סיפור השינה של חוני וסיפורי חלומות חסידיים (1)

במסכת תענית בתלמוד הבבלי, אחרי הסיפור הידוע על הורדת הגשמים על ידי חוני המעגל, מופיע סיפור נוסף על חוני ושנתו הארוכה:

א

אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא הזה: שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. אמר: שבעין שנין בחלמא? [עברית: שבעים שנה בחלום]?

ב

יומא חד הוה קא אזיל באורחא, חזא ההוא גברא דקא נטע חרובא. אמר ליה: מכדי חרובא עד שבעין שנין לא טעין, פשיט' לך דחיית שבעין שנין ואכלת מינה? אמר ליה: אנא עלמא בחרובא אשכחתיה, כי היכי דשתלו לי אבהתי – אנא נמי אישתיל לבני.

איתיב, קא כריך ריפתא, אתיא ליה שינתא, נים. איהדרא ליה משוניתא, איכסי מעינא, נים שבעין שנין.

כי קם חזא גברא דקא מנקיט מההיא חרובא. אמר ליה: ידעית מאן שתליה להאי חרובא? אמר ליה: אבוה דאבא. אמר ליה: ודאי שבעין שנין בחלמא.

[עברית: יום אחד היה הולך בדרך, ראה איש אחד שנטע חרוב. אמר לו: חרוב עד שבעים שנה לא נותן פירות, האם פשוט לך שתחיה עוד שבעים שנה ותאכל ממנו? אמר לו: אני מצאתי את העולם עם חרובים. כפי ששתלו לי אבותי אני גם שותל לבני.

ישב, אכל לחם, באה לו שינה, ישן, ובאה 'גבעה' קטנה, והסתירה אותו מעין אנשים, וישן שבעים שנה.

כשהתעורר ראה אדם מלקט מאותו חרוב. אמר לו: יודע אתה מי שתל את החרוב הזה? אמר לו: אביו של אבא. אמר לו: ודאי אפשרי להיות שבעים שנה בחלום].

ג

אזל לביתיה, אמר להו: בריה דחוני המעגל מי מיקיים? אמרו ליה: בריה לא איתיה, בר בריה איתיה. אמר להו: אנא הוא. לא הימנוה.

אזל לבי מדרשא, שמעינהו לרבנן דקאמרי: נהירא לי שמעתתא האידנא כי הנך שני דחוני המעגל, דכי הוי עייל לבי מדרשא, כל קושיא דהוה להו לרבנן הוה מיפרק. אמר להו: אנא ניהו, לא הימנוה, לא נהגו ביה יקרא כדמבעי ליה.

חלש דעתיה, בעי רחמי ונח נפשיה.

[עברית: הלך לביתו, אמר להם: בנו של חוני המעגל חי? אמרו לו: בנו לא חי, בן בנו ישנו. אמר להם: אני הוא. לא האמינו לו.

הלך לבית המדרש, שמע את החכמים אומרים: בהירות לנו הסוגיות כבשנים של חוני המעגל, שכשהיה נכנס לבית המדרש כל קושיה שהיתה לחכמים היתה נפתרת. אמר להם: אני הוא, לא האמינו לו, לא נהגו בו כבוד כמו שראוי לו.

חלשה דעתו, ביקש רחמים ומת].

ד

אמר רבה,^[1] הינו דאמרי אינשי: או חברא או מיתותא.

(בבלי תענית כג ע"א, ע"פ כתב יד אוקספורד 23)

מבנה הסיפור ומקורותיו

הסיפור מורכב משלושה חלקים ונספח: (א) המשפט המקדים של ר' יוחנן על חוני המעגל (אקספוזיציה), שמשמש גם כחלק מהעלילה; (ב) סיפור המפגש עם הנוטע, שנתו הארוכה של חוני והתעוררותו; (ג) סיפור ביקוריו של חוני בביתו ובבית המדרש, לאחר שהתעורר כעבור שבעים שנה; (ד) דבריו של רבה – "או חברא או מיתותא".

