הפטרת ניצבים

(הפטרה שביעית מהפטרות הנחמה)

שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה' תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ: כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ כֵּן אֲדֹנָי ה' יַצְמִיחַ צְדָקָה וּתְהִלָּה נֶגֶד כָּל הַגּוֹיִם: לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר: וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ וְכָל מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ אֲשֶׁר פִּי ה' יִקֳּבֶנּוּ: וְהָיִית עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּיַד ה' וצנוף (קרי: וּצְנִיף) מְלוּכָה בְּכַף אֱלֹהָיִךְ: לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה כִּי חָפֵץ ה' בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל: כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ: עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ הַמַּזְכִּרִים אֶת ה' אַל דֳּמִי לָכֶם: וְאַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ עַד יְכוֹנֵן וְעַד יָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלִַם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ: נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ אִם אֶתֵּן אֶת דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל לְאֹיְבַיִךְ וְאִם יִשְׁתּוּ בְנֵי נֵכָר תִּירוֹשֵׁךְ אֲשֶׁר יָגַעַתְּ בּוֹ: כִּי מְאַסְפָיו יֹאכְלֻהוּ וְהִלְלוּ אֶת ה' וּמְקַבְּצָיו יִשְׁתֻּהוּ בְּחַצְרוֹת קָדְשִׁי: עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן הָרִימוּ נֵס עַל הָעַמִּים: הִנֵּה ה' הִשְׁמִיעַ אֶל קְצֵה הָאָרֶץ אִמְרוּ לְבַת צִיּוֹן הִנֵּה יִשְׁעֵךְ בָּא הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו: וְקָרְאוּ לָהֶם עַם הַקֹּדֶשׁ גְּאוּלֵי ה' וְלָךְ יִקָּרֵא דְרוּשָׁה עִיר לֹא נֶעֱזָבָה: מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ: מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת: פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי: כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה: וְאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר וְאֶשְׁתּוֹמֵם וְאֵין סוֹמֵךְ וַתּוֹשַׁע לִי זְרֹעִי וַחֲמָתִי הִיא סְמָכָתְנִי: וְאָבוּס עַמִּים בְּאַפִּי וַאֲשַׁכְּרֵם בַּחֲמָתִי וְאוֹרִיד לָאָרֶץ נִצְחָם: חַסְדֵי ה' אַזְכִּיר תְּהִלֹּת ה' כְּעַל כֹּל אֲשֶׁר גְּמָלָנוּ ה' וְרַב טוּב לְבֵית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר גְּמָלָם כְּרַחֲמָיו וּכְרֹב חֲסָדָיו: וַיֹּאמֶר אַךְ עַמִּי הֵמָּה בָּנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ וַיְהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ: בְּכָל צָרָתָם לא (קרי: לוֹ) צָר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם: (ישעיהו סא, י – סג, ט)[1]

 

א. כמשוש חתן על כלה

שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה' תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ:

ההפטרה פותחת בשמחת הנישואין המחודשים בין הקב"ה לכנסת ישראל, המזכירה פסקאות משיר השירים. מלבד האהבה הגדולה שמביעה שמחת הנישואין, שהיא משל לאהבתו של הקב"ה לעמו, מביע קשר הנישואין את עומק הברית שבה התחייב עם ישראל שלא להמיר את אלוהיו באל אחר, חלילה. בגידה בברית זו תביא לניתוק היחסים ולצורך של בת הזוג לצאת מביתו של בעלה אל הגלות. ממילא, שיבתה אל ארצה ואל גאולתה היא חידוש ברית הנישואין. כך גם להלן:

וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ:

 

ב. עיר הצדק

כֵּן אֲדֹנָי ה' יַצְמִיחַ צְדָקָה וּתְהִלָּה נֶגֶד כָּל הַגּוֹיִם: לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר: וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ וְכָל מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ אֲשֶׁר פִּי ה' יִקֳּבֶנּוּ:

שלוש פעמים נזכר בפסוקים אלו צדקהּ של ירושלים: ה' יצמיח אותו, הוא יצא כנוגה והגויים יראו אותו. הקשר בין ירושלים לצדק חורז פרשיות לא מעטות במקרא. מלך 'שלם', שחז"ל זיהו אותה כירושלים (על סמך הפסוק בתהילים עו, ג "וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן") הוא מלכי צדק (בראשית יד, יח), ומלך ירושלים בימי יהושע הוא אדני צדק (יהושע י, א). ישעיהו עצמו קורא לירושלים בשמה החדש – "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה" (א, כו), וירמיהו קורא לה בשם דומה:

בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא אַצְמִיחַ לְדָוִד צֶמַח צְדָקָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ: בַּיָּמִים הָהֵם תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם תִּשְׁכּוֹן לָבֶטַח וְזֶה אֲשֶׁר יִקְרָא לָהּ ה' צִדְקֵנוּ: (ירמיהו לג, טו–טז)

לאור הנבואות הנזכרות מסתבר שהשם החדש שמזכירה הפטרתנו הוא "עיר הצדק", ואם נאמר שפי ה' יקבנו, אולי השם החדש הוא "ה' צדקנו".

