ההיפך מטומאה – טהרה או קדושה?

לאחר שבשיעורים הקודמים עסקנו בהיבטים שונים של היחס בין קדושה לטהרה, בכוונתנו בשיעור זה להשלים את עיסוקנו בנושא בהתבוננות במושגים המנוגדים להם – הטומאה והחולין.^[1]

בין קודש לחול, בין טמא לטהור

בפרשת שמיני, התורה מצווה על אהרן ובניו להמנע משתיית יין ושכר, כי עליהם לשמור על הפרדה בין מושגים שונים:

וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר: (ויקרא י, י)

על פניו ובפשט הפסוק, מדובר כאן בשני צמדים של הפכים: הניגוד של הקודש הוא חולין והניגוד של הטמא הוא טהור, אלו שתי מערכות שונות של מושגים.

הטיב לתאר הבנה זו הרב יהודה ברנדס:^[2]

בדרך כלל רגילים להתייחס לשני צמדי המושגים כנבדלים זה מזה: קדושה לעומת חולין וטהרה לעומת טומאה.            
הקדושה קשורה למקדש ולקדשיו: המקום המקודש הוא המשכן והמקדש, האישים המקודשים הם הכהנים העובדים בו, והחפצים המקודשים הם כלי המקדש והקרבנות. ניגודו של הקודש הוא החול – מקומות, אנשים וחפצים שלא התקדשו או שהוצאו מן הקדושה לחולין. המצב הראשוני של האדם והמציאות הטבעית הוא החול, והקדושה היא מעלה הנוצרת על ידי פעולה של הקדשה. על ידי מעשה כדוגמת משיחה בשמן המשחה, או על ידי מחשבה ודיבור: הקדשה לשמים. באופן ראשוני, קדושה וחולין אינן קשורות לאיסור והיתר או לטומאה וטהרה.       
הטומאה היא תופעה הקשורה לגוף האדם. היא נובעת ממגע עם המת, עם מחלות מסוימות ועם הפרשות הגוף. ניגודה של הטומאה הוא הטהרה. טהרה היא המצב הראשוני של האדם והמציאות הטבעית. ניתן להסיר את הטומאה ולחזור למצב הטהרה על ידי פעולות של היטהרות, החל מהזאת אפר פרה אדומה לטמא מת ועד טבילה – הנחוצה לכל הטהרות כולן.

כלומר, המצב הראשוני וה'נייטרלי' הוא מציאות של חולין בטהרה. הקדושה לצד אחד, והטומאה לצד שני, הן מצבים מחודשים הקשורים בקיום האנושי. מו"ר הרא"ל זצ"ל^[3] חידד את הנקודה הזו, מתוך השוואה לתפיסות אנושיות אחרות. גישה נפוצה אחת היא זו המאגית, שרואה את הקדושה והטומאה ככוחות הטבועים במציאות עצמה. הגישה ההופכית היא התפיסה המדעית, הסבורה שאין שום משמעות לקדושה ולטומאה – לא כטבועים במציאות, ולא כנוצרים מפעולת האדם.

התפיסה היהודית שוללת את שתיהן – הקדושה והטומאה קיימות בעולם, אך בעקבות פעולת האדם ויצירתו. האדם מחיל קדושה בעולם: כותב ספר תורה ותפילין, מקדיש בהמות לקרבן, מקדש את הזמנים ואת המקומות; וכך להבדיל גם ביחס לטומאה: דברים המצויים בטבע – חומרי גלם, צמחים, חיות – אינם מקבלים טומאה. רק האדם ואביזריו – כלים ואוכלים שנועדו לצרכים אנושיים – מקבלים טומאה.

וכן הטהרה מתבצעת על ידי חזרה לטבע, טבילה במקוה שמימיו אינם שאובים ביד אדם. התורה מלמדת כי כדי לצאת מעולם הטומאה יש לצאת מעולם האדם, ולחזור למציאות הקמאית הטבעית.

