ספרי בהעלותך סא–עב | ריאליה במדרש הכתובים

בפרשת בהעלותך, בה מופיעים סיפורים רבים, הדיון העקרוני בדרכי הדרשה של החומר האגדי דבי רבי ישמעאל נסוב על שלושה עניינים: סדר התורה, שבחם או גנותם של הדמויות הפועלות, והריאליה – תיאור ממשי של הכוחות הפועלים בסיפור ודמויותיו, מעבר לכתוב בתורה. במהלך שני השיעורים הקודמים בסדרה עיינו בדרשות הספרי הנוגעות לענייני אגדה על שלוש הפרשיות הראשונות של ספרי בהעלותך – פרשת המנורה, פרשת הקדשת הלוויים ופרשת ציווי הפסח ופסח שני (ספרי בהעלותך נט–עא), בהקשר לשני העניינים הראשונים. השיעור הנוכחי יעסוק בהופעותיו של הנושא השלישי בתוך יחידה זו.

במסגרת עיוננו בדרשות הספרי על קרבנות הנשיאים, הצבענו על הדרשה על דמותו של נשיא יששכר נתנאל בן צוער בספרי נשא נב כדוגמא ראשונה בספרי לדרשה מרחיבה המוסיפה סיפור רקע שלם המתייחס ישירות למה שמתואר בכתוב אך אינו מופיע בו. עמדנו על כך שמצד אחד, הדרשה מאירה פן חדש בדינמיקה האנושית שמתנהלת מאחורי הקלעים של מעשה ההקרבה בזמן ההתרחשות, ומצד שני היא קושרת בינה למציאות ימיהם של החכמים הדורשים אותה.[1] נבחן באיזו מידה שני מאפיינים אלה באים לידי ביטוי בדרשות המובאות להלן.

פרשת המנורה

ספרי בהעלותך סא:
"וזה מעשה המנורה" (במדבר ח, ד).
רבי עקיבא אומר:
זה אחד משלשה דברים שקישה בהן משה והראהו המקום כאילו באצבע.
כיוצא בו אתה אומר "וזה לכם הטמא בשרץ" (ויקרא יא, כט).
מקשה, אין מקשה אלא מין קשה מעשה אומן מעשה קורנס...
ר' נתן אומר:
אין צריך, שהרי כבר נאמר "וראה ועשה" (שמות כה, מ).
מגיד הכתוב שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה כלים עשוים ומנורה עשויה ונעשת,
שנאמר "כמראה אשר הראה ה' למשה כן עשה".[2]

היחידה של דרשות הספרי על הפסוק האחרון של פרשת המנורה "וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה" (במדבר ח, ד) פותחת וחותמת בשני ייצוגים שונים של מעשה המנורה, אחד מפיו של רבי עקיבא, והשני מפיו של רבי נתן, שהוא אחד ממוסרי שמועותיו של רבי ישמעאל.[3] רבי עקיבא מוסיף על מה שנתפרש בכתוב, ומתאר תהליך הכרוך בקושי מצדו של משה, אשר נצרך וזוכה לסיוע אלוקי נוסף, ואילו רבי נתן מורה על ייחודו של מעשה המנורה, שה' מראה למשה לא רק את תבנית הכלי המוגמר ("עשויה") אלא את תהליך עשייתו ("עשויה ונעשת"). דרשתו של רבי עקיבא מתייחסת לא רק למנורה, ובנויה על המילה "זה" המופיעה אצל כל הדברים המוקשים, ואילו רבי נתן דורש את כפילות הפסוקים שמות כה, מ: "וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר" הנאמר לגבי הארון, השולחן והמנורה, והפסוק הנדרש בבהעלותך, המתייחס רק למנורה. כהנא מפרש באופן זה, תוך הצבעה על שיטתם האופיינית של כל אחד מבתי המדרש – דבי רבי עקיבא הדורשים מילה בודדת מתוך הפסוק לעומת דבי רבי ישמעאל הדורשים פסוקים שלמים.[4] יש להוסיף בהסבר שיטת רבי נתן שמעבר לעצם הכפילות, הפסוק הנדרש עצמו ניתן לקריאה כאומר ש"המראה אשר הראה ה' את משה" הוא "מעשה המנורה..." – כלומר, תהליך עשייתה.

