דילוג לתוכן העיקרי

הגורמים לחורבן ירושלים ובית המקדש | 1

קובץ טקסט

הגורמים לחורבן ירושלים והבית הראשון (א)

מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים (יומא ט ע"ב).

שני השיעורים הקרובים יוקדשו בע"ה לשורשי חורבן העיר והמקדש הראשון. עיון במקראות ובחז"ל יגלה סיבות נוספות לחורבן מלבד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. בחלק א נעסוק בתקופה שמימי שלמה ועד ימי חזקיהו; בשיעורינו האחרונים כבר דנו בהרחבה בימי שלמה, אחז וחזקיהו, לפיכך נקצר כאן במה שכבר נידון בשיעורים אלו ונתמקד בזיקה בין מעשיהם של מלכים אלו ובין החורבן. חלק ב ידון בתקופה שמימי מנשה ועד החורבן בימי צדקיהו. מובן שבתקופות הנדונות היו כמה וכמה אירועים ותופעות שקירבו את חורבן העיר והמקדש, וכאן נתמקד במרכזיים שבהם.

א. ימי שלמה

הנביא ירמיהו אומר:

כִּי עַל אַפִּי וְעַל חֲמָתִי הָיְתָה לִּי הָעִיר הַזֹּאת לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּנוּ אוֹתָהּ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה לַהֲסִירָהּ מֵעַל פָּנָי (ירמיהו ל"ב, לא).

"למן היום אשר בנו אותה" - משמע: כבר מימי שלמה.

בחז"ל ובראשונים מצינו שני היבטים מרכזיים בחטאי שלמה ובחומרתם. הגמרא בנידה מבינה כי הנישואין לבת פרעה היוו את הגורם המרכזי לכעסו של הקב"ה על העיר בימי שלמה:

כתוב אחד אומר 'כי בחר ה' בציון' (תהילים קל"ב, יג) וכתוב אחד אומר 'כי על אפי ועל חמתי היתה העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה עד היום הזה' (ירמיהו ל"ב, לא)! כאן קודם שנשא שלמה את בת פרעה, כאן לאחר שנשא שלמה את בת פרעה (נידה ע ע"ב).

בכיוון דומה נקט רד"ק בפירושו על הפסוק הזה בירמיהו, אלא שהוא מדגיש את העבודה הזרה של נשות שלמה:

כי בימי שלמה שבנה את העיר והבית החלו לזבוח בבמות, ונשי שלמה עבדו לאלהים אחרים, למן היום ההוא היתה על אפי ועל חמתי, כלומר היתה קיימת על אפי ועל חמתי, כי באפי היה להסירה, והארכתי אפי עד היום הזה, ולא אאריך עוד. ובדרש: ביום שהוסד הבית נשא שלמה את בת פרעה.

ומעניין לציין בהקשר זה את טענת הרד"ק (בפירושו על דה"ב ל"ה, ג) כי שלמה עצמו כבר הכין את מקום גניזת הארון, בידעו שהבית עתיד להיחרב.

דרשת חז"ל (שלה רומז רד"ק בציטוט דלעיל) כי הנישואין לבת פרעה נערכו ביום חנוכת בית ה' (ויקרא רבה יב ה) ממחישה את הטשטוש הקשה שטשטש שלמה בין מלכותו הוא ובין מלכות ה', ואשר עתיד להתבטא באופנים שונים במרוצת ימי הבית הראשון כולו. טשטוש זה, שהתבסס בין היתר על גאווה שהייתה בשלמה ועל הבנתו כי חכמתו גדולה מחכמת התורה עצמה (ראה סנהדרין כא ע"ב), התבטא בכמה וכמה תחומים: הקִרבה הבלתי-אמצעית הגדולה כל כך בין בית המלך ובית ה' (עד כדי כך שיחזקאל (מ"ג, ז-ט) מתנה את הבניין העתידי ואת השראת שכינה בו עד עולם בהרחקה ביניהם); ממדיו של בית המלך, שהיו גדולים ביותר יחסית לממדי בית ה'; והנישואין עם הנשים הנכריות, שאף אם נועדו להכניסן תחת כנפי השכינה, הביאו בסופו של דבר להקמת במות לעבודה זרה נוכח ירושלים - בהר אשר מימין להר המשחית - אשר התקיימו מימי שלמה ועד ביעורן בימי יאשיהו, דהיינו, כמעט עד סוף ימי הבית הראשון.

ריבוי הנשים, הסוסים, הכסף והזהב נבע אף הוא מתפיסת הגדלות המופרזת של שלמה את מלכותו, וכך גם תפיסתו כי המקדש הוא בית נצחי המיועד לעולם כולו ולא ייחרב לעד, תפיסה שהתבססה על ביטחון עצמי מוגזם ועל ראיית גדולתו שלו כמרכיב מרכזי בנצחיות זו.

חטאי שלמה הביאו כבר בדור שלאחריו לפילוג הממלכה, פילוג שהיה כשלעצמו הרה אסון בכל ימי הבית הראשון.

ב. הריגת זכריה בן יהוידע הכוהן

הכתוב בדה"ב כ"ב-כ"ג מתאר את החסד הגדול שעשו יהוידע הכוהן הגדול ויהושבעת אשתו עם יואש בן אחזיהו ועם בית דוד בהרוג עתליהו בת עמרי, אם אחזיהו, את כל אחי יואש לאחר מות אחזיהו:

וַעֲתַלְיָהוּ אֵם אֲחַזְיָהוּ רָאֲתָה כִּי מֵת בְּנָהּ וַתָּקָם וַתְּדַבֵּר אֶת כָּל זֶרַע הַמַּמְלָכָה לְבֵית יְהוּדָה. וַתִּקַּח יְהוֹשַׁבְעַת בַּת הַמֶּלֶךְ אֶת יוֹאָשׁ בֶּן אֲחַזְיָהוּ וַתִּגְנֹב אֹתוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי הַמֶּלֶךְ הַמּוּמָתִים וַתִּתֵּן אֹתוֹ וְאֶת מֵינִקְתּוֹ בַּחֲדַר הַמִּטּוֹת וַתַּסְתִּירֵהוּ יְהוֹשַׁבְעַת בַּת הַמֶּלֶךְ יְהוֹרָם אֵשֶׁת יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן כִּי הִיא הָיְתָה אֲחוֹת אֲחַזְיָהוּ מִפְּנֵי עֲתַלְיָהוּ וְלֹא הֱמִיתָתְהוּ. וַיְהִי אִתָּם בְּבֵית הָאֱ-לֹהִים מִתְחַבֵּא שֵׁשׁ שָׁנִים וַעֲתַלְיָה מֹלֶכֶת עַל הָאָרֶץ.

וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִעִית הִתְחַזַּק יְהוֹיָדָע וַיִּקַּח אֶת שָׂרֵי הַמֵּאוֹת לַעֲזַרְיָהוּ בֶן יְרֹחָם וּלְיִשְׁמָעֵאל בֶּן יְהוֹחָנָן וְלַעֲזַרְיָהוּ בֶן עוֹבֵד וְאֶת מַעֲשֵׂיָהוּ בֶן עֲדָיָהוּ וְאֶת אֱלִישָׁפָט בֶּן זִכְרִי עִמּוֹ בַבְּרִית. וַיָּסֹבּוּ בִּיהוּדָה וַיִּקְבְּצוּ אֶת הַלְוִיִּם מִכָּל עָרֵי יְהוּדָה וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל יְרוּשָׁלִָם. וַיִּכְרֹת כָּל הַקָּהָל בְּרִית בְּבֵית הָאֱ-לֹהִים עִם הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לָהֶם הִנֵּה בֶן הַמֶּלֶךְ יִמְלֹךְ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עַל בְּנֵי דָוִיד. זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ הַשְּׁלִשִׁית מִכֶּם בָּאֵי הַשַּׁבָּת לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם לְשֹׁעֲרֵי הַסִּפִּים. וְהַשְּׁלִשִׁית בְּבֵית הַמֶּלֶךְ וְהַשְּׁלִשִׁית בְּשַׁעַר הַיְסוֹד וְכָל הָעָם בְּחַצְרוֹת בֵּית ה'. וְאַל יָבוֹא בֵית ה' כִּי אִם הַכֹּהֲנִים וְהַמְשָׁרְתִים לַלְוִיִּם הֵמָּה יָבֹאוּ כִּי קֹדֶשׁ הֵמָּה וְכָל הָעָם יִשְׁמְרוּ מִשְׁמֶרֶת ה'. וְהִקִּיפוּ הַלְוִיִּם אֶת הַמֶּלֶךְ סָבִיב אִישׁ וְכֵלָיו בְּיָדוֹ וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת יוּמָת וִהְיוּ אֶת הַמֶּלֶךְ בְּבֹאוֹ וּבְצֵאתוֹ. וַיַּעֲשׂוּ הַלְוִיִּם וְכָל יְהוּדָה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיִּקְחוּ אִישׁ אֶת אֲנָשָׁיו בָּאֵי הַשַּׁבָּת עִם יוֹצְאֵי הַשַּׁבָּת כִּי לֹא פָטַר יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן אֶת הַמַּחְלְקוֹת. וַיִּתֵּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן לְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת אֶת הַחֲנִיתִים וְאֶת הַמָּגִנּוֹת וְאֶת הַשְּׁלָטִים אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ דָּוִיד אֲשֶׁר בֵּית הָאֱ-לֹהִים. וַיַּעֲמֵד אֶת כָּל הָעָם וְאִישׁ שִׁלְחוֹ בְיָדוֹ מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית עַד כֶּתֶף הַבַּיִת הַשְּׂמָאלִית לַמִּזְבֵּחַ וְלַבָּיִת עַל הַמֶּלֶךְ סָבִיב. וַיּוֹצִיאוּ אֶת בֶּן הַמֶּלֶךְ וַיִּתְּנוּ עָלָיו אֶת הַנֵּזֶר וְאֶת הָעֵדוּת וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ וַיִּמְשָׁחֻהוּ יְהוֹיָדָע וּבָנָיו וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ.

וַתִּשְׁמַע עֲתַלְיָהוּ אֶת קוֹל הָעָם הָרָצִים וְהַמְהַלְלִים אֶת הַמֶּלֶךְ וַתָּבוֹא אֶל הָעָם בֵּית ה'. וַתֵּרֶא וְהִנֵּה הַמֶּלֶךְ עוֹמֵד עַל עַמּוּדוֹ בַּמָּבוֹא וְהַשָּׂרִים וְהַחֲצֹצְרוֹת עַל הַמֶּלֶךְ וְכָל עַם הָאָרֶץ שָׂמֵחַ וְתוֹקֵעַ בַּחֲצֹצְרוֹת וְהַמְשׁוֹרְרִים בִּכְלֵי הַשִּׁיר וּמוֹדִיעִים לְהַלֵּל וַתִּקְרַע עֲתַלְיָהוּ אֶת בְּגָדֶיהָ וַתֹּאמֶר קֶשֶׁר קָשֶׁר. וַיּוֹצֵא יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן אֶת שָׂרֵי הַמֵּאוֹת פְּקוּדֵי הַחַיִל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוֹצִיאוּהָ אֶל מִבֵּית הַשְּׂדֵרוֹת וְהַבָּא אַחֲרֶיהָ יוּמַת בֶּחָרֶב כִּי אָמַר הַכֹּהֵן לֹא תְמִיתוּהָ בֵּית ה'. וַיָּשִׂימוּ לָהּ יָדַיִם וַתָּבוֹא אֶל מְבוֹא שַׁעַר הַסּוּסִים בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיְמִיתוּהָ שָׁם.

