לב העולם | הקדמה

פתיחה

מטרתנו בשיעורים הללו, בעזרת ה', היא לעמוד על השפעתו המרכזית והחיונית של המקדש על העולם כולו. תיארנו השפעה זו בשם 'לב' בשל דמיונה לפעולתו של לב האדם, המזרים דם לכל האיברים ומחיה את הגוף כולו.

השפעה זו מתבטאת באופנים רבים ומגוונים, חלקם חומריים (המקדש כמקור השפע והברכה בתבואה, בפירות ובמים) וחלקם רוחניים (המקדש כמקור הקדושה, הטהרה, התורה והמשפט).

דימוי זה של המקדש ללב קשור לא רק לעובדה ששניהם מחיים את הסובב אותם, אלא לתנועה הדו כיוונית שמאפיינת את שניהם: הלב מקבל דם מכל האברים ומזרים אותו מחדש, וגם במקדש ניתן להבחין בתנועה הדו כיוונית:

• מחד גיסא, כפי שתיארנו, המקדש הינו מקור הברכה הגשמית והרוחנית בעולם – כפי שהלב באיברים.

• ומאידך גיסא, אנחנו מוצאים תנועה עקבית ומשמעותית של עם ישראל מן הגבולין, האזור הסובב את המקדש, אל המקדש עצמו – גם מבחינה חומרית, של עליה לרגל, הבאת קרבנות וביכורים, וגם מבחינה רוחנית, התפילה לקב"ה ודרישת התורה שנעשות דרך המקדש.

שתי התנועות, מבחוץ פנימה ומבפנים החוצה, משלימות אחת את השניה ויוצרות זיקה מיוחדת בין חוץ לפנים בכל העולם ובכל הנושאים. הן יוצרות גם זיקה בין פנית האדם לקב"ה לבין ההיענות האלהית לאדם.

בכוונתנו בעזרת ה' ובלא נדר להעמיק בתנועות הללו ומתוך כך להבין לאשורו את מושג הלב. מה משמעותו הקיומית, באיזה אופן היא מתבטאת ומה אנחנו לומדים ממנה.

העולם כאדם, המקדש כלב

את האמירה שהמקדש הוא לב העולם אנחנו רואים בזוהר, שבפרשת שלח (קסא ע"א) משווה בין בריאת העולם ובין בריאת האדם – בשניהם ישנה נקודת ראשית, לב, שסביבה הותקנו איברים, וכל הגוף כולו ניזון ומתחיה מנקודת הראשית שבו:

תא חזי: כד ברא קודשא בריך הוא בר נש בעלמא אתקין ליה כגוונא עלאה, ויהב ליה חיליה ותוקפיה באמצעיתא דגופא, דתמן שריא לבא, דהוא תוקפא דכל גופא, ומתמן אתזן כל גופא. והא לבא אחיד ואתקף באתר עלאה דלעילא דאיהו מוחא דרישא דשארי לעילא, ודא אתקשר בדא.                                                  
וכגוונא דדא אתקין קודשא בריך הוא עלמא. עבד ליה חד גופא ואתקין שייפי דגופא סחרניה דלבא, ולבא שארי באמצעיתא דכל גופא, וכל אינון שייפין אתזנו מההוא לבא דהוא תוקפא דכלא וכלא ביה תליין וההוא לבא אתקשר ואתאחד במוחא עלאה דשריא לעילא.

וכך מתרגם פירוש הסולם:

בא וראה: כשברא הקב״ה את האדם בעולם, תקן אותו כעין של מעלה, ונתן כוחו ותוקפו באמצע גופו, ששם שורה הלב, שהוא תוקף כל הגוף, ומשם ניזון כל הגוף. והלב מתאחד ומתחזק במקום עליון שלמעלה, שהוא במוח שבראש השורה למעלה, וזה נקשר בזה.       
כדרך שברא ה' את האדם כך ברא את כל העולם כולו. עשה אותו כגוף אחד והתקין לו איברים מסביב ללב, והלב שורה באמצע העולם, ומזין אותו והכל תלוי בו. ואותו הלב שורה ומתאחד עם המוח העליון השורה למעלה.