כפי שכתב ג'פרי רובנשטיין בפרשנותו למבנה הסיפור,^[2] חלקים א' וב' יוצרים יחד מבנה של סיפור בתוך סיפור. הסיפור החיצוני הוא תמיהתו של חוני על הפסוק "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (חלק א), שמגיע ל'התרה', כשחוסר ההבנה שלו לגבי הפסוק נפתר בעקבות שנתו הארוכה (סוף חלק ב). בסיפור הפנימי (המסופר בחלק ב) חוני נפגש עם הנוטע, תמה על נטיעת החרוב שהנוטע לא יספיק להנות ממנו, ונופלת עליו שינה של שבעים שנה. כשהוא מתעורר הוא נוכח בסגירת המעגל של נטיעת העץ, כשהוא רואה כיצד משפחת הנוטע נהנית ממנו.

המבנה הזה יוצר שני סיפורים שנפגשים זה עם זה: הסיפור של חוני, שמנסה להבין כיצד ישנים שבעים שנה (בהמשך נידרש לקריאה המוזרה שלו בפסוק), והסיפור של הנוטע, שנוטע עבור הדורות הבאים ונטיעתו נושאת פירות (תרתי משמע) – העץ נותן את פירותיו וצאצאיו נהנים ממנו. כל אחד מהסיפורים האלה היה יכול להיות מסופר בפני עצמו כסיפור מלא (עם השלמות מינוריות מתאימות). המספרים בחרו לשלב אותם באופן שבו כל אחד מהם מקדם את העלילה של השני. בזכות שנתו הארוכה של חוני אנחנו זוכים לראות דרך עיניו את סגירת המעגל של סיפור הנוטע, ובזכות העץ של הנוטע חוני זוכה להבין שהוא ישן שבעים שנה, ולהביא את הסיפור על הפסוק והשינה הארוכה לסיומו. אבל מצד שני נראה שהקוראים יוצאים עם חוויה חזקה שהסיפורים, וגם הדמויות, לא באמת נפגשו. חוני, הדמות הראשית שגם ממשיכה לחלק הבא של הסיפור, פותח את המפגש עם הנוטע בחוסר הבנה של ההיגיון שבעמלו – לשם מה הוא מתאמץ על נטיעת עץ חרוב שלא יאכל ממנו. עם התקדמות העלילה אנחנו מצפים שכשיקיץ משנתו הארוכה ויראה את הנכד נהנה מפירות החרוב הוא יסגור את המעגל של שיחתו עם הנוטע, יודה בצדקתו, ויפנים את הלקח שלמד על נטיעה והשקעת עבודה עבור דורות העתיד. אך למרבה הפלא, זה לא קורה. השיחה עם נכדו של הנוטע לא מקדמת את הבנתו של חוני או משנה את עמדתו לגבי מעשה הנטיעה, אלא רק מחזירה אותו לשאלת השינה שאורכת שבעים שנה שבה נפתח הסיפור. יש משהו לא חלק במעבר הזה.

רובנשטיין גם הצביע, בצדק, על כך שהמעבר הבלתי חלק בסוף החלק השני של הסיפור יכול להעיד על התהליך שבו הסיפור נבנה: נראה שהמספרים הרכיבו מקורות שונים כדי ליצור את הסיפור; הרכבה כזו עשויה לעיתים לגרום ל'חריקות' שונות ברצף הסיפור.^[3] סיפור על שינה של שנים רבות והתעוררות לתוך מציאות עתידית, כמו זה שמופיע בסיפור על חוני, הוא מוטיב ידוע שמוכר גם מסיפורי עם רבים.^[4] במקרה של הסיפור הנוכחי בבבלי, סביר להניח שעמד לפני המספרים מקור ארץ-ישראלי קדום, כמו זה שמופיע בתלמוד הירושלמי:

