יהושע | פרקים א'–י"ב | סיפורי הכיבוש | בין שתי מגמות | 2
א. מבוא
בשיעור הקודם התחלנו לדון בהשוואה בין משה לבין יהושע בספר יהושע. בשיעור הנוכחי נמשיך ונעקוב אחר ההופעות השונות של ההשוואה לאורך הספר. באמצעות ההשוואות נבחן את המתח בין שתי המגמות בתיאור דמותו של יהושע: מחד - הצגת יהושע כממשיך דרכו של משה, ומאידך - הפחתת דמותו והצגתו כמי שרק ממלא את ציוויי משה.
ב. 'מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת' - מעמדו הכפול של יהושע בפרק א
בדברי ה' ליהושע לקראת כניסתו לתפקיד בפרק א', מובטחת המשכיות והכרה במנהיגותו החדשה:
מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.
כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל מֹשֶׁה.
מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים וְעַד הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם.
לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ לֹא אַרְפְּךָ וְלֹא אֶעֶזְבֶךָּ.
חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם.
(יהושע, א', ב - ו).
אולם, לצד הגיבוי המוחלט שניתן ליהושע נוספה התניה המשולבת בדברי החיזוק, המעודדת המתח הנזכר: "רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ" (א', ז). האזהרות, המקבילות לנאומי משה בספר דברים (י"ז, יא; ה', כט), מבליטות את מעמדו של יהושע כמצוּוה ולא כמצַווה.[1] ההדגשה שעל יהושע לעשות 'ככל אשר ציווה אותו משה ולא לסטות ימין ושמאל', מבליטה את מעמדו כשליח התלוי בדרך שהתווה משה. יש להדגיש שאין זאת הערכה ביקורתית של הכתוב כנגד יהושע, אלא מגמה הנובעת מתוך תפיסה עקרונית שדמותו המופתית של משה איננה ניתנת להחלפה, ולכן ספר יהושע מייצג הפחתה במידת הקרבה בין ה' ועם ישראל מזו שתוארה בחומשים בנוגע להנהגת משה.
בסיפור חציית הירדן ניכרת המגמה הראשונה, המתארת את יהושע כממשיך דרכו של משה:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל גַּדֶּלְךָ בְּעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן כִּי כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ.
(ג' ז).
בַּיּוֹם הַהוּא גִּדַּל ה' אֶת יְהוֹשֻׁעַ בְּעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר יָרְאוּ אֶת מֹשֶׁה כָּל יְמֵי חַיָּיו.
(ד' יד).[2]
מלבד שני אזכורים אלה, אין עוד אמירות מפורשות בספר יהושע שעניינן השוואה בין משה ליהושע. האמירות השגורות יותר בכתוב שייכות למגמה השנייה, המציגה את יהושע כצייתן לצו משה, כמו למשל במעמד הברכה והקללה:
אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל.
כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה...
וְכָל יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים... כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה' לְבָרֵךְ אֶת הָעָם יִשְׂרָאֵל בָּרִאשֹׁנָה...
לֹא הָיָה דָבָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֲשֶׁר לֹא קָרָא יְהוֹשֻׁעַ נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל...
(ח', ל - לה).
המעמד הסמכותי של משה ניכר בכל ארבעת השלבים של מעמד הברכה והקללה:
1. בניית המזבח: "כאשר צוה משה עבד ה'" (ל - לא).
2. כתיבת התורה על האבנים: "את משנה תורת משה אשר כתב לפני בני ישראל" (לב).
3. ברכת שבטי ישראל על ההרים: "כאשר צוה משה עבד ה'" (לג).
4. קריאת דברי התורה: "מכל אשר צוה משה" (לד - לה).
דגש דומה מצוי בסיפור המלחמה במלכי הצפון: "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה עַבְדּוֹ כֵּן צִוָּה מֹשֶׁה אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְכֵן עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ לֹא הֵסִיר דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (יהושע, י"א, טו). ההדגשות החוזרות של הביטויים "לא היה דבר"; "לא הסיר דבר"; ובייחוד ההבלטה ההירארכית המעמידה את משה מול ה' ואת יהושע מול משה - "מכל אשר צוה ה' את משה", דהיינו את משה ולא את יהושע[3] - תורמות להצגת הפער בין שני המנהיגים.