כשם שלב האדם מזרים את הדם לכל האיברים, כך גם לב העולם – אותו מזהה הזוהר בהמשך עם בית המקדש – הוא מרכז החיים של האומה הישראלית, ולעתיד לבוא של כל העולם כולו, והכל מקבל ממנו חיות. וכפי שבאדם הלב עצמו מקבל את חיותו מהמוח, כך גם בעולם בית המקדש יונק ומתחיה ממהות עליונה רוחנית ונשגבת שממעל לעולם – בית מקדש של מעלה.

בהמשך מתאר הזוהר ומפרט את מעגלי החיים שסביב המקדש כאברים המקיפים ניזונים מהלב, כאשר במוקד הכל, בלב ליבו של העולם, נמצא הארון שבקודש הקודשים. סביבו במעגלים נוספים לפי הסדר: ההיכל, המזבח, לשכת הגזית, העזרה, עזרת ישראל, הר הבית, ירושלים. ירושלים היא הלב של "היישוב של כל שבעים אומות העולם", שאף הוא מוקף באוקיינוס סביבו.

וכך לשון הזוהר שם בהמשך:

תא חזי, כד ברא קב"ה עלמא, אשרא לימא דאוקינוס דאסחר כל ישובא דעלמא. וישובא דכל שבעין אומין כלא אסחר לירושלם. וירושלם באמצעיתא דכל ישובא שריא. והיא אסחרא להר הבית. והר הבית אסחר לעזרות  דישראל. ואינון עזרות סחרן ללשכת הגזית, דתמן סנהדרי גדולה יתבין. ותנינן, לית ישיבה בעזרה, אלא למלכי בית דוד בלחודייהו. ולשכת הגזית אסחר למזבח. והמזבח אסחר לבית האולם. והאולם להיכל. והיכל לבית קדש הקדשים, דתמן שכינה שריא, וכפרת וכרובים וארון. והכא הוא לבא, דכל ארעא ועלמא. ומהכא אתזנו כל אינון אתרי דישובא, דאינון שייפי דגופא. (שלח קסא:)

ומתרגם ביאור הסולם:

בוא וראה, כשברא הקב״ה את העולם, השרה את ים אוקינוס המקיף כל ישוב העולם. והישוב של כל ע׳ אומות מקיפים את ירושלים. וירושלים שורה באמצע כל הישוב. והיא מקפת את הר הבית. והר הבית מקיף את עזרות ישראל. והעזרות מקיפות את לשכת הגזית, ששם יושבים סנהדרי גדולה. ולמדנו, אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד. ולשכת הגזית מקיף את המזבח. והמזבח מקיף לבית האולם. והאולם את ההיכל, וההיכל לבית קדש הקדשים, ששם שורה השכינה והכפורת והכרובים והארון. וכאן הוא הלב של כל הארץ והעולם. ומכאן נזונים כל מקומות הישוב, שהם אברים של הגוף הזה.

הלב מקור החיות

כידוע, הלב מספק את הכוח המניע לזרימת הדם אל כלי הדם. פעולת הלב היא דו־סטרית: שאיבת דם מהאברים, והזרמה של דם מחודש ומלא חיות חזרה אליהם. וכך גם המקדש:

מצד אחד, הוא המוקד המרכזי שאליו מביאים את הכל. שם מקום המשפט והתורה – בתי הדין מכל רחבי הארץ מביאים לסנהדרין בלשכת הגזית את ספקותיהם, שיפסקו את המשפט ויקבעו את ההלכה. שם מוקד הטהרה בעולמנו: אין דרישה לטהרה מחוץ למקדש, וככל שמתקרבים היא הולכת וגוברת, עד שלמקדש עצמו לא רק טמאים אסורים אלא כל מי שאינו כהן בבגדיו ובעבודתו. אליו כולם, היחידים והציבור, מגיעים להביא קרבנות ולהתכפר על חטאיהם. אל המקדש גם מביאים את היבול החדש, העומר והביכורים וקרבנות הבהמה. אליו מגיעים להתפלל ולהשתחוות, שהתנועה הנפשית בהן היא העלאת הנפש והתקרבותה לבוראה.