מבחינה זו יש להבחין בין שני סוגי צדק, ששניהם חשובים. ישעיהו וירמיהו מבשרים על הצדק שייעשה בירושלים בידי מלכה ושופטיה, שבעבר מילאו אותה בעוול. אחרי שהם ימלאו אותה בצדק אפשר יהיה לקרוא לה "עיר הצדק". מנבואת הפטרתנו נראה שמדובר על הצדק שה' יעשה לירושלים בעת שיגאלנה. ירמיהו קונן ב'איכה' על העונש הנורא שירושלים קיבלה בעת החורבן, והוא עצמו אומר בנבואתו שלגויים שסביבה מגיע עונש גדול יותר, כי הם השחיתו יותר ממנה:

כִּי הִנֵּה בָעִיר אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלֶיהָ אָנֹכִי מֵחֵל לְהָרַע וְאַתֶּם הִנָּקֵה תִנָּקוּ לֹא תִנָּקוּ (שם כה, כט).

כִּי כֹה אָמַר ה' הִנֵּה אֲשֶׁר אֵין מִשְׁפָּטָם לִשְׁתּוֹת הַכּוֹס שָׁתוֹ יִשְׁתּוּ וְאַתָּה הוּא נָקֹה תִּנָּקֶה לֹא תִנָּקֶה (שם מט, יב).

דברים דומים אמר דניאל על חורבנה של ירושלים:

וַיָּקֶם אֶת דבריו (קרי: דְּבָרוֹ) אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלֵינוּ וְעַל שֹׁפְטֵינוּ אֲשֶׁר שְׁפָטוּנוּ לְהָבִיא עָלֵינוּ רָעָה גְדֹלָה אֲשֶׁר לֹא נֶעֶשְׂתָה תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם כַּאֲשֶׁר נֶעֶשְׂתָה בִּירוּשָׁלִָם: (דניאל ט, יב)

בשיבת השכינה לירושלים יחד עִם עַם ישראל הנגאל עושה ה' צדק עם ירושלים החרבה והאבלה מבלי בניה. את הצדק הזה יראו הגויים כנוגה יחד עם ישועתה של ירושלים. הצדק ייעשה גם עִם עַם ישראל, שהגויים אוכלים את עמלו:

נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ אִם אֶתֵּן אֶת דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל לְאֹיְבַיִךְ וְאִם יִשְׁתּוּ בְנֵי נֵכָר תִּירוֹשֵׁךְ אֲשֶׁר יָגַעַתְּ בּוֹ: כִּי מְאַסְפָיו יֹאכְלֻהוּ וְהִלְלוּ אֶת ה' וּמְקַבְּצָיו יִשְׁתֻּהוּ בְּחַצְרוֹת קָדְשִׁי:

על פי מדרש חז"ל, על זרוע עוזו של ה' מונחת כביכול תפילה של יד שלו, ובה הוא נשבע שלא ייתן עוד לגויים לאכול את פרי עמלם של ישראל:

אמר רבי אבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מנין שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין – שנאמר 'נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו' (ברכות ו ע"א).

 

ג. חפצי בה

לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ... כִּי חָפֵץ ה' בָּךְ.

שם נוסף ייקרא לירושלים העזובה – "חפצי בה". שם זה היה שם אמו של מנשה בן חזקיהו, כלומר שם אשתו של חזקיהו:

בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְמָלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ חֶפְצִי בָהּ: (מלכים ב כא, א)

מן הגמרא בברכות (י ע"א) עשוי לעלות שאשתו של חזקיהו, חפצי בה, הייתה בתו של ישעיהו הנביא. ישעיהו קרא לבניו על שם נבואותיו. בנו הגדול היה שאר ישוב (ראו ז, ג), וכך גם אמר ישעיהו בנבואתו – "שְׁאָר יָשׁוּב שְׁאָר יַעֲקֹב אֶל אֵל גִּבּוֹר: כִּי אִם יִהְיֶה עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם שְׁאָר יָשׁוּב בּוֹ" (י, כא–כב). בן נוסף של ישעיהו נקרא "מהר שלל חש בז" על שם נבואתו (ראו ח, א–ג), וכך גם בנו עמנואל (ראו רש"י, רד"ק וראב"ע על יד, ז). הנביא עצמו מעיד:

הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי ה' לְאֹתוֹת וּלְמוֹפְתִים בְּיִשְׂרָאֵל מֵעִם ה' צְבָאוֹת הַשֹּׁכֵן בְּהַר צִיּוֹן: (ח, יח)

נראה שגם חפצי בה בתו של ישעיהו נקראה על שם נבואתנו ושמה החדש של ירושלים.

שם נוסף ייקרא לירושלים בהפטרתנו – "וְלָךְ יִקָּרֵא דְרוּשָׁה עִיר לֹא נֶעֱזָבָה". שם זה אינו יכול שלא להזכיר את הנאמר בתורה:

כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה: (דברים יב, ה)

השם 'חפצי בה' מביע את רצונו של ה' בנו, והדרישה מביעה בעיקר את חפצנו בשכינת ה'.