הטומאה כניגוד לקדושה

אם כך אנו רואים שעל אף שבפשטות מדובר בשני מישורים נפרדים – טומאה-טהרה וחולין-קדושה – יש קשר ביניהם, כשהמציאות הטבעית היא של חולין וטהרה. מה היחס בין שני המושגים האחרים, טומאה וקדושה? מסתבר, כפי שנראה, שהם מנוגדים זה לזה באופן חריף.

הרמב"ם מסביר שכל דיני טומאה וטהרה הכתובים בתורה, כל ייעודם הוא ללמדנו כיצד ניתן לגשת אל הקודש:

כל הכתוב בתורה ובדברי קבלה מהלכות הטומאות והטהרות אינו אלא לעניין מקדש וקודשיו ותרומות ומעשר שני בלבד. (הלכות טומאת אוכלין טז, ח)

מדברי הרמב"ם משמע שעולם הטומאה יוצר בעיה רק אם רוצים להתקרב לעולם של קדושה. הרמב"ם ממשיך ומסביר, שגם המצווה להיות טהורים ברגל אינה נובעת מערך עצמאי שיש בהתרחקות מטומאה, אלא זו הרחקה מהמציאות של אכילת קדשים בטומאה:

כל ישראל מוזהרין להיות טהורין בכל רגל מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים. (שם, הלכה י)

אך בדברי הרמב"ם לא מצאנו התייחסות מפורשת מדוע ההזהרות מטומאה נדרשת על מנת להתקרב לקודש. רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי מפתח רעיון דומה, ומדגיש שטומאה וקדושה הם בעצם שני הפכים:

ה'טומאה' וה'קדושה' הם שני דברים העומדים תמיד זה מול זה: לא ימצא האחד מהם כי אם בהמצא חברו, ומקום שאין 'קדושה' אין 'טומאה'. ה'טומאה' אינה כי אם ענין האוסר על בעליו לנגוע בדבר מן הדברים שב'קדושה', זאת אומרת: מן הדברים שהוקדשו לאלוה, כמו הכהנים, ומאכלם ולבושם, והתרומות והקרבנות, ובית המקדש, ודברים רבים מלבד אלה; ואף ה'קדושה' היא ענין האוסר על בעליו לנגע בדברים רבים הידועים לכל. ורב הדינים האלה תלויים היו בשכון ה'שכינה' בתוכנו. (מאמר שלישי, מט)

בניגוד לעמדה שראינו בסעיף הקודם, בה הניגוד לקודש הוא חולין והניגוד לטהרה הוא טומאה – מצביע רבי יהודה הלוי על הניגוד בין טומאה לקדושה. כלומר, אין אלו שתי מערכות נפרדות ועצמאיות לגמרי, אלא ישנה זיקה ניגודית בין טומאה לקדושה.

ננסה להתבונן בדינים שונים בתורה המביאים לידי ביטוי את עמדתו. ברור כי אסור לטמא להכנס למקדש:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ: מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם: וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (במדבר ה, א-ד)

וכן אסור לטמא לאכול קדשים:

וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ: (ויקרא ז, כ)

בפרשיית מאכלות אסורות (ויקרא יא) כותבת תורה שאכילת מאכלות אסורות מטמאת ופוגמת בקדושת האדם האוכל אותם – אין כאן רק איסור, אלא גם טומאה:

אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם: כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ: כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹהִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי: זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכָל נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל הָאָרֶץ: לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל: (ויקרא יא, מג-מז)

אנחנו רואים כאן כי איסורי האכילה ודיני טומאת נבלות ושרצים נכללים באותה קריאה כללית של להדמות לקב"ה ולהיות טהורים – והטומאה שנוצרת מאכילת מאכלות אסורות או נגיעה בדברים מסוימים מתנגשת עם ייעוד זה. אמנם אדם האוכל מאכלות אסורות אינו נטמא בגופו, ואין הוא מתחלל מקדושתו במובן ההלכתי, המעשי, בין אם הוא כהן או ישראל. התורה משתמשת במושגי הטומאה והקדושה באופן הנראה כמטאפורה: לא הגוף נטמא ומתחלל מקדושתו, אלא נפש האדם ורוחו.

