מרד יהוא (מל"ב ט', א–י', ל) | 15 | 'וישמד יהוא את הבעל מישראל' (י', יח–כט)

טו. "וַיַּשְׁמֵד יֵהוּא אֶת הַבַּעַל מִיִּשְׂרָאֵל" (י', יח–כט)   י', יח וַיִּקְבֹּץ יֵהוּא אֶת כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:                אַחְאָב עָבַד אֶת הַבַּעַל מְעָט, יֵהוּא יַעַבְדֶנּוּ הַרְבֵּה. יט וְעַתָּה, כָל נְבִיאֵי הַבַּעַל, כָּל עֹבְדָיו וְכָל כֹּהֲנָיו קִרְאוּ אֵלַי                אִישׁ אַל יִפָּקֵד, כִּי זֶבַח גָּדוֹל לִי לַבַּעַל                כֹּל אֲשֶׁר יִפָּקֵד – לֹא יִחְיֶה.                וְיֵהוּא עָשָׂה בְעָקְבָּה, לְמַעַן הַאֲבִיד אֶת עֹבְדֵי הַבָּעַל. כ וַיֹּאמֶר יֵהוּא: קַדְּשׁוּ עֲצָרָה לַבַּעַל! וַיִּקְרָאוּ. כא וַיִּשְׁלַח יֵהוּא בְּכָל יִשְׂרָאֵל, וַיָּבֹאוּ כָּל עֹבְדֵי הַבַּעַל                וְלֹא נִשְׁאַר אִישׁ אֲשֶׁר לֹא בָא                וַיָּבֹאוּ בֵּית הַבַּעַל וַיִּמָּלֵא בֵית הַבַּעַל פֶּה לָפֶה. כב וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל הַמֶּלְתָּחָה: הוֹצֵא לְבוּשׁ לְכֹל עֹבְדֵי הַבַּעַל                וַיֹּצֵא לָהֶם הַמַּלְבּוּשׁ. כג וַיָּבֹא יֵהוּא וִיהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב בֵּית הַבָּעַל                וַיֹּאמֶר לְעֹבְדֵי הַבַּעַל: חַפְּשׁוּ וּרְאוּ פֶּן יֶשׁ פֹּה עִמָּכֶם מֵעַבְדֵי ה'                כִּי אִם עֹבְדֵי הַבַּעַל לְבַדָּם. כד           וַיָּבֹאוּ לַעֲשׂוֹת זְבָחִים וְעֹלוֹת, וְיֵהוּא שָׂם לוֹ בַחוּץ שְׁמֹנִים אִישׁ                וַיֹּאמֶר: הָאִישׁ אֲשֶׁר יִמָּלֵט מִן  הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל יְדֵיכֶם                נַפְשׁוֹ תַּחַת נַפְשׁוֹ. כה וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לַעֲשׂוֹת הָעֹלָה, וַיֹּאמֶר יֵהוּא לָרָצִים וְלַשָּׁלִשִׁים:                בֹּאוּ הַכּוּם! אִישׁ אַל יֵצֵא                וַיַּכּוּם לְפִי חָרֶב, וַיַּשְׁלִכוּ הָרָצִים וְהַשָּׁלִשִׁים וַיֵּלְכוּ עַד עִיר בֵּית הַבָּעַל. כו            וַיֹּצִאוּ אֶת מַצְּבוֹת בֵּית הַבַּעַל וַיִּשְׂרְפוּהָ. כז           וַיִּתְּצוּ אֵת מַצְּבַת הַבָּעַל, וַיִּתְּצוּ אֶת בֵּית הַבַּעַל                וַיְשִׂמֻהוּ למחראות (קרי: לְמוֹצָאוֹת) עַד הַיּוֹם. כח          וַיַּשְׁמֵד יֵהוּא אֶת הַבַּעַל מִיִּשְׂרָאֵל.   כט          רַק חֲטָאֵי יָרָבְעָם בֶּן נְבָט, אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל                לֹא סָר יֵהוּא מֵאַחֲרֵיהֶם                עֶגְלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בֵּית אֵל וַאֲשֶׁר בְּדָן.   1. פעולותיו של יהוא להשמדת עבודת הבעל   הפִסקה שאנו עומדים בה בעיון זה מתארת את המעשה החותם את סיפור מרד יהוא – השמדת פולחן הבעל מישראל והריגת עובדיו.