מצד שני, המקדש הוא מרכז השפע השופע על הכל. כביכול הקדושה העליונה ביותר משפיעה על כל מעגלי הקדושה הפחותים ממנה מסביב. מן המקדש יוצאת התורה לכל העולם – "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָים" (ישעיהו ב, ג). מן המקדש יוצאת ברכה לכל העולם ובהעדרו בטלה הברכה בכל העולם.

השוואת המקדש ללב מובאת גם במדרש איכה רבה:

אמר הקב"ה "כי נגע עד לבך" – זה בית המקדש, כמה דאת אמר (דהי"ב ז, טז): "והיו עיני ולבי שם כל הימים". דבר אחר: "כי נגע עד לבך'” – זה הקב"ה. אמר רבי חייא היכן מצאנו שנקרא הקב"ה 'לבן של ישראל'? מן הדין קריא (תהילים עג, כו): "צור לבבי וחלקי אלוקים לעולם". (פתיחתא טז)

המדרש מדמה גם את בית המקדש וגם את הקב"ה כלב – כביכול במקדש מצוי לבו של ה' כל הזמן, וממנו מתפשטת הברכה האלוקית לעולם כולו.

רבי יהודה הלוי משתמש אף הוא בתיאור זה בספר הכוזרי:

אולם אנחנו כאשר נפגע לבנו, הוא בית מקדשינו, נחלינו. וכאשר ישוב לבנו לאיתנו נרפא גם אנחנו... (מאמר שני, לב)

המהר"ל מפראג בספרו גבורות ה' מרחיב בביאור הרעיון שמהמקדש יוצאת החיות לכל העולם, ומעיין לשם כך במשמעות המילה 'לב':

...והיה עוד דומה בית המקדש אל הלב שהוא בכל בעלי החיים שעל ידו מקבלים כל האיברים חיותן, וכן בית המקדש הוא נותן חיים לכל העולם, ולפיכך בית המקדש באמצע היישוב כמו שהלב הוא באמצע הגוף ... וביאור ענין זה כבר ידענו שאין באדם כל האיברים בשוה במעלה, כי אבר כמו הלב הוא האבר הנכבד שבו החיות וממנו מקבלים שאר האיברים חיות, לכן כאשר האילן חוזר אל כח חיותו לגדל הפרי נקרא לבלוב מלשון לב כלומר שחוזר אליו חיותו שהיא בלב, וכמו באילן כאשר הוא מלבלב שהוא חיותו של אילן אז מחיותו מוציא כל לחוץ וזה עניין החיות הוצאת הכח ... ולפיכך במה שנחשב בית המקדש כמו לב שיש בו חיות אי אפשר שלא ימצא מכח חיותו שנותן שפע שלו לחוץ והוא הוצאת פרי שנולד ממנו שהרי כל חיות נמשך ממנו פרי. ולפיכך אמר בשעה שבנה בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב, כי מאחר שבית המקדש דומה ללב העולם אמר שנטע בו כל מיני מגדים רצה לומר שמן בית המקדש נמשך כל מיני שפע. (פרק עא)

כפי שראינו בדברי הזוהר לעיל, הלב הוא המשפיע על הגוף, אך במקביל הוא משמש גם כצינור קבלה מהשפע העליון, הנמשל למוח. המהר"ל (גבורות ה', פרק ח) מבאר שאותו המוח הוא התורה, וכך משמש המקדש כנקודת חיבור בין התורה בשורשה העליון ובין כל העולם:

כי כמו שבאדם הלב והמוח עם עיקר האדם, הלב שממנו החיות והמוח ששם השכל, כך בכלל העולם בית המקדש והתורה עיקר מציאות העולם, וכמו שהלב הוא באמצע האדם וממנו מקבלים חיות ושפע כל האיברים כך בית המקדש באמצע העולם ממנו מקבלים כל הארצות חיות ושפע. וכמו שהמוח שם שכל האדם, כך התורה שכל העולם, נמצא התורה ובית המקדש הם עיקר הנמצאים, ואלו שני דברים הם צמודים ביחד תמיד, כי בית המקדש הוא בארץ והוא שלימות העולם הגשמי והתורה היא שכלית.

