תולדות עבודת ה' במזבחות -
שיעור 227
משמעותו של הצפון במקדש
קובץ טקסט
בשיעור הקודם התחלנו לעיין במשמעות דבריו של הנביא יחזקאל על כך שהוא הונח על "הר גבוה מאוד ועליו כמבנה עיר מנגב". מהמשך הפרק ברור שבמקום שבו הונח הנביא שוכן המקדש העתידי, ומכאן שהמקדש מצוי מצפון לעיר.
ראינו כי "צפון" הוא גם כינוי פיוטי להר האלוהים וגם ציון גיאוגרפי. עובדי האלילים סברו שאליליהם יושבים בירכתי צפון, במקום שיש המזהים אותו בדרום טורקיה, ואילו תורת ישראל קובעת כי "ירכתי צפון" האמיתי הוא מקום משכן האלוהים.
הנחת היסוד שלנו בשיעורינו היא שישנה משמעות רוחנית לכיוונים השונים, והעובדה שהמקדש העתידי שוכן מצפון לעיר אינה בעלת משמעות טכנית בלבד. כשם שבשיעורים הקודמים ניסינו להרחיב בנוגע למשמעותם של המזרח והמערב על מנת להבין את התייחסותו של הנביא יחזקאל לצד מזרח ("שער המקדש החיצון הפונה קדים" – מד, א-ג; "שער החצר הפנימית הפונה קדים" מו, א-ד), כך ברצוננו להעמיק בניסיון להבין את משמעותו של צד צפון.
בנוסף ליחס בין העיר השוכנת בדרום למקדש השוכן בצפון, ננסה לעמוד על משמעות העובדה שלאחר שהנביא מתייחס לשער החיצון הפונה קדים ולישיבת הנשיא בו לאכול לחם, הוא מספר (מד, ד): "וַיְבִיאֵנִי דֶּרֶךְ שַׁעַר הַצָּפוֹן אֶל פְּנֵי הַבַּיִת וָאֵרֶא וְהִנֵּה מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה' וָאֶפֹּל אֶל פָּנָי". האם יש עניין מיוחד בהבאת הנביא דרך שער הצפון, והאם יש קשר בין עובדה זו ובין המראה שאותו רואה הנביא?
בהמשך (מו, ט-י) נאמר:
"וּבְבוֹא עַם הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' בַּמּוֹעֲדִים הַבָּא דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹן לְהִשְׁתַּחֲוֹת יֵצֵא דֶּרֶךְ שַׁעַר נֶגֶב וְהַבָּא דֶּרֶךְ שַׁעַר נֶגֶב יֵצֵא דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹנָה לֹא יָשׁוּב דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר אֲשֶׁר בָּא בוֹ כִּי נִכְחוֹ (יצאו) יֵצֵא: וְהַנָּשִׂיא בְּתוֹכָם בְּבוֹאָם יָבוֹא וּבְצֵאתָם יֵצֵאוּ".
במועדים הן עם הארץ והן הנשיא נכנסים דרך שער צפון ויוצאים דרך שער נגב או להיפך. האם ישנה משמעות מיוחדת למעבר במקדש בציר צפון-דרום?
נתחיל את עיוננו בבחינת הצד הצפוני במבנה המקדש ובכלי המקדש. ננסה לבחון באילו הקשרים מוזכרים הצפון והדרום, והאם יש קשר בין הדברים.[1] בשיעורים הבאים ננסה לעמוד על המשמעות הרוחנית של צד צפון, ומתוך כך ננסה לבחון את היחס בין שני הצירים הללו – מזרח-מערב וצפון-דרום – במקדש ובתחומים נוספים.
צד צפון במקדש
בבואנו לבחון את עניין הצפון במקדש עלינו להתייחס למרכיבים הבאים:
א. מבנים המכוונים באופן ברור לצפון. הדוגמה המובהקת לכך היא מזבח העולה, שהכבש בדרומו. בנוסף לכך ישנן לשכות מיוחדות לתפקידים שונים הממוקמות בצפון.
ב. כלים העומדים בצפון. הדוגמה המובהקת לכך היא שולחן לחם הפנים, שנמצא בצפון ההיכל.