וַיִּכְרֹת יְהוֹיָדָע בְּרִית בֵּינוֹ וּבֵין כָּל הָעָם וּבֵין הַמֶּלֶךְ לִהְיוֹת לְעָם לַה'. וַיָּבֹאוּ כָל הָעָם בֵּית הַבַּעַל וַיִּתְּצֻהוּ וְאֶת מִזְבְּחֹתָיו וְאֶת צְלָמָיו שִׁבֵּרוּ וְאֵת מַתָּן כֹּהֵן הַבַּעַל הָרְגוּ לִפְנֵי הַמִּזְבְּחוֹת. וַיָּשֶׂם יְהוֹיָדָע פְּקֻדֹּת בֵּית ה' בְּיַד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֲשֶׁר חָלַק דָּוִיד עַל בֵּית ה' לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת ה' כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁיר עַל יְדֵי דָוִיד. וַיַּעֲמֵד הַשּׁוֹעֲרִים עַל שַׁעֲרֵי בֵּית ה' וְלֹא יָבֹא טָמֵא לְכָל דָּבָר.

וַיִּקַּח אֶת שָׂרֵי הַמֵּאוֹת וְאֶת הָאַדִּירִים וְאֶת הַמּוֹשְׁלִים בָּעָם וְאֵת כָּל עַם הָאָרֶץ וַיּוֹרֶד אֶת הַמֶּלֶךְ מִבֵּית ה' וַיָּבֹאוּ בְּתוֹךְ שַׁעַר הָעֶלְיוֹן בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיּוֹשִׁיבוּ אֶת הַמֶּלֶךְ עַל כִּסֵּא הַמַּמְלָכָה. וַיִּשְׂמְחוּ כָל עַם הָאָרֶץ וְהָעִיר שָׁקָטָה וְאֶת עֲתַלְיָהוּ הֵמִיתוּ בֶחָרֶב (דה"ב כ"ב, י - כ"ג).

פועלו של יהוידע והמהפכה הרוחנית שחולל עם המלכת יואש החזיקו מעמד כל ימיו, והממלכה ביטאה הערכה רבה כלפיו עד מותו:

בֶּן שֶׁבַע שָׁנִים יֹאָשׁ בְּמָלְכוֹ... וַיַּעַשׂ יוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כָּל יְמֵי יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן... וַיִּזְקַן יְהוֹיָדָע וַיִּשְׂבַּע יָמִים וַיָּמֹת בֶּן מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּמוֹתוֹ. וַיִּקְבְּרֻהוּ בְעִיר דָּוִיד עִם הַמְּלָכִים כִּי עָשָׂה טוֹבָה בְּיִשְׂרָאֵל וְעִם הָאֱ-לֹהִים וּבֵיתוֹ (שם כ"ד, א-ב, טו-טז).

ואולם, לאחר מות יהוידע השתנה המצב לבלי הכר:

וְאַחֲרֵי מוֹת יְהוֹיָדָע בָּאוּ שָׂרֵי יְהוּדָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַמֶּלֶךְ אָז שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם. וַיַּעַזְבוּ אֶת בֵּית ה' אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת הָאֲשֵׁרִים וְאֶת הָעֲצַבִּים וַיְהִי קֶצֶף עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם בְּאַשְׁמָתָם זֹאת. וַיִּשְׁלַח בָּהֶם נְבִאִים לַהֲשִׁיבָם אֶל ה' וַיָּעִידוּ בָם וְלֹא הֶאֱזִינוּ (שם, יז-יט).

חז"ל הבינו כי השתחוויית השרים ליואש לא הייתה השתחוויה למלכות גרידא כי אם השתחוויה של פולחן:

יואש מנין שעשה עצמו אלוה? דכתיב 'ואחרי מות יהוידע באו שרי יהודה וישתחוו למלך אז שמע המלך אליהם'. מהו 'וישתחוו למלך'? שעשאוהו אלוה. אמרו לו: אלולי שאתה אלוה לא יצאת לאחר שבע שנים מבית קדשי הקדשים. אמר להם: כך הוא, וקבל על עצמו לעשות אלוה (תנחומא וארא ט).

מדרש זה מבוסס על מדרש אחר, לפיו "חדר המיטות" שבו הוחבא יואש שש שנים אינו אלא עליית בית קודש הקודשים (ראה שיר השירים רבה א ב; רש"י מל"ב י"א, ב; והמיוחס לרש"י דה"ב כ"ב, יא). שהייתו הממושכת במקום המקודש הביאה את השרים לייחס לו תכונות אלוהיות, ויואש מקבל זאת ברוב גאוותו ומניח להם לסגוד לו.

זכריה, בנו של יהוידע הכוהן, ניצב בבית ה' ומוכיח את העם על ההידרדרות הרוחנית הפתאומית והקשה:

וְרוּחַ אֱ-לֹהִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם וַיֹּאמֶר לָהֶם: כֹּה אָמַר הָאֱ-לֹהִים לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת מִצְוֹת ה' וְלֹא תַצְלִיחוּ כִּי עֲזַבְתֶּם אֶת ה' וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם (דה"ב כ"ד, כ).

ויואש גומל ליהוידע רעה תחת טובה ומצווה להרוג את בנו:

וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בַּחֲצַר בֵּית ה'. וְלֹא זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָדָע אָבִיו עִמּוֹ וַיַּהֲרֹג אֶת בְּנוֹ וּכְמוֹתוֹ אָמַר יֵרֶא ה' וְיִדְרֹשׁ (שם, כא-כב).

על פי המדרש, מותו של זכריה בא לו על שום שביקש למנוע עבודה זרה במקדש:

בא יואש להכניס צלם בהיכל. עמד זכריה על פתחו של היכל ואמר לו: אין אתה מכניסהו עד שאתה הורגני. עמד והרגו (מדרש שיר השירים ג ב מהדורת גרינהוט).[1]

בחז"ל ובראשונים אין התייחסות ישירה לקשר בין הריגת זכריה בן יהוידע הכוהן ובין חורבן הבית. ואולם, אין ספק שזוהי דוגמה נוספת לטשטוש מזעזע בין סמכויות המלך ובין תפקידי הכהונה והנבואה. מתוך גאווה עצומה ועמדת אלוהות כביכול (וכמובן מתוך כפיות טובה שאין למעלה הימנה) מזלזל יואש במחאה ובתוכחה ומצווה להרוג את זכריה הכוהן הנביא בחצר בית ה', כאילו הכהונה והנבואה ברשותו הן, ולוֹ לקבוע מה יאמר הכוהן או הנביא ומה לא יאמר.

