דילוג לתוכן העיקרי

יחזקאל | פרקים ל"ו-ל"ז | חזון העצמות היבשות

קובץ טקסט

בסיומו של פרק ל"ו מצוי דיון נוסף בנושאים שנידונו בפרקים הקודמים, וכך יחידה זו מצטרפת אליהם כחוליה נוספת ומשמעותית. בפסוקים לא-לב מדגיש הנביא כי העם לא שינה את מעשיו ועל כן, העם מצד עצמו אינו ראוי לכך שה' ישיבנו לארצו. בפסוקים לג-לה משלים הנביא את סדר ההתרחשויות בעתיד, ומנבא כי בהגיעם ארצה יטהר ה' את עמו מכל עונותיהם ואז הערים תיבנינה מחדש, הארץ השוממה תהיה כגן-עדן והערים החורבות יהיו שוב בצורות. בפסוק לו מדגיש הנביא שבדרך זו ידעו הגויים כי ה' הוא שבנה מחדש את הריסות ארצו, וזו למעשה המוטיבציה של ה' להשיבם לארצם. לבסוף, בפסוקים לז-לח משלים הנביא את משל הרועים המופיע בפרק ל"ד (באמצעותו פנה הנביא למנהיגי העם; נושא זה נדון בסוף שיעור 22), ואת נבואת התקומה להרי ישראל בפרק ל"ו.

ניתן לזהות ביחידה זו הד לסידור הנבואות בספר ולמשמעותו - הנביא משלים את משל הרועים באמצעות הפנייה לצאן כעמו של ה', רק לאחר שדן במעמדו של העם בפרקים ל"ה-ל"ו, כפי שראינו בשיעורים הקודמים; ולאחריהם - הוא מוסיף את החוליה האחרונה במשל הרועים בתארו את הצאן (העם / הקרבנות הניתנים על ידי העם) בעתיד, בהתבסס על ריבוי האדם בירושלים בעבר:[1]

כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית-יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם. כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' (ל"ו, לז-לח)

 

גן עדן

הנביא מוסיף קומה נוספת לשינוי במעמדו של העם, והיא - שארצו תפרח ותוציא עצים ופירות. נראה כי גם לשם כך בחר יחזקאל בביטוי באמצעותו הארץ מתוארת כמניבת פירות יותר מכל ארץ אחרת, והוא – 'גן עדן'. גן-עדן מוכר לנו כמקום אוטופי כבר מבראשית פרקים ב'-ג'; אך ביחזקאל, באופן מפתיע מעט, ביטוי זה מופיע בעיקר בנבואות יחזקאל לצור ולמצרים. בנבואה לצור הביטוי מופיע בתיאור מקומו של מלך צור (כ"ח, יג): "בְּעֵדֶן גַּן אֱ-לֹהִים הָיִיתָ"; ובנבואת יחזקאל למצרים הביטוי מופיע מספר פעמים, בווריאציות שונות. בפסוקים ח-ט בפרק ל"א נאמר: "בְּגַן אֱ-לֹהִים בְּרוֹשִׁים לֹא דָמוּ אֶל סְעַפֹּתָיו... כָּל עֵץ בְּגַן אֱ-לֹהִים לֹא דָמָה אֵלָיו בְּיָפְיוֹ... וַיְקַנְאֻהוּ כָּל עֲצֵי עֵדֶן אֲשֶׁר בְּגַן הָאֱ-לֹהִים"; ואילו בהמשך הפרק (פסוקים טז, יח) מתאר הנביא את גורלו של פרעה מלך מצרים, שהוא ועצי גן העדן שלו ירדו שאולה: "וַיִּנָּחֲמוּ בְּאֶרֶץ תַּחְתִּית כָּל עֲצֵי עֵדֶן מִבְחַר וְטוֹב לְבָנוֹן... אֶל מִי דָמִיתָ כָּכָה בְּכָבוֹד וּבְגֹדֶל בַּעֲצֵי עֵדֶן וְהוּרַדְתָּ אֶת עֲצֵי עֵדֶן אֶל אֶרֶץ תַּחְתִּית".

