צפון | מסירות נפש וקדושה, דין וחסד

"הנה כתב צפון בצאן ולא בבן בקר, אף על גב דבכל מקום כתוב 'במקום העולה', אלמא דשם עולה הוא נשחט בצפון, ובכל זה נזהרה התורה להזכיר צפון רק בצאן ולא בבקר, ומשום הכי בפר משיח ובפר העלם דבר לא נזכר 'במקום העולה', ועיין תורת כהנים וריש פרק איזהו מקומן.       
אמרו במדרש לפי שצפון מורה על עקדתו של יצחק, שצפון אפרו לזכרון לפני ה' תמיד. והכוונה שאמרו שרוח צפונית פתוחה, ומורה על הבחירה החופשית שעשה אברהם אבינו, שיהיה מסור נפשו של הישראלי להשם וכמעט ששלל הבחירה מבניו אחריו, וכמעט הוקבע טבע קיים בנפש הישראלי למסור עצמו על אהבת השם יתברך. לכן לא כתיב רק בבן צאן, זכר לאילו של יצחק הבא תמורת יצחק. ולכן לא נזכר בבן בקר בהדיא, ד'גם אלה תשכחנה' – זה מעשה העגל, אשר עשו שור אוכל עשב, ואינו צפון לפניו...  
ולפי זה אתי שפיר מה דאין שעיר נחשון טעון צפון, משום דאמר בתוספתא ברכות (ד, טז): מפני מה זכה יהודה למלכות, לפי שקפץ נחשון ושבטו לתוך הים, קידש שמו של מקום וכו'. לכן אינו טעון להזכיר עקידתו של יצחק, שכן היה לו מסירת נפש על קדוש השם יתברך בים. לכן לא היה נזקק להצריכו צפון בקרבנות אשר אינן לדורות רק לשעה, כמו חטאת, דנדבה ליכא ביחיד ודו"ק, ולא היה קרבנו נזכר להזכירו זכות אבות ודו"ק".

"קדשי קדשים שחיטתן בצפון: הוראת הצפון בבטויו על שם המצפון, הסתר והטמירות, 'מה רב טובך אשר צפנת ליראיך'. ויסוד הענין של קדשי קדשים הוא שהם מכוונים לעומת האורות הגנוזים, העומדים למעלה מכל סדר של גילוי, ומתוך שהם עומדים למעלה מרום עולם, ומכל ציור שיש לו אופן של התגלות, ע"כ הם הם יכולים להמתיק את כל המרורות ואת כל הרעות שבגילוי צד הצפון, שאיננו מסובב, שמשם יכולות הן לבא בזעף ולהחשיך את אורות היקום והמציאות בכללותם, באה העבודה של קדשי הקדשים להכין לכל תֹכן של קדש מיתוק ותקון. קדשי קדשים שחיטתן בצפון, ובתוך חביון המצפון מונח הכח של עליתה הנפלאה אשר לנפש הבהמית, ואוצרות כוחותיה, המאוחדה עם נפש האדם וכוחותיו בקשר שאיפת האדם להדבק בקדושה העליונה, בהקרבתה לשם גבוה, וע"פ אותה התכונה שהאדם מזכך ומעלה את נפשו ע"פ התשוקה הרעיונית התדירית של מסירות נפשו באהבה העליונה, בהשתוקקות קדושה לנעם ד' ואור יחודו העליון, ואותו צרור החיים המקשר את נשמת האדם בהזדמנות יוצאת מן הרגיל של מסירות נפש ממשית, בשביל כבודה של הקדושה, הקשורה בכבוד שמים, וקדושת דבר ד' העליון, כמו כן נפש הבהמה, שיש לה יחש עם אותו האדם, הכללי או הפרטי, הוא מתעלה בסדריה התדיריים ע"י שחיטתה והעלאתה, בהסתלקה מחומרה לשם עבודת הקדש העליונה, באותה המדה של הסתר העליון, אשר בסוד ד' אל מסתתר".

"דהכי שפיר, דאותן מסדרין העבודה יהיה בצפון, דקדושת צפון חמירא".

"ולפי שהשם יתברך נתן תורה ומצוות לפי רוב חמלתו על ישראל, ציוה להקריב לפניו קרבנות לכפר על העוונות, כדי לסתום אלו המקטרגים בצפון ולכל בעלי משחית. וציוה בתורה כי כל קרבן שהוא בא על חטא, יהיה אותו קרבן נשחט בצפון, וכן הוא אומר 'ושחט אותו על ירך המזבח צפונה'. והקרבן הנשחט בצפון בא על החטאים שאדם חוטא, בין שיהיה יחיד או ציבור, כגון פר ושעיר של יום הכיפורים וכגון פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים וכגון זבחי שלמי ציבור ואשמות וכגון חטאת הציבור והיחיד, כל אלו נשחטין בצפון. ואם תאמר: הרי שלמי ציבור, ואינם על חטא ולא אשם? דע שהוקשו לחטאת, זהו שאמר הכתוב 'שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים'. אבל שלמי יחיד והתודה ואיל נזיר והבכור והמעשר והפסח, כל אלו אינן מוכרחים להישחט בצפון אלא שחיטתן בכל מקום בעזרה, וטעם כל זה מבואר. ולפי שהקרבנות הם כופר לאדם מן הפגיעה, כמו שכתוב 'ונזבחה לה' אלהינו פן יפגענו בדבר או בחרב', ואלו המינים של פורענות הם בצפון, לפיכך ציווה י"י יתברך כל קרבן שהוא בא על חטא יישחט בצפון.

