנגזר עליו לכאורה בכוכבים.^[6] בשני הסיפורים הראשונים זהו מעשה של חסד, ואילו בסיפור השלישי הגיבור ניצל (רוב הזמן) מהגורל שנגזר עליו (להיות גנב) בזכות שמירתו על כיסוי הראש ועל יראת שמים. ככלל, למרות הכותרת החד משמעית שבאה לפני כל סיפור, מהסיפורים עולה מסר מורכב: הגורל החזוי בכוכבים קיים, אין לו הסבר ידוע, הוא עצמו אינו נובע ממעשי האדם, ויש לו גם כוח מסוים. אולם, הגורל אינו הגורם הבלעדי – לפחות בעם ישראל – ובחירותיו של האדם יכולות להתגבר עליו.

כפי שרובנשטיין הראה, למרות ההבדלים בין שלושת הסיפורים, יש להם גם מכנים משותפים תוכניים וצורניים – מלבד המכנה המשותף התמאטי הכללי בנושא הדטרמיניזם של ה'מזל'. למשל, יש בהם תבניות קבועות: הכותרת המקדימה כל סיפור "ומX נמי אין מזל לישראל"; הפתיחה בתחזית של חוזה בכוכבים ('אבלט' או 'כלדאי'); תגובה (ששונה מסיפור לסיפור) של אדם שאינו מושא התחזית (שמואל, ר' עקיבא, אמו של ר' נחמן בר יצחק); יחס של הורה-ילד בין המגיב/ה למושא התחזית (בשניים מהסיפורים); השורש 'רמי' בשני הסיפורים הראשונים ('מרמינן ריפתא', 'איתרמי איתיב בעיניה דחיויא'); הקשר בין הצלת הדמות מגורלה לכיסוי הראש (הכתר של בת ר' עקיבא הכלה, וכיסוי הראש של רב נחמן בר יצחק); מרכזיות השורש 'פסיק' בסיפור הראשון והשלישי ('חיויא דפסיק' – נחש חתוך; 'פסקיה לקיבורא בשיניה' – חיתוך ענף התמר עם השיניים). כל אלה עשויים לרמוז לעריכה מכוונת ומסודרת של מחזור הסיפורים, שיוצרת אחידות תמאטית וצורנית שנועדה להדגיש את הניואנסים השונים שעולים בכל סיפור, וגם את המכנה המשותף – היכולת להשפיע באמצעות מעשה דתי חיובי על הגורל שנחזה בכוכבים.

הניואנסים שמשתנים מסיפור לסיפור יוצרים גיוון חשוב בין הסיפורים, שמעשיר את המסר של מחזור הסיפורים כולו. למשל: כיצד, לפי הסיפורים, ראוי שהאדם ששומע את התחזית יגיב? המגיבים בסיפורים השונים נוקטים באסטרטגיות שונות: שמואל מבטל בביטחון את תחזיתו של אבלט; ר' עקיבא דואג, אבל לא פועל כדי להתערב במציאות; אמו של רב נחמן בר יצחק פועלת באופן אקטיבי כדי למנוע את התגשמות התחזית על בנה. לשלושת השומעים יש גם מכנה משותף: ברור להם שלא נכון לגלות למושא התחזית את הסכנה שמרחפת עליו, אולי כדי לחסוך לו דאגה וחרדה מיותרים, או – יותר לעומק – משום שאם יפעל מתוך ניסיון מודע להיאבק בגורל, לא יוכל לחמוק ממנו.

ההשערה שהסיפורים בצורתם הנוכחית בבבלי הם פרי עריכה ועיבוד מתחזקת מהשוואה בין הסיפור על שמואל ואבלט לסיפור מקביל, דומה מאד, שנמצא בתלמוד הירושלמי:

תרין תלמידין מן דרבי חנינה הוון נפקין מקטוע כיסין. חמתון חדא איסטרולוגוס אילין מתרין מי נפקין ולא חזרין. מי נפקין פגע בהון חד סב, אמר לון זכון עמי, דאית לי תלתא יומין דלא טעמית כלום. והוה עמון חד עיגול, קצון פלגא ויהבינה ליה. אכל וצלי עליהון, אמר לון תתקיים לכון נפשיכון בהדין יומך היך דקיימתון לי נפשי בהדין יומא. נפקון בשלם וחזרון בשלם. והוון תמן בני אינש דשמעון קליה, אמרין ליה: ולא כן אמרת אילין תרין מי נפקין ולא חזרין? אמר אי דהכא גברא שקר דאיסתרולוגייא דידיה שקרין. אפילו כן אזלון ופשפשון ואשכחון חכינתה פלגא בהדא מובלא ופלגא בהדא מובלא. אמרו מה טיבו עבידתכון יומא דין? ותניין ליה עובדא, אמר ומה ההוא גברא יכיל עביד? דאלההון די יהודאי מתפייס בפלגות עיגול.