במה חלוקות הדרשות? רבי דוד פארדו מבאר את ההבדל ביניהם בהתייחסות לגודל הקושי – לפי רבי עקיבא ריבוי הדרישות המסוימות בעשיית המנורה על גביעיה, כפתוריה ופרחיה מחייבים ראייה ולא רק תיאור בעל פה, ואילו לפי רבי נתן הקושי גדול עוד יותר, ויש צורך לא רק בראיית הכלי המוגמר אלא בראייה של אופן בנייתו. על פי פרשנות זו, ההבדל בין הדרשות הוא כמותי ולא עקרוני. יש להצביע על שתי נקודות הבדל נוספות. הראשונה, דרשתו של רבי נתן קרובה יותר אל פשטי הכתובים, במיוחד אל שמות כה, שם הציווי "ראה ועשה כתבניתם..." מופיע בצד הציווי על עשיית הכלים עצמם, לעומת הקושי המוצג בדרשה של רבי עקיבא כעילה לראייתם, שאינה מפורשת בכתובים כלל. השנייה, בדרשתו של רבי עקיבא הראייה של המנורה היא בדיעבד, כפיתרון לבעיה, ואילו לפי רבי נתן הראייה מופיעה מלכתחילה.

לדרשה בספרי יש מקבילה במכילתא דר"י בא מסכתא דפסחא א; דרשה נוספת דבי רבי ישמעאל, שיסוד הראייה מופיע בה מלכתחילה, לעומת רבי עקיבא:

בה ה' מראה למשה את המנורה מלכתחילה
"החדש הזה לכם" וגו' (שמות יב, א).
רבי ישמעאל אמר:
משה הראה את החדש לישראל ואמר להם: כזה היו רואין וקובעין את החודש לדורות.
רבי עקיבא אומר: זה אחד משלשה דברים שנתקשה בהן משה והראהו המקום את כלן באצבע...

אם כן, נראה לומר שיש כאן פרשנות עקבית של שני בתי המדרש, ודרך שונה של דרשת הכתובים.[5] יש לשאול – האם יש בכך גם ביטוי לשתי תפיסות רעיוניות ביחס לראייה בכלל, או למשמעותה של ראיית המנורה? פרשני המקרא אשר מקור יניקתם מן הנסתר הציגו ממד רוחני של ראיית המנורה מעבר לצורך הפונקציונלי,[6] אולם אין די בסיס להצדיק קישור של תפיסה זו לדרשתו של רבי נתן כאן.

נחזור אל דרשתו של רבי עקיבא. אולי צריך לראות את עיקר עניינה בהצבעה על קושיו של משה, וההדרכה האלוקית לה הוא זוכה, אשר שתיהן מתייחסות לפרטי פרטים, "באצבע".[7] בעקבות כך, ניתן לראות בדבריו אמירה חינוכית על הקושי של לימוד התורה, הכרוכה בחתירה תמידית לבהירות והבנה של כל הדקדוקים הכרוכים במצוות, שלא תמיד מושגים – ועל סייעתא דשמיא הניתנת למי שמתמסר ללימודה. גם כיוון זה לא מבוסס דיו בכתובים. אם כן, דרשה זו, אשר הוסיפה על גבי הכתוב את הקושי של משה במעשה המנורה, מאירה את התמודדותו של משה בעשיית המנורה, בלי שהיא מתייחסת במפורש למשהו ממציאות חייהם של תנאים.