עתה, משלים הנביא את המסר הנבואי בנושא זה. בצורה עקיפה, מתברר כי בעתיד - גן עדן לא יהיה מנת חלקם של הגויים, אלא תיאור לארצו ומקום מושבו של עם ישראל. נראה כי משמעות המעבר של גן העדן מנבואות יחזקאל על הגויים - לנבואות התקומה של העם, מועצמת בכך שתיאור זה של הארץ, נעשה כולו לעיני הגויים. בדרך זו מחריף יחזקאל את הניגוד בין עתידם של הגויים לעתידם של ישראל:

וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן-עֵדֶן וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ.[2] וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם כִּי אֲנִי ה' בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי

                                               (פסוקים לה-לו)

 

דרישת ה'

נראה כי השינוי ביחסו של ה' לעמו בנבואת יחזקאל ניכר באמצעות השימוש הניכר בפועל 'אִדָּרֵשׁ', כאשר שיאו של היחס החדש בא לידי ביטוי בפסוק לו. מעקב אחר פועל זה בספר מלמד כי בעבר - יחסיו של ה' עם עמו היו במשבר, ודרישת העם את ה' בשנות החורבן נענתה בשלילה; לעומת זאת, לגבי העתיד מתהפך השימוש בפועל, ושני ההקשרים בהם מופיע פועל זה במשמעות חיובית עוסקים בעתיד. בפרק י"ד מצוי פועל זה בפסוקים ג, ז, י - ובהם ניכר המרחק שבין ה' ועמו; לדוגמה, בפסוק ג נאמר: "הַאִדָּרֹשׁ אִדָּרֵשׁ לָהֶם?!". לאחר מכן, בפרק כ' מופיע פועל זה בפסוקים א, ג, לא, מ – ושוב, בכולם בהקשר של ריחוק וחוסר היענות לבקשותיהם: בפסוק ג נאמר: "הֲלִדְרֹשׁ אֹתִי אַתֶּם בָּאִים? חַי אָנִי אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם?!"; וכך גם בפסוק לא: "וַאֲנִי אִדָּרֵשׁ לָכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל חַי אָנִי נְאֻם אֲ-דֹנָי ה' אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם!".

עדות לאפשרות כי בעתיד דרישת ה' את עמו אפשרית, מופיעה לראשונה במסגרת חזון על תקומת העם (בפרק כ', לט-מד); בפסוק מ, נאמר: "שָׁם אֶרְצֵם וְשָׁם אֶדְרוֹשׁ אֶת תְּרוּמֹתֵיכֶם...". דרישה מסוג אחר, המבטאת אכפתיות וקרבה, מופיעה בל"ג, ו – שם ה' תובע את הדין מהצופה שאינו מזהיר את עמו. לאחר מכן, בפרקי תקומת העם בעתיד, תובע הקב"ה את הדין מהמנהיגים שאינם 'דורשים' את צאנו - לדוגמה, בל"ד, ו נאמר: "וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ" (ובדומה - גם בפסוק ח); ולעומת זאת, בפסוקים י-יא נאמר כי ה' ידרוש את צאנו ויאספם אליו. התהליך מגיע לשיאו בל"ו, לז – בו, לראשונה בספר זה, נאמר כי ה' יזום פנייה לעמו; וכך נאמר שם: "עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית-יִשְׂרָאֵל". פנייה זו משלימה את הנאמר בפרק ל"ד, שה' ידרוש את הצאן מיד הרועים; אך בעוד שם הדרישה אינה מופנית ישירות כלפי העם, אלא כלפי המנהיגים שפשעו במלאכתם - כאן מדובר על דרישה ישירה. אם כן, בדרך זו מעיד פסוק זה על השינוי המשמעותי בקשר שבין ה' לעמו.

ר' אליעזר מבלגנצי קושר בפירושו בין סופו של פרק ל"ו לבין פרק ל"ז:

ואם תאמר: הרי זו אבטחה לחיים שהיו באותה העת, אבל המתים שמתו בגלות, בשבי ובביזה, בחרב ובלהבה, על ייחוד השם, ומתו בשינים קהות, וציפו לנחמה ולישועה כל ימיהם ולא ראו, במה יתנחמו? על זה: "הָיְתָה עָלַי יַד ה'..."