הטומאה מוצגת כאן באופן מפורש כניגוד לקדושה, ובלשונו של הרב דוד צבי הופמן בפירושו לויקרא:

"תטמאו בהם ונטמתם בם", הוא הניגוד לכתוב "והתקדשתם והייתם קדושים", שכוונתו: חיו בקדושה והייתם קדושים, חיו לפי חוקי ה', היו תמיד נכונים למלא את רצונו, ותגיעו למדרגת "בצלמנו כדמותנו" ויהיה לכם חלק בקדושה הא-לוהית. וכן – "ולא תטמאו וגו'" משמעו: אל תטמאו עצמכם, כלומר אל תעברו על חוקי ה', "ונטמתם בם", שבכך אתם נעשים טמאים, מתרחקים מן ה', ובלתי מוכשרים לשאוף לקדושה. חכמינו ביארו פסוק זה במסכת יומא (לט.) "תנו רבנן אדם מטמא עצמו מעט, מטמאין אותו הרבה, מלמטה מטמאין אותו מלמעלה, בעולם הזה מטמאין אותו לעולם הבא. תנו רבנן והתקדשתם והייתם קדושים, אדם מקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה, מלמטה מקדשים אותו מלמעלה, בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא".

כאן, מבאר רד"צ הופמן, הטומאה משמעותה לעבור על חוקי ה' ולהתרחק ממנו, וממילא להתרחק מהקדושה שעניינה קרבת ה'.

הדוגמה הבאה להתנגשות הטומאה והקודש מופיעה ביחס ליולדת:

בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ: (ויקרא יב, ד)

וכן בסיכום דיני טומאות היוצאות מן הגוף – זב וזבה, בעל קרי ומשמשת –אומרת התורה:

וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם: (שם טו, לא)

כלומר, טומאת ישראל – הן זו שהיא תוצאת העוונות, והן טומאה ממשית במקרים מסוימים – פוגעת בהשראת השכינה ומטמאת את משכן ה'. כל עבודת יום הכיפורים, הבאת דם הפר והשעיר לקודש הקודשים, באה לכפר ולתקן את הפגיעה הזו:

וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם: (ויקרא טז, טז)

בפרשת העריות מוסיפה התורה שהמעבר על איסורים אלה, המטמאים את הגוף והנפש, פוגעת גם בקדושת הארץ וגורמת לה להקיא את היושבים עליה:

אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם: וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ: (ויקרא יח, כד-כה)

אם נסכם, נמצא כי איסורי אכילה ועריות יוצרים טומאה רוחנית; מעבר על איסורים אלה פוגע בקדושת המשכן והארץ, ונדרשים כפרה ותיקון כדי להתמודד עם פגיעה זו. מדוע איסורים אלה יוצרים טומאה, בניגוד לחטאים אחרים? הרב ברנדס (בפוסט שציטטנו לעיל) מסכם יפה בדבריו את הזיקה בין איסורי אכילה ואיסורי עריות, ומהי משמעות טומאתם ופגיעתם בקדושה:

נמצא שלצד מערכת הקדושה הממשית והטומאה הממשית המתוארת בפרשיות ויקרא-צו ותזריע-מצורע בהתאמה (והשלמתן בפרשת קדושת הכהנים והקדשים בפרשת אמור ופרשת טומאת המת בפרשת חוקת בספר במדבר), יש בתורה גם מערכת קדושה וטומאה סמלית ומטאפורית, הקיימת בעיקר בשתי קבוצות עבירות עיקריות: איסורי אכילה ואיסורי עריות. הטומאות הממשיות מחללות מקדש וקודשיו בפועל ממש, ומחייבות את טיהורו של המקדש או ביעורו של הקודש שנטמא, ואילו הטומאות ה"מטאפוריות" אינן מחללות את קדושתו של האדם מישראל באופן ממשי. ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא. הדרך להטהר מהן ולשוב לקדושתו היא על ידי תשובה וכפרה, אך לא על ידי פעולות הטהרות מעשיות.                               
בכל זאת, יש ממד מוחשי וממשי המייחד את שתי קבוצות העבירות האלה, הדבר יוסבר באמצעות עקרון הלכתי המיוחד להן: בכל האיסורים שבתורה, הדרגה החמורה של האיסור היא עבירה מודעת ומכוונת – מזיד. הדרגה שמתחתיה – שוגג. שוגג הוא אדם שמודע למעשהו אך אינו יודע שהמעשה אסור. השוגג חייב להביא קרבן חטאת ולכפר על שגגתו. דרגה נמוכה יותר נקראת: "מתעסק". זהו אדם שכלל אינו מודע למעשהו. לדוגמה, אדם שנשען על קיר בשבת וגילה שהזיז מתג והדליק או כיבה את האור. אדם זה פטור אפילו מחטאת מפני שמעשהו מחוסר כל דעת וכוונה ולכן אין לו משמעות של עבירה כלל.   
יוצא מכלל זה דינם של מאכלות אסורות וביאות אסורות, שבהם הדין הוא ש"המתעסק בחלבים (ובכלל זה כל האכילות האסורות), ועריות – חייב, שכן נהנה". כלומר, גם אם האדם לא היה מודע כלל למעשיו, יהיה חייב חטאת וכפרה, כדין שוגג. זאת, מפני "שנהנה" – הגוף נהנה מן העבירה, גם אם אין מעורבת בה דעת בכלל. הלכה זו מבהירה מדוע עבירות האכילה והעריות נחשבות לטומאות המחללות את קדושת האדם: הממד הגופני שבהן עושה אותן למוחשיות כמו הטומאות הממשיות. הוי אומר: ההתייחסות למאכל אסור או לביאה אסורה כאל טומאה אינה מטאפורית לחלוטין, אלא יש בה פגיעה ממשית בטהרת האדם וגופו, ומתוך כך גם חילול של קדושתו. על כן דרשו חז"ל את הפסוק על איסור אכילת שרצים: 'אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם' (ויקרא יא מג). – אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם, עבירה מטמטמת לבו של אדם. 
יש עבירות שפוגמות ברגש המוסרי, יש עבירות שפוגמות בנקיון הדעת והמחשבה, יש עבירות שהדגש בהן כלל איננו על מה שהן עושות לאדם עצמו אלא על הנזק שהוא גורם לזולת, בכללן רוב העבירות שבין אדם לחבירו. אולם יש עבירות שמחוללות טומאה בגופו של האדם ופוגמות את קדושתו. אלו הן העבירות שבסיסן הוא הנאות הגוף, הכרוכות בצרכים הגופניים ובתאוות הגופניות: האכילה והמין.         
יצרים אלו נוגעים לעולם של קדושה, אפשר להשתמש בהם לקדושה, כגון באכילת סעודת מצוה, בעונג שבת ובשמחת יום טוב, ובחיי אישות בקדושת הנישואין. משכך, אפשר גם לטמא בהם את הקדושה ולחללה. כשם שהטמא שנכנס למקדש או אוכל קודשים מטמא אותם, כך החוטא בעבירת אכילה ועריות מטמא את גופו ומחלל את קדושתו. 
דומני שניתן לתאר גם בשפה פסיכולוגית את תחושת הטומאה והטמטום, הסיאוב והחילול, שחש אדם בעקבות עבירות שעשה בתחום האכילה הגסה, הסביאה והעריות. אלו תחושות המופיעות ברמות שונות אצל בני אדם שונים ובתרבויות שונות על פי מידת העידון והרגישות של החברה ושל כל אדם על פי חינוכו וטבעו. הן אינן מזוהות בהכרח עם קוי הגבול של ההלכה היהודית. אך אפשר שדווקא משום כך הן מאפשרות לסבר את האוזן ולקרב לליבם של הבריות את הבנת מצוות התורה, שאינה רק גזירת המלך אלא יש בה ביטוי ממשי למוסר הטבעי של האדם.

