מגילת אסתר והאופציה הדניאלית

 

שיעור זה יצא לאור בדף קשר גיליון 1762, שבת פרשת תצוה - זכור, י"א באדר תשפ"ג

מה עושה דניאל בתוך מגילת אסתר?

איתא במגילה:

'ותקרא אסתר להתך'. אמר רב התך זה דניאל ולמה נקרא שמו התך שחתכוהו מגדולתו, ושמואל אמר שכל דברי מלכות נחתכין על פיו. (מגילה טו.)

אמנם בהמשך הפסוקים התך נעלם, והגמרא מבארת:

'ויגידו למרדכי את דברי אסתר' ואילו איהו לא אזל לגביה, מכאן שאין משיבין על הקלקלה. (שם)

על הקלקלה – שהיתה אסתר מונעת לבא אל המלך, לפיכך לא השיב התך את שליחותו, ואסתר שלחה דבריה על ידי אחרים. (רש"י שם)

ובתרגום שני של אסתר על פסוק זה נפתרת חידת העלמות התך בצורה חריפה יותר: "וְכַד חֲזָא הָמָן רַשִׁיעָא יַת הֲתָךְ דִשְׁמֵיהּ דָנִיאֵל אָעֵיל וְנָפֵק לְוַת אֶסְתֵּר וּתְקֵיף רוּגְזֵיהּ בֵּיהּ וְקַטְלֵיהּ וְאִזְדַמְנוּ תַמָן מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל מַלְאָכַיָא וְחַוִיאוּ לְמָרְדְכַי יַת פִּתְגָמֵי אֶסְתֵּר".

והנה צ"ב בהחלטה זו שהתך זה דניאל – שהרי מצד הפשט הדבר רחוק מאד. ונראים נכונים דברי האבן עזרא:

ותקרא אסתר להתך. יש בדברי יחיד שהתך הוא דניאל שנחתך מגדולתו. ואין משפט לשון הקדש להחליף אות באות רק אותיות הנוח ושין בסמך כאשר פירשתי בספרי, ועוד שדניאל כבר מת לפי שקול הדעת... אולי היה הטעם בדרש כי הסריס היה נאמן כאילו דניאל היה שהיה צדיק בדורו שלא היה כמוהו. (אבן עזרא אסתר ד', ה)

כלומר לדעת האבן עזרא דניאל מסמל בדרוש זה נאמנות. אלא שגם ביאור זה אינו חף מקשיים – מדוע דווקא דניאל הובא על מנת לסמל נאמנות? ואם כבר הובא, מדוע לסיים את חייו או לפחות את תפקידו שם? ומה מהות המחלוקת שבין רב לשמואל האם חתכוהו מגדולתו או להיפך, שכל דברי מלכות נחתכים על פיו?

מרדכי ואסתר מול המלכות הפרסית

מרדכי ואסתר מייצגים שתי תפיסות קיצוניות בנוגע ליחסנו לתרבות העמים. מרדכי הוא 'היהודי' ש'לא יכרע ולא ישתחוה', ואילו הדסה היא 'אסתר', ש'אינה מגדת את עמה ואת מולדתה'.

נלענ"ד לבאר שמרדכי הכניס את אסתר לארמון כחלק מההתנגדות, בתור סוג של סוכנת סמויה. לכן בשלב הזה הוא לא רואה סתירה בין עֶמדָה יהודית גאה לבין המצאותה של אסתר בארמון. אבל אסתר לא רואה זאת כך. היא מקבלת את חוקי המשחק הפרסיים, אולי גם רואה בהם היגיון, ואולי אפילו רואה את היופי שבהם.
רגע ההכרעה מגיע כמובן כשמתגלה הגזירה על היהודים. מרדכי רוצה להפעיל את הסוכנת הסמויה שלו בצורה גלויה:

וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ מִסָּרִיסֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר הֶעֱמִיד לְפָנֶיהָ וַתְּצַוֵּהוּ עַל מָרְדֳּכָי לָדַעַת מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה. וַיֵּצֵא הֲתָךְ אֶל מָרְדֳּכָי אֶל רְחוֹב הָעִיר אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ. וַיַּגֶּד לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ ביהודיים בַּיְּהוּדִים לְאַבְּדָם. וְאֶת פַּתְשֶׁגֶן כְּתָב הַדָּת אֲשֶׁר נִתַּן בְּשׁוּשָׁן לְהַשְׁמִידָם נָתַן לוֹ לְהַרְאוֹת אֶת אֶסְתֵּר וּלְהַגִּיד לָהּ וּלְצַוּוֹת עָלֶיהָ לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל עַמָּהּ. (אסתר ד', ה–ח)

אך אסתר, למרבה ההפתעה, מתנגדת, ומציעה לשחק לפי החוקים:

וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ וַתְּצַוֵּהוּ אֶל מָרְדֳּכָי. כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יוֹדְעִים אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם. וַיַּגִּידוּ לְמָרְדֳּכָי אֵת דִּבְרֵי אֶסְתֵּר. (שם, י–יב)

זה השלב שבו התך נעלם, כמו שראינו מקודם, או בגלל שהוא לא מסכים להעביר את הקלקלה, כדברי הגמרא, או בגלל שהמן הרג אותו.

