תולדות עבודת ה' במזבחות | 115 | איסור הבמות | 91

בשיעור הקודם ראינו את המציאות המדינית והצבאית הקשה בימי אחז, והתחלנו לבחון את עמדת הנביא ישעיהו ביחס לכניעת אחז לאשור. בסופו של דבר הנביא בישר כי אשור תשתלט על כל המרחב ועל ממלכת יהודה בפרט.

בשיעור זה נתבונן בעמדת הנביא ישעיהו ונתחיל לבחון את המציאות הרוחנית שהיוותה את הגורם למציאות המדינית והצבאית ואת ההשלכות הקשות של השלטון האשורי על התפיסה הרוחנית של אחז.

"וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי קַח לְךָ גִּלָּיוֹן גָּדוֹל וּכְתֹב עָלָיו בְּחֶרֶט אֱנוֹשׁ לְמַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז: וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ: וָאֶקְרַב אֶל הַנְּבִיאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי קְרָא שְׁמוֹ מַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז: כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר קְרֹא אָבִי וְאִמִּי יִשָּׂא אֶת חֵיל דַּמֶּשֶׂק וְאֵת שְׁלַל שֹׁמְרוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר: וַיֹּסֶף ה' דַּבֵּר אֵלַי עוֹד לֵאמֹר: יַעַן כִּי מָאַס הָעָם הַזֶּה אֵת מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט וּמְשׂוֹשׂ אֶת רְצִין וּבֶן רְמַלְיָהוּ: וְלָכֵן הִנֵּה אֲ-דֹנָי מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַנָּהָר הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים אֶת מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְאֶת כָּל כְּבוֹדוֹ וְעָלָה עַל כָּל אֲפִיקָיו וְהָלַךְ עַל כָּל גְּדוֹתָיו: וְחָלַף בִּיהוּדָה שָׁטַף וְעָבַר עַד צַוָּאר יַגִּיעַ וְהָיָה מֻטּוֹת כְּנָפָיו מְלֹא רֹחַב אַרְצְךָ עִמָּנוּ אֵל"   (ישעיהו ח', א'-ח').

הנביא מתבשר על קריאת בנו השלישי בשם מהר שלל חש בז. הוא מצטווה לקחת גיליון גדול ובנוכחות עדים אוריה הכהן וזכריהו בן יברכיהו לחרוט את המילים מהר שלל חש בז. אוריה הכהן היה הכהן הגדול בימי אחז (מלכים ב ט"ז, י'-י"א).

משמעות השם הינה כי ממלכת דמשק ושלל שומרון עומדים מהר מאד ליפול לפני מלך אשור. בהמשך הנביא ישעיהו פונה אל המפלגה התומכת במרידה באשור ומבקש מהם להאט את מהלכם כמו מי השילוח ההולכים לאט.

הביקורת על המפלגה היא בכך שהם בוטחים ברצין ובבן רמליהו במקום ללכת לאט כמי השילוח ולבטוח בכוחותיהם הפנימיים. ייתכן כי מי השילוח ההולכים לאט מכוונים באופן מעשי לתעלה הקדומה המושכת מים ממעין הגיחון לכיוון בריכת השילוח, וככל הנראה היו בתוכה חלונות המאפשרים לעשות בהן שימוש להשקאת החלקות החקלאיות של המדרון המזרחי של עיר דוד לכיוון נחל קדרון.

הנביא מבשר כי מלך אשור עתיד לשטוף את כל הארץ כולה מלוא רוחבה של הארץ. הוא רואה את כל ההכנות לגיוס והוא מבשר כי הכל לשווא מפני שעל פי רצון ה' אשור בדרך להשתלט על כל המרחב. ה' מחזק את ידי הנביא שיתמיד בעמדתו ובהשקפתו המתנגד לשתי העמדות הקיצוניות, מרד באשור מחד גיסא וכניעה לאשור מאידך גיסא.

עד עתה הבאנו את הרקע המדיני צבאי של ימי אחז. בסופו של דבר כפי שהוזכר אחז בחר להתנתק מן הנביא ולהשתעבד שעבוד מוחלט לאשור

ראינו מהי עמדת הנביא בעניין זה, כשהוא בעצם מבשר שכניעה זו לא תציל את ממלכת יהודה אלא רק תאפשר לממלכת אשור להשתלט על שתי הממלכות יהודה וישראל. מה הביא את אחז להיכנע לאשור?

מחד ללא ספק היותו מוקף באויבים מצפון, ממזרח ומדרום וממערב – ממלכת ישראל, ארם, אדום ופלישתים. מאידך, ייתכן כי אחז מבין היטב כי אצל סבו עוזיהו הייתה נבואת סילוק של הקב"ה מן המקדש (ישעיהו ו'), ועל כן צירוף שני הדברים הללו הביאו אותו לייאוש מוחלט מן ההתערבות הא-לוהית, ושמא אף לתחושה שעזב ה' את הארץ. במצב זה, מבחינה פרגמטית, הפתרון המעשי הוא להישען על הגורם החזק באזור, זוהי ממלכת אשור, ולהשתעבד לה שעבוד מוחלט על מנת שהיא תציל בפועל את הממלכה. כפי שראינו בדברי הנביא, מחשבה זו לא הועילה ואשור בסופו של דבר משתלטת לחלוטין על המרחב כולו, כולל ממלכות ישראל ויהודה.

 

ברצוננו לבחון כעת את המציאות הרוחנית, שמחד הביאה את המלך לייאוש ולכניעה לאשור, ומאידך הביאה את המלך אחז לשעבוד מוחלט גם במישור הרוחני. המציאות הרוחנית בממלכת יהודה המובאת כרקע וכסיבה למלחמות נגד ארם וממלכת ישראל מתוארת כך:

"וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וְגַם אֶת בְּנוֹ הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ כְּתֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֹתָם מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיְזַבֵּחַ וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: אָז יַעֲלֶה רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם וּפֶקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה וַיָּצֻרוּ עַל אָחָז וְלֹא יָכְלוּ לְהִלָּחֵם"   (מלכים ב ט"ז, ג'-ה').

ובכתוב המקביל בדברי הימים:

"וַיֵּלֶךְ בְּדַרְכֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וְגַם מַסֵּכוֹת עָשָׂה לַבְּעָלִים: וְהוּא הִקְטִיר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם וַיַּבְעֵר אֶת בָּנָיו בָּאֵשׁ כְּתֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֹרִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיְזַבֵּחַ וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: וַיִּתְּנֵהוּ ה' אֱ-לֹהָיו בְּיַד מֶלֶךְ אֲרָם וַיַּכּוּ בוֹ וַיִּשְׁבּוּ מִמֶּנּוּ שִׁבְיָה גְדוֹלָה וַיָּבִיאוּ דַּרְמָשֶׂק וְגַם בְּיַד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל נִתָּן וַיַּךְ בּוֹ מַכָּה גְדוֹלָה"   (דברי הימים ב כ"ח, ב'-ה').

ההליכה בדרכי מלכי ישראל מכוונת ככל הנראה בעיקר לעבודה זרה.

הנביא מיכה שניבא בימי אחז כותב:

"וְיִשְׁתַּמֵּר חֻקּוֹת עָמְרִי וְכֹל מַעֲשֵׂה בֵית אַחְאָב וַתֵּלְכוּ בְּמֹעֲצוֹתָם לְמַעַן תִּתִּי אֹתְךָ לְשַׁמָּה וְיֹשְׁבֶיהָ לִשְׁרֵקָה וְחֶרְפַּת עַמִּי תִּשָּׂאוּ"   (מיכה ו', ט"ז).

הכוונה היא לפסילים עשויים עץ ומצופים מתכת יקרה, כפי שמובא בישעיהו: "וְטִמֵּאתֶם אֶת צִפּוּי פְּסִילֵי כַסְפֶּךָ וְאֶת אֲפֻדַּת מַסֵּכַת זְהָבֶךָ תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה צֵא תֹּאמַר לוֹ" (ישעיהו ל', כ"ב).

אחז חידש את עבודת הבעל של עתליה שיהוידע הכהן עקר בשעתו מממלכת יהודה. כהמשך לאותו עניין אומר הכתוב "וַיְזַבֵּחַ וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן" (מלכים ב ט"ז, ד'; דברי הימים ב כ"ח, ד'). הנוסח המקובל אצל מלכים רבים בממלכת יהודה הוא "רַק הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת" (מלכים ב י"ב, ד'; מלכים ב י"ד, ד'; מלכים ב ט"ו, ד'; מלכים ב ט"ו, ל"ה). אצל אחז תחילה הדבר מיוחס לו אל המלך "ויזבח ויקטר". בנוסף, הכתוב מנסח את העבודה בלשון שהיא מאד קרובה ללשון התורה המתייחסת לעבודה זרה של הגויים שמצווה לאבד. כך למשל בדברים:

"אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן"   (דברים י"ב, ב').

וכך מתבטא גם הנביא הושע:

"עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ וְעַל הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה כִּי טוֹב צִלָּהּ"   (הושע ד', י"ג).

לגבי עבודת המולך במלכים הנוסח הוא: "וְגַם אֶת בְּנוֹ הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ כְּתֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֹתָם מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (מלכים ב ט"ז, ג'). ואילו בדברי הימים הכתוב אומר "וְהוּא הִקְטִיר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם וַיַּבְעֵר אֶת בָּנָיו בָּאֵשׁ כְּתֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֹרִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים ב כ"ח, ג').

 

עבודת המולך

נתחיל לבאר את הפסוקים עצמם בשיעור זה ונמשיך בביאור עניין המולך בשיעור הבא בע"ה.

תחילה יש להדגיש כי עבודת מולך מצאנו בממלכת יהודה בסופה אצל שלושה מלכים: אחז, מנשה ויהויקים. אחז הוא המלך הראשון שהכניס עבודת מולך לירושלים. אמנם, ייתכן ושאלה זאת תלויה במקורה של העבודה הזאת עצמה.

הרמב"ן והאבן עזרא נחלקו (ויקרא י"ח, כ"א) בזיהוי מקור עבודת המולך. על פי האבן עזרא אולי זהו מולך שיקוץ בני עמון המוזכר בין הבמות שבנה שלמה בהר אשר על פני ירושלים ושם הכתוב מדגיש "וְכֵן עָשָׂה לְכָל נָשָׁיו הַנָּכְרִיּוֹת מַקְטִירוֹת וּמְזַבְּחוֹת לֵאלֹהֵיהֶן" (מלכים א י"א, ז'-ח'). לפי דעה זו הראשון שהכניס עבודה זרה בהר אשר על פני ירושלים הינו שלמה המלך. בכל אופן, משלמה ועד אחז לא מוזכר אצל המלכים עבודה ישירה ומפורשת למלך שיקוץ בני עמון.

הרמב"ן לעומתו מציע כי "אדרמלך וענמלך אלוהי ספרווים" הם המולך, וכמפורש: "וְהַסְפַרְוִים שֹׁרְפִים אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ לְאַדְרַמֶּלֶךְ וַעֲנַמֶּלֶךְ אֱלֹהֵי סְפַרְוָיִם" (מלכים ב י"ז, ל"א).

לפי הצעת הרמב"ן יש מקום להעלות את ההשערה שעבודת המולך הופיעה לראשונה ביהודה, ודווקא בתקופה זו בעידן המעצמה האשורית בעקבות כיבוש ספרווים על ידי מעצמה זו. מאידך, הלשון מולך אינה מוזכרת כאן.

 

בדברי הימים מפורט המקום בו הדבר מתרחש – בגיא בן הינום, גבולה הדרומי והמערבי של ירושלים בסוף ימי בית ראשון. גיא בן הינום הינו נחל עמוק בו ניתן ללא ספק לעשות מדורות בלילות בהן שורפים את הילדים באש. ישנם מקומות רבים לאורך הנחל בהם ולאורכם ניתן לצפות בעבודה זו.

לשון 'העברה באש' יכולה להתפרש כהעברת הבנים בין שתי מדורות. כך דעתו של רש"י: "ועושין שתי מדורות גדולות ומעבירין את הבן ברגליו בין שתי מדורות האש" (רש"י ויקרא י"ח, כ"א). כמו אצל ירמיהו:

"לְהַעֲבִיר אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַמֹּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִים וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי לַעֲשׂוֹת הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת לְמַעַן הַחֲטִיא אֶת יְהוּדָה"   (ירמיהו ל"ב, ל"ה).

הכיוון השני הוא הבערה ממש. כך בדברי הימים – "ויבער את בניו" מלשון הבערה. כך, שוב, אצל הנביא ירמיהו: "וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי" (ירמיהו ז', ל"א). וכך הרמב"ן לעיל מבאר – מדובר על הבערה באש ממש וכך בעצם שורפים את הילד ממש באש.[1] המלך אחז אף מבעיר באש את בנו, חזקיהו. ואכן הגמרא בסנהדרין אומרת "אף חזקיה מלך יהודה ביקש אביו לעשות לו כן אלא שסכתו אמו [בדם] סלמנדרא" (סנהדרין סג:). ומסביר רש"י על אתר "והסק מדמה אין האור שולט בו".

ניתן להעלות על הדעת מה יכולה להיות המשמעות הלאומית והרוחנית הכללית של העובדה כי המלך אחז לוקח את בנו חזקיהו ומנסה לשרוף אותו למולך. מהי הדוגמא האישית של המלך לכל העם ביחסו לפולחן זה, לשושלתו ולמציאות הרוחנית הכוללת בירושלים.

בשיעור הבא נמשיך בביאורנו את עבודת המולך ונתייחס למעשים שהמלך אחז עשה בתחום המקדש ועבודת ה' בעקבות ההשתעבדות המוחלטת שלו למלך אשור.