איסורי האכילה והעריות קשורים לפעולות הגופניות הכי בסיסיות, שנצטווינו לקדש אותן ולכוון אותן לעבודת ה'[4]; כשאנחנו עוברים על רצונו של ה' ומשתמשים בגוף למטרות פסולות, אזי קדושתו נפגמת ונוצרת טומאה.

סיכום – קדושת המקום

כפי שהדגשנו לאורך השיעורים הנושא שנגענו בו הוא נושא גדול מאוד. לא התיימרנו במסגרת הזאת להקיף אותו, אלא לציין כמה קווי יסוד שיאפשרו לנו להבין באלו מובנים ומשמעויות המקדש משמש גם כלב העולם – כיצד קדושת המקום, שראשיתה בקודש הקודשים במקדש מקום בריאת העולם, מתפשטת במעגלים מעגלים לכל העולם כולו, ומהן המשמעויות הרוחניות והמעשיות של מעגלים אלו.

בחלק זה של השיעור ננסה לציין בקצרה תובנות מרכזיות מעיוננו בשלושה עשר השיעורים האחרונים בנושא קדושת מקום, לפני שנעבור לנושאים הבאים.

התחלנו בקביעה של חז"ל לפיה הם מזהים את מקום בריאת העולם באבן השתיה – מקום שלימים יהפוך להיות המקום עליו ייבנה קודש הקודשים. מקום בריאת העולם מסמל את נקודת המפגש בין האינסוף לסוף, בין האלוהי לאנושי.

לאחר מכן בחנו את משמעות המלה "מקום" בתנ"ך, והדגשנו כי מעבר לציון מקום פיסי, לעתים המילה מכוונת למקום מיוחד בו ה' התגלה, ומתוך כך יש בו קדושה. המשכנו לבחון את הופעת הביטוי בתנ"ך, וראינו כי בספר בראשית ישנה הדגשה מיוחדת של המקום בפרשת העקדה, מקום בו אברהם קורא למקום "ה' יראה" שמשמעותו – ה' יבחר. סגולת המקום העתיד לשמש כמקדש מתגלה לאברהם בספר בראשית ולאחר מכן בבית אל בהתגלות האלוהית ליעקב במקום הנקרא "בית א–להים", והוא משמש לעניות דעתנו מעין מקדש ליעקב אבינו, ולכן לא במקרה הוא חוזר אליו כשהוא חוזר מחרן.

בהמשך ראינו את ההדגשה של התורה על קדושת המקום בהתגלות למשה בסנה, מקום שעתידה להיות ההתגלות המופלאה בהר סיני. ראינו את ההקבלה המשמעותית של התורה להתגלות המלאך ליהושע ביריחו עם כניסת בני ישראל לארץ לציין את קדושתה של ארץ ישראל כולה, כשיריחו היא 'נגרה (=מנעולה) של ארץ ישראל'.

משם המשכנו להתבונן בקדושת הר סיני, שם בולטת העובדה כי קדושת המקום תלויה בפועל בהתגלות האלוהית, לאחריה אין כבר כל קדושה במקום. קדושת הר סיני במובן הזה, וכך גם כל תחנות המשכן, עומדות בניגוד לקדושת הר המוריה. הבחירה האלוהית בהר הזה מעניקה לו קדושה עצמית, קדושת מקום שאינה תלויה בקיום מבנה המקדש (עקרון זה מסביר היטב את דעת רוב הראשונים לפיהם הקדושה הראשונה שנתקדש המקום בימי דוד ושלמה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא).