נשווה דרשה זו, שהיא דבי רבי עקיבא, עם הדרשות האחרות ביחידה הנדונה (העוסקות בפרשת פסח ופסח שני, ספרי בהעלותך סד–עא) אשר בהן יש הרחבה של הסיפור המופיע בתורה, שהן דבי רבי ישמעאל.

פסח

ספרי בהעלותך סו

"וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח" (במדבר ט, ד).
למה נאמר?
לפי שהוא אומר "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל" (ויקרא כג, מד).
ומה ת"ל "וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח"?
אמר להם: שמרו את הפסח בזמנו,
נמצאו מועדות בזמנן.
ד"א, מלמד ששמע פרשת מועדות מסיני ואמרה לישראל וחזר ושנאה להם בשעת מעשה.
ד"א, אמר להם הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות החג בחג.
מיכן אמרו: משה תקן להם לישראל להיות שואלים בענין ודורשים בענין.[8]

הדרשה מצליבה את הפסוק המספר על אמירת הציווי על הפסח על ידי משה לישראל המופיעה בבמדבר "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂת הַפָּסַח" עם הציווי על הפסח המופיע בפרשת המועדות (ויקרא כג), ועונה על השאלה: כיצד בדיוק התנהל סדר המסירה של מצווה זו? הדרשה הראשונה מצביעה על הציווי על הפסח בפרשת מועדות כזמן מסירתם של כל המועדות, ופסח בכללם, בציווי יחיד, ועל הפסוק בבמדבר כזירוז של משה לעם להקפיד לעשות את הפסח במועדו. רבינו הלל והראב"ד מפרשים את הסיפא "נמצאו מועדות בזמנן" שאם ישראל חוגגים את הפסח במועדו, בחודש האביב, גם כל שאר המועדות יהיו בזמנם בהתאמה. לפי הדרשה השנייה, הפסוק בבמדבר מלמד שישראל נצטוו על המועדות פעמיים, פעם ראשונה בסיני לכולם כאחד, ושוב לפני כל חג וחג. הדרשה השלישית מקבילה במידת מה לשנייה, אולם לא מדובר בה על שינון עצם הציווי אלא על ההלכות.

שלוש הדרשות משרטטות תהליך של מעבר בשלושה מישורים: הראשון, המעבר בדרשה מן הציווי החד־פעמי בסיני אל עבר התורה שבעל פה, הכלול מהלכות רבות; השני, המעבר מן ההתייחסות לפסח בלבד בדרשה הראשונה, לכלל המועדים; השלישי, המעבר של האחריות של השאלה והדרישה בענייני החג ממשה לישראל לדורותיו.

יחדיו, הדרשות מחד מנכיחות את ההתרחשות הממשית של התקרבותו של מועד הפסח ופעולתו של משה בהכנתו את העם לקראת קיומו במדבר, ומאידך קושרות אותו אל כלל החגים שישראל עתידין לחוג. הסיפא של הדרשה השלישית "מיכן אמרו: משה תקן להם לישראל להיות שואלים בענין ודורשים בענין" משמשת כצליל סיום במהלכה של דרשה זו המחברת בין עבר לעתיד – בין הסיפור על ציווי העם לקראת עשיית הפסח בבמדבר להכנה הלימודית לקראת חג הפסח בבית הכנסת ובבית המדרש.

על פי הנאמר כאן, דרשה זו מאופיינת באותם שני אפיונים: הוספה על המסופר בתורה תוך הדגשה של הריאליה של הסיפור בתורה, וקישור אל דורות העתיד של האומה.

