ספרי בהעלותך עב–עז | פרשת החצוצרות | 2

בשיעור 22 במסגרת סדרה זו עסקנו באופן שבו דרשות הספרי על פרשיותיה הראשונות של פרשת בהעלותך מציגות את הריאליה במדבר ובתקופתם של חכמים ובמשמעות הצגה זו כקושרת בין התקופות ומצביעה על רצף המתקיים ביניהן. היחידה של דרשות הספרי על פרשת החצוצרות ממשיכה אף היא מגמה זו, בשלבה את העבר עם העתיד.

בהיותן גדרי מצווה, דרשות אלה משתייכות לקורפוס של הדרשות ההלכתיות בספרי במדבר, אשר אינו נכלל במסגרת סדרה זו כפי שהוגדרה בראשיתה. עם זאת, חלקן אינן הלכות במובן המקובל של המושג, בהיותן מתייחסות רק לדור המדבר. הדיון הנוכחי לא ייסוב על גופי ההלכות ודרכי דרישתם מן הכתובים אלא על עיצוב הדרשות ביחס לממד הזמן, מן העבר אל העתיד.[1]

פרשת החצוצרות מחולקת אף היא לשני חלקים, אשר כל אחד מהם מתייחס לתקופה אחרת בחייה של האומה. בחלק הראשון מפורטים תפקידיהם של החצוצרות המתייחסים באופן בלעדי לדור המדבר, מקרא העדה ומסע המחנות:

"עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת:
וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
וְאִם בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל:
וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה:
וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם:
וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ" (במדבר י, ב–ז)

חלקו השני של הפרשה פותחת בהתייחסות לעתיד, אחרי הכניסה לארץ ישראל, וממשיכה בהתייחסות לקשת מצבים וזמנים רחבה יותר בהווה (במדבר) ובעתיד:[2]

"וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת
וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם.
וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם..." (במדבר י, ט–י)

בהתאמה, הדרשות המצויות בספרי בהעלותך עב–עה מתייחסות לדור המדבר, ואילו הדרשות המצויות בספרי בהעלותך עו–עז מתייחסות לחלותה של מצווה זו לדורות. 

מצות חצוצרות במדבר: ספרי בהעלותך עג–עה

נעמוד כאן על מבנה היחידה באופן כללי. דרשות הספרי מתייחסות לשאלות שונות לגבי תקיעת החצוצרות במדבר, למקרא העדה או הקהל ומסע המחנות, על פי הפירוט הבא:

ספרי בהעלותך עג             מהו מקום התאספות הנשיאים לאחר התקיעה? גזירה שווה מעדה –
אהל מועד
למי תוקעים קודם, לנשיאים או לעדה? נשיאים קודמים שתי שיטות מהיכן נלמד (סתם ספרי ורבי יונתן)
מהו סדר התקיעה? תקיעה בפני עצמה תרועה בפני עצמה, תר"ת
שתי שיטות מהיכן נלמד, סתם ספרי ורבי יוחנן בן ברוקה

ספרי בהעלותך עד            מהי התקיעה שתוקעים לקהילת הקהל? שתי דעות – תר"ת כמו מסע מחנות, לא תר"ת

ספרי בהעלותך עה            לאיזה כהן מותר לתקוע – דין כהן בעל מום לגבי החצוצרות
מה דין החצוצרות של משה לאחר מותו?

ארבע פעמים לאורך היחידה מופיעה הלכה הנלמדת לדורות: ההלכה "שאין התרת נדרים אלא מפי מומחים" הנלמדת בסוף הדרשה על כך שהנשיאים מתאספים אף הם לאהל מועד וקודמים לנשיאים (עג); הלימוד שתרועה של תקיעת שופר בראש השנה יש לה תקיעה מלפניה ומאחוריה ושמן התורה חייבים תשע תקיעות (עג); ההלכה שכהן בעל מום לא יכול לתקוע בחצוצרות על הקרבן (עה); והקביעה "כל הכלים שעשה משה במדבר היו כשרין לדורות חוץ מן החצוצרות" הנדרשת מן הביטוי "והיו לכם לחקת עולם לדרתיכם" (במדבר י, ח) (עה).

בפעם הראשונה והשנייה הדרשה מפליגה מעבר לפסוקים העוסקים בחצוצרות במדבר, ולומדת מפסוקים אחרים לעניינים חדשים (התרת נדרים על ידי דיינים מומחים ושופר בראש השנה בסעיף עג).[3] לעומתם, הפעם השלישית והרביעית נלמדות מפסוקים מפרשת החצוצרות, אולם גם ביניהן יש להבחין בין הפעם השלישית, המרחיבה מעבר ללימוד מן הפסוק אל תיאור הדו־שיח בין רבי טרפון לרבי עקיבא, לפעם הרביעית, שיש בה רק את הלימוד מן הפסוק. כמו כן, יש להצביע על כך שתוכן הדרשה הרביעית מלמד שהחצוצרות של משה אינן נוהגות לדורות.

לאור האמור יש לראות את הדרשה הרביעית כיוצאת דופן ביחס לדרשות האחרות בהן מופיעות הלכה לדורות, ואת ההרחבה של הדרשות על הפסוקים לכיוון של הלכה הנלמדת לדורות, לאו דווקא בנושא הנדון, כמגמה מכוונת של הספרי כאן. ההשוואה של דרשות אלו מתוך הספרי עם הדרשות המופיעות בספרי זוטא על הפסוקים הנדונים, אשר מופיעה בהן התייחסות לדורות רק בדרשה ישירה של הפסוק המובא בעניין הרביעי, מאוששת טענה זו. כאמור בפתיחתו של שיעור זה, מגמה זו זוהתה בהקשר לפרשיותיה הראשונות של פרשת בהעלותך; עיוננו ביחידת הדרשות על פרשת החצוצרות מהוות ראיה נוספת לנכונותה של הטענה הנטענת כאן.

ניתוח זה מקבל אישור נוסף מן העיון בדו־שיח בין רבי טרפון לרבי עקיבא בפעם השלישית המובאת לעיל:

ספרי בהעלותך עה

"הכהנים" (במדבר י, ח),
בין תמימים בין בעלי מומים,
דברי רבי טרפון.
רבי עקיבא אומר:
תמימים ולא בעלי מומים.
נאמר כן "כהנים" ונאמר להלן "כהנים".[4]
מה כהנים האמורים להלן תמימים ולא בעלי מומין,
אף כהנים האמורים כאן תמימים ולא בעלי מומין.
אמר לו רבי טרפון: עד מתי מגביב ומביא.
עקיבה איני יכול לסבול,
אקפח את בניי אם לא ראיתי שמעון אחי חיגר ברגלו אחת
שהיה עומד ומריע בחצוצרות.
אמר לו: הין רבי, שמא בהקהל ראית?
שבעלי מומין כשרין בהקהל וביום הכיפורים וביובל.
א"ל: העבודה שלא בידיתה.
אשריך אברהם אבינו שיצא מחלציך עקיבה.
טרפון ראה ושכח,
עקיבא דורש מעצמו ומסכים להלכה.
הא כל הפורש ממך כפורש מחייו.[5]

המחלוקת בין רבי טרפון לרבי עקיבא האם כהן בעל מום יכול לתקוע בחצוצרה על הקורבן הופכת להנגדה בין הזיכרון ההלכתי, המסורת הבנויה על מראה עיניים לכוח הדרשה של הפסוקים המתגלמת בדרשה בדמותו של רבי עקיבא, ומסתיימת בשיר הלל לכוח זה המוציא את אמיתה של תורה לאור. התייחסות מפורשת ומובהקת זו לפועלו של רבי עקיבא בדרשה של הכתוב מעמידה זרקור על תקופתם של תנאים כתקופה מכוננת בחייה של האומה, ומשתלבת במגמה המתוארת כאן.