ג. עבודות שנעשות בצפון. הדוגמה המובהקת לכך היא שחיטת קדשי קדשים (עולה, חטאת, אשם ושלמי ציבור), הנעשית דוקא בצפון. ברור כי על מנת לנהוג כך למעשה יש צורך שכל המתקנים הקשורים באופן ישיר להקרבה יהיו מצפון למזבח: השולחנות, הננסים, העמודים והטבעות נמצאים מצפון למזבח, על מנת שניתן יהיה לשחוט את כל קרבנות קדשי הקדשים בצפון. בביקורתו של משה על אהרן, אלעזר ואיתמר בעקבות מעשה נדב ואביהוא (ויקרא י, יז) נאמר:
"מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה'".
את החטאת יש לאכול ב"מקום הקודש", מפני שהיא "קודש קדשים". סביר להניח כי הכתוב מתכוון כאן לצפון, שבו נשחטים ונאכלים קדשי קדשים.
אם הבנה זו נכונה, ישנו מקום במקדש שבו אמורים לאכול את החטאת, והמקום הזה מוגדר כ"מקום הקודש" שבו נאכלים קדשי קדשים. משמעות הדברים היא שישנה קדושה מיוחדת בצד הצפוני ובחלק שמצפון למזבח.[2]
מבנה המקדש
א. מזבח העולה
לא נעסוק במחלוקת התנאים בנוגע למקומו של המזבח ביחס למבנה המקדש – האם הוא נמצא בצפון, במרכז או בדרום, אך ברור כי העלייה אל המזבח היא דרך הכבש, הנמצא מדרום למזבח עצמו. המשנה במסכת מידות (ג, ג) אומרת:
"כבש היה לדרומו של מזבח, אורך שלושים ושתיים על רוחב שש עשרה".[3]
על כך שואלת הגמרא (זבחים סב ע"ב):
"מנא הני מילי? אמר רב הונא: אמר קרא 'ושחט אותו על ירך המזבח צפונה' – שיהא ירך בצפון ופניו בדרום".
כך מפורש גם בספרא:
"על ירך המזבח צפונה – שהירך בצפון.
והיכן הם הפנים? לדרום. הא למדנו שהכבש בדרום".
והיכן הם הפנים? לדרום. הא למדנו שהכבש בדרום".
המלבי"ם (ויקרא א, יא) עומד על ההקבלה בין השמות 'פנים', 'אחור', 'כתף', 'שכם', 'צד' ו'ירך', הלקוחים מגוף האדם, ובין השימוש בכינויים הללו בקשר למשכן ולמקדש:
"ויש בזה הבדל בין בית שארכו יתר על רחבו ויש לפניו חצר בו יכנסו אל הבית, כמו שהי' במשכן, שאז יקרא החצר פני הבית, כי מקום הפתח שבו נכנסין נקרא פנים, ושני צדדי החצר מפה ומפה לצפון ולדרום נקראו כתפי הבית, וחלקי הבית הקרובים למערב מצפון ומדרום יקראו ירכתי הבית, שהם בדמיון ירכי האדם אם הוא שוכב על פניו.
ועל זה אמר 'ירך המשכן תימנה', 'ירך המשכן צפונה', וצד מערב יקרא בשם 'אחורי המשכן', ולא נקרא בשם ירך בלשון יחיד רק אמר 'לירכתים ימה', כי הוא מחבר שני הירכים, של צפון ודרום, שנמשכים מאמצע צפון ואמצע דרום מזה ומזה אל אמצע מערב.
אבל בבנין מרובע שארכו כרחבו לא יצדק שם ירך רק על צד מערב אם הפתח במזרח, (או אל צד שכנגד הפתח).
ולפי זה כשאומר פה 'על ירך המזבח צפונה', אחר שהמזבח היה בנין מרובע וקורא צד צפון בשם ירך, מבואר שצד דרום היה הפנים, שדרך שם היו נכנסים אל המזבח ועולים בכבש [כמ"ש רש"י בזבחים (סב ע"א ד"ה שכ"מ) וז"ל ובכבש כתיב אל פני המזבח והוא הכבש שהיה פניו של המזבח שעולים לו דרך שם, כי היכי שחשיב צד מזרחית פני אוהל מועד מחמת שהפתח שם], וז"ש בספרא שהירך בצפון והיכן הם פונים לדרום הא למדנו שהכבש בדרום".