 

ד. הכלה והאישה הנבעלת

כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ:

בעילת הבחור את הבתולה נראית משל בלבד, ועדיין השומע תוהה על האסוציאציה המחרידה שמעלה המשל, שהיא גילוי עריות מן הסוג הירוד ביותר. זאת ועוד: איך תופיע האישה בפסוק אחד כבת זוג של בניה וכבת זוגו של חתנה, אלוהיה?

דומה שיש להבחין בין חלקו הראשון של הפסוק לחלקו השני בנוגע להגדרת הכלה, האישה. בחלקו הראשון של הפסוק האישה היא אדמת ארץ ישראל, מעין גופה של כנסת ישראל. בחלקו השני הכלה היא כנסת ישראל עצמה, הנמשלת לאישה, וכעולה משיר השירים. היא, כמושג מופשט, מבטאת את הופעתו הכללית של עם ישראל לדורותיו בתכונותיו הטובות, שהן הנצחיות. עם ישראל ככנסת ישראל הוא 'כלתו' של הקב"ה בנבואה. גם בשיר השירים מתגלה לעיתים כנסת ישראל בדמותה של ארץ ישראל ואדמתה, שאותה 'בועלים' בניה. דבר זה אינו רק משל לשבר את האוזן (וכמשל היה כנראה מקום להעדיף זיווג שונה מאישה עם בניה). החקלאי אכן 'בועל' את אדמתו בכך שהוא טומן בגופה את הזרע, והאדמה מצמיחה את הזרע בקרבה ליבול לסוגיו השונים. ה'בעילה' היא הטמנת הזרע בגוף הנבעלת, הן כשמדובר באישה והן כשמדובר באדמה. היום האסוציאציה הנקשרת בבעילה היא בתחום האישות בלבד, אך לא כך הוא במקרא:

בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ זֶה וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים: (קהלת יא, ו)

בבוקר אדם זורע בשדה, ובערב הוא זורע באישה. עליו לקוות ולהאמין בהצלחתם של שני הזרעים, הפרנסה והילדים. זהו גם פשר לימוד קניין האישה בקידושין מקניין השדה:

וכסף מנא לן? גמר קיחה קיחה משדה עפרון – כתיב הכא 'כי יקח איש אשה' וכתיב התם 'נתתי כסף השדה קח ממני', וקיחה איקרי קנין, דכתיב 'השדה אשר קנה אברהם' (קידושין ב ע"א).

 

ה. הנקמה באדום

מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת: פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי: כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה:

הנביא כורך את גאולת ישראל בנקמה באדום, אבי עמלק, בדומה לגאולת מצרים ולסיום המלחמה באויבי ישראל בארץ, הכרוכים בנקמה בעמלק. הנביאים (עובדיה וירמיהו) הרחיבו על הצורך לנקום באדם על חלקם בחורבן הבית הראשון ובמכירת פליטי יהודה לעבדים:

שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת אֱדוֹם יושבתי (קרי: יוֹשֶׁבֶת) בְּאֶרֶץ עוּץ גַּם עָלַיִךְ תַּעֲבָר כּוֹס תִּשְׁכְּרִי וְתִתְעָרִי: תַּם עֲוֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ פָּקַד עֲוֹנֵךְ בַּת אֱדוֹם גִּלָּה עַל חַטֹּאתָיִךְ: (איכה ד, כא–כב)

גם בתקופות קדומות יותר היה ליהודה חשבון פתוח וכואב במיוחד עם אדום. אפשר שגם בתקופת מנשה (המאה השביעית לפנה"ס), שהיא לדעתנו זמנה המשוער של נבואת ישעיהו כאן, סייעו האדומים לאויבי ישראל, ובעיקר למעצמה האשורית, בעימותיה עם ממלכת יהודה.

 

ו. בנים לא ישקרו

וַיֹּאמֶר אַךְ עַמִּי הֵמָּה בָּנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ וַיְהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ:

פסוקי סיום ההפטרה (סג, ז והלאה) הם נבואה נפרדת, שעיקרה אחרי סיום הפטרתנו. בפסוק הנזכר נזכרת התקווה שעם ישראל אינם משקרים. שנאת השקר משותפת לכל המקרא, אך ראוי להבחין בין שני סוגי שקר שהנביאים עסקו בהם. האחד הוא חוסר האמינות במשא ומתן, בעדויות, במשפט ובכל ענייני בין אדם לחברו. הנביא זכריה עסק בכך בהרחבה:

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ (זכריה ז, ט)

כֹּה אָמַר ה' שַׁבְתִּי אֶל צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלִַם עִיר הָאֱמֶת (שם ח, ג)

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם... וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם ה': (שם ח, טז–יז)

הסוג השני הוא מה שישעיהו עוסק בו בנבואתנו: אמת שמירת בריתנו עם הקב"ה, שלא להמירו חלילה באל אחר. המרתו באל אחר היא שקר ואי שמירת ברית האמון בינו ובינינו.

הנביא אומר שה' שב ומושיע אותנו פעם אחר פעם בתקווה שלא נשקר בבריתו ושנשמור לו אמונים לנצח. האם אכן זה מה שקרה? בכך עוסקים המקראות שבהמשך, אחרי סיום הפטרתנו.