נעבור עתה לחלקן השני של דרשות הספרי על פרשת החצוצרות, העוסקות במצוותה לדורות.

מצוות חצוצרות לדורות: ספרי בהעלותך עו–עז

היחידה של דרשות הספרי על הפסוקים העוסקים במצוות חצוצרות לדורות (ספרי בהעלותך עו–עז) פותחת במחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא האם הפסוק "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם" (במדבר י, ט) מתייחס להכרעה אחרונה וסופית במלחמת גוג ומגוג (דעת רבי ישמעאל), או לכל צרה שלא תבוא, כללית או פרטית (דעת רבי עקיבא).[6] לאחר מכן עובר הספרי לסוג הקרבנות לגביהם התורה מצווה לתקוע בשבתות, ברגלים ובראשי חודשים, ובמעמדו ההלכתי של ציווי זה לעניין פסילתן של קרבנות אלה ללא התקיעה בחצוצרות. העניין השלישי הנדון ביחידה הוא האופן שבו נלמדות מלכויות, זכרונות ושופרות בראש השנה מן הפסוק שלאחר מכן "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱ-לֹהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם", והיא חותמת בגאולה האחרונה המאופיינת בכך שה' תוקע בשופר של חירות. גם ביחידה זו עובר הספרי מן העיסוק במצוות החצוצרות ללימוד על מלכויות, זכרונות ושופרות בראש השנה, כפי שראינו לעיל בסעיף עג לגבי אופן התקיעה בשופר בראש השנה (תקיעה – תרועה – תקיעה).

הדרשה השנייה המובאת בעניין זה, דרשתו של רבי נתן, צועדת צעד נוסף, ומתייחסת לא רק ללימוד של זכרונות, מלכויות ושופרות מן הפסוק – אלא לחריגתם של חכמים מן הסדר המופיע בו בנוסח התפילה אשר תוקן על ידם.[7] בכך, הוא משקף את פועלם של חכמים לא רק בקישור בין ההלכה הנוהגת לכתובים, אלא כסמכות יוצרת ומחנכת. גם ביחידה זו, ההשוואה עם הדרשות על פסוקים אלה בספרי זוטא מראה שהמעבר לענייני ראש השנה מיוחד לספרי; לא רק שאינו מופיע בספרי זוטא, אלא שחוזרת שם האמירה "בחצוצרות – ולא בשופרות", המדגישה את הצורך להפריד בין פרשת החצוצרות לראש השנה.

המעבר מדרישת הכתובים לגבי החצוצרות אל עבר תקיעת השופר בראש השנה והסדר של מלכויות, זכרונות ושופרות הינו מעבר מן המצווה שאינה נוהגת מאז חורבן הבית אל עבר מצווה הנוהגת בזמנם של חכמים. בעקבות הדברים שנאמרו לעיל, יש עוד להצביע על ההדגשה של ההלכה בימיהם של חכמים באופן מקביל בדרשה השלישית המופיעה בשני חלקיה של יחידת הדרשות על פרשת החצוצרות כהרחבה מכוונת על הדינמיקה של תורה שבעל פה הניתנת בידיהם של חכמים. 

ממצאים אלה מאמתים את המגמה שתוארה לגבי חלקו הראשון של דרשות הספרי על החצוצרות ומעידים על המשכיותה בחלק השני, ובספרי במדבר בכלל.

על פי עיוננו, נראה להורות על ספרי במדבר לא רק כספר דרשות (לרוב הלכתיות) על פי סדר הכתובים, אלא כחיבור השואף להראות ולהציג את שורשיה של ההלכה הנוהגת בתקופתם של חכמים בכתובים, על מנת לחזק את הקשר בין הדורות ואת המחויבות אל ההלכה ולקיומה.