ועל זה אמר 'ירך המשכן תימנה', 'ירך המשכן צפונה', וצד מערב יקרא בשם 'אחורי המשכן', ולא נקרא בשם ירך בלשון יחיד רק אמר 'לירכתים ימה', כי הוא מחבר שני הירכים, של צפון ודרום, שנמשכים מאמצע צפון ואמצע דרום מזה ומזה אל אמצע מערב.
אבל בבנין מרובע שארכו כרחבו לא יצדק שם ירך רק על צד מערב אם הפתח במזרח, (או אל צד שכנגד הפתח).
ולפי זה כשאומר פה 'על ירך המזבח צפונה', אחר שהמזבח היה בנין מרובע וקורא צד צפון בשם ירך, מבואר שצד דרום היה הפנים, שדרך שם היו נכנסים אל המזבח ועולים בכבש [כמ"ש רש"י בזבחים (סב ע"א ד"ה שכ"מ) וז"ל ובכבש כתיב אל פני המזבח והוא הכבש שהיה פניו של המזבח שעולים לו דרך שם, כי היכי שחשיב צד מזרחית פני אוהל מועד מחמת שהפתח שם], וז"ש בספרא שהירך בצפון והיכן הם פונים לדרום הא למדנו שהכבש בדרום".
נסביר את דבריו: התורה לא ציינה את עצם קיומו של הכבש, ורק קבעה (שמות כ, כג): "וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו". מכאן למדו במכילתא על אתר: "ולא תעלה במעלות – מכאן אמרו עשה כבש למזבח". מתוך הקבלה בין גוף האדם למבנה המזבח מסביר המלבי"ם כי ירך המזבח נמצאת בצפון, וכנגדו הפנים נמצאים בדרום, בדומה לאדם שוכב, שפניו נמצאים בכיוון ההפוך לרגליו.
אם כן, מבחינה טכנית תפקידו של הכבש הוא לאפשר לכהנים לעלות אל גובהו של המזבח כדי לעשות את הפעולות הנדרשות, ואח"כ לרדת דרכו בגמר העבודה. אך ברור שמבחינה מהותית תפקידו של הכבש הוא להוביל אל המקום המקודש יותר, שבו נעשות עבודות הכהונה, והוא המזבח.
אם כן, "ירך המזבח" נמצאת בצפון המזבח ו"פני המזבח" נמצאים בדרום, באזור הכבש המוביל אליו. מעניין לבחון האם לאחר שהשחיטה, שכידוע כשרה בזר, התרחשה בצפון, ישנה משמעות לעלייתו של הכהן מדרום לצפון – מן הכבש למזבח.
ב. בית המטבחיים. בית המטבחיים היה ממוקם מצפון למזבח, כפי שאומרת המשנה במידות (ג, ה):
"וטבעות היו לצפונו של מזבח, ששה סדרים של ארבעה ארבעה, ויש אומרים ארבע של ששה ששה, שעליהן שוחטים את הקדשים.
בית המטבחיים היה לצפונו של מזבח, ועליו שמנה עמודים ננסין, ורביעין של ארז על גביהן, ואונקליות של ברזל היו קבועין בהם, ושלשה סדרים היו לכל אחד ואחד, שבהם תולין ומפשיטין על שלחנות של שיש שבין העמודים".
בית המטבחיים היה לצפונו של מזבח, ועליו שמנה עמודים ננסין, ורביעין של ארז על גביהן, ואונקליות של ברזל היו קבועין בהם, ושלשה סדרים היו לכל אחד ואחד, שבהם תולין ומפשיטין על שלחנות של שיש שבין העמודים".
ההיגיון במיקום בית המטבחיים על כל מרכיביו מצפון למזבח ברור – שחיטת קדשי הקדשים נעשית בצפון. אמנם שחיטת קדשים קלים הייתה נעשית בכל מקום בעזרה, אך סביר להניח שהיה מקום מרכזי אחד שהיה מיועד לשחיטת כל הקרבנות.