[1] יחד עם זאת, מעשה זה הוא הראשון שעשה יהוא כמלך לאחר שנתבססה מלכותו. כל מעשיו עד עתה היו קשורים בתפיסת המלכות מידי בית אחאב, לרבות מעשהו האחרון שעשה בשומרון לפני המתואר בפסקה שלנו (י', יז): "וַיַּךְ אֶת כָּל הַנִּשְׁאָרִים לְאַחְאָב בְּשֹׁמְרוֹן עַד הִשְׁמִידוֹ...". עובדי הבעל וכהניו ונביאיו, לעומת זאת, אינם שייכים למשפחת המלוכה אלא הם נאספו מכל רחבי הממלכה (כא – "וַיִּשְׁלַח יֵהוּא בְּכָל יִשְׂרָאֵל..."), והריגתם איננה חלק מתפיסת המלוכה.[2]   פעולת יהוא להשמדת הבעל כוללת שני רכיבים הבאים בזה אחר זה:   בראשונה, הורג יהוא את "כָל נְבִיאֵי הַבַּעַל, כָּל עֹבְדָיו וְכָל כֹּהֲנָיו" (פס' יט), דהיינו הן את בעלי התפקידים במסגרת פולחן הבעל – נביאיו וכהניו, 'אנשי הממסד', והן את כלל עובדיו – "וְיֵהוּא עָשָׂה... לְמַעַן הַאֲבִיד אֶת עֹבְדֵי הַבָּעַל" (פס' יט). לשם כך אוסף יהוא את כל אלה מכל רחבי הממלכה – "וַיִּשְׁלַח יֵהוּא בְּכָל יִשְׂרָאֵל, וַיָּבֹאוּ כָּל עֹבְדֵי הַבַּעַל, וְלֹא נִשְׁאַר אִישׁ אֲשֶׁר לֹא בָא" (פס' כא). מספרם של כלל עובדי הבעל שבאו מכל רחבי ישראל, לא יכול היה להיות גדול במיוחד: הרי כל הציבור הזה התכנס לתוך 'בית הבעל' אשר בשומרון, ומילא אותו 'פה לפה' – מקצה לקצה. כדי להרוג את כל אלו בזמן קצר, הספיקו ליהוא שמונים איש. מסתבר אפוא שמדובר במאות אחדות של אנשים.[3]   השלב השני במעשה זה של יהוא, לאחר הריגת כל עובדי הבעל שהתכנסו בשומרון, הוא השמדת התשתית הפיזית של פולחן הבעל בשומרון: יהוא ואנשיו הולכים "עַד עִיר בֵּית הַבָּעַל" – כנראה רובע מיוחד בשומרון שבו התרכז פולחן הבעל, והם נותצים ושורפים את מצבת הבעל[4] ואת בית הבעל עצמו, והופכים אותו ל'מוצאות' – לשירותים ציבוריים.   בית הבעל הזה עמד על מכונו מזה עשרות שנים, מאז נשא אחאב את איזבל לאישה:   מל"א ט"ז, לא–לב ...וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת אִיזֶבֶל בַּת אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֶת הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ. וַיָּקֶם מִזְבֵּחַ לַבָּעַל בֵּית הַבַּעַל אֲשֶׁר בָּנָה בְּשֹׁמְרוֹן.   לאחר סיום פעולתו של יהוא על שני שלביה, מסכם הכתוב את מעשיו בפסוק שהעמדנוהו ככותרת לעיון זה:   כח וַיַּשְׁמֵד יֵהוּא אֶת הַבַּעַל מִיִּשְׂרָאֵל.[5]

 

2. "שקר", "מרמה", "עקבה"

הריגתם של עובדי הבעל נעשתה ביד יהוא, כמו מעשים נוספים שלו במהלך המרד, בדרכו רבת התחבולות: בתושיה, בערמה, בנחרצות, ובזהירות שלא לפגוע בחפים מפשע. כינוסם של כל עובדי הבעל יחד בשומרון הושג באמצעות פעולת התחזות של יהוא:

•  

אַחְאָב עָבַד אֶת הַבַּעַל מְעָט, יֵהוּא יַעַבְדֶנּוּ הַרְבֵּה. יט וְעַתָּה, כָל נְבִיאֵי הַבַּעַל, כָּל עֹבְדָיו וְכָל כֹּהֲנָיו קִרְאוּ אֵלַי אִישׁ אַל יִפָּקֵד, כִּי זֶבַח גָּדוֹל לִי לַבַּעַל כֹּל אֲשֶׁר יִפָּקֵד – לֹא יִחְיֶה.   הקורא התמים עלול לטעות, ולחשוב שיהוא אמר דבריו בכנות, ועל כן נחלץ כאן הכתוב למנוע טעות זו והוא מעיד על כוונתו האמתית של יהוא:   וְיֵהוּא עָשָׂה בְעָקְבָּה[7], לְמַעַן הַאֲבִיד אֶת עֹבְדֵי הַבָּעַל.   חיווי ישיר בלשון הכתוב כמו זה, המלמד על מניעי פעולתה של דמות המתוארת במקרא, הוא תופעה די נדירה. בדרך כלל סומך הסיפור המקראי על תבונתו של הקורא, שיסיק על מניעי הפעולה של הדמות מתוך דבריה ומעשיה עצמם, או על פי ההקשר, הן ההקשר שקדם לפעולת אותה דמות, הן ההקשר של מה שאירע לאחר מכן.[8]  גם כאן, יכול היה הכתוב לסמוך על מה שעתיד להתברר בוודאות החל בפסוק כד, כי יהוא פעל במרמה, והכין מלכודת לעובדי הבעל. ובכן, מדוע נחלץ הכתוב שלא כדרכו לבאר את מניעיו של יהוא בחיווי ישיר כבר בסוף פסוק יט?   התשובה היא, שהכתוב חפץ למנוע מן הקורא לטעות, ולו טעות זמנית בלבד, בכוונת יהוא, ולחשוב כי יהוא אכן הפך לעובד הבעל בעת ישיבתו על כיסא המלוכה בשומרון. אמנם טעות זו תתוקן למפרע בבוא הקורא אל תכלית מעשיו של יהוא בפסוק כד, אך אפילו טעות זמנית (המתשמכת על פני ארבעה פסוקים) היא רבת נזק לקריאה השוטפת של הסיפור.[9]   פעמיים נוספות בסיפורנו מיוחס ליהוא שימוש במידת השקר: בפעם הראשונה, לאחר משיחתו בסתר בידי הנער הנביא, שואלים אותו חבריו שרי הצבא בעודם ברמות גלעד:   ט', יא מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה אֵלֶיךָ? ויהוא עונה להם: אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת הָאִישׁ וְאֶת שִׂיחוֹ. על כך מגיבים חבריו:

•  

ויהוא 'נשבר' ומגלה להם את האמת.   בפעם השנייה, לאחר מסעו המהיר מרמות גלעד ליזרעאל, מצליח יהוא להסתיר את כוונותיו מיורם, המתרפא בעיר זו, עד לרגע האחרון.[10] כאשר מתברר ליורם המצב לאשורו, הוא מנסה לסובב את מרכבתו ולברוח, ולהציל אף את אחזיהו מלך יהודה:   ט', כגוַיַּהֲפֹךְ יְהוֹרָם יָדָיו וַיָּנֹס וַיֹּאמֶר אֶל אֲחַזְיָהוּ: מִרְמָה אֲחַזְיָה!   וכוונתו: יהוא הצליח לרמותנו, ולהסתיר מעמנו את מטרת בואו, שהיא לשם מרידה.   והנה עתה, במעשה הריגת עובדי הבעל, מיוחס ליהוא בשלישית השימוש במידת השקר – "וְיֵהוּא עָשָׂה בְעָקְבָּה", והפעם לא מפי אישים הפועלים בסיפור אל מול יהוא, אלא בלשון הכתוב.   האם תופעה זו של ייחוס מידת השקר ליהוא בשלושה לשונות נרדפים (שקר, מרמה, עקבה), בשלושה מצבים שונים, ומפי שלושה גורמים שונים מאוד זה מזה, נועדה לאפיין את דמותו איפיון ביקורתי?   איפיון דמותו של יהוא – אפשר שיש כאן, אך איפיון זה אינו ביקורתי כלל, ההפך הוא הנכון! השימוש בשלושת המקומות הללו בשקר או בהונאה, לא זו בלבד שהיה מוצדק, אלא שאף היה נחוץ לשם קיום נאמן של המשימה המוטלת על יהוא, שתיעשה בדייקנות 'כירורגית', ללא שפיכות דמים מיותרת. הבה נפרט:   את התחמקותו של יהוא מלתת תשובת אמת לשאלת חבריו "מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה אֵלֶיךָ?" – "אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת הָאִישׁ וְאֶת שִׂיחוֹ", הסברנו בעיון ו₁ תת-סעיף א: יהוא מתחמק מתשובה בשל חוסר הביטחון שהוא חש כלפי חבריו, שאותם הוא רואה כ'עבדי אדוניו'[11], ולפיכך הוא חושש מהלשנת אחד מהם בפני יורם המצוי ביזרעאל.[12] דבריו אינם שקר ממשי, אלא הימנעות מאמירת האמת, והדבר מלמד על זהירותו של יהוא במקום שבו זהירות זו נצרכת.[13]   ה'מרמה' שבה נקט יהוא בהתקרבו לעיר יזרעאל, לא הייתה אלא הסתרת דבר המרד מיורם ומאנשיו עד לרגע המפגש בין יהוא ליורם בסמוך ליזרעאל. שמירת גורם ההפתעה שעליה הקפיד יהוא אפשרה לו להרוג את יורם ללא כל התנגדות, ולהיכנס לעיר יזרעאל ללא צורך במלחמה עליה.[14] לו היה מתגלה דבר המרד מוקדם יותר, היו יורם ואנשיו מתבצרים בעיר יזרעאל, מהלך המרד היה מסתבך ומתמשך, ודם רב היה נשפך במלחמת אחים מיותרת. גם כאן לא הייתה 'מרמה' ממשית של יהוא, אלא הסתרה של כוונותיו.[15] מרד הרי הוא כמלחמה, ומלחמה הרי נעשית בתחבולות, וכך ראוי הדבר.[16]   ועתה אנו מגיעים ל'עקבה' הקשורה לנושא עיוננו – לפעולתו של יהוא להשמדת הבעל מישראל. כדי להעריך נכונה את מעשה ההונאה הזה, נשאל כיצד היה פועל מלך אחר, פחות מתוחכם מיהוא, פחות מיומן בדרכי הערמה ובמניפולציות, כדי להשיג מטרה זו של השמדת פולחן הבעל מישראל והריגת עובדיו.   מלך אחר היה עורך מסע ברחבי הארץ לאיתור עובדי הבעל. הוא היה גובה עדויות ומקים מערכת משפטית מסועפת אשר תחקור עדים, ותעניש את העבריינים. פעולה כזו הייתה נמשכת חודשים, ואולי אף שנים, ולעולם לא הייתה מגיעה להשלמה, וחמור מכך: ייתכן שאף הייתה פוגעת בחפים מפשע שהיו נהרגים על פי עדויות שקר.   ה'עקבה' שבה השתמש יהוא אפשרה לו לכנס למקום אחד את כל עובדי הבעל מכל רחבי הממלכה, ואך ורק את הללו, כשהם באים מבחירה (על אף האיום בפסוק יט "כֹּל אֲשֶׁר יִפָּקֵד – לֹא יִחְיֶה") לשם עבודת הבעל, ובכך מעידים על עצמם שהם אשמים. מתוך זהירות יתרה, ומחשש שמא בכל זאת נקלע לחברתם של הללו מי מעובדי ה' שאינו חייב מיתה[17], דואג יהוא לסמן את עובדי הבעל בלבוש מיוחד הנשמר לטקסי עבודת הבעל (פס' כב), ולבסוף הוא עובר ביניהם ביחד עם יהונדב בן רכב "וַיֹּאמֶר לְעֹבְדֵי הַבַּעַל: חַפְּשׁוּ וּרְאוּ פֶּן יֶשׁ פֹּה עִמָּכֶם מֵעַבְדֵי ה' כִּי אִם עֹבְדֵי הַבַּעַל לְבַדָּם" (פס' כג).   רק לאחר כל ההכנות המדוקדקות הללו, המבטיחות ליהוא שתחת ידיו מצויים כל עובדי הבעל בישראל, ורק הם, נעשית הפעולה המפלילה המחייבת אותם במיתה, לא רק על מה שעשו בעבר, אלא על מה שהם עושים בשעה זו: "וַיָּבֹאוּ לַעֲשׂוֹת זְבָחִים וְעֹלוֹת" (כד). עתה מקיים בהם יהוא את דין התורה (שמות כ"ב, יט) "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם".   רק בזכות השימוש ב'עקבה' יכול היה יהוא לפעול פעולה כה שלמה וכה מדויקת, ורק בזכות ערמתו ותושייתו יכול הכתוב לסכם את פעולתו במילים (כח) "וַיַּשְׁמֵד יֵהוּא אֶת הַבַּעַל מִיִּשְׂרָאֵל."   (המשך העיון בשבוע הבא)        

---

[1] לאחר מעשה זה, באה בפסוק ל הערכה מסכמת של מעשי יהוא מפיו של נביא, שגם מבטיח לו שכר טוב על מעשיו, ובזאת מסתיים הסיפור. לאחר מכן, באים פרטים אחדים במסגרת 'הפסקה הקבועה' המוקדשת לכל מלך בספרנו (פסוקים לא–לו). על תיחום הסיפור וזיהוי הפסוק החותם אותו, ראה עיון המבוא ב₁. [2] אמנם צמיחתם בישראל של עובדי בעל וכהנים ונביאים לבעל הייתה קשורה בעליית בית אחאב ובנישואי אחאב לאיזבל, אולם נראה כי לא הייתה קיימת זהות פוליטית בין עובדי הבעל לבין בית אחאב. ראייה לכך, בנכונותם להתאסף בשומרון תחת 'חסותו' של יהוא, המורד בבית אחאב. [3] היכולת לבנות אולמות רחבי ידיים הייתה מוגבלת באותם ימים, מפני שגדלם היה תלוי בתקרה שהייתה מקורה בקורות ארזים. [4] א. בפסוק כו קיימת אי-התאמה בין לשון רבים ללשון יחיד: "וַיֹּצִאוּ אֶת מַצְּבוֹת בֵּית הַבַּעַל וַיִּשְׂרְפוּהָ". אולם תרגום יונתן גרס ברישא של הפסוק 'מצבת' ביחיד: "ואפיקו ית קמת בית בעלא ואוקדוה". מצבה זו, תחילה שרפוה ואחר כך נתצוה, כאמור בפסוק הבא "וַיִּתְּצוּ אֵת מַצְּבַת הַבָּעַל". השריפה נועדה לבזותה, ואולי גם להקל את ניתוצה. ב. ב'פסקה הקבועה' המוקדשת ליורם בן אחאב נאמר (מל"ב ג', ב): "וַיַּעֲשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי ה', רַק לֹא כְאָבִיו וּכְאִמּוֹ, וַיָּסַר אֶת מַצְּבַת הַבַּעַל אֲשֶׁר עָשָׂה אָבִיו". מניין אפוא מופיעה מצבה זו עתה, בראשית מלכות יהוא? אפשר שמצבה זו חזרה למקומה בימי יורם בהשתדלות איזבל אמו של יורם. [5] האם מכאן ואילך נפקד חטא עבודת הבעל מישראל? מנבואת הושע בחלקו הראשון של הספר נראה שלא כך היה הדבר (ב', י–טו; שם יח–יט). הנטייה לעבודת הבעל כנראה המשיכה להתקיים בשכבות עממיות, אך 'הגרעין הקשה' של עובדי הבעל, שזו הייתה דתם הבלעדית, וכן 'הממסד' המקצועי והמרכז הפיזי של פולחן הבעל – הללו הושמדו לבלי שוב. [6] נראה שבפסוק זה הכוונה לקיבוץ 'כל העם' של העיר שומרון. רק בפסוק כא שולח יהוא שליחים בכל ישראל לאסוף את עובדי הבעל לשומרון, ומכאן מה שנראה כפילות בין האמור בפסוקים יח–כ לאמור בפסוק כא. הפנייה לאנשי שומרון נועדה להכין את התשתית לזימון כל עובדי הבעל שבכל ישראל.  [7] שם העצם 'עקבה' יחיד הוא במקרא. השורש עק"ב מופיע במקרא בהקשר למרמה: "וַיֹּאמֶר: בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ. וַיֹּאמֶר: הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם...וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי" (בראשית כז, לה–לו). ובכן, את מה שיצחק רואה כ'מרמה' – לקיחת ברכתו של עשו, רואה עשו כ'עקיבה', והמשמעות זהה. [8] על שימוש בתוצאות הפעולה כעדות על מניעי הפועל אותה ראה בעיון המבוא ג לסדרה זו, סעיף 3. [9] הנה דוגמאות נוספות לחיווי שהכתוב מצרף לדבריה של דמות כדי למנוע טעות בהבנת כוונתה, אף שכוונת הדמות עתידה להתברר לאחר פעולתה: בראשית כ"ב, א–ב: "וְהָאֱ-לֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם...קַח נָא אֶת בִּנְךָ... וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה...". בראשית ל"ד, יג–טז: "וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה... אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם... לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר". מל"א י"ג, יח: "גַּם אֲנִי נָבִיא כָּמוֹךָ, וּמַלְאָךְ דִּבֶּר אֵלַי בִּדְבַר ה' לֵאמֹר: הֲשִׁבֵהוּ... כִּחֵשׁ לוֹ." מל"א י"ח, כז: "וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר: קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא... אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ." לכאורה, בסיפורנו ניתן היה להקדים את חיווי הכתוב כבר לראש פסוק יח, ולהוסיף שם מילה אחת: 'ויקבץ יהוא את כל העם ויאמר אלהם בעקבה...', ובכך למנוע מראש טעות בהבנת מניעיו של יהוא (ואף במהלך פס' יח-יט לא תעלה על לב הקורא מחשבת טעות באשר לכוונות יהוא). אלא שתוספת מילה זו ('בעקבה') בראש פסוק יח לא תהא מובנת: לאיזה צורך דיבר יהוא בעקבה אל כל העם? ולהוסיף בראש פסוק יח את המילים "לְמַעַן הַאֲבִיד אֶת עֹבְדֵי הַבָּעַל" לא היה ניתן, שכן במילים הבאות בהמשך פסוק זה אין כל תרומה מעשית לקיומה של מטרה זו. רק לאחר ההוראה המעשית הבאה בפסוק יט, לזמן את כל עובדי הבעל אל יהוא, ניתן להסביר שהציווי על פעולה זו נעשה על ידו בעקבה "לְמַעַן הַאֲבִיד אֶת עֹבְדֵי הַבָּעַל", שכן לשם מטרה זו אספם יהוא אליו. [10] יהוא מצליח לעשות זאת בזכות 'חטיפתם' של שני הרוכבים שנשלחו לקראתו לברר את מטרת בואו. [11] בראש פסוק יא שם נאמר: "וְיֵהוּא יָצָא אֶל עַבְדֵי אֲדֹנָיו", ובאותו מקום בעיון ו הסברנו את השימוש בכינוי זה לחבריו של יהוא כמשקף את נקודת התצפית של יהוא ביחס לחבריו באותה שעה. [12] מחמת חשש זה מבקש יהוא או דורש מחבריו שהמליכוהו זה עתה (סוף פסוק טו שם):"אִם יֵשׁ נַפְשְׁכֶם, אַל יֵצֵא פָלִיט מִן הָעִיר לָלֶכֶת לְהַגִּיד בְּיִזְרְעֶאל". [13] הבעיה שעמה צריך המעיין להתמודד אינה מדוע 'שיקר' יהוא לחבריו, אלא מדוע מיהר לגלות להם את האמת, על אף חששו מפני נאמנות אחדים מהם ליורם. דיון על כך בעיון ו₁ תת-סעיף ב. [14] ראה דברינו בעיון ז סעיפים 1–2. [15] בעיון ז₂ שאלנו מדוע לא ענה יהוא לשליח ששלח אליו יורם, כי בא לבשר בשורת ניצחון במערכה ברמות גלעד. תשובת הטעייה זו הייתה גורמת לקבלת פנים צוהלת של יהוא ואנשיו, והדבר היה מאפשר להם לפעול כרצונם לשם מימוש המרד. ענינו על כך כי יהוא אינו חפץ להצליח במשימתו באמצעות שקר גס כזה. לאחר שיתגלה השקר – לא יוכל יהוא לשאת פניו אל אנשי העיר. [16] משלי כ"ד, ו: "כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה" (וכן במשלי כ', יח). [17] אפשר שמי מעובדי ה' הסתנן לתוך אירוע זה מתוך סקרנות.