                                            (פרק ל"ז פסוק א)

לפי דבריו, ייחודיות נבואת יחזקאל בפרק ל"ז נובעת מכך שהנבואה פונה גם למתים, ומבשרת כי גם להם צפויה עדנה, וכי התחדשות הקשר בין ה' לעמו כוללת גם אותם.

 

חזון העצמות היבשות (פרק ל"ז, א-יד)

הנבואה בפרק ל"ז נחלקת לשתי יחידות עיקריות: הראשונה כוללת את פסוקים א-יד; והשנייה את פסוקים טו-כח. נבואה זו, המכונה "חזון העצמות היבשות", משקפת את תחושת הייאוש של העם לגבי מצבו לאחר חורבן ירושלים; ובכך משלימה הנבואה את המסר המובע בפרקים ל"ה-ל"ו. בתחילת הנבואה מעיד הנביא על עצמו: "הָיְתָה עָלַי יַד ה' וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ ה' וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת. וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד".

בפסוקים נאמר שיד ה' מוציאה את יחזקאל ברוח ה' ממקומו בבבל ומניחה אותו בבקעה. הבקעה היא מקום בו כבוד ה' מתגלה ליחזקאל בצורה מוחשית, ונזכרת כבר בפרק ג' (כב-כג): "וַתְּהִי עָלַי שָׁם יַד ה' וַיֹּאמֶר אֵלַי קוּם צֵא אֶל הַבִּקְעָה... וָאָקוּם וָאֵצֵא אֶל הַבִּקְעָה וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד ה' עֹמֵד"; וכן בפרק ח' (ד): "וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי בַּבִּקְעָה". אמנם, קשה להכריע היכן הייתה בקעה זו - בבבל או בארץ ישראל; ייתכן כי היה זה מקום בבבל ממנו ראה הנביא את המרחש בארץ. רד"ק (בפירושו לפרק ג', כב) מפרש :

כי הבקעה מקום טהור יותר מתל-אביב, שהיו יושבים שם בני אדם; ושנה לו פעם אחר פעם, להשכילו ההשגחה וההנהגה. ועוד, כי באותה בקעה שבה נבנתה בבל הראה האל שם השגחתו בברואים, שבלל את שפתם ובטל מחשבתם

אם כן, לפי דבריו, מדובר במקום בעל משמעות היסטורית מיוחדת שאינו מיושב. ייתכן כי אופיהּ העל זמני של נבואה זו (עליה נעמוד בסוף השיעור) העמיק - גם משום שלא ניתן לזהות את מקום מסירתהּ.

רוח ה', באמצעותה מוציא ה' את יחזקאל מוזכרת פעם נוספת בספר בפרק יא (ה): "וַתִּפֹּל עָלַי רוּחַ ה'... וּמַעֲלוֹת רוּחֲכֶם אֲנִי יְדַעְתִּיהָ. הִרְבֵּיתֶם חַלְלֵיכֶם בָּעִיר הַזֹּאת וּמִלֵּאתֶם חוּצֹתֶיהָ חָלָל". ייתכן כי הנבואה בפרקנו משלימה בצורה ניגודית את הנבואה שבפרק י"א. שם - רוח ה' חושפת את שפיכות הדמים, ואת החללים המצויים בכל העיר; ואילו, בפרק זה - חוזרת רוח ה' בשנית, ומחייה את החללים, שבינתיים כבר הפכו לגל עצמות. הנביא שרואה את העצמות היבשות, נשאל ע"י ה': "הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה?"; ומשיב: "וָאֹמַר אֲ-דֹנָי ה' אַתָּה יָדָעְתָּ". נדמה כי בתשובה זו טמון המסר הנבואי של יחזקאל בספר כולו. במרכזה של נבואת יחזקאל – ניצבים מעמדו ועוצמתו של הקב"ה. מצבו של העם בעבר, בהווה ובעתיד - מתברר באמצעות יחסו לקב"ה; ואכן - קיימת בעיני הנביא אפשרות ממשית כי לא תישאר כל פליטה לעם (כך, בפי הנביא בט', ח-ט; ובפי העם בל"ג, י), ולעיני המתבונן במקומות אלו, ההמשך אינו ידוע. על כן, לנביא אין תשובה ברורה המתבססת על ידע מוקדם, כמו: הברית, זכות האבות, חילול ה' וכדומה; התשובה נובעת אך ורק מהכרעתו של ה'.[3]