ג. מיקומה של לשכת הגזית.[4]
הגמרא ביומא (כה ע"א) מתארת את הפיס שהיה נעשה בלשכת הגזית:
"כמין בסילקי גדולה היתה, פייס במזרחה, וזקן יושב במערבה. והכהנים מוקפין ועומדין כמין בכוליאר, והממונה בא ונוטל מצנפת מראשו של אחד מהן, ויודעין שממנו פייס מתחיל".
קיומו של הפיס במזרח מוכיח שחלק זה מקודש בקדושת העזרה, משום שהפיס צריך להיעשות בעזרה כדי לקיים "בבית אלוהים נהלך ברגש", אולם ישיבת הזקן במערב מוכיחה שחלק זה אינו מקודש, בגלל ההלכה הקובעת כי "אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד". ואכן, מסקנת אביי בגמרא היא "שמע מינה לשכת הגזית חציה בקודש וחציה בחול, ושמע מינה שני פתחים היו לה – אחד פתוח בקודש ואחד פתוח בחול", וכפי שקובעת המשנה (מעשר שני ג, ח): "הלשכות, בנויות בקודש ופתוחות לחול – תוכן חול, בנויות בחול ופתוחות לקודש – תוכן קודש".
המשנה (מידות ה, ג-ד) מונה שש לשכות, ששלוש מהן בצפון ושלוש בדרום: לשכת המלח, לשכת הפרווה, לשכת המדיחין, לשכת העץ, לשכת הגולה ולשכת הגזית. הגרסאות חלוקות בנוגע למיקומן של הלשכות הללו, ואנחנו נלך בדברינו בעקבות הגמרא ביומא (יט ע"א, וכן בתוספות ר"י הלבן), הקובעת כי לשכת העץ, לשכת הגולה ולשכת הגזית נמצאות בצפון העזרה.
על פי דברינו, שהחלק המזרחי של הלשכה שוכן בקודש וחלקה המערבי בחול, מסתבר למקם את לשכת הגזית בחלק הצפון-מערבי של העזרה.[5]
ד. לשכת בית האבן.
אומרת הגמרא (יומא ב ע"א):
"תנן התם: שבעת ימים קודם שריפת הפרה היו מפרישין כהן השורף את הפרה מביתו ללשכה שעל פני הבירה צפונה מזרחה, ולשכת בית האבן היתה נקראת. ולמה נקרא שמה לשכת בית האבן? שכל מעשיה בכלי גללים, בכלי אבנים ובכלי אדמה".
הגמרא מסבירה שהכהן היה צריך לשהות בלשכה הממוקמת בצפון-מזרח העזרה משום שפרה אדומה נקראת בתורה "חטאת" (במדבר יט, ט),[6] וקרבן חטאת טעון עשייה בצפון, ובנוסף לכך – את דמה של הפרה יש להזות "אל נוכח פני אוהל מועד", כלומר כנגד הכותל המזרחי של ההיכל. בשל כך תיקנו חכמים שהכהן יפרוש ללשכה הנמצאת בצפון-מזרח העזרה, ובכך יהיה לו היכר שפרישתו נעשית לצורך עבודת הפרה, ועל ידי כך ישים ליבו להיות זריז במעשיה ובסדר עבודותיה.
תחילה יש לשים לב לכך שחז"ל מייחסים משמעות למיקומה הפיזי של הלשכה ולכיוונים שהיא מייצגת, וקושרים ישירות בין מיקומה לתפקידה – בזיקה לפרה אדומה, בהיותה חטאת שטעונה צפון, וכן בכך שמזים את דמה כנגד פתח ההיכל, בצידו המזרחי.
ה. האמות שמעל השער המזרחי של הר הבית.
המשנה בכלים (יז, ט) אומרת:
"ושתי אמות היו בשושן הבירה, אחת על קרן מזרחית צפונית ואחת על קרן מזרחית דרומית, שעל קרן מזרחית צפונית היתה יתירה על של משה חצי אצבע, שעל קרן מזרחית דרומית היתה יתירה עליה חצי אצבע, נמצאת יתירה על של משה אצבע. ולמה אמרו אחת גדולה ואחת קטנה? אלא שהאומנין נוטלין בקטנה ומחזירין בגדולה, כדי שלא יבואו לידי מעילה".
בחדר שמעל השער המזרחי של הר הבית היו שתי אמות מידה שונות, והאומנים היו מתחייבין לעשות מלאכתם לפי אמה קטנה – 'אמת משה' – בת שישה טפחים, ואת המלאכה עצמה עשו לפי האמה הגדולה, על מנת שלא ייהנו מן ההקדש ולא יבואו לידי מעילה.
על כך אומרת הגמרא במסכת מנחות (צח ע"א): "ותרתי למה לי? חדא לכספא ודהבא וחדא לבניינא". הגמרא שואלת מדוע הוצרכו לעשות שתי מידות גדולות (האחת יתירה על האמה של משה חצי אצבע והשניה יתירה עליה עוד חצי אצבע), ועונה שבאמה היתירה על של משה חצי אצבע השתמשו לצורך אומנות של כסף וזהב, ובשניה השתמשו לצורך מדידת הבניין, מפני שאומנות זו אינה יקרה כל כך, ואין לאומנים הפסד גדול בדבר.
על כך מעירים בעלי התוספות: "חדא לכספא ודהבא – אותה של קרן מזרחית צפונית, וסימנך 'מצפון זהב יאתה'". בעלי התוספות מניחים כי האמה שבה השתמשו לצורך אומנות של כסף וזהב הייתה בצפון, ומביאים ראיה לכך מן הפסוק בספר איוב (לז, כב), שלפיו הזהב בא מן הצפון. נימוק זה קשור למהותו של צד צפון, שממנו בא הזהב.
יש מקום להתבונן בשאלה האם יש משמעות מיוחדת לעובדה שהלשכות הצפוניות בעזרת נשים היו לשכת העצים ולשכת המצורעים. בלשכת העצים היו מבררים את העצים הראויים לעלות על המערכה, ובלשכת המצורעים היו המצורעים נטהרים כדי להיכנס לעזרה ולהקריב את קרבנותיהם. כמו כן, יש לתת את הדעת על הלשכות הצפוניות המצויות בבית המוקד (משנה מידות א, ו): "מזרחית צפונית – בה גנזו בני חשמונאי את אבני המזבח ששקצום מלכי יון, צפונית מערבית – בה יורדים לבית הטבילה".[7]
בשיעור זה התחלנו לעיין במשמעותו של הצפון במקדש, ובחנו סוגיה זו בנוגע למבנים שונים בעזרה ובהר הבית.
בשיעור הבא נמשיך בע"ה בעניין זה, וננסה להתבונן במשמעותו של הצפון במקדש ובכלל.
|
* * * * * * *
|
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יצחק לוי
עורך: יהודה רוזנברג, תש"ף
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית: http://etzion.org.il
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
דוא"ל: [email protected]
|
* * * * * * *
|
[1] נזכיר כי נושא שיעורנו בשנים הללו הוא תולדות עבודת ה', ולכן כאשר יש אפשרות להעמיק ולהתבונן בנעשה במקדש – אנחנו שמחים להרחיב בכך.
[2] בהמשך נרצה לבחון את היחס בין קדושה זו לקדושה הקיימת במבנה המשכן והמקדש בציר מזרח-מערב, כפי שעולה מן המשנה במסכת כלים, שעל פיה הקדושה בין האולם והמזבח גדולה יותר מן המזבח, הקדושה בהיכל גדולה עוד יותר, וכן בקודש הקודשים.
[3] בעניין המזבח יש לעיין בנוגע ליסוד, הכבש, מידות הכבש והמזבח והזיקה ביניהם וכו'. בשיעור זה בכוונתנו להתמקד רק בעניין הצפון.
[4] בסעיף זה נעזרנו ב"שערי היכל" למסכת יומא, במערכה מ"ה העוסקת במיקומה של לשכת הגזית וקדושתה.
[5] הרמבם (בית הבחירה ה, יז) מבין ששש הלשכות היו בעזרת ישראל, בצד המזרחי של העזרה, כשלשכת הגזית בפינה הצפון-מזרחית של העזרה.
[6] יש לציין שכמה הלכות בדיני פרה אדומה נלמדות מכך שהיא נקראת "חטאת", כגון הדין שאם נשחטה שלא לשמה או שהוזה מדמה שלא לשמה היא פסולה (משנה פרה ד, א).
[7] אין בכוונתנו לומר כי לעצם העובדה שהלשכות נמצאות בצפון יש משמעות הקשורה לצד צפון.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)