כשם שהלב הוא מקור החיות והקיום של כלל האיברים בגוף, כך המקדש מבטא יותר מכל את נוכחות השכינה בעולם ועל כן הוא מקום החיות והברכה לכל העולם כולו. ככל שנצליח לראות בנוכחות האלוקית בעולם את מקור הכל, ונחיה את חיינו המעשיים, כך בעזרת ה' יבנה הבית ומכוחו יתברך יתחדש העולם כולו בנוכחות האלוקית בחיות ובברכה המברכים את העולם כולו.

המקדש באמצע העולם

עד עתה הבאנו מקורות המתמקדים בתיאור המקדש המחיה את כל העולם. המהר"ל במספר מקומות מדגיש היבט נוסף בדימוי המקדש ללב, היותו באמצע העולם, וניתן למצוא בדבריו מספר משמעויות.

א. בריאת האדם ממקום המזבח:

...ולכן הובחר המזבח והמקדש לעבוד שם שהוא מקום באמצע היישוב אינו נוטה אל הקצוות והקצוות אינם טובים ... כי החטא הוא בעבור שהוא נוטה אל אחד הקצוות ואחר שהאדם נברא מן המצוע נקל הוא לשוב אל האמצע, למקום שנברא והוסר ממנו החטא שהיא הנטיה אל אחד מן הקצוות. (גור אריה בראשית ב ז, ד"ה שתהא לו כפרה)

ב. מחלוקת קין והבל:

אמנם מי שסובר שהיו חולקים על בית המקדש הוא שהפליג מאוד כי בית המקדש באמת הוא כלול משני כחות של הבל וקין, וראיה לזה כי הותר צמר ופשתן בבית המקדש, מפני זה היה כל אחד ואחד חפץ בבית המקדש, כלומר שהיו חולקים במקום שהוא משותף לשניהם ומפני שהיו מחולקים והיו משתתפים בזה היה נכנס המחלוקת ביניהם. כי בודאי ראוי היה להם המחלוקת בבית המקדש, לפי שהוא באמצע העולם כי האמצעי משותף לשני הקצוות שהם הפכים ולפיכך קין והבל שהם הקצוות כל אחד היה רוצה בבית המקדש המשותף לשני הקצוות, כלול מהכל. (שם ד ח, ד"ה יש בזה מדרשי אגדה)

ג. סולם יעקב:

אמנם בית המקדש במה שהוא בית ועד השכינה ושם יבא האדם לעבוד את ה' יש בו שני הצדדים מתייחס לעליונים ותחתונים, והכל בו ולא יאמרו העליונים לנו הוא זה במה שרשות בני אדם בו ולא יאמרו בני אדם לנו הוא זה במה שהוא מקדש ה', ולכך ראוי שיהיה בית המקדש עומד תחת אמצע שיפוע הסולם, שהסולם הוא התחלפות בין עליונים לתחתונים הולך מצד אל צד ובית המקדש כלול משניהם תחת אמצע הסולם ולפיכך ראוי ונכון שיהיה בית המקדש תחת אמצע הסולם. (שם כח טז, ד"ה אמר ר' אלעזר)

וראה גם את דבריו בבאר הגולה אודות ירושלים באמצע העולם (הבאר הששי, יג).

שני יסודות בולטים בדבריו המבארים את החשיבות הגדולה של היות ירושלים, המקדש והמזבח באמצע העולם. האחד הוא הרעיון שהקצוות קשורים לחטא, והאמצע הוא המקום להתרחק מהחטא ולכפר עליו. השני הוא הדגש על חיבור העליונים והתחתונים שבמקדש – לא מתרחשת בו רק תנועה הדדית, כפי שראינו לעיל, בין העולם הזה לבין המקדש, אלא גם חיבור שמים וארץ: העליונים והתחתונים נפגשים בלב הבריאה, במקדש בו כלול ומחובר הכל.

שני היבטים אלו – מקום הכפרה והמפגש בין עליונים לתחתונים – קשורים היטב במהותו של המקדש; הסתכלות זו, על המקדש באמצע העולם, מתווספת על ראיית המקדש כמעניק חיות לעולם ומשלימה את ההבנה שהמקדש הוא לב העולם.

בשיעור הבא נעיין בעזרת ה' לתפיסת חז"ל על פיה המקדש הוא מקום בריאת העולם.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יצחק לוי
עורך: שמואל ארגמן, ה'תשפ"ה