ואכן, אף שאין כאמור התייחסות מפורשת לקשר בין הריגת זכריה ובין חורבן הבית, נרמז הדבר במדרש הקשה על תסיסת דמו של זכריה מאתיים וחמישים ושתיים שנה עד החורבן:

את מוצא בשעה שעלה נבוזראדן להחריב את ירושלים רמז הקב"ה לאותו הדם שיהיה תוסס ועולה רנ"ב שנה מן יואש עד צדקיה. מה עשו, גרפו עליו כל עפר ועשו כל ערמה ולא נח, והיה הדם תוסס ומרתיח. אמר הקב"ה לדמא: הא ענתא דתיגבי דייתיקי דידך [=הגיעה השעה שתגבה שטר חובך, י"ל]. כיון שעלה נבוזראדן וחמא יתיה [=וראהו], אמר לון [=אמר להם]: מה טיבו של דם הזה שתוסס כך? אמרו לו: דם פרים ואילים וכבשים שהיו שוחטין ומקריבין. הביא פרים וכבשים ואילים ושחט עליו ולא שתק ולא נח ולא עמד. מיד הביאן תלאן בגרדון, אמר לון: אמרו לי מה טיבי של דם זה, ואם לאו אנא מסרק יתכון במסרקא דפרזלא [=ואם לא תאמרו לי, אסרוק את בשרכם במסרקות של ברזל]. אמרו לו: הואיל והקב"ה רוצה לתבוע דמו מידנו נגלה לך. אמרו לו: כהן ונביא ושופט היה מתנבא עלינו את כל הדברים האלה שאתה עושה עמנו ולא היינו מאמינים בו ועמדנו עליו והרגנוהו על שהיה מוכיחנו. מיד הביא שמונים אלף פרחי כהונה ושחט עליו ולא נח, והיה הדם בוקע ועולה עד שהגיע לקברו של זכריה. ועוד הביא סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה ושחט עליו ולא נח. באותה שעה בא אותו רשע וזעק על דמא ואמר ליה [=לו]: מה טב את ומה דמא דידך יתירא מדמי אילין [= מה טוב אתה ובמה יתר דמך על כל הדמים הללו]? בעי את דניבד כל אומתך בגינה [רוצה אתה שאאבד את כל עמך בעטיו]?! באותה שעה נתמלא הקב"ה רחמים ואמר: ומה אם זה רשע בן רשע ואכזרי ועלה להחריב את ביתי נתמלא עליהם רחמים, אנכי... על אחת כמה וכמה. באותה שעה רמז הקב"ה לאותו דם ונבלע במקומו (קהלת רבה ג טז; וראה מקבילה גטין נז ע"ב).

מדרש נוסף הקושר בין הריגת זכריה ובין מוראות החורבן מתייחס לפסוק במגילת איכה:

רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלְלֵי טִפֻּחִים אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲ-דֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא (איכה ב', כ).

ומספר המדרש:

מעשה בדואג בן יוסף שמת והניח בן קטן לאמו, והיתה ממדדת אותו בטפחים ונותנת משקלו זהב לשמים בכל שנה ושנה. וכיון שהקיפה מצודה בירושלם טבחתו אמו בידיה ואכלתו. והיה ירמיה מקונן לפני המקום ואומר 'למי עוללת כה אם תאכלנה נשים פרים עוללי טפוחים'. ורוח הקדש משיבתו: 'אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא' - זה זכריה בן יהוידע (איכה רבה א נא).

ג. עוזיהו

אחד המאורעות ההיסטוריים החשובים במחצית השנייה של ימי הבית הראשון הוא הרעש הגדול שפקד את אדמת הארץ בימי עוזיהו. למרות חשיבותו, אנו יודעים על הרעש אך מעט. הוא נרמז, ככל הנראה, בנבואת ישעיהו:

לָכֵן הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק וְיָרַד הֲדָרָהּ וַהֲמוֹנָהּ וּשְׁאוֹנָהּ וְעָלֵז בָּהּ (ישעיהו ה', יד).

על חשיבות האירוע אנו למדים מן השימוש בו כחלק מתיארוך נבואת עמוס:

דִּבְרֵי עָמוֹס אֲשֶׁר הָיָה בַנֹּקְדִים מִתְּקוֹעַ אֲשֶׁר חָזָה עַל יִשְׂרָאֵל בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרָעַשׁ (עמוס א', א).

ובהמשך נבואותיו רומז עמוס כמה פעמים על הרעש (ראה עמוס ג', יד-טו; ו', יא; ט', א). כה כביר היה הרושם שהותיר הרעש, שזכרו נשמר עד ימי שיבת ציון, והוא נזכר בנבואת אחרית הימים של הנביא זכריה, בן אותה תקופה:

וְיָצָא ה' וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב. וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם מִקֶּדֶם וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ נֶגְּבָּה. וְנַסְתֶּם גֵּיא הָרַי כִּי יַגִּיעַ גֵּי הָרִים אֶל אָצַל וְנַסְתֶּם כַּאֲשֶׁר נַסְתֶּם מִפְּנֵי הָרַעַשׁ בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וּבָא ה' אֱ-לֹהַי כָּל קְדֹשִׁים עִמָּךְ (זכריה י"ד, ג-ה).

בעל סדר עולם רבה קושר בין הרעש ובין נבואת ההקדשה של ישעיהו לנבואה, שבה הוא חוזה בסילוק השכינה מן המקדש:

בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת אֲ-דֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל. שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף. וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָ-אוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן (ישעיהו ו', א-ד).[2]

ובעמוס הוא אומר 'שנתים לפני הרעש', ובישעיה הוא אומר 'בשנת מות המלך עזיהו' וגו', והוא היה ביום הרעש, דכתיב 'וינעו אמות הספים' וגו' (סדר עולם רבה כ).