ג. ההפחתה במעמדו של יהושע בסיפורי הנס בספר
כאמור, לצד האמירות הגלויות, לכל אורך הספר קיימות מערכות השוואה בין משה ליהושע בתמה ובמרקם המילים, כפי שעולה מן ההשוואות הרבות המצויות בטבלה שהובאה בשיעור הקודם. ההשוואה כשלעצמה תומכת, לכאורה, במגמת ההמשכיות שבין משה ליהושע. אולם, כמה מן ההשוואות מעודדות את הקורא להבחין במגמת ההפחתה במעמדו של יהושע. בסיפור נס חציית הירדן בולטת האריכות בתיאור הטקסים שקדמו לנס - ירידת הכוהנים למי הירדן, ובמה שקשור להנצחת הנס לדורות - לקיחת האבנים ממי הירדן, לעומת הקיצור היחסי בתיאור הנס עצמו. נס עצירת מי הירדן כשלעצמו בוודאי פחות בעוצמתו מנס בקיעת הים, וכן הדבר גם ביחס למידת המעורבות של המנהיגים: בסיפור בקיעת הים משה חולל את הנס בהטיית ידו, בעוד שחציית הירדן אירעה עם ירידת הכוהנים והארון לירדן.[4]
גם בסיפור הפלאי הבא, סיפור המפגש עם שר צבא ה', ניכר פער דומה (ה', יג - טו); בשלוש נקודות ניכרת עדיפות במעמד הקדשת משה על מעמד הפגישה של יהושע:
1. אופן ההתגלות. למשה הייתה התגלות באש (הסנה), שהיא צורת התגלות אלוקית ישירה (ראו שמות, כ"ד, יז), אך אצל יהושע סימן דומה נעדר.
2. זהות 'המתגלה'. למשה מתגלה "מלאך ה'", שנזכר מאוחר יותר בשם ה' ובשם אלוקים; ואילו יהושע פוגש ב"איש עומד לנגדו", שמוגדר בהמשך "שר צבא ה'".
3. תוכן ההתגלות. משה שומע דברי הקדשה ברורים ושליחות ברורה, בעוד יהושע למעשה אינו שומע דבר מוגדר.
המפגש בין יהושע לשר צבא ה' אכן מזכיר את מעמד הסנה, אך גם בולט בעוצמתו המופחתת. השוואה זו תומכת, אמנם, במגמת ההמשכיות בין האישים, אך במגמת הפחתה, מעין דברי חז"ל המבחינים בין החמה ללבנה (בבא בתרא עה.).
מבין ההשוואות הרבות ישנה אחת המשמעותית לדיוננו - סיפור חטא עכן ומלחמת העי הראשונה (ז'). חטא עכן וסיפור המלחמה הראשונה בעי הם הסיפורים היחידים בספר יהושע המתארים מעגל של חטא ועונשו. חטאו של עכן נתפס כחטא קולקטיבי, ועל כן גם העונש היה לאומי: תבוסה צבאית מול העי. המבנה העלילתי של הסיפור - הבנוי מהשתלשלות של חטא ועונש, ולאחריה תפילה של המנהיג, המוביל מהלך של תשובה ותיקון - מזמין השוואה לסיפורים דומים בתורה, כגון חטא העגל וחטא המרגלים תחת הנהגת משה. ההשוואה אכן מעלה קווי דמיון, אולם יותר משהיא משקפת את מגמת ההמשכיות בין המנהיגים, היא מבליטה את הניגוד ביניהם. בסיפורי ההנהגה של משה בחומשים ישנה תמיד הבחנה בין משה המנהיג לבין העם החוטא. משה נמצא בתווך בין ישראל ובין ה', שותף לתוכחה כנגד החוטאים מחד, ומייצג את העם בנאמנות רבה ומתפלל בעדם, מאידך. לעומת זאת, בסיפור מלחמת העי יהושע והעם מצויים בצד אחד של המתרס, והם צועדים יחדיו אל עבר הכישלון הצפוי מראש. המצג הפותח את הסיפור והכיווץ בסיפר )כלומר כמות הפסוקים הקטנה המתארת את הכישלון) בין השלב הראשון בתיאור מעשה החטא לבין ההשתלשלות שהביאה לכישלון הצורב, תורמים לזיקה הישירה בין החטא לעונשו, ולתחושת הפער שבין ידיעת הקורא הצופה את העתיד, ובין חוסר האונים המאפיינים הן את העם והן את יהושע:
וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם וַיִּקַּח עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה מִן הַחֵרֶם וַיִּחַר אַף ה' בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל...