ממד הזמן בדרשות הספרי על החצוצרות: כיוון נוסף

מתוך דרשות הספרי על מצוות החצוצרות עולה חלוקה לשלושה זמנים: דור המדבר, המתייחד בחצוצרות שעשה משה, זמן הבית שבו תקעו הכהנים בחצוצרות וההווה של התנאים. בחינה נוספת של קורפוס זה מראה שעיצובו הספרותי בנוי אף הוא על ציר של זמן, ממסע המחנות במדבר ועד לגאולה העתידה, כפי שבא לידי ביטוי בדרשה הפותחת והמסיימת של היחידה: 

דרשה פותחת (ספרי בהעלותך עב):

"וידבר ה' אל משה לאמר עשה לך שתי חצוצרות כסף" (במדבר י, א–ב).
למה נאמרה פרשה זו?
לפי שהוא אומר "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" (במדבר ט, כג),
שומע אני הואיל ונוסעין על פי הדיבר וחונין על פי הדיבר,
לא יהיו צריכין חצוצרות?
ת"ל, "עשה לך",
מגיד הכתוב שאף על פי שנוסעין על פי ה' וחונין על פי ה'.
צריכין היו לחצוצרות.[8]

דרשה מסיימת (ספרי בהעלותך עז):

"אני ה' א-להיכם" (במדבר י, י), למה נאמר? לפי שהוא אומר "דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה" (ויקרא כג, כד)...
רבי נתן אומר: אין צריך, שהרי כבר נא' ותקעתם בחצ' – הרי שופר. והיו לכם לזכרון, זה זכרון. אני ה' אלוקיכם", זה מלכות. אם כן מה ראו חכמים לומר מלכיות תחילה, ואחר כך זכרונות ושופרות? אלא, המליכהו עליך תחילה ואחר כך בקש מלפניו רחמים, כדי שיזכר לך.
ובמה? בשופר שלחירות.
ואין שופר אלא שלחירות,
שנאמר "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול" וגו' (ישעיה כז, יג)
אבל איני יודע מי תוקע,
ת"ל "וה' א-להים בשופר יתקע" (זכריה ט, יד).
ועדין אין אנו יודעים מהיכן התקיעה יוצאה,
זה שנאמר "קול שאון מעיר וקול מהיכל קול ה' משלם גמול לאויביו (ישעיה סו, ו).[9]

בשיעור הקודם בסדרה זו הסברנו את דברי הספרי על התקיעה בחצוצרות במסע המחנות כשיתוף של העשייה האנושית עם היוזמה האלוקית של העלות הענן מעל המשכן. בגאולה העתידה, לעומת זאת, ה' הוא התוקע; ישראל, הנענים בראשיתם לקריאה האלוקית לנוע לקראת הארץ המובטחת, זוכים בסוף ההיסטוריה שה' נענה להם אחרי גלות ארוכה ומרה ונלחם את מלחמתם.[10]

הנושא המשיחי ומלחמתו של ה' בשביל ישראל הופיעו עוד קודם ביחידת הדרשות השנייה על פרשת החצוצרות, בדרשה הפותחת של הסתם ספרי על הפסוק "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם" (במדבר י, ט) בספרי בהעלותך עו:

"וכי תבאו מלחמה" (במדבר י, ט).
משמע בין שאתם יוצאין עליהן בין שהן באין עליכם.
במלחמת גוג ומגוג הכתוב מדבר.
אתה אומר במלחמת גוג ומגוג הכתוב מדבר,
או אינו מדבר אלא מכל המלחמות שבתורה.
ת"ל "ונושעתם מאויביכם" (שם).
אמרת צא וראה איזו היא מלחמה שישראל נושעיו ממנה ואין אחריה שעבוד,
אין את מוצא אלא מלחמת גוג ומגוג.
וכן הוא אומר: "ויצא ה' ונלחם בגוים ההם" (זכריה יד, ג).
מהו אומר, "והיה ה' למלך על כל הארץ" (שם י).[11]