רש"י בפירושו לנבואה זו (ישעיהו ו', ד) מוסיף וקושר אותה ואת הרעש עם כניסת המלך עוזיהו להקטיר קטורת:

'מקול הקורא' - מקול המלאכים הקוראים, והוא היה יום הרעש שנאמר בו 'ונסתם... כאשר נסתם מפני הרעש בימי עוזיה' (זכריה י"ד, ה). בו ביום עמד עזיה להקטיר בהיכל. רעשו שמים לשורפו, לומר דינו בשריפה, כמו שנאמר 'ותאכל את החמשים ומאתים איש' (במדבר ט"ז, לה), וזהו שקראם שרפים, שבאו לשורפו. רעשה הארץ לבולעו, כסבורה דינו לבלע כקרח שערער על הכהונה. יצתה בת קול ואמרה: 'זכרון לבני ישראל [למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא להקטיר קטרת לפני ה' ולא יהיה כקֹרח וכעדתו כאשר דבר ה' ביד משה לו] (שם י"ז, ה): 'ולא יהיה' עוד אדם המעורר על הכהונה 'כקרח' (שם) בבליעה 'וכעדתו' (שם) בשריפה, אלא 'כאשר דבר ה' ביד משה' בסנה 'הבא נא ידך בחיקך' (שמות ד', ו) והוציאה מצורעת כשלג, אף כאן צרעת פרחה במצחו.

המדרש שמביא רש"י מופיע בלשון דומה מאוד בתנחומא (צו יג), ובשינויים בילקוט שמעוני:

'בשנת מות המלך' - וכי מת היה? אלא שנצטרע, ומצורע חשוב כמת, שנאמר 'אל נא תהי כמת' (במדבר י"ב, יב). 'ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא ושוליו מלאים את ההיכל' - אלו פ' כהנים שהיו עם עזיהו. ואין 'שוליו' אלא כהנים שנאמר 'על שולי המעיל' (שמות כ"ח, לד). 'שרפים עומדים' - שעתידה האש לשרוף את עוזיה כשם ששרפה לקרח ועדתו. 'ממעל לו' - מן המעל שמעל, ואמר לו: צא שמעלת. והארץ פתחה פיה לבלעו שנאמר 'ונסתם גיא הרי כי יגיע גיא הרים אל אצל ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עוזיהו' (זכריה י"ד, ה). ומנין שהראה לו הקב"ה למשה? שנאמר 'זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר' (במדבר י"ז, ה). אמר לו משה: אף מזרע אהרן? אמר לו: 'אשר לא מזרע אהרן הוא'. כקרח וכעדתו אתה עושה לו? אמר לו: 'ולא יהיה כקרח וכעדתו'. מה אתה עושה לו? כמו שצרעתי את ידך: 'כאשר דבר ה' ביד משה לו' (ילקוט שמעוני ישעיהו אות תד).

מה שהביא, אם כן, לרעש ולהסתלקות השכינה מן המקדש היה, לדעת חז"ל, כניסתו של המלך עוזיהו להקטיר קטורת במקדש. וכה מספר ספר דברי הימים על מלך זה:

בֶּן שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה עֻזִּיָּהוּ בְמָלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם... וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'... וַיְהִי לִדְרֹשׁ אֱ-לֹהִים בִּימֵי זְכַרְיָהוּ הַמֵּבִין בִּרְאֹת הָאֱ-לֹהִים וּבִימֵי דָּרְשׁוֹ אֶת ה' הִצְלִיחוֹ הָאֱ-לֹהִים. וַיֵּצֵא וַיִּלָּחֶם בַּפְּלִשְׁתִּים... וַיַּעְזְרֵהוּ הָאֱ-לֹהִים עַל פְּלִשְׁתִּים וְעַל הָעַרְבִים... וַיִּתְּנוּ הָעַמּוֹנִים מִנְחָה לְעֻזִּיָּהוּ וַיֵּלֶךְ שְׁמוֹ עַד לְבוֹא מִצְרַיִם כִּי הֶחֱזִיק עַד לְמָעְלָה. וַיִּבֶן עֻזִּיָּהוּ מִגְדָּלִים בִּירוּשָׁלִַם... וַיְחַזְּקֵם. וַיִּבֶן מִגְדָּלִים בַּמִּדְבָּר וַיַּחְצֹב בֹּרוֹת רַבִּים כִּי מִקְנֶה רַּב הָיָה לוֹ וּבַשְּׁפֵלָה וּבַמִּישׁוֹר אִכָּרִים וְכֹרְמִים בֶּהָרִים וּבַכַּרְמֶל כִּי אֹהֵב אֲדָמָה הָיָה. וַיְהִי לְעֻזִּיָּהוּ חַיִל עֹשֵׂה מִלְחָמָה יוֹצְאֵי צָבָא לִגְדוּד בְּמִסְפַּר פְּקֻדָּתָם... כֹּל מִסְפַּר רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְגִבּוֹרֵי חָיִל אַלְפַּיִם וְשֵׁשׁ מֵאוֹת. וְעַל יָדָם חֵיל צָבָא שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְשִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת עוֹשֵׂי מִלְחָמָה בְּכֹחַ חָיִל לַעְזֹר לַמֶּלֶךְ עַל הָאוֹיֵב. וַיָּכֶן לָהֶם עֻזִּיָּהוּ לְכָל הַצָּבָא מָגִנִּים וּרְמָחִים וְכוֹבָעִים וְשִׁרְיֹנוֹת וּקְשָׁתוֹת וּלְאַבְנֵי קְלָעִים. וַיַּעַשׂ בִּירוּשָׁלִַם חִשְּׁבֹנוֹת מַחֲשֶׁבֶת חוֹשֵׁב לִהְיוֹת עַל הַמִּגְדָּלִים וְעַל הַפִּנּוֹת לִירוֹא בַּחִצִּים וּבָאֲבָנִים גְּדֹלוֹת וַיֵּצֵא שְׁמוֹ עַד לְמֵרָחוֹק כִּי הִפְלִיא לְהֵעָזֵר עַד כִּי חָזָק.

וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בַּה' אֱ-לֹהָיו וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל ה' לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. וַיָּבֹא אַחֲרָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן וְעִמּוֹ כֹּהֲנִים לַה' שְׁמוֹנִים בְּנֵי חָיִל. וַיַּעַמְדוּ עַל עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַה' כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ וְלֹא לְךָ לְכָבוֹד מֵה' אֱ-לֹהִים. וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית ה' מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. וַיִּפֶן אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ וְכָל הַכֹּהֲנִים וְהִנֵּה הוּא מְצֹרָע בְּמִצְחוֹ וַיַּבְהִלוּהוּ מִשָּׁם וְגַם הוּא נִדְחַף לָצֵאת כִּי נִגְּעוֹ ה'. וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד יוֹם מוֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בֵּית הַחָפְשִׁית מְצֹרָע כִּי נִגְזַר מִבֵּית ה' וְיוֹתָם בְּנוֹ עַל בֵּית הַמֶּלֶךְ שׁוֹפֵט אֶת עַם הָאָרֶץ. וְיֶתֶר דִּבְרֵי עֻזִּיָּהוּ הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרֹנִים כָּתַב יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא. וַיִּשְׁכַּב עֻזִּיָּהוּ עִם אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עִם אֲבֹתָיו בִּשְׂדֵה הַקְּבוּרָה אֲשֶׁר לַמְּלָכִים כִּי אָמְרוּ מְצוֹרָע הוּא וַיִּמְלֹךְ יוֹתָם בְּנוֹ תַּחְתָּיו (דה"ב כ"ו).

עצמתו הצבאית והמדינית האדירה (ששמו רומז לה), צבאו האדיר, ניצחונותיו, מפעלי הבנייה הגדולים שלו וההערכה הבינלאומית הרבה לה זכה - כל אלו נטעו בעוזיהו גאווה וגבהות לב "עד להשחית", שהגיעו לשיאן בהיכנסו להיכל להקטיר קטורת. וכך אומר המדרש:

בעוזיה כתיב 'כי אוהב אדמה היה' (דה"ב כ"ו, י) - שהיה מלך והפקיר עצמו לאדמה ולא נזקק לתורה. יום אחד נזקק לבית הועד. אמר להם: במה אתם עוסקין? אמרו לו ב'הזר הקרב יומת' (במדבר א', נא). אמר להם עוזיה: הקב"ה מלך ואני מלך, נאה למלך לשמש פני מלך ולהקטיר לפניו. מיד 'ויבא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטרת'... מיד 'ויזעף עוזיהו ובידו מקטרת להקטיר ובזעפו עם הכהנים והצרעת זרחה במצחו'. באותה שעה נבקע ההיכל הילך והילך י"ב על י"ב מיל.[3] 'ויבהילוהו משם וגם הוא נדחף לצאת כי נגעו ה' '. מי גרם לו זו? שבטל מן התורה והפקיר עצמו לאדמה (תנחומא נח יג).

מדרש זה שב ומדגיש אותו חטא החוזר, כאמור, אצל כמה וכמה ממלכי יהודה: הטשטוש בין מלכותו ובין מלכות ה' הוא שהביא את עוזיהו להיכנס להקטיר לפני ה', תוך ניסיון להשתלט על תפקידי הכהונה, ובעקבות זאת הביא גם לרעש האיום ולסילוק שכינה.

את מהלך הדברים תיאר בפירוט ובציוריות יוספוס פלביוס:

אולם לאחר שהוציא לפועל את הסידורים וההכנות האלה נשחת לבו (מרוב) גאוה ונתמלא יהירות בגלל נכסי העולם הזה (שהיו לו), והוא (התחיל) נוהג זלזול בכח הנצחי החי לעולם, הלא היא יראת א-להים ושמירת המצוות. (מרוב) הצלחה נכשל ונלכד בחטאי אביו, שגם הוא נתפס להם על ידי אוצרותיו הנהדרים ועשירותו המופלגה, שלא ידע להשתמש בהם יפה. וביום (חג) חשוב, שחוגגים אותו בתהלוכת עם, לבש המלך בגד כהונה ונכנס לעזרה להקריב לא-להים על מזבח הזהב. אולם עזריהו הכוהן הגדול ושמונים כוהנים אתו עצרו בעדו באמרם, שאסור (לו) להקריב, הואיל ועבודה זו לא הותרה אלא לבני אהרן בלבד. וכשהרימו קולם וקראו שיצא ולא יחטא לא-להים, נתכעס ואיים עליהם בעונש מות, אם לא ישתתקו. אולם עוד הוא מדבר ורעש גדול הרעיש את האדמה והמקדש נתבקע ונוגה שמש מבריק הבהיק ונפל על פני המלך, שהוכה מיד בצרעת. ולפני העיר, על יד (מקום) הנקרא עין רוגל, נשברה מחצית ההר שבמערב והתגלגלה (למרחק של) ארבעה ריסים ועמדה על ההר שבמזרח, עד שנסתמו הדרכים והפרדסים של המלך. וכשראו הכוהנים את פני המלך והם לקו בצרעת, הודיעוהו את דבר האסון וצווהו לצאת את העיר כטמא.[4]

ראשית נבואתו של ישעיהו הייתה, אם כן, בכעס נורא ובהתחלת סילוק השכינה בעקבות גאוותו של עוזיהו, ביטחונו בעצמתו ובגדולתו והשוואת עצמו לקב"ה, שהביאוהו לנסות להשתלט על עבודת הכהונה ולהיכנס להקטיר קטורת.