משם הצגנו את תפיסתו של ה"משך חכמה" ובעקבותיו הרב סולובייצ'יק, לפיה אין קדושה עצמית במקום ובחפצים קדושים. על פי זה, קדושת העם עצמית, ולא קדושת המקום. הרב סולובייצי'ק הולך בכיוון דומה, אך מדגיש מאוד את חלקו של האדם ביצירת הקדושה בעולם. משם התייחסנו בקצרה לייחוד המקום אשר יבחר ה' בספר דברים, תוך בחינת מעמדם של הארון, והשפעתו על קדושת עיר דוד, לאחר שדוד העלה אותו מקריית יערים.

לאחר מכן, התחלנו לעיין במשניות פרק א' של מסכת כלים, שם חז"ל מגדירים עשרה מעגלי קדושה, מארץ ישראל עד קודש הקודשים. לאורה הדגשנו את העובדה המופלאה כי המקום המוגדר כמקום בריאת העולם, ובמובן הזה, אין יותר מקום 'פיזי' בעולם ממנו – אותו מקום אינו מוגבל ומוגדר על פי כללי המקום הפיסי, אלא חורג מהם – כפי שמתגלה בארון ובכרובים, בעזרה בירושלים ובמקומות קדושים רבים, בהם החזיק המועט את המרובה. כביכול בלב כל המערכת, המפגש עם המציאות האלוהית נותן את אותותיו גם בחריגה מן המוגבלות למקום, ובהרחבת המקום מעבר לגבולותיו הפיזיים.

המשכנו בעיון במשניות, כשבחלק מן המקומות קדושת המקום מוגדרת על ידי הבאת יבול למקדש, ואכילתו בקדושה (כך ארץ ישראל וכך ירושלים לפנים מן החומה). הדגשנו כי ככל שמתקרבים יותר אל המקום המקודש ביותר, יכולים להכנס אנשים מסוימים שדרגת קדושתם וטהרתם עולה ככל שנכנסים פנימה יותר.

משם עסקנו ביחס בין קדושה לטהרה, הן בהגדרתם, וכן בהבאת ראיות שונות לכך שמקור הקודש הוא הקב"ה, והטהרה הינה הדרך שעל האדם לעבור כדי להתקרב אל הקודש, ולהעפיל אליו; וכן שישנו קישור בין הקדושה לכהונה, ובין הטהרה ללויה.

לצד זה מצאנו בהקשרים שונים, אולי בעיקר ביחס לטהרה מחטא, מצבים שבהם הטהרה גבוהה מן הקדושה; וכך מצבים בהם הקב"ה הוא המטהר, ולא האדם. לבסוף, הבאנו דוגמאות מספר בהן, בניגוד להגדרה המקובלת בה הניגוד לקודש הוא חול, והניגוד לטמא הוא טהור, הטומאה פוגמת בקדושה. בכך השלמנו את הנושאים בהם ביקשנו להתבונן ולעיין בכל הקשור לקדושת המקום.

בשיעור הבא נחזור אי"ה לנושא בו פתחנו את הסדרה – השפעת המקדש על העולם כולו, ונעיין במקום התורה במקדש.

[ערוך: שמואל ארגמן]

^[1] כמובן, נושאי הקדושה והטהרה הם רחבים ומקיפים בהרבה ממה ממה בו במסגרת זאת; ניסינו להתמקד במספר סוגיות הקשורות באופן יותר ישיר לעניינה של קדושת המקום, אך לא התיימרנו כלל גם בכך להקיף את הדברים.

^[2] הרב יהודה ברנדס, 'קדושה וטהרה לא כמושג מופשט', פוסט שפרסמה מכללת הרצוג. ראה בקישור.

^[3] הרב אהרן ליכטנשטיין, 'על קדושה ועל טהרה', שיחה לפרשת מצורע תשנ"ד, ישיבת הר עציון. ראה בקישור.

^[4] וראה במשנה תורה לרמב"ם, שקרא לספר העוסק באיסורי אכילה ועריות 'ספר קדושה'.