ספרי בהעלותך סז

"ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחודש" (במדבר ט, ה),
בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא עשו אלא פסח זה בלבד.
וכן הוא אומר "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר" וגו' (עמוס ה, כה).
ר' שמעון בן יוחי אומר:
ישראל לא היו מקריבים, ומי היה מקריב?
שבטו של לוי,
שנאמר "ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך" (דברים לג, י),
ואומר "ויעמד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אלי" (שמות לב, כו).
ישראל עבדו עבודה זרה ושבטו של לוי לא עבדו עבודה זרה,
שנאמר "כי שמרו אמרתך" (דברים לג, ט),
ואומר "כי מולים היו כל העם היוצאים ממצרים" וגו' (יהושע ה, ה).
ישראל לא היו מולים, ומי היה מל?
שבטו של לוי,
שנאמר "ובריתך ינצורו" (דברים לג, ט).[9]

שתי דרשות אלה מדגישות את תפקידו של שבט לוי כאצולה רוחנית של האומה אשר שמר על אמונתה וסממניה הלאומיים והדתיים, הבאים לידי ביטוי בשלושה דברים: לא לעבוד עבודה זרה, להקריב קרבן פסח ולמול.[10] הדרשה בנויה על ברכתו של משה לשבט לוי "הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בנו בָּנָיו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ: יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ" (דברים לג, ט–י), אשר שלוש מצלעותיה נדרשות לאחד מעניינים אלה.[11] דרשתו של רבי שמעון בר יוחאי רוקמת את המשכיותה של אצולה זו משעבוד מצרים, דרך חטא העגל ועד הכניסה לארץ בימי יהושע. כך, הוא מרחיב את הסיפור המקראי, תוך גילוי של כוחות נוספים הפועלים באומה לאורך זמן.

ספרי בהעלותך סח: פסח שני

בספרי בהעלותך סח חמש יחידות דרשה מוסיפות על הריאליה של שאילתם של הטמאים לנפש שנבצר מהם להקריב קרבן פסח בזמנו. הדרשה הראשונה מתייחסת לזהותם של אנשים אלה:

"ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם" (במדבר ט, ו).
מי היו?
נושאי ארונו של יוסף היו, דברי ר' ישמעאל.
ר' עקיבה אומר: מישאל ואלצפן היו, שניטמו לנדב ואביהוא.
ר' יצחק אומר: אין צריך.
אם נושאי ארונו של יוסף, היו יכולים ליטהר.
ואם מישאל ואלצפן, היו יכולים ליטהר.
ומי היו?
למת מצוה ניטמו...[12]

דרשה זו היא ביטוי מובהק לדרכם של חז"ל לזהות דמויות אנונימיות במקרא עם דמויות ידועות.[13] פרשני הספרי נחלקו בהסבר הדמויות המזוהות על רקע תפיסות שונות לגבי השאלה האם אנשים מתו מוות טבעי במהלך השנה הראשונה והשנייה במדבר, לפני חטא המרגלים.[14] כאמור, יש בה תוספת על המסופר בתורה, אולם אין בה התייחסות לתקופה שמעבר לסיפור המדובר.

ארבע הדרשות האחרות המוסיפות על הריאליה של סיפור התורה מתייחסות לסיטואציה של שאילת השאלה על ידי הטמאים למשה:

א.
"ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא" (במדבר ט, ו).
אם משה לא היה יודע אהרן היה יודע?
אלא סרס המקרא ודרשהו.
דברי ר' יאשיה אבא חנן אומר משום ר' אליעזר:
בבית המדרש היו יושבין ובאו ועמדו לפניהם.[15]

נתייחס כאן לדבריו של רבי יאשיה בחלקה השני של הדרשה. הדרשה ממחישה את לימוד התורה במדבר, כאשר גדולי האומה יושבים בבית המדרש ומי שיש לו שאלה באים לשם כדי לשאלם. תמונה זו סוגרת את פער הזמן בין המסופר בתורה לבית מדרש כמקום של לימוד תורה ובירור ההלכה על ידי תלמידי החכמים שבכל דור.