יש אפוא קשר בין חטאיהם של שלמה, יואש ועוזיהו, שכולם לא השכילו להגביל את מלכותם לייעודיה המקוריים וטשטשו בהנהגתם בין מלכותם ובין מלכות ה' מתוך שיקולים שהגאווה, הכבוד והגדלות העצמית תפסו בהם מקום מרכזי.

ד. אחז

אמנם את מעשי אחז אין חז"ל והראשונים קושרים ישירות עם החורבן, אך אין ספק שהנהגתו כולה לא הייתה ראויה, הן בדחותו את דברי הנביא, הן בהשתעבדותו המוחלטת למלך אשור והן בהתייחסותו לבית ה'. הגמרא אומרת כי אחז ביטל את העבודה, חתם את התורה והתיר את הערוה (סנהדרין קג ע"ב), ונראה מן המקראות שחטא גם חטאים נוספים.

אחז היה המלך הראשון שעבד למולך: "וילך בדרך מלכי ישראל וגם את בנו העביר באש כתֹעבות הגוים אשר הוריש ה' אֹתם מפני בני ישראל" (מל"ב ט"ז, ג). בכך שימש אחז ללא ספק דוגמה רעה לעם כולו, שהחלו אף הם לעבוד למולך. את הפולחן המתועב הזה, שיש בו צדדים של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים גם יחד, אנו שבים ומוצאים ביהודה גם בימי מנשה ובימי יהויקים, ואין זה מקרה שהנביא ירמיהו רואה בו גורם בלתי-הפיך לחורבן העיר (ירמיהו י"ט).

אחז גם דוחה את דבר ה' בתורתו ובפי נביאיו: הוא מסרב לשאול אות מעם ה' (ישעיהו ז', י-יב), ועל ימיו אמר הנביא "צור תעודה חתום תורה בלִמֻּדי" (שם ח', טז).

להשתעבדותו המדינית המוחלטת של אחז למלך אשור ("עבדך ובנך אני, עלה והושִעני מכף מלך ארם ומכף מלך ישראל הקומים עלי", מל"ב ט"ז, ז) היו השלכות רוחניות מרחיקות לכת (מלבד עצם ההישענות על מלך זר, שיש בה משום הכחשת מלכותו של הקב"ה). אמנם גם לפני השעבוד האשורי מלאו יהודה וירושלים עבודה זרה (מל"ב ט"ז, ד; דה"ב כ"ח, ב-ד), אך עתה סגר אחז את בית ה', קיצץ את כליו, שלח את אוצרותיו שוחד למלך אשור ובנה בחצרו מזבח לאלוהי דמשק והקריב עליו (מל"ב ט"ז, ח, יב-יח; דה"ב כ"ח, כא-כד; שם כ"ט, ו-ז). גם בכך הייתה לאחז חובת ראשונים, והוא היה למלך הראשון שהעז לסגור את בית ה' ולהעמיד במקומו פולחן לאל זר, חילול ה' שאין גדול ממנו.

כיצד הגיע אחז למצב נורא זה? בשיעורנו על מלך זה (שיעור 17) העלינו את ההשערה כי הוא הבין שבסילוק שכינה מן המקדש בימי עוזיהו סבו "עזב ה' את הארץ" (יחזקאל ח', יב; ט', ט), אין דין ואין דיין, ועל כן נתייאש לגמרי מן ההליכה בדרך ה' ובהנחיית הנביא ופנה להציל את הממלכה בדרכו המעשית הוא - על ידי השתעבדות למעצמה העולמית אשור.

ה. חזקיהו

עם כל צדקותו, דווקא בימי חזקיהו באו הנבואה המפורשת הראשונה על חורבן הבית (מיכה ג', יב, וראה ירמיהו כ"ו, יח) והנבואה המפורשת הראשונה על גלות בבל (מל"ב כ', טז-יח). מדוע באו דווקא בימיו של צדיק זה שתי נבואות קשות כל כך? בשיעורינו האחרונים הרחבנו על כך, וכאן נזכיר את תמצית הדברים.

ראינו כי למרות ראשיתה המרשימה של מלכות חזקיהו, שהתבטאה בחידוש עבודת המקדש ובזיקתו ההדוקה של המלך לנביא ולתורה, החליט חזקיהו - כנראה כבר בשלב מוקדם למדיי בימיו - להילחם במעצמה האשורית, ולמטרה זו כרת ברית עם מצרים (ישעיהו ל'-ל"א). המשמעות הרוחנית של מעשה זה היא שלילת יציאת מצרים והברית עם ה' שנכרכה בה, חזרה למציאות שקדמה לדבר ה' "אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", וכפיפות למעצמה אחרת במקום כפיפות מוחלטת לקב"ה.

עם פלישת סנחריב ליהודה וכיבוש ערי יהודה הבצורות מבקש חזקיהו מחילה ממלך אשור ומשלם את המס שהלה הטיל עליו מן הכסף שבבית ה', מדלתות ההיכל ומן האוֹמְנוֹת שציפה הוא עצמו (מל"ב י"ח, יד-טז).

יתר על כן, בהתמקדו בפעילות בינלאומית זו זונח חזקיהו את ייעודו המרכזי, שהוא ייעוד רוחני, מוסרי וחברתי פנימי - להכין את הממלכה ולסעדה במשפט ובצדקה (ישעיהו ט', ו) - ובמידה רבה מפקיר את הזירה הפנימית לידי שריו, שביניהם בולטת לרעה דמותו של שבנא הסופר. כתוצאה מכך פושה שחיתות מוסרית בכל מוסדות השלטון - הכוהנים, הנביאים, הקצינים והשרים - ומסתבר שבעקבותיהם גם בחלק ניכר של העם; ושחיתות זו היא היא הגורם לנבואה הראשונה על חורבן העיר (מיכה ג'; ביקורת דומה על השחיתות בעיר, אך בלא נבואה על חורבנה, מצינו גם בישעיהו א').

נוסף על אלה לקה חזקיהו אף הוא בחטא גבהות הלב: "ולא כגמֻל עליו השיב יחזקיהו כי גבה לבו ויהי עליו קצף ועל יהודה וירושלם" (דה"ב ל"ב, כה). מלך העסוק בכריתת ברית עם מדינות האזור כנגד מעצמה עולמית, קשה מאוד שלא יגבה לבו, וההשלכה הישירה היא נגיסה מסוימת במלכות ה'.

טשטוש התחומים בין מלכות בשר ודם למלכות ה' נגרם בין השאר מתוך הערכת יתר של המלך לעצמתו, מעמדו, עושרו ואושרו, וגדלות זו באה על חשבון גילוי מלכות ה' במלכות המלך. אצל חזקיהו התבטא תהליך זה בהראותו לשליחי מלך בבל את אוצרותיו - אותם אוצרות שנפלו בידיו כשלל המגפה הנסית שפגעה בצבא אשור והצילה את ירושלים; בכך ייחס חזקיהו בעקיפין את הניצחון לעצמו והמעיט מערך התשועה הגדולה שה' הוא מקורה ומחוללה, ובעקבות זאת באה הנבואה הראשונה על גלות בבל (ראה מל"ב כ', יב-יט; ישעיהו ל"ט; שיר השירים רבה ג ד).

ו. העדר צדק בעיר הצדק

כפי שראינו לעיל, בימי חזקיהו התריעו שתי נבואות קשות על תוצאותיה של השבתת הצדק מירושלים, ואחת מהן - נבואתו של מיכה המורשתי - אף ביססה על חטא זה את האיום הראשון על חורבן העיר והמקדש. להלן נביא בקיצור נמרץ את תמצית השיעור שייחדנו בשנה שעברה (שיעור 6 לשנת התשס"ה, "ירושלים עיר הצדק") לעניינה המיוחד של ירושלים כעיר צדק.

הנביא מבשר:

וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה (ישעיהו א', כו-כז).

ירושלים מכונה "עיר הצדק", וכינוי זה מלמד על מהותה. מלכות ה' מתגלה בעולם, בין השאר, על ידי צדק, ועל כן חייב לשרור צדק בעיר משכנה של מלכות זו.

אין זה מקרה אפוא שהמקרא מעמיד את ירושלים וסדום זו לעומת זו: במפגשו עם מלכי-צדק ומלך סדום בוחר אברם לתת מעשר למלך שלם מחד גיסא ולדחות כל קשר שהוא עם מלך סדום מאידך גיסא (בראשית י"ד, יז-כד); וכשרוצה הנביא לתאר את ההשחתה המוסרית של העיר הוא מדמה אותה לסדום (כגון ישעיהו א', ט-י).

אף שמם של מלכי העיר נטבע בשם עירם וזוהה עמו (כפי שמלמדת ההקבלה בין ירמיהו כ"ג, ה-ו ול"ג, יד-טז): הוא כולל את המילה צדק - כמו בשמות מלכי-צדק (בראשית י"ד, יח), אדוני-צדק (יהושע י', א) וצדקיהו (מל"ב כ"ד, יז) - ומהווה שם תואר למלך ירושלים, המחויב לעשות צדקה ומשפט.

גם במקדש עצמו יש כמה וכמה ביטויים להיותו מקום צדק: הצדק הוא תנאי לקִרבה לבית ה' (תהילים ט"ו, א-ב; כ"ד, ג-ד); מושב הסנהדרין הוא בלשכת הגזית, אצל המזבח (דברים י"ז, ח-ט); הכוהנים, משרתי ה', משמשים כדיינים (שם; וכן בפרשת עגלה ערופה, שם כ"א, ה; ובברכת משה לשבט לוי, שם ל"ג, י); בגדי הכהונה הם בגדי צדק (תהילים קל"ב, ט; וראה גם ישעיהו נ"ט, יז; ס"א, י; איוב כ"ט, יד), וכל אחד מהם מייצג כפרה על עוון אחר; וירושלים ובית ה' הם מקום משפטן של אומות העולם באחרית הימים (ישעיהו ב', א-ד; מיכה ד', א-ה; יואל ג', ה - ד', כא; זכריה ט', ט-י).

היות שמהותם של המקדש וירושלים היא היותם מקום צדק, בגלל היות הצדק גילוי שכינה, מובן כי בהמעטת הצדק בירושלים יש משום מיעוט בגילוי מלכות ה' בעולם, ובהעדרו גם אין הצדקה לקיום העיר והמקדש והם מוּעדים לחורבן, כנבואת מיכה. בשיעור הבא נראה בע"ה כי זהו אכן גורם מרכזי לחורבן העיר והמקדש.

סיכום

נראה כי המכנה המשותף למעשיהם של כל המלכים שנידונו כאן - המהווים, לעניות דעתנו, את הרקע לחורבן - היא גבהות לב ותחושת חשיבות עצמית מופרזת, הפוגעת במערכת היחסים בין המלך לקב"ה, וממילא גם מעוותת את מעמדו של המלך בעיני עצמו ובעיני נתיניו. ירושלים והמקדש הם מקום מלכות הקב"ה עלי אדמות, ועל כן תורם כל מיעוט במלכותו לחורבנם.

בשיעור הבא נבחן בע"ה את גורמי החורבן בתקופה שמימי מנשה ועד החורבן עצמו בימי צדקיהו.

 
 

[1] ושמא יש קשר בין מדרש זה ובין המדרש שהובא לעיל, והצלם שביקש יואש להעמיד בהיכל הוא צלמו שלו.

[2] על היות נבואה זו תיאור של סילוק שכינה ראה למשל דברי רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי מאמר רביעי אות ג: "ויש אשר יראהו [כלומר: הנביא את ה', י"ל] כועס ואומר לסלק שכינתו מתוך בני אדם: 'יֹשב על כסא רם ונשא... שרפים עֹמדים ממעל לו'; עצם העזיבה נראית לנביא כנסיעת המרכבה...".

[3] מקורו של תיאור היבקעות ההיכל בדברי רבי שמעון בן אלעזר באבות דרבי נתן פ"ט ה"ג.

[4] קדמוניות היהודים ספר ט סעיפים 227-222, מהדורת שליט, עמ' 334-335.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)