נשא | הנזיר – חוטא, או קדוש ככהן?

השיחה הועברה בליל פרשת נשא ה'תש"פ, סוכמה על ידי אביעד ליפשטט ונערכה על ידי שמואל ארגמן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

פרשת השבוע מציגה בפנינו את פרשיית הנזיר. הגישה הראויה כלפי הנזיר נתונה במחלוקת אמוראים, כאשר מנעד הדעות נע מהקצה אל הקצה:

אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא. סבר כי האי תנא, דתניא: רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר – על אחת כמה וכמה. רבי אלעזר אומר: נקרא קדוש, שנאמר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר – על אחת כמה וכמה. ולשמואל, הא איקרי קדוש! ההוא אגידול פרע קאי. ולרבי אלעזר, הא נקרא חוטא! ההוא דסאיב נפשיה. (תענית יא.)

רבי אלעזר הקפר קובע שאין הנזיר אלא חוטא. התורה לא רוצה שהאדם יזיר עצמו מהיין ויקבל על עצמו איסורים אין סוף. די לו שיקפיד על תרי"ג המצוות שניתנו בסיני, ולא ינסה להמציא חומרות נוספות. הסגפנות העיוורת לא מרשימה את ר"א הקפר, וממילא כל הנזיר נקרא חוטא. לעומתו רבי אלעזר סובר שהנזיר הוא קדוש. כל חומרא או סייג שאדם יקבל על עצמו יהיו מבורכים, שהרי הם יקרבו אותו אל הקב"ה.

נראה מפשטם של הפסוקים שהצדק עם רבי אלעזר – התורה מכנה את הנזיר כקדוש לה', ורצוי בפניו. אמנם התורה מתארת חטאת של נזיר, אך זהו נזיר שנטמא ולא עמד בדיבורו. כל עוד הנזיר יצליח לשמור על נזירותו, הרי הוא רצוי לפני המקום. ברם, דברינו נראים כסותרים משנה מפורשת:

כנדרי רשעים – נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה; כנדרי כשרים – לא אמר כלום, כנדבותם – נדר בנזיר ובקרבן. (נדרים א, א)

המשנה מתארת את נדרו של הנזיר כנדר רשעים, ממנו יש להתרחק ולהישמר. כיצד ניתן ליישב את פשטי המקראות עם המשנה?

מתי ראוי לקבל נזירות?

הרמח"ל במסילת ישרים, שער הפרישות, מציע חלוקה פשוטה, בין אדם שיכול לקיים את נדרו לאדם שלא מסוגל לקיים את נדרו. באופן בסיסי הנדר הוא שאיפה אליה אדם צריך לשאוף להגיע. עם זאת, כל עוד הוא לא יכול לעמוד בחובה שכזו, עדיף שלא יזיר את עצמו מלכתחילה.

נראה לי שאפשר להציע חלוקה שונה, בין תקופות שונות. כל עוד בית המקדש קיים, יש יעד וסיום לתקופת הנזירות:

וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת רֹאשׁ נִזְרוֹ וְלָקַח אֶת שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וְנָתַן עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים: וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל וְחַלַּת מַצָּה אַחַת מִן הַסַּל וּרְקִיק מַצָּה אֶחָד וְנָתַן עַל כַּפֵּי הַנָּזִיר אַחַר הִתְגַּלְּחוֹ אֶת נִזְרוֹ: וְהֵנִיף אוֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' קֹדֶשׁ הוּא לַכֹּהֵן עַל חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְעַל שׁוֹק הַתְּרוּמָה וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יָיִן: (במדבר ו, יח-כ)

התורה מתארת את המעמד בו הנזיר מגלח את שערו ומביא את קרבנותיו. נדמה, שכל מטרתה של הנזירות הייתה להביאו עד הלום, אל הרגע בו הוא מקריב את קרבנו לה'. כל עוד בית המקדש קיים אדם יכול לקדש את עצמו, להזיר את עצמו מהיין ולהתכונן לקראת העמידה בפני ה'.

אך אחרי חורבן הבית, כאשר אין בידינו להקריב קרבנות, הנזירות מאבדת את הייעוד שלה, ונשארת קבוצה של חומרות ריקות מכל מטרה או תוכן, שלא יוכלו להגשים את מטרתם העיקרית.

לחלופין, ניתן להציע חילוק שלישי בין המקורות. זהו חילוק אישי ביותר, לפיו ישנם המתאימים לנזירות וישנם שלא מתאימים לה. אדם שראוי לנזירות, ועומד בה בהצלחה זוכה ומביא למקדש את קרבנותיו בטהרה. לעומת זאת, נזיר שלא היה צריך לנדור מקבל אות משמים: מת לו מת. אדם שקיבל על עצמו את הנזירות ולפתע מת עליו אביו או אחיו, מגלה שלא היה צריך לנדור מלכתחילה. כעת, עליו להביא קרבן חטאת, ובנוסף על כך להשלים את נדרו אשר נדר.

בין נזירות לכהונה

מה פשרה של פרשת הנזיר? מדוע התורה רוצה לחדש לנו אפשרות לפיה אדם יקבל על עצמו חומרה וסייג נוספים? על מנת לעמוד על שאלה זו, נציע השוואה בין הנזיר לבין הכהן.

ישנן הקבלות רבות בין קרבנות הנזיר לבין קרבנות מילואי הכהנים, המתוארים בפרשת תצווה. הן הנזיר והן הכהנים מביאים עמם סל אליו הכניסו את קרבנותיהם והלחמים שאיתם. זאת ועוד, שניהם מצווים להביא איל שלמים, איל המילואים ואיל הנזיר. לבסוף, ישנו גם קשר לשוני בין שני האישים: "נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו" (ויקרא כא, יב) נאמר על הכהן הגדול, וגם שמו של הנזיר מגיע כמובן מהמילה 'נזר'. דמיון זה אף חידש לשניהם דינים דומים, הן הנזיר והