מחיית עמלק בנביאים

לאחר נצחונו על הפלשתים, שאול מבסס את מלכותו ונלחם בכל אויבי ישראל סביב; ולאחר מכן, שמואל הנביא מבשר לו:

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם: עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר: (שמ"א טו, ב-ג)

בציווי כאן, הנביא מפרט שיש להרוג את כל העם, כולל נשים וילדים, ואף את כל הבהמות.

שאול יוצא למלחמה ומנצח את עמלק; אך בניגוד לציווי ה', העם לוקחים את בהמות העמלקים כשלל ושאול חומל על אגג מלך עמלק. שמואל נוזף חמורות בשאול על כך, ומבשר לו שכתוצאה מכך הוא יאבד את מלכותו.

זו אינה המלחמה היחידה בספרנו נגד עמלק. בפרק ל' מסופר על מלחמתו של דוד נגד העמלקים שפשטו על צקלג, שם מסופר לנו בפרוטרוט על לקיחת השלל וחלוקתו בין הלוחמים ושאר ערי יהודה. בניגוד למלחמת עמלק של שאול, לקיחת השלל אצל דוד נתפסת כדבר מותר.

מדוע יש הבדל בין שתי המלחמות בנוגע ללקיחת השלל? האם הציווי שנצטווה שאול כאן תואם בדיוק את המצווה למחיית עמלק כפי שהוא מופיע בספר דברים?

בשיעור היום נבחן את מצוות מחיית עמלק – לא רק ברמת הציווי כפי שהוא מופיע בתורה, אלא גם ברמת הביצוע כפי שהוא מופיע בנביא.

תמחה את זכר עמלק

הציווי על מחיית עמלק מופיע בספר דברים:

וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח: (פרק כה, יט)

ומבאר רש"י על אתר שכוונת התורה היא להשמדה מוחלטת של עמלק:

תמחה את זכר עמלק – "מאיש ועד אישה מעולל ועד יונק משור ועד שה" (שמ"א טו, ג). שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק היתה.

נדמה להבחין בדברי רש"י בין שני חלקים של המצווה – הריגת כלל האנשים, והריגת הבהמות; החלק הראשון מפורש בגמרא^[1] אך מהיכן למד רש"י את הדין השני? הציטוט מדברי שמואל יכול להיות רק 'זכר לדבר', לא ראיה לדין תורה!

המנחת חינוך (מצוה תרד) כותב שלא מצא בספרי מקור לכך, אך הגר"א מביא גרסה התומכת בשיטת רש"י:

נשבע הקב"ה בכסא הכבוד שלו, שלא יניח נין ונכד של עמלק ולא גמל ולא חמור תחת כל השמים, שלא יאמרו גמל זה של עמלק. ^[2] (ספרי רצו, הגהה ו)

אך עמדה זו של רש"י, שיש חיוב מהתורה להשמיד את רכוש עמלק, אינה מוסכמת כלל – הרמב"ם והחינוך לא הזכירו אותה כלל, ואכן תמה המנחת חינוך (שם) על שיטת רש"י:

ודבר זה דאף הבהמה צריכים להרוג אינו מבואר ברמב"ם, ואיני יודע מהיכן הוציא רש"י זה? ... וממעשה דשאול אין ראיה דהקב"ה צוה לו אז ע"י שמואל, אבל להיות מצוה לדורות לא שמענו.

אמנם רש"י הביא כמקור את מצוותו של שמואל, אך משם אין ראיה כלל – זו יכולה להיות הוראת שעה!

יוצא אם כן שיש מחלוקת ראשונים בין רש"י לרמב"ם האם הציווי להרוג את בהמות עמלק הוא מצווה מן התורה, או שזו הוראת שעה של נביא.

הרב דן פלאצקי, בספרו כלי חמדה (פרשת כי תצא, טו), מבקש להסביר את טעותו של שאול, לא בעצם דין התורה אלא בהוראת השעה של שמואל.

כידוע, הנביא רשאי לשנות מדין תורה כאשר מדובר בהוראת שעה כמו אליהו בהר הכרמל. אך ישנו תנאי נוסף שהדבר יהיה "למיגדר מילתא", דהיינו שהדבר יגרום או יביא להטבה גדולה.^[3]

שאול סבר שבהוראת השעה של שמואל, להרוג גם את הבהמות הטהורות, אין "למיגדר מילתא" אלא ההיפך:

ומעתה נראה דזה שאמר שאול כיוון דבאמת הריגת בעלי חיים איכא איסור תורה, אם כן נהי דנביא מוחזק אתה, מכל מקום כיוון שאין בזה למיגדר מילתא, ואדרבה בזה יוכל להוליד אכזריות בעם, לזאת עשה בזה פשר שיקריבו מזה קרבנות, שיהיה מקוים בזה דברי שמואל הריגת בבהמות ולא יוליד מידת אכזריות.

אמנם שמואל דחה את דבריו וראה אותו כעובר על מצוות הנביא, אבל לפי דבריו טעותו של שאול מובנת יותר[4].

כי עברתי את פי ה' ואת דבריך

את העמדה שציווי התורה המקורי לא כולל את השמדת הבהמות אנו רואים לא רק במשתמע, כשלא מזכירים את ההרחבה, אלא גם במפורש בדברי פרשני המקרא. כך נוקט האברבנאל, שמניח כדבר פשוט ששמואל הוסיף על ציווי התורה:

השאלה השלישית במה שצוהו והחרמת את כל אשר לו וגו', והמתה מאיש ועד אשה וגו' מעולל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור, והנה התורה האלקית צותה שנחרים את זכר עמלק אבל לא צוה שנחרים את כל אשר לו ולא אסר שללו על ישראל, וטוב הוא שיאכלו שללו וגם ישימו בכליהם, ויקשה אם כן למה שמואל הנביא הוסיף בעונשו באסור שללו במקום הזה? (שמ"א יד, מו)

וכך גם מבין הרב יעקב קמינצקי בפירושו על הנ"ך, אמת ליעקב; הוא מדייק זאת מתגובת שאול לתוכחת שמואל:

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי ה' וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם: (שם טו, כד)

הרב קמינצקי שואל מה כוונת שאול כאשר הוא הוא מודה שהוא חטא כלפי שמואל? ובלשונו:

מדוע אמר שעבר גם על פי ה' וגם על דברי הנביא והרי לכאורה הנביא לא אמר לו איזה דבר שאינו כבר מצוה מן התורה, למחות את זכר עמלק? לדוגמא, אם נביא יצווה בשם ה' למישהו להניח תפילין וכי נאמר שאם לא הניח תפילין הרי הוא עובר על פי הנביא וחייב מיתה בידי שמים?! ... ואם כן מאחר שיש מלך הגיע הזמן לקיום מצוות מחיית עמלק ואם יש עמלקים הרי שכל רגע שאינו הורגו הרי הוא עובר מבטל את המצווה ... עצם היציאה למלחמה איננה מצווה מחודשת של הנביא!

והוא מתרץ:

ונראה שהנביא חידש כאן ציווי על הבהמות ... וזה דבר שלא כתוב בתורה ... ולפי זה יתפרש הפסוק: "כי עברתי את פי ה'" – שלא הרגתי את אגג, "ואת דבריך" – שלא הרגתי את הבהמות.

יוצא אם כן שלפי הרבה דעות החרמת והריגת הבהמות של עמלק היא חידוש והוראת שעה של הנביא שמואל. ממילא, במלחמתו של דוד נגד עמלק התקיים רק דין תורה של הריגת העם העמלקי והשלל היה מותר.[5]

איסור לקיחת השלל

לפי זה יש לשאול, מה הטעם לגזירת שעה זו של שמואל?

רש"י שם מסביר:

שהיו בעלי כשפים ומשנין עצמן ודומין לבהמה. (שמ"א טו, ג)

יש להעיר כי דברי רש"י כאן לכאורה סותרים את דבריו בספר דברים – כאן משמע שהיה זה טעם מיוחד עקב המציאות של ימי שאול, ולא חלק אינטגרלי מהמצווה.

הרב אהרן ליכטנשטיין^[6] התייחס לגודל חטא שאול בכך שהשאיר את אגג חי:

שאול נצטווה להשמיד עם שלם – ציווי מחריד מבחינה מוסרית. ההצדקה היחידה לכך היא בהיות ההשמדה מילוי של ציווי א–לוהי חד־משמעי. על כן, אילו היה שאול פועל מכוח מניעים של יראת שמים טהורה וצייתנות לציווי ה', היה עליו לקיים את המצווה במדויק. הקב"ה לא אמר: "הרוג את עמלק אבל הותר את אגג בחיים". מעתה, מכיוון שהוא לא הרג את אגג, אבל הרג את כל האחרים, מה זה אומר? זה אומר שמה שהניע את שאול בהריגת האחרים לא היה ציוויו של הקב"ה, אלא דחף נמוך יותר, יצר מסוים של אלימות. הראיה היא שהוא הרג את כולם, אבל ריחם על עמיתו, על חברו למלכות. הואיל וכך, שאול נענש לא רק משום שחס על חיי אגג; אלא היה חייב להיענש על כל אותם עמלקים שאכן הרג! מדוע? משום שהוא הרג אותם לא בעקבות הציווי הא–לוהי כשלעצמו (שהוא הדבר היחידי שבכוחו להתגבר על השיקול המוסרי), אלא מתוך חשבונות צבאיים, דיפלומטיים או מדיניים.

לפי דבריו אלו, ייתכן להסביר שזו הסיבה לתוספת האיסור על לקיחת שלל כאן – הדאגה שמא ייראה כאילו יש במלחמה מניעים תועלתניים כלשהם.

על מדוכה זו ישבו הרב יואל בן נון^[7] והרב יעקב מדן[8] בהרחבה, והביאו כמה וכמה הסברים. הרב מדן מסכם את הכיוון המשותף להם כך:

...השלל ואיסופו עוד בשלבים הראשונים של המלחמה, הם מרשם ברור להכשלת יעדי המלחמה כולה. צבאו של שאול מגיע לעיר עמלק, מכה אותה בקרב, ובמקום לנצל את הצלחתו מבחינה צבאית, לרדוף אחרי החיילים הנמלטים קודם שיתארגנו מחדש ואחרי המאהלים העמלקיים הרבים הפזורים בכל המדבר ולחסלם אחת ולתמיד, העדיף צבא שאול לנצל את הניצחון בעיר עמלק לצרכים אישיים של ביזה ושלל, והפסיד בכך את יתרונו במלחמה כולה. עמלק נשאר להציק ליישובי דרום יהודה וליישובי הנגב, ואלו נותרו במצוקתם. מלחמת עמלק דמתה בכך לקודמתה, מלחמת מכמש, שהעם עטה בה על השלל, נותר לסעוד את לבו בבשר על הדם, ואיבד את מרצו הגופני ואת כוחו המוסרי להמשיך לרדוף אחרי פלשתים. (עמ' 322)

הסברים אלה יכולים להסביר את הסיבה להוראת השעה של שמואל להרוג את כל הבהמות במלחמת עמלק הנוכחית.

מקומו של הנביא במחיית עמלק

ניגע בקצרה בעניין נוסף העולה מביצוע מצוות החרמת עמלק בספר שמואל, מקומו של הנביא בקיום מצוה זו.

כפי שראינו, שאול יצא למלחמה בעקבות דברי שמואל אליו; ומתבקשת השאלה, מדוע הוא המתין לנבואה? הרי מדובר במצווה מפורשת של התורה!

הרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק אכן הוכיח מכאן שאין נלחמים נגד עמלק ללא ציווי מפורש של נביא:

ונראה מוכרח מזה, שאעפ"י שמלחמת עמלק הוא אחד מג' מצות שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ, אין מחויבין רק בנבואה שילחמו אתם^[9]. דאל"כ למה נצטרכו כאן לצווי מיוחד, ומבואר זה בקרא דכתיב (בשלח יז, טז) "מלחמה לה' בעמלק", דמלחמה ע"פ ה' היא. (חדושי הגרי"ז על התורה, קח)

הגרי"ז מקשר את זה לקושי בדברי הרמב"ם, שכתב  כי המצווה למחות שבעת עממין מוטלת על כל יחיד ויחיד, אך לא הזכיר זאת במחיית עמלק; לשיטתו, המצווה מלכתחילה שייכת רק למי שהנביא הורה לו לקיימה.

הרב יהודה גרשוני^[10] דחה את ההוכחה של הגרי"ז, והציע שני כיוונים אחרים מדוע היה צורך בציווי מפורש של נביא:

-הגדר של מלחמת עמלק הוא רק "בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך מסביב"; ומכיוון ששאול היה עסוק במלחמות עם פלישתים, זמן המלחמה מהתורה עוד לא הגיע.^[11]

-בהגהות מיימוניות (מלכים ה ה, אות א) מובאת שיטה שהמצווה נוהגת רק בימות המשיח; וממילא יש צורך בציווי נביא כדי לנהוג בה לפני כן.

מעניין לציין שהרמב"ם בהקדמות למשנה מסביר את תפקידיו השונים של הנביא ובין היתר הוא מביא שתפקיד הנביא הוא גם:

ויצוה צווים ויזהיר אזהרות שלא בעניני הדת, כגון שיאמר הלחמו על עיר פלונית או אומה פלונית עכשיו, כמו שצוה שמואל את שאול להלחם בעמלק אז.

דהיינו, למרות שלפי הרמב"ם מלחמת עמלק היא מצווה דאורייתא שוודאי שייכת בזמננו, היה צורך בהתערבות הנביא כדי לדעת מהו הזמן הנכון שיש לקיים את המצווה.

סיכום

מחיית עמלק במלחמת שאול היא דוגמא מצוינת לבחון כיצד מצוות התורה מתוארת בספרי הנביאים. שאול המלך יצא למלחמה בהוראת שמואל הנביא, ודברי הנבואה היו שונים במקצת מההבנה הפשוטה של דיני תורה; ולאור זאת ראינו התלבטות – האם הנבואה ביארה כיצד לקיים את מצוות התורה הנצחית, או שהוסיפה עליה כהוראת שעה? והאם היה צורך מהותי בנביא שיורה לבצע את המצווה, או שהוא נדרש כדי להורות מתי העיתוי הנכון לצאת למלחמה? בשיעור ראינו תשובות שונות לשאלות האלה, ובין הדברים עולות אמירות עקרונית יותר לתפקידו של הנביא מול מצוות התורה. 

[עורך: שמואל ארגמן]

[1] בבא בתרא כא.-: ; עיין גם במאמרו של הרב יעקב מדן שדן בפשט הכתוב של פסוק זה, 'עמלק', בתוך המקראות המתחדשים – עיונים בנביאים ובכתובים, הוצאת מכללת הרצוג תבונות, 323-324.

[2] אפשר שהגהתו של הגר"א יונקת מהמובא במכילתא בסוף פרשת בשלח (מסכתא דעמלק ב): ר' אלעזר המודעי אומר: נשבע הקדוש ברוך הוא בכסא הכבוד שלו אם אניח נין ונכד של עמלק תחת מפרס כל השמים שלא יאמרו גמל זה של עמלק אם אניח נין ונכד לעמלק.

[3]  עיין בתורת הנביאים למהר"ץ חיות, פרק ג, שדן בנושא זה בהרחבה ומביא מקרים רבים לכך מהנ"ך.

[4] עולה בדבריו גם שיטת ביניים ייחודית בין רש"י לרמב"ם, שמצוות התורה היא על הריגת הבהמות הטמאות והוראת השעה של שמואל היתה להרוג גם את הטהורות; ואין כאן מקום לדון בה.

[5] ומה יענה רש"י, שסבר שמדין תורה לקיחת השלל אסורה? עיין בהערה 130 במאמרו של הרב מדן שצוטט לעיל, ובדיונו של הרב יהודה גרשוני 'בענין מצות מחית עמלק' בספרו קול צופיך, עמ' תלג-תלה.

[6] את הרעיון הזה הרב פרסם במכתב שנשלח לעיתון הצופה בעקבות טבח סברה ושתילה. הקטע שציטטנו לקוח מספרו "באור פניך יהלכון", הוצאת ידיעות אחרונות, עמ' 146.

[7] במאמרו 'משא אגג', מגדים ז, תשמ"ט.

[8] במאמרו 'עמלק' שנזכר לעיל, מתוך 'המקראות המתחדשים' בהוצאת מכללת הרצוג, תבונות.

[9]  גם במצוות המלכת מלך וגם בהקמת המקדש מצינו ציווים של נביא שהגיע העת ומשמע מספרי הנביאים שבכל שלושת המצוות יש צורך בנביא!

[10] קול צופייך, ירושלים תש"מ, תל"ה-תל"ו.

[11] כך ניתן להבין באברבנאל על פרקנו, פס' א.