וַיַּעֲלוּ מִן הָעָם שָׁמָּה כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וַיָּנֻסוּ לִפְנֵי אַנְשֵׁי הָעָי.
וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ וַיִּרְדְּפוּם לִפְנֵי הַשַּׁעַר עַד הַשְּׁבָרִים וַיַּכּוּם בַּמּוֹרָד וַיִּמַּס לְבַב הָעָם וַיְהִי לְמָיִם.
וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹתָיו וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן ה' עַד הָעֶרֶב הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עָפָר עַל רֹאשָׁם.
(ז', א - ו).
תגובת ההפתעה והאכזבה של העם, הזקנים ויהושע, מציגה אותם בחולשתם, אל מול הקורא היודע את אשר נעלם מעיניהם, והמענה של ה' לתפילת יהושע תואם את ציפיותיו מתחילת הסיפור. בניגוד לתיאור של משה לאחר חטא העגל, שעוד בעמידתו מול ה' בהר סיני נחשף לחטא ומיד פנה אל ה' בתפילה, (שמות, ל" ז - יח), יהושע עובר את מסלול החטא והעונש ללא כל מידע נבואי על ההתנהלות הבעייתית של העם.[5] הנחיתות של יהושע וחולשתו עולות גם מעמידתו בתפילה, כאשר ברקע ניצבות הסיטואציות הדומות שעמד בהן משה: אינו דומה נביא המתפלל אל ה' מתוך חוסר ידיעה הקשורה לחטא של עַם אותו הוא מייצג, לנביא המודע לחטא ולמרות זאת מתפלל לסליחה של ה'. אי הידיעה מציגה את יהושע בקטגוריה אחת עם ישראל, ולא כנביא מתווך המוכיח את עמו.
הקריאה המכלילה את יהושע עם החוטאים נתמכת באמצעות האנלוגיה המפתיעה לתגובות של הצדדים לאחר חטא המרגלים. נפילת האפיים של יהושע והזקנים לאחר התבוסה בעי מקבילה לתגובת משה ואהרן לאחר תלונות העם בעקבות חטא המרגלים, וקריעת הבגדים מקבילה לתגובת יהושע וכלב במעמד זה (במדבר, י"ד, ה - ו). אולם, זוהי הקבלה שיש בה ניגוד אירוני: נפילת האפיים וקריעת הבגדים בסיפור המרגלים היא תגובה של צער וכעס על חטא המרגלים והעם, ועל שהביעו את רצונם לחזור למצרים או להישאר במדבר (במדבר י"ד, א - ד). לעומת זאת, נפילת האפיים של יהושע וקריעת בגדיו לאחר התבוסה בעי הייתה שלב ראשון לפני תלונה-תפילה שהופנתה אל ה'. תלונתו-תפילתו של יהושע מקבילה לתלונת העם בעקבות חטא המרגלים, וצובעת אפוא את דמותו של יהושע בצבעי העם החוטא במדבר: באופן אירוני, יהושע מחליף את תפקידו בסיפור חטא המרגלים ממאבק במתלוננים להנהגתם, וקריעת הבגדים על ידי יהושע, המשותפת לשני הסיפורים, משנה את ייעדה ואת תפקידה בסיפור. היבט נוסף הקשור להשוואה עולה משינוי בסדר הפעולות בין שני המקומות ובהפרדה הקיימת בין הפועלים: בסיפור חטא המרגלים ישראל הם המתלוננים, ובעקבות תלונתם ישנה תגובה של מחאת ההנהגה החיובית (נפילה על אפיים וקריעת בגדים); ואילו בסיפור חטא עכן סדר הדברים הפוך - התגובה הראשונה היא קריעת הבגדים, ונפילה על אפיים והמשכה בתלונה כנגד ה', ושתיהן נעשו על ידי יהושע. כמו כן, גם המעשים וגם התלונה מופנים כלפי ה':