ב.
"ויאמרו האנשים ההמה אליו" (במדבר ט, ז).
מגיד שהיו בני אדם כשרים וצדיקים וחרדים על המצוות.
רבי אומר: אין צריך,
הרי הוא אומר "ויאמרו האנשים ההמה אליו",
שאין ת"ל "ההמה",
אלא מגיד שאין נשאלים אלא לבעל המעשה.[16]

דרשתו של רבי מתייחסת לפרקטיקה של שאילת שאלה בהלכה. "בעל המעשה" הוא האדם הזקוק לתשובה מרבו, שעליו ללכת בעצמו לשאול, על מנת שהשאלה על כל פרטיה תהיה מדויקת.

ג.
"למה נגרע" (במדבר ט, ז),
אמר להם: אין קדשים קרבים בטומאה.
אמרו לו: אם לאו יזרק הדם על הטמאים והבשר יאכל לטהורים.
והדין נותן,
ומה חטאת שהיא קדשי קדשים דמה נזרק על הטמאים ובשרה נאכל לטהורים,
הפסח שהוא קדשים קלים דין הוא שיזרק הדם על הטמאים והבשר יאכל לטהורים.
אמר להם: אין קדשים קרבים בטומאה.
אמרו לו: אם קדשים שיש להם אחריות יהו קרבים קדשים, שאין להם אחריות לא יהו קרבים?
אמר להם: לא שמעתי.[17]

דרשה זו מציגה את שאילתם של הטמאים לנפש אל משה כשיח של תלמידי חכמים בבית המדרש, אשר הובילה לאמירה של משה "לא ידעתי".

ד.
"עמדו ואשמעה" (במדבר ט, ח),
כאדם שאומר אשמע דבר מפי רבי.
אשרי ילוד אשה שכך היה מובטח, שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עמו.
אמר ר' חידקא: שמעון השקמוני היה לי חבר מתלמידי ר"ע, ואמר:
יודע היה משה שאין טמא אוכל את הפסח,
על מה נחלקו, אם יזרק הדם עליהם אם לאו.
ראויה היתה פרשת טמאים שתאמר על ידי משה,
אלא שזכו אלו שתיאמר על ידיהם.
לכך שמגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב.[18]

דרשות הספרי מגשרות על פער הזמנים ומחברות את הלימוד בבית מדרשם למסופר בתורה. מגמה זו נמשכת ביתר שאת ביחידה אחרונה זו של ספרי בהעלותך סח. הדבר בא לידי ביטוי בראשיתה, המדמה את פנייתו של משה אל ה' לפנייתו של תלמיד לרבו, וממשיכה בהצגת השאלה כמחלוקת, ובסופה, בשיתופם של השואלים כחלק מן המערך של מסירת תורה לישראל אשר "זכו... שתיאמר על ידם". לאורך היחידה מתרחשת העלמה של הממד ההתגלותי והדגשה של לימוד התורה ובית המדרש כדרך וכמקום לבירור ההלכה מאז נתינתה במדבר.

מסקנה וסיום

במהלך שיעור זה נדונו ארבע יחידות דרשה מספרי בהעלותך נט–עא אשר יש בהן תוספת על המסופר בתורה: סא (דרשה אחת על ראיית המנורה), סו (דרשה אחת על זמן הציווי על הפסח), סז (שתי דרשות המדגישות את מעלתו של שבט לוי) ו־סח (חמש דרשות, אחת המזהה את הטמאים וארבע על שאילתם). מתוכן, מצאנו חמש דרשות אשר מחברות בין תקופת המדבר לדורות – אשר כולן עוסקות בהוראת תורה ולימודה בבית המדרש (סו וארבע הדרשות האחרונות של סח). ממצא מובהק זה מורה על מאפיינים אלה כמשקפים מגמה הקיימת בדרשות הספרי העוסקות בנושאים הקשורים ללימוד תורה. מאפיינים אלה מקבילים למאפייניה של הדרשה על שבט יששכר שהוזכרה בראשיתו של השיעור – רק ששם ההתייחסות הספציפית לתקופתם של חז"ל הייתה מפורשת יותר.