[עברית: שני תלמידים של ר' חנינא היו יוצאים לחתוך עצים. ראה אותם חוזה בכוכבים אחד (ואמר): שני אלה יוצאים ולא חוזרים. כאשר יצאו פגש אותם זקן אחד, אמר להם חלקו עמי, ששלושה ימים שלא טעמתי כלום. והיתה עימם כיכר אחת, חתכו חצי ונתנו לו. אכל והתפלל עליהם, אמר להם: תתקיים לכם נפשכם ביום הזה כמו שקיימתם את נפשי ביום הזה. יצאו בשלום וחזרו בשלום. והיו שם בני אדם ששמעו את קולו (של החוזה בכוכבים), אמרו לו: ולא כן אמרת לנו אלה השניים יוצאים ולא חוזרים? אמר: יש כאן איש שקרן שהאסטרולוגיה שלו משקרת. אפילו כך, הלכו ופשפשו ומצאו נחש, חציו בזה המטען וחציו בזה המטען. אמרו: מה טיב מעשיכם היום הזה? וסיפרו להם המעשה, אמר (החוזה בכוכבים) ומה אותו האיש יכול לעשות, שאלוהיהם של היהודים מתפייס בחצי כיכר.]

(ירושלמי שבת פרק ו' הלכה ט)

בגלל הדמיון הרב בין הסיפורים, סביר מאד להניח שהתלמוד הבבלי השתמש בסיפור זה או בסיפור דומה לו שהגיע אליו במסורת, כגרעין הספרותי שממנו יצר את הסיפור על שמואל ואבלט. היצירה מחדש של הסיפור התאימה את הסיפור על האנשים שהחוזה בכוכבים חזה את מותם וניצלו בגלל מעשה חסד לתבנית הכללית של מחזור הסיפורים בסוגיית הבבלי. כך אפשר להבין את קיומם של הפרטים בסיפור בבבלי ששונים מהסיפור בירושלמי, אבל דומים ליתר הסיפורים בבבלי. יתכן שתהליך דומה התרחש גם בסיפור על בת ר' עקיבא. סביר להניח שגם הוא נוצר במקורו בארץ ישראל, אף שאין בידינו מקבילה שלו באף מקור ארץ-ישראלי ידוע. מכל מקום, יוצרי התלמוד הבבלי אספו, לשו ועיבדו שלושה סיפורים ויצקו אותם בתבנית אחת כמחזור סיפורים שיש בו אחדות תוכנית וצורנית שמלכדת אותו, ושתרומתו לסוגיה היא הרעיון שאמנם התחזית בכוכבים אינה חסרת משמעות, אבל מעשה דתי כגון חסד עם אדם או שמירה על יראת שמים יכולים להשפיע ואף למנוע לחלוטין את התגשמותה.

עד כאן עשינו היכרות עם הסוגיה ועם מחזור הסיפורים באופן כללי, כדי לקבל תמונה על ההקשר שבו סיפור התחזית על רב נחמן בר יצחק מופיע. הבנת ההקשר חשובה, כפי שהדגשתי פעמים רבות, להבנת הסיפור עצמו. בשיעור הבא נוכל לצלול קצת יותר לעומק לסיפור על רב נחמן בר יצחק, השלישי במחזור הסיפורים על 'מזל לישראל'.

[1] Jeffrey L Rubenstein, Stories of the Babylonian Talmud, Baltimore 2010, 150-181. ראו אצלו שם הפניות לפרשנויות נוספות על הסיפורים האלה.

[2] משנה שבת כ"ד, ג, ע"פ נוסח כ"י קויפמן.

[3] י' פרנקל, עיונים בעולמו הרוחני של סיפור האגדה, תל-אביב תשמ"א, עמ' 13­-14.

[4] ע' יסיף, סיפור העם העברי: תולדותיו, סוגיו ומשמעותו, ירושלים תשנ"ד, עמ' 223­-225.

[5] יסיף הסביר שהסיפור השלישי נוסף כגרירה טכנית-אסוציאטיבית, אך אין סיבה לקבל הסבר כזה אם אפשר למצוא מכנה משותף אחר לכל שלושת הסיפורים.

[6] עוד על השתלבות המסקנה שעולה מהסיפורים בדיון הכללי בסוגיה בשאלת היחס בין ה'מזל' לישראל אכתוב בהמשך.