לאחר חטא עכן והתבוסה בעי (יהושע, ז') |
לאחר חטא המרגלים (במדבר, י"ד) |
וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹתָיו וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן ה' עַד הָעֶרֶב הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עָפָר עַל רֹאשָׁם (ו). |
וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם (ה - ו). |
וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' לָמָה הֵעֲבַרְתָּ הַעֲבִיר אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הַיַּרְדֵּן לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַאֲבִידֵנוּ וְלוּ הוֹאַלְנוּ וַנֵּשֶׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן (ז). |
וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ. וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה (ב - ג).[6] |
אין זה מפתיע, אפוא, שיהושע בתפילתו נושא דברים המקבילים לשני גורמים שונים ומנוגדים. מחד גיסא, דבריו מקבילים לעם החוטא לאחר חטא העגל; ומאידך גיסא דבריו מקבילים לדברי משה בטענתו השנייה, המתמקדת בחשש מפני חילול השם (לאחר חטא העגל - שמות, ל"ב, יא - יג; לאחר חטא המרגלים - במדבר, י"ד, טו - טז).
ד. בין התבוסה בעי לבין חטא המעפילים
תיאור התבוסה נגד העי מקביל גם לתיאור הביקורתי על המעפילים שלאחר חטא המרגלים (במדבר, י"ד, מ - מה). הקבלה זו ניכרת בתמה: בשני הסיפורים מתוארת יציאה למלחמה לאחר חטא, כאשר ברור מראש שזו מלחמה אבודה שתסתיים בתבוסה. ההדגשה בסיפור המעפילים ש"ארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה" (שם, מד) מבליטה את הזיקה הסמויה בין הסיפורים. היעדר ארון ה' מדגיש את רכיב היוזמה האנושית הנוגדת את רצון ה'. ההקבלה בין הסיפורים ניכרת גם במרקם המילים: "לֹא אוֹסִיף לִהְיוֹת עִמָּכֶם אִם לֹא תַשְׁמִידוּ הַחֵרֶם מִקִּרְבְּכֶם... חֵרֶם בְּקִרְבְּךָ יִשְׂרָאֵל לֹא תוּכַל לָקוּם לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ" (יהושע, ז' יב - יג), מול: "אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם" (במדבר, י"ד מב - מג). גם בהקבלה זו בולט ההבדל בין יהושע, המוביל את המלחמה המסתיימת בתבוסה (אמנם בלי ידיעת החטא), לבין עמידת משה לצד ארון ה' בתוך המחנה.
פרשייה זו מבליטה את המתח סביב הצגת דמותו של יהושע במהלך ספר יהושע. יהושע מתפקד כמנהיג וכנביא העומד ומתפלל בפני ה', ומרצה לפניו טיעונים מעין הטיעונים שהשמיע משה בשעתו. עם זאת, בתיאור החטא ועונשו, ובתיווך בין ה' לבין ישראל, יהושע מצוי בחזית אחת עם העם החוטא, ובעמדה שאיננה קיימת בתיאורים המתייחסים להנהגת משה.