"צא וראה מעשה הרחמים שעושה הקדוש ברוך הוא, כי במה שהוא מכה – בו נותן הרפואה. במה הוא מכה – בשמאל, כי בימין הוא מקרב ובשמאל מכה, הנה במה שהוא מכה בו נותן רפואה לעולם, כי כתוב 'מצפון תפתח הרעה', שהוא השמאל, שבצפון הוא מכה, כי משם יוצאים כל הדינים וכל הגזירות הקשות, ובו שוכן כל שכר טוב וכל חסד שעתיד הקדוש ברוך הוא לתת לישראל, כי לעתיד לבא יקרא הקדוש ברוך הוא לצפון, שהוא השמאל, ויאמר לו: בך נתתי כל טוב וכל שכר טוב לבני שסבלו כמה רעות בעולם הזה על קדושת שמי, תן שכר טוב שנתתי בך. וזה הוא שאמר 'אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי' וגו'... והינו 'אשר צפנת', שהוא לשון צפון שהוא נותן הכל, וזהו הדבר של אותה מבשרת [=שנאמר לעיל 'על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון']".

"פירוש כמ"ש 'אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי', כי בצפון שם כל הטוב, כמ"ש 'מה רב טובך אשר צפנת' (והוא ברוח צפון), וכמ"ש 'אתה גיבור', שהוא מידת הדין, 'סומך נופלים ורופא חולים', רק שהוא צפוּן שם, לכן אמר 'תני', אבל לתימן (הוא רוח דרום), שהוא מידת חסד, אין צריך לבקש ליתן, רק 'אל תכלאי', פירוש שלא יפסוק חסדו, ולכן נאמר כאן 'עורי צפון', לפי שצפון צריך התעוררות, אבל לתימן אין צריך לומר 'עורי' אלא 'בואי' (שיבוא מעצמו)".

"כי אמנם ידוע שהצפון הוא דין ודרום הוא חסד, ואף על פי כן בצפון כל ההטבות, כמו שמצאנו בברכת אתה גיבור, דאף על גב שגיבור הוא ממידת הדין, אעפ"כ הוא סומך נופלים ורופא חולים, שהוא טוב ועושה חסד... וכן הוא ג"כ  באותיות דרבי עקיבא אות ס' שגם מתן שכרן של צדיקים שבגן עדן הוא ג"כ בצפון, כי הגן עדן הוא בצפון... אך כשהגבורות נמתקין ומתבסמין הם יותר מעולות מהחסדים, כי בהם הוא כל ההתעוררות והשמחה, וכל טוב החסדים ואורם וגילויים ופעולתם הוא רק ע"י הגבורות הנמתקים".

"ודע כי המידה הזאת נקראת צפון. וצריך אתה לדעת העיקר: כבר הודענוך כי מידת החסד, שהיא בימין, תמיד פתוחה ומזומנת להפיק לכל שואל. וכשהאדם שואל חפציו מאת השם, אזי מתעוררת מידת החסד ומושכת ממקור הרצון כל מיני העושר וכל מיני טובות לתת לשואל די מחסורו, וכשמגיעין אותן המתנות והטובות מצד מידת שמאל, אזי עומדת מידת הדין שהיא מצד צפון ומעכבת את הימין לגמור חפצי השואל, ואומרת: נשב לדין ונראה אם זה השואל ראוי לתת לו שאלה זו ששאל או לאו. ואז נידון השואל בסנהדרי גדולה העומדת בצפון, ואם הוא ראוי נותנים לו שאלתו, ואם אינו ראוי מונעים ממנו כל אותו האור וכל אותו הטוב שהמשיכה מידת החסד. ואז מקבלת מידת הדין ההיא בצפון כל אותו העושר וכל אותו הטוב ומכנסת אותו באוצרותיה ובבתי גנזיה אשר בצפון, ונשאר כל אותו העושר וכל אותו הטוב באוצרות צפון; לפי שמאחר שמשכה מידת החסד אותם למטה, שוב אינן חוזרים למקומן אלא מקבלת אותם סנהדרי גדולה אשר בצפון. ולפיכך נקראת צפון, לפי ששם צפונים כל מיני עושר וכל הגנזים וכל המצפונים וכל הזהב, וכן הוא אומר 'מצפון זהב יאתה'.