 

כעת, המענה האלוקי מופנה ישירות לעצמות:

וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר ה': כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה: הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּידִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'

אם כן, בכך מקבל הנביא מענה לשאלה ששאלו הקב"ה. אמנם, המענה אינו מלמד כלל כי עתיד העצמות מובן מאליו. יתירה מזאת, נראה כי לולא התערבותו של ה' העצמות היו נותרות יבשות.

 

ייתכן כי נבואת הנביא על החייאת העם באמצעות רוח ה', עומדת כהנגדה לנעשה באותה העת בירושלים; זאת, לאור נבואתו של ירמיהו:

...וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ... לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן הִנֹּם כִּי אִם גֵּיא הַהֲרֵגָה וְקָבְרוּ בְתֹפֶת מֵאֵין מָקוֹם. וְהָיְתָה נִבְלַת הָעָם הַזֶּה לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד... בָּעֵת הַהִיא נְאֻם ה' ויציאו (יוֹצִיאוּ) אֶת עַצְמוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת עַצְמוֹת שָׂרָיו וְאֶת עַצְמוֹת הַכֹּהֲנִים וְאֵת עַצְמוֹת הַנְּבִיאִים וְאֵת עַצְמוֹת יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם מִקִּבְרֵיהֶם. וּשְׁטָחוּם לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר אֲהֵבוּם וַאֲשֶׁר עֲבָדוּם וַאֲשֶׁר הָלְכוּ אַחֲרֵיהֶם וַאֲשֶׁר דְּרָשׁוּם וַאֲשֶׁר הִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם לֹא יֵאָסְפוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ לְדֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ. וְנִבְחַר מָוֶת מֵחַיִּים לְכֹל הַשְּׁאֵרִית הַנִּשְׁאָרִים מִן הַמִּשְׁפָּחָה הָרָעָה הַזֹּאת בְּכָל הַמְּקֹמוֹת הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם נְאֻם ה' צְבָאוֹת         (ירמיהו ז', ל-לד; ח', א-ג)

נראה כי כאן הימצאותם של עצמות אדם שלא בקבורתם אינה ביטוי רק לחללים הרבים בשנות המצור והחורבן. מניעת הקבורה מנבלת העם מבזה את המתים; ובמקביל - גם הוצאת העצמות מקברותיהם נועדה לבזות אותם.

לאור זאת, המפגש של יחזקאל עם בקעה מלאה עצמות יכולה להעיד על קלונו של עם, ולא בהכרח על תקומתו העתידית; ההכרעה נתונה בידי ה'. גם כאשר מימוש הנבואה נעשה מוחשי, הנביא מצפה בדריכות לרוח ה' המבוששת מלבוא: "וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם". השוואת ההבטחה האלוקית עם המציאות - מגלה שהעיקר חסר מן הספר. בעוד ההבטחה האלוקית פתחה ברוח ה', בפועל – כל שאר המרכיבים מופיעים - חוץ ממנה. אך, בשלב זו נתווסף לנבואה פנייה נוספת של האל, הפעם – פנייה ייעודית אל הרוח: "וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ, הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ". רק לאחר קריאת הנביא לרוח, הנבואה מתממשת במלואה: "וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד". נראה כי ההדרגתיות במימוש הנבואה - הבאה לידי ביטוי בדיאלוג של הנביא עם ה', מגלה טפח מהמתח שהיה יחזקאל נתון בו בשעה שציפה (אולי בקוצר רוח) למימוש ההבטחה האלוקית לנגד עיניו.