הדרשה מוציאה את הפסוק הנדרש מפשטו, בדורשו את הלשון "ונושעתם מאויביכם" כנסוב על ישועה טוטלית ש"אין אחריה שעבוד".[12] כהנא עומד על סגנון הדרשה כתואמת לצורות דרשה של דבי רבי ישמעאל (הלשונות "ב-X הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא ב-Y", "אמרת צא וראה"), ומצביע על הדרשה כולה כגוף זר בטקסט המקורי של ספרי במדבר, אשר שולב מאוחר יותר על ידי העורך.[13] לאור מאפיינים אלה של הדרשה והמהלך העולה מן העיון במסגרת דרשות הספרי על פרשת החצוצרות, נראה להצביע על שיבוצה של דרשה זו כחלק ממגמה רעיונית של העורך המדגישה את הגאולה האחרונה.

נעמוד כאן על מהלך נוסף העולה מן הדרשות, והוא המעבר מן החצוצרה אל השופר בדרשות המובאות משמו של רבי נתן, אשר הוא מוסר שמועות מרבי ישמעאל, בדרישה של מלכויות, זכרונות ושופרות מן הפסוק בפרשת החצוצרות (ספרי בהעלותך עו): "רבי נתן אומר: ... נא' 'והיו לכם לזכרון', זה זכרון. 'אני ה' אלוקיכם', זה מלכות", ובתקיעתו של ה' ב"שופר שלחירות". אנו מוצאים עירוב זה בין לשון חצוצרה ללשון שופר במקומות נוספים בלשון חכמים, למשל בלשון במשנה קינים ג ו "שתי קרניו שתי חצוצרות",[14] אולם העיצוב הספרותי של דרשות הספרי על החצוצרות בכל זאת מעורר לשאול: האם הספרי משרטט מהלך על פני הזמן המתחיל בחצוצרה ועובר לשופר? החצוצרה מופיעה לאורך התנ"ך כמעט תמיד בצמתים של התרוממות רוח לאומית ודתית, אשר בהם מתקיים שיתוף מלא של העם והמנהיג בעשייה המקדמת את יעדיה הנעלים ביותר של עם ישראל כעם ה'. כך, היא מופיעה בתיאור העלאת הארון לירושלים על ידי דוד והעמדתו בירושלים (דברי הימים א טז, ו, מב); חנוכתם של שני בתי המקדש (דברי הימים ב ה, יג; עזרא ג, י); המלכתו של יואש מלך יהודה אחרי רצח כל זרע המלוכה בידי עתליה (מלכים א יא, יד); מעמד חידוש הברית בין העם לבין ה' בימי אסא (דברי הימים ב טו, יד); ועוד.[15] השופר קשור בדבריהם של הנביאים לגאולה האחרונה, כפי שמובא בנוסח השופרות, ובפסוק מתוכו אשר מופיע בדרשה המסיימת של הספרי כאן "וַה' עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה וְיָצָא כַבָּרָק חִצּוֹ וַא-דֹנָי ה' בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן" (זכריה ט, יד). ייתכן שהמעבר מן החצוצרה לשופר כאן מתייחס אל תקופתם של תנאים, תוך אמירה שהשותפות הגלויה של האומה עם אלוקיה, המגולמת בחצוצרה, מפנה מקום להנהגה של אומה שהציפייה לגאולתה בידי אלוקיה היא מאושיות הווייתה.

סיכום

מתוך העיון ביחידות הדרשות על פרשת החצוצרות בספרי במדבר עולה כי הן בנויות על ציר הזמן המקראי המופיע בה – דור המדבר ולדורות – תוך שזירה של מפעלם של חכמים בדרשת הכתובים והוראת הלכה לעם. כמו כן, מוטיב החצוצרה מופיע ביחידות אלה על ציר נוסף של זמן, מהעלות הענן מעל המשכן ומסע בני ישראל הראשון לעבר ארץ ישראל בכ' באייר של השנה השנייה, ועד לגאולה העתידה.