מרדכי ממשיך במסע השכנוע, ובסופו של דבר אסתר מסכימה, אבל התכנית שלה שונה מאד מזו של מרדכי:

וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל מָרְדֳּכָי. לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי. וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר. (שם, טו–יז)

ראשית, היא מחייבת את היהודים לצום בפסח, תוך שבירה של קיום הטקס החשוב ביותר לזהות היהודית – דבר שמרדכי אינו מסכים לו אך אין לו ברירה; שנית, ויותר חמור, היא תצום עם נערותיה, אף שברור שלא היו יהודיות, כיוון שהגישה היא כביכול אוניברסלית; והשלישית הכביד, היא תיגש למלך, אבל תחת הכללים שלו, ולכן – כאשר אבדתי אבדתי, "כאשר אבדתי מבית אבא אובד ממך שמעכשיו שאני ברצון נבעלת לגוי אני אסורה לך".

לתכנית של מרדכי לא היה סיכוי, והיא היתה מביאה חורבן פיזי על העם היהודי. התכנית של אסתר מצליחה להציל את העם, אבל המחיר הוא אבדן פסח, אבדן החירות והזהות היהודיים.

ויבוא דניאל!

הגמרא במגילה אומרת:

'וישנה ואת נערותיה וגו'', אמר רב: שהאכילה מאכל יהודי. ושמואל אמר: שהאכילה קדלי דחזירי. ורבי יוחנן אמר: זרעונים, וכן הוא אומר 'ויהי המלצר נושא את פתבגם... ונותן להם זרעונים'. (מגילה יג.)

וכתב שם רש"י: "קדלי דחזירי – בקונ"וש (חתיכות של בשר חזיר) שמינות, ומתוך אונסה לא נענשה". אך בתוספות העירו בקצרה: "קדלי דחזירי – וח"ו היא לא היתה אוכלת". אמנם אם נקבל את שיטת רש"י, בזה אנו רואים את ההבדל שבין דניאל לאסתר: כאשר דניאל וחבריו נלקחו להיכל מלך בבל, הם הקפידו לאכול רק מאכלים כשרים: "וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאַל בְּפַתְבַּג הַמֶּלֶךְ וּבְיֵין מִשְׁתָּיו וַיְבַקֵּשׁ מִשַּׂר הַסָּרִיסִים אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאָל... וַיְהִי הַמֶּלְצַר נֹשֵׂא אֶת פַּתְבָּגָם וְיֵין מִשְׁתֵּיהֶם וְנֹתֵן לָהֶם זֵרְעֹנִים" (דניאל א', ח, טז). אם כך, לפי רבי יוחנן אסתר פעלה באופן זהה לדניאל; אך לפי שמואל היא אכלה בבית המלך בשר חזיר.

נראה שמחלוקתם של שמואל ורבי יוחנן באה לידי ביטוי במנהג שהובא ברמ"א:

יש אומרים שיש לאכול מאכל זרעונים בפורים, זכר לזרעונים שאכל דניאל וחבריו בבבל. (רמ"א או"ח תרצ"ה, ב)

הלבוש שם מסביר את הקשר בין דניאל לפורים, ואומר שבגמרא מבואר שהתך, המוזכר במגילה כאחד מסריסי המלך אחשוורוש, הוא דניאל. המ"ב (שם, סקי"ב) כתב טעם נוסף, שגם אסתר אכלה בעצמה זרעונים כאשר היתה בבית המלך, וכדברי רבי יוחנן. מסתבר שהרמ"א, שתלה את אכילת הזרעונים דווקא בדניאל ולא באסתר, הבין כשמואל שאסתר לא אכלה בבית המלך זרעונים אלא בשר חזיר.

לאידך גיסא, מקרה אחר יוכל ללמד אותנו את ההבדל שבין דניאל למרדכי. כיצד התמודד דניאל עם ניסיונם של מישאל חנניה ועזריה בהשתחוויה לצלם – אותו צלם שלדעת רשב"י ההשתחויה לו היא שהביאה את גזירת המן על היהודים, ואותם חנניה מישאל ועזריה שמשמשים כ'אבותיו הרוחניים' של מרדכי?

התשובה לשאלה זו מובאת בסנהדרין:

ודניאל להיכן אזל? – אמר רב: למיכרא נהרא רבא בטבריא. ושמואל אמר: לאתויי ביזרא דאספסתא. ורבי יוחנן אמר: לאתויי חזירי דאלכסנדריא של מצרים. (סנהדרין צג.)

המשותף לכל התשובות האלו הוא שלמעשה דניאל התחמק מהבעיה, ושם בהמשך שהדבר היה בעצה אחת עם הקב"ה ועם נבוכדנצר, להבדיל. הוה אומר, דניאל מצליח לייצר את עמדת הביניים שבין מרדכי לאסתר. מחד, הוא חלק מארמון המלך – לא רק יושב בחצר, מתמנה לשר ובעל השפעה פוליטית כבירה. מאידך, הוא ממשיך להיות יהודי, האוכל בגאווה מאכלים כשרים.