ייתכן שסיפור עכן והמלחמה בעי מהווה פרשת דרכים בהתייחסות ליהושע במהלך הספר. סיפור מלחמת יריחו נחתם באמירה "ויהי ה' את יהושע ויהי שמעו בכל הארץ" (ו', כז). זוהי האמירה האחרונה בספר המרוממת את מעמדו של יהושע. סיפור חציית הירדן וסיפור המלחמה ביריחו משקפים מציאות אידאית, וגם מעמדו של יהושע בתיאורים אלה הוא רם. לאחר חטא עכן והכישלון שבעקבותיו, מתגברת המגמה השנייה בספר, המתארת את יהושע דרך הפריזמה של צייתנות וכניעה למשה, כפי שעולה במיוחד מתיאור מעמד הברכה והקללה ומסיפור המלחמה במלכי הצפון (י"א).[7]
|
********************************************************** |
|
|
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון וליהושע רייס, תשע"ה נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי ******************************************************* בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash האתר בעברית: http://vbm.etzion.org.il האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דוא"ל: [email protected] לתגובות:[email protected] |
|
|
********************************************************** |
|
[1] התניה דומה מצויה גם בהקשרים אחרים של מעבר מנהיגות, למשל בצוואת דוד לשלמה (מלכים א', ב', ג). החיזוק שאזהרה בצדו מעורר את השאלה האם התקיים תנאי זה: האם שלמה עמד בתנאים שהוצבו בפניו עם מינויו לתפקיד? שאלה זו, ומבחן הצייתנות של שלמה, הם מן הקווים המעצבים את פרקי שלמה בספר מלכים.
[2] למעט התייחסות אחת שמבליטה את מקומו של משה: "והכהנים נשאי הארון עֹמדים בתוך הירדן עד תם כל הדבר אשר צוה ה' את יהושע לדבר אל העם ככל אשר צוה משה את יהושע וימהרו העם ויעברו" (ד,' י). לכאורה, האזכור של משה בהקשר זה נראה מיותר, במיוחד לאור ההשוואה לפסוק ח, בו יהושע עומד במרכז. ייתכן, שאזכור משה בהקשר זה קשור להתייחסות לסיפור מעבר שניים וחצי השבטים בפסוק יב שמזכיר את משה, ומן הסיבה שאזכור שניים וחצי השבטים תמיד מתקשר בדמותו של משה ובהבטחה שניתנה להם על ידיו.
[3] בשבעים הגרסה היא "מכל אשר צוה אותו משה". סיבת התיקון ברורה, והיא נוטלת מן התיאור את טעמו וייחודו.
[4] ביטוי נוסף לפער מצוי בחתימות הסיפורים: "וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות, י"ד, לא) מול "ביום ההוא גדל ה' את יהושע בעיני כל ישראל ויראו אתו כאשר יראו את משה כל ימי חייו" (יהושע, ד', יד). ביחס למשה יראה ואמונה משתלבים באמונה בה', ואילו ביחס ליהושע ישנה רק יראה, תוך הפרדה ברורה בין ה' לבין יהושע.
[5] אפשר שגם הסיפור הקצר אודות המפגש בין משה לבין יהושע בסיפור חטא העגל בתחתית ההר (שמות, ל"ב, יז - יח) משמש כמעין סיפור בבואה לסיפור שלפנינו. בדברי משה ליהושע "ויאמר אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה קול ענות אנכי שמע", ובשיחה חסרת התכלית, לכאורה, שלאחר החטא וקודם לעונש, מעוצבת דמותו של משה כיודע כל ושל יהושע כמשרת המנותק מן המידע הנבואי. פער זה נשמר גם בהמשך, בתיאור הבלעדיות שהייתה למשה בניהול המשבר לאחר חטא העגל. הדמיון בסיטואציות בין חטא העגל לבין חטא עכן והופעתו החוזרת של יהושע, מעוררים את הציפייה שעתה, משיהושע בא במקום משה, הוא יועלה למעמד דומה ויזכה לעליונות נבואית דומה. משציפייה זו מתבדת, מתגברת האכזבה והתחושה אודות הפער בין שני המנהיגים, בסגנון דומה לזה שבדברי חז"ל (בבא בתרא עה.): "אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה".
[6] השוו לתלונת ישראל לאחר חטא קורח: "וירב העם עם משה ויאמרו לאמר ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה'. ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו" (במדבר, כ', ג - ד).
[7] סיפור אחד חורג מן ההתפתחות המתוארת בשורות אלו - סיפור המלחמה במלכי הדרום (י'), בו מתוארת דמותו של יהושע בשיא תפארתה, כמנהיג צבאי וכמחולל ניסים.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)