בסופהּ של הנבואה, מקבל הנביא נבואה נוספת. בנבואה זו מודגש כיצד הקשר בין חזון העצמות היבשות, לבין התחושה הרווחת בעם:

וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים: יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ. לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי. וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם ה'                   (ל"ז, יא-יד)

 

נבואה על-זמנית

בחזון העצמות היבשות ביחזקאל, כמו בנבואות רבות בספר (פרקים ט"ז, ל"ד, ועוד) הנבואה כולה שוזרת ומערבת את המשל עם הנמשל. בעקבות כך, נראה כי לא יהיה נכון להפריד ביניהם ולשאול מה בנבואה זו התרחש בצורה ממשית, ומה שייך לנמשל בלבד.

אמנם, נראה כי בהתייחסויות בחז"ל לפרק זה יש הדים לשאלה זו.[4] מכיוון אחד - מוכרים דברי הרמב"ם במו"נ (ח"ב, פרק מ"ו) המתייחסים לפרק זה: "אומרו: "ויניחני בתוך הבקעה" אמנם היה במראות אלוהים". אם כן, הרמב"ם רואה נבואה זו כולה כמשל; ומאידך - גם דברי חז"ל במסכת סנהדרין דף צב ע"ב מוכרים היטב, ומהם עולה תיאור מוחשי וממשי:

רבי אליעזר אומר: מתים שהחיה יחזקאל עמדו על רגליהם, ואמרו שירה ומתו. מה שירה אמרו? ה' ממית בצדק ומחיה ברחמים... רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל, ונשאו נשים והולידו בנים ובנות. עמד רבי יהודה בן בתירא על רגליו ואמר: אני מבני בניהם, והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם...

אם כן, בין אם מדובר בנבואה ממשית ובין אם מדובר במשל, ברור כי בתודעת עמינו נבואה זו נותרה על-זמנית. הד לתפישה זו, מצוי בספר הכוזרי הקושר את צפיית העם לגאולה לפרק זה ביחזקאל.[5] בדורנו, שזכינו ולאחר השואה האיומה קמה מדינת ישראל, תודעה זו, הקושרת את הגאולה לחזון העצמות היבשות, מתעצמת שבעתיים. ניתן לדמות כי אנו רואים את הביטויים שלה בפועל בנקודות רבות - בקריאת פרק זה ברבים מהטקסים המציינים את יום השואה, ובשירים שונים בשירה העברית. כך, לדוגמה, בשירו של יעקב פיכמן, 'יחזקאל'[6] -

 

 

 

 

 

 

 

 

מכל חוזי עמי בעיני נפלאת.

עץ נעקר מיער המכורה,

בירכתי נכר לחו מלאת

ושממת גולה דברך הפרה.

 

כה חד ניבך לי, חד לי חזונך,

כה חדו המראות שהעלת –

רקמת פלאים זה, בה תבל פרחה,

חלום תקומה אשר בואו נבאת!

 

אין זאת כי אם יפרח רק לב ידאב

ובו יבשל חזון, משל חדוה,

שיר יחיה נשמת עולם שרופה.

 

ואיש מול השממה כי יתמהמה

והבקעה חצה וביעתוה –

פנס ישא מתחת למדיו.

 

 

 

 

 

 

[1] למשמעות 'ירושלים' בפסוקים אלה, ראו שיעור 18.

[2] ציון הערים כבצורות בפסוק זה אינו עולה בקנה אחד עם תיאור הערים בפרק ל"ח, יא; על כך נדון בשיעור שיעסוק בפרק זה.

[3] וראו את דברי ר' אליעזר מבלגנצי בפירושו לפרק לז פסוק ג: "האומן בקי בכלי שבור אם יש לו תקנה ואם לאו"; וכן את פירושו של ר' יוסף קרא לפסוק זה.

[4] ראו ר' כשר: "נספח יב: לאופיה של הנבואה ולמשמעותה בספרות קומראן ובפרשנות המסורתית", יחזקאל כה-מח, עמ' 722-720.

[5] "ואין אנחנו במעלת המת, אך אנחנו במעלת החולה הנחשף שיתיאשו מרפואתו כל הרופאים והוא מקוה רפואה מצד המופת ושינוי המנהג, כמו שאמר הכתוב: התחיינה העצמות האלה" (ספר כוזרי, מאמר שני).

[6] וכן: 'הבקעה', יעקב אורלנד; ועוד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)