דניאל הוא התך, המתווך בין מרדכי לבין אסתר.

כשלון האופציה הדניאלית?

אלא שמול גזירת המן מתברר לפתע שדרכו של דניאל לא עובדת; אל מול הגזירה נגד היהודים, הוא נחתך מגדולתו. המשבר בו הוא נמצא מתבטא היטב בהעלמותו באמצע המשא ומתן שבין מרדכי לאסתר – הוא לא יכול להחזיר את תשובת אסתר המקבלת את דין החצר הפרסית, אבל גם לא מוכן לעבור לתפיסה של מרדכי, ואל מול ה'קלקלה' הוא פשוט נעלם; גם אם מבחינה פורמלית עדיין דברי המלכות נחתכים על פיו, המן הורג אותו – אולי פיזית, אבל בעיקר רוחנית. אנשים כמו המן מכריחים את היהודים לבחור צד – של מרדכי או של אסתר.

חז"ל לא מסתפקים רק בפן המעשי של כשלונו של דניאל למנוע את הגזירה. הם מחפשים גם את שורשי הכשלון, ומציעים שניים:

1) הגמרא בבבא בתרא:

והאמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא ר' יהושע בן לוי: מפני מה נענש דניאל? מפני שהשיא עצה לנבוכדנצר... ודניאל מנלן דאיענש? אילימא משום דכתיב: ותקרא אסתר להתך, ואמר רב: התך – זה דניאל, הניחא למ"ד: שחתכוהו מגדולתו, אלא למ"ד: שכל דברי מלכות נחתכין על פיו, מאי איכא למימר? דשדיוהו לגובא דארייוותא. (בבא בתרא ד.)

הסיבה לכשלונו של דניאל, לפי מקור זה, היא הזדהותו היתירה עם ערכי המלכות, עד שכביכול 'שכח' באיזה צד הוא. שמא זה מה שמנע ממנו להביא למרדכי את תשובת אסתר, שכן הוא זיהה בה את אותה הבעיה שבה נפל הוא עצמו. "אין משיבין על הקלקלה".

2) התוספות במגילה^[1] (מובא גם בתרגום שני למגילת אסתר א', טז):

ממוכן – יש מדרש שהיה דניאל ולפי שהיה נשוי לשרית שהיתה גדולה ממנו שלא היה יכול לכופה לדבר כלשונו יעץ לעשות כן. (תוספות מגילה יב: ד"ה ממוכן)

לפי מקור זה הסיבה לכשלונו של דניאל נעוצה דווקא בהצלחתו – הוא  מתחתן עם אשה פרסית, שאותה הוא בוודאי מגייר, אך היא מרגישה עליונות עליו. הוא מנסה, ומצליח, להשתמש במקרה של ושתי על מנת לגבור על אשתו, אך לא רק עליה הוא גובר, אלא למעשה על התרבות הפרסית כולה; שכן על אף היותו השר הנמוך ביותר והמוזכר אחרון מבין הרואים את פני המלך, דווקא עצתו היא שמתקבלת, 'וכל ענייני מלכות נחתכים על פיו'. אך דומה שדווקא הצלחה זו היא שמביאה עליה את האנטישמיות של כל הדורות, ודניאל נהרג על ידי המן.

סוף דבר, דניאל מייצג אופציה שאינה עומדת במבחן המציאות, וההתגברות על גזירת המן נעשית דווקא על ידי חיבור של שני הקצוות של מרדכי ואסתר.

המשך יבוא – בארץ ישראל?

אמנם, ישנו מדרש אחד המגרה אותנו לחשוב שאמנם האופציה הדניאלית אינה אפשרית לאורך זמן – אך דווקא בגלות, במקום שבו התערות אמיתית בתרבות השלטת חייבת להוביל בסופו של דבר לכרסום בזהות היהודית. וכך אנו מוצאים בשיר השירים רבה:

יצא כורש לטייל במדינה וראה המדינה שוממת אמר מה טיבה של מדינה זו שוממת, איכן הם הזהבים, איכן הם הכספים, אמרי ליה ולאו את הוא דגזרת ואמרת כל יהודאין יפקון ויבנון בית מקדשא מנהון דהבים ומנהון כספים הא דסלקין למבנא מקדשא, בההיא שעתא גזר ואמר דעבר פרת עבר דלא עבר לא יעבור, דניאל וסיעתו וחבורתו עלו באותה שעה אמרו מוטב שנאכל סעודת ארץ ישראל ונברך על א"י. (שיר השירים רבה ה', ה)

דווקא בארץ ישראל יכול להתגשם חלומו של דניאל, על שר ומלך השולטים בארץ, פתוחים לתרבות – אך נשארים יהודים בכל רמ"ח ושס"ה. מוטב נאכל סעודת ארץ ישראל ונברך על ארץ ישראל!