אמר ר' יודן גיריא – חוני המעגל הזה בן בנו של חוני המעגל היה. סמוך לחורבן בית המקדש יצא לשדה לפועליו. כשהוא שם ירד גשם, נכנס למערה... נרדם... והיה שקוע בשינה שבעים שנים עד שחרב בית המקדש ונבנה בשנית. לסוף שבעים שנה ניעור משנתו, יצא לו מהמערה וראה עולם שונה... אמרו לו מי אתה, אמר להם חוני המעגל. אמרו לו: שמענו שהיה נכנס לעזרה והיתה מאירה. נכנס והאירה, וקרא על עצמו 'בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים'.

(ירושלמי תענית פ"ג ה"י, בתרגום לעברית ובדילוגים קלים)

סיפור זה הוא סיפור הרבה יותר פשוט מהסיפור בבבלי. הוא מכיל דמות בשם חוני, שינה של שבעים שנה, תמיהה על זהותו לאחר שהוא מתעורר (וכאן מאמינים לו!), וגם 'דרשה' של חוני על הפסוק מתהילים קכו. ישנה גם הכניסה של חוני לעזרה, שבבלי מקבילה לה כניסתו של חוני לבית המדרש. כמובן, יש גם הבדלים רבים, שאתייחס אליהם ביתר עמקות בהמשך, כשאדון בתוכן הסיפור.

גם הסיפור עם הנוטע שנוטע עבור הדורות הבאים הוא מוטיב ידוע שהמספרים פה השתמשו בו. כבר ראינו בשיעורים הקודמים בסדרה זו סיפור מהמדרש על נוטע זקן, שמשתמש במוטיב הזה.^[5] כך גם דברי רבה/רבא,^[6] שחותמים את הסיפור, מצויים גם בהקשרים אחרים, למשל בבבלי בבא בתרא (טז ע"ב) בסוגיה אגדית שעוסקת באיוב – כך שהדברים במקורם לא בהכרח נאמרו בהקשר הנוכחי.^[7]

תוכן הסיפור

מהו, אם כן, התוכן שהמספרים ניסו ליצור בהלחמת הסיפורים זה לזה? כיצד החלקים השונים של הסיפור מתחברים? פרופ' יונה פרנקל, בפרשנותו לסיפור, ניסה לחבר בין חלקי הסיפור כך: על פי סוף הסיפור אנו למדים שחוני היה רגיל לקבל כבוד ומשוב על התורה שלמד בבית המדרש "כדמבעי ליה" – מעין 'תמורה' ל'השקעה' שלו בלימוד ולהצלחתו. באופן דומה, הוא אינו מצליח להבין את ההשקעה של הנוטע בדורות הבאים, השקעה שנעשית ללא ציפיה לקבלת כל תמורה אישית. עניין זה מתבטא, בין השאר, במשחק מילים שפרנקל מצביע עליו בדבריו של חוני: 'מכדי חרובא עד שבעין שנין לא טעין'. המילה 'טעין' מזכירה את המילה 'נטע' במשפט קודם, שבו מוצג מעשהו של הנוטע: 'חזא ההוא גברא דקא נטע חרובא'. לדעת פרנקל, בתפיסתו של חוני אדם נוטע משהו רק אם הוא גם יזכה ל'טעין'. חוני רגיל להפיק תמורה אישית מלימודו. המפגש עם האיש שנוטע חרוב היה אמור ללמד את חוני על האפשרות של השקעה ללא תמורה אישית.^[8]

דברי האיש מבהירים זאת: הנוטע מדבר על כך שהוא הגיע לעולם שיש בו חרובים שהנוטעים שלהם לא נהנו מהם, וגם הוא משאיר בעולם חרובים שהוא לא יהנה מהם באופן אישי. עצם המעשה של נטיעת החרוב הוא אפוא מעשה ללא תמורה בהגדרה. אולם חילופי הדברים בין הדמויות לא נותרים במישור העקרוני בלבד. חוני חווה דבר נוסף – הוא רואה כיצד הנכד נהנה מהחרובים בזכות ההשקעה חסרת התמורה האישית של הסב. ראיה זו הייתה עשויה ללמד את חוני את הערך שיש בהשקעה ללא תמורה אישית, כאשר אחרים קוטפים את הפירות. זה יותר מלקח מוסרי הנלמד באופן אינטלקטואלי – כשרואים בעין את ההנאה של הצאצאים מהשקעת הוריהם, זו חוויה אנושית חזקה ובלתי-אמצעית, שיכולה לתת את התחושה שההשקעה של ההורה הייתה כדאית.

ברם, לדעת פרנקל, חוני נכשל בהבנת הלקח הזה. במקום זה, הוא מסיק מהמפגש שלו עם הנוטע ומהשינה הארוכה רק את ההבנה שנוגעת לחלק הראשון בסיפור, הבנה מעשית וטכנית: כיצד יתכן שאדם יישן שבעים שנה. בשלב הבא בסיפור, חוני מגיע לבית המדרש. כאן, אין מכירים אותו, ויתכן שזה סוג של גמול לחוני – הוא לא היה מוכן להכיר בערך שבהשקעה בדורות הבאים, וממילא הוא נפגע מכך שאותם דורות לא מכירים בו. הוא לא מצליח ליהנות, כפי שהתרגל, מפירות הלימוד והעשיה שלו על ידי קבלת הכרה וכבוד בבית המדרש. המפגש שלו מתחיל בפגישת נכדו החי, שמקביל למפגש עם נכדו של הזקן. הקבלה זו מדגישה את ה'מידה כנגד מידה', כאשר בדור של נכדיו חוני לא זוכה להכרה. חוני מבקש למות, וסופו מבוטא באמצעות משחק מילים שמדגיש את משמעות הסיפור: מכיון שלא זכה לכבוד 'כדמבעי ליה', הוא מבקש, 'בעא', למות.

פירושו של פרנקל, שהוא פרשנות אפשרית לסיפור, מחמיר מאד עם חוני. אני רוצה להציע פרשנות אחרת לסיפור, שנראית לי מדויקת יותר וגם רואה את חוני באור רך יותר – ובכל זאת מנסה להבין את רצף העלילה של הסיפור ואת המסר שלו.^[9]

מדוע חוני לא מבין מראש את הערך של העשייה למען הדורות הבאים? ומדוע הוא מפרש את הפסוק בתהלים בצורה משונה ופשטנית כל-כך? נראה שניתן להאיר את הסיפור באור חדש על ידי קריאתו על רקע ההקשר הרחב בסוגיה – הקשר שפרנקל, כדרכו, מתעלם ממנו בניתוח סיפורים.

הסיפור על שנתו של חוני מופיע לאחר הסיפור על הורדת הגשמים, שבו חוני משקיע אנרגיה רבה למען העם הצמא למים.^[10] עורכי הסוגיה אף מדגישים את הרציפות בין הסיפורים בכך ששמו של חוני לא מופיע בתחילת הסיפור על השינה הארוכה, אלא הוא מכונה "אותו צדיק", כלומר – אותו צדיק מהסיפור הקודם. לאחר הסיפור על חוני והשינה שלו מופיעים גם כמה סיפורים חיוביים ופלאיים על נכדיו של חוני, שגם הם פועלים במסירות למען אחרים. כל אלה מציגים את חוני וצאצאיו כדמויות חיוביות, שדואגות לרווחת העם כולו. במבט על הרצף הזה קשה לאמץ את המבט הביקורתי של פרנקל, שתופס את חוני כאיש אנוכי הרודף כבוד ותמורה אישית.

אנסה להבין אחרת את חוני, אך קודם לכן אחדד את השאלה שחוני שואל בתחילת הסיפור. הסיפור השני של חוני פותח בשאלה שמטרידה אותו ועוסקת בפסוק מתהלים – האם יתכן שמישהו יישן שבעים שנה? השאלה כמובן תמוהה, מפני שברור שה'כ' במילה "כחולמים" היא כ' הדמיון – הפסוק לא מדבר באנשים שחולמים בזמן שנתם, אלא באנשים שכמו חולמים. זו יכולה להיות סוג של מטפורה, שבאמצעותה גולי בבל השבים לציון מתארים חוויה של מציאות מופלאה כל כך, שהיא נדמית כחלום. אפשר גם שהם רואים בשיבת ציון התגשמות של חלום שלהם או של אבותיהם, שגלו לבבל ויכלו רק לחלום על שיבה לציון. גם מובן זה של 'חלום' אינו קשור לשינה אלא לרצון, לפנטזיה. גם כאן, חוני 'אינו מבין' דבר פשוט לכאורה, כשם שלא הבין מדוע לנטוע עץ אם הנוטע לא יזכה לאכול ממנו. גם לאחר שהתעורר וראה את הנכד אוכל מפרי עמלו של סבו הוא לא מסיק את המסקנה שהנוטע צדק, אלא מאשש את קריאתו התמוהה בפסוק – כאילו הפסוק מדבר על חלום של שינה כפשוטו.

הבנתו התמוהה של חוני בפסוק ותגובתו התמוהה לנוטע כנראה אינן מקריות, והן קשורות זו בזו. הן אינן נובעות מבורות בהבנת הפסוקים, או מאנוכיות ואגו (כפי שכתב פרנקל), אלא מהאופן המיוחד שבו חוני חי וחווה את העולם, ששונה מהחוויה ומהתפיסה האנושית המצויה. בסיפור על הגשמים עמידתו של חוני לפני ה' מתוארת כ'בן המתחטא לפני אביו'. כשהוא לא נענה באופן מיידי בגשמים, הוא מצייר מעגל על האדמה ונשבע שלא יצא ממנו עד שירד גשם. וכשהגשמים יורדים אך לא באופן המדויק שחוני רוצה הוא מיד תובע שינוי – "לא כך שאלתי, אלא...". מסיפור זה עולה תמונה של חוני כאדם הרגיל, עקב מערכת היחסים המיוחדת בינו לה', לקבל מענה מיידי ומדויק לצרכי השעה – זוהי דמותו של ה"רגיל בניסים". יש יתרונות רוחניים לדרך חיים כזו – אף שהיא זוכה לביקורת מצד חלק מהחכמים (ראו בסיפורים שם במשנה ובסוגיית הבבלי, ובמקבילה בתלמוד הירושלמי). יש בדרך החיים הזו ביטחון מאד חזק בקשר עם ה' ובכך שהוא יספק את כל הצרכים. היא מרוכזת מאד ב'כאן ועכשיו', וכוללת תקשורת מאד חיה עם ה'. היא מזכירה במידה רבה את החיים הניסיים בדור המדבר – חיים בקרבה גדולה לשכינה, וקיום הנסמך על המן הניסי, שיורד רק לאותו יום, 'כאן ועכשיו', ולא דורש תכנון לטווח ארוך.

אבל לדרך חיים זו יש גם מחירים – דרך חיים הרגילה בניסים עלולה לגרור עימה חוסר הבנה בדרכי ההתנהלות הטבעיים וה'רגילים' בעולם, שבה צריך לדאוג גם לטווח ארוך יותר. לשם כך נדרשת עבודה מאומצת מראש, שלעיתים אין לה תמורה מיידית. העיסוק ב'כאן ועכשיו' גם פחות לוקח בחשבון את העבר. אולי בשל כך כשחוני עומד במעגל הוא תובע את ירידת הגשמים ללא קשר למצבו הרוחני של העם, שמהבצורת הקשה ניתן להסיק שאינו טוב כל כך. הסיפור של הנוטע הוא בדיוק הפוך: הנוטע מקבל כוח ומוטיבציה ממעשי אבותיו בעבר, שנעשו למען הדור שלו, כדי לפעול למען הדורות הבאים אחריו.

האיש שנוטע חרוב למרות שהוא יודע שלא ייהנה ממנו חי עם סוג של חלום. אין זה חלום שחולמים דווקא בלילה, בשינה, אלא חלום שמתקיים גם ביום – מדובר בחזון שהוא מחזיק בראשו ובזכותו נוטע את החרוב. בהוויית החיים הטבעית שלו חרובים ניטעים ולא נותנים את פירותיהם מיידית, ולכן הוא יודע להתבונן בשתיל הקטן, שלא מעניק לו דבר כרגע, ולראות כבחלום, בעיני רוחו ודמיונו, את העץ הבוגר שיצמח ממנו ויתן בעתיד את פירותיו. חוני, כדמות סמלית, מעולם לא נזקק לכך. ההוויה הניסית שלו שמגשימה כל צורך במלואו, בזמן אמת ובמדויק, נוטעת אותו באופן חזק מאד בהווה, ב'כאן ועכשיו'. פירות תמיד יהיו זמינים לו, וכך גם לאחרים בדורות הבאים. כך נאמר עליו בסיפור עם הגשמים: "שלח לו שמעון בן שטח... שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שמתחטא על אביו ועושה לו רצונו ואומר לו אבא... תן לי אגוזים שקדים אפרסקים ורמונים ונותן לו". לחוני אין צורך לזרוע כרגע עבור העתיד זרעים שלא יניבו תוצאה בהווה. בהווה הצרכים מסופקים וזמינים כאן ועכשיו, וחוני מאמין שכשהעתיד יהפוך להווה יסופקו הצרכים באותו אופן. הוא לא נזקק לחלומות, ולכן הוא לא מבין את פעולתו של הנוטע החולם על העץ העתידי שהוא לא יזכה לראות.

באותו אופן אפשר להבין את הגישות השונות ביחס לפסוק בתהילים. כאמור לעיל, הפסוק "היינו כחולמים" יכול להיות דימוי למציאות מופלאה שנחווית כעל-טבעית ויוצאת דופן מבחינת אלו החווים אותה – מציאות שמתרחשת בדרך כלל רק בחלומות. לפי פרשנות אחרת, אפשר ששבי ציון מתכוונים לחוויה של חלום שהתגשם, חלום שחלמו גם ביום ונמשך שנים רבות – חזון שגולי בבל החזיקו בראשם כל העת. יתכן שמדובר בחלום שהיה להם בעודם בבבל, שבעתיד יזכו לשוב לירושלים ולבנות מחדש את בית ה', וחלום זה התגשם בשיבת ציון. ואולי מדובר בחלום שהם נאלצים להמשיך ולחלום גם כשהם שבים לציון: כשקוראים בספרי עזרא ונחמיה על שיבת ציון, נוכחים שעולי בבל שהגיעו לארץ התמודדו בשנים הראשונות עם מציאות קשה מאד. הניסיון לבנות מחדש את הישוב היהודי בארץ ואת בית המקדש היה רצוף במכשולים ובהצקות קשות מבני עמים אחרים ששכנו בארץ. בית ה' שהם הצליחו לבנות לבסוף היה נראה עלוב ביחס לבית שנחרב שבעים שנה קודם לכן.^[11] שבי ציון היו חייבים לחלום על עתיד אחר, שבו המצב של היהודים בארץ ישתפר, ביטחונם יתחזק, ובית המקדש יחזור לתפארתו הקודמת. אפשר שהם ידעו שזהו חלום שההתגשמות שלו לא תהיה בימיהם, אלא רק בימי צאצאיהם – ועדיין חלום זה נתן להם מוטיבציה וכוחות להתאמץ ולהשקיע בבניית הארץ למרות התמורה העלובה שהם קיבלו ממאמציהם. אכן, כפי שנאמר בהמשך המזמור ההוא בתהילים – הם "זרעו בדמעה". המילים "הלוך ילך ובכה" מזכירות את הבכי של הזקנים שראו עוד את בית המקדש הראשון, כשהם עומדים מול 'עליבותו' היחסית של הבית השני. אך הם חלמו על "ברינה יקצורו" ו"בא יבוא ברינה", אף אם כרגע קשה לראות את זה קורה במציאות.

לעומת זאת, טבעי שהקריאה של חוני בפסוק בתהילים תהיה שונה מהקריאה של שבי ציון. דברים על-טבעיים, שבעולמות של אחרים קיימים רק בחלום, מתרחשים אצלו כפשוטם באופן יומיומי. בנוסף, המחשבה הריאליסטית של חוני על הפסוק "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" נובעת, מן הסתם, בראש ובראשונה, מהסיפור בירושלמי, שבו חוני קורא על עצמו את הפסוק לאחר שישן כפשוטו במשך שבעים שנות הגלות. אבל במעבר לסוגיית הבבלי, המספרים הבבלים 'מתרגמים' סיפור זה ושמים בפי חוני – איש ההווה, שאינו נזקק לחלומות וחזונות על העתיד – מילים מפורשות יותר על כך ש"היינו כחולמים" פירושו חלום ממש, בשעת השינה. לא מפתיע שאצל חוני הדברים יתגשמו באופן ניסי וכפשוטם, והוא יישן שבעים שנה.

השילוב שעורכי הסוגיה יוצרים בין הסיפורים על חוני, סיפור השינה וסיפור הנוטע, מציג את הצדדים השונים של ההוויה הניסית של חוני, ומדגיש גם את יתרונותיה של ההוויה האחרת, הטבעית. אין זו ביקורת על חוני, אלא עשיית מקום להוויה שעומלת קשה על תכנון ובניה לטווח ארוך, ההוויה החולמת.

בשיעור הבא נעסוק בחלק האחרון של הסיפור של חוני, חזרתו לביתו ולבית המדרש.

^[1] בחלק מעדי הנוסח: רבא.

^[2] Jeffrey L. Rubenstein, Stories of the Babylonian Talmud, Baltimore, 2010, pp. 62-76 . ראו גם בספרו Jeffrey L. Rubenstein, The Land of Truth: Talmud Tales, Timeless Teachings, Lincoln, 2018, pp. 3-20. חלק מהדברים שלהלן בהשראת דבריו בשני המקומות האלה.

^[3] רובנשטיין מצביע, שם (Stories), עמ' 63­-67 על כל ה'חריקות' השונות האלה.

^[4] ראו דוגמאות אצל רובנשטיין, שם.

^[5] הסיפור על הנוטע והקיסר בקהלת רבה, שיעור 13.

^[6] ראו לעיל, הערה 1.

^[7] ושוב, רובנשטיין (שם, עמ' 66) מצביע על ה'חריקה' שלהם כאן, מפני שחלק ג של הסיפור עצמו מה שמטריד את חוני הוא בעיקר שלא חלקו לו את הכבוד הראוי לו, ופחות היעדר החברות.

^[8] י' פרנקל, סיפור האגדה, אחדות של תוכן וצורה, תל-אביב 2001, עמ' 183­-189. ההסבר שמובא להלן כולל גם תוספות של רובנשטיין, שם.

^[9] רובנשטיין (Land, לעיל, הערה 2), מציע עוד נקודת חיבור מעניינת בין הפסוק בתהילים על שבעים שנות הגלות לסיפור הזקן – בשניהם עולה יכולת התבוננות קדימה, לעתיד שמעבר למצב הנוכחי, שיהיה נחלת הדורות הבאים.

^[10] סיפור הורדת הגשמים הובא בברייתא בסוגיית הגמרא כתגובה להופעת סיפור דומה במשנה.

^[11] "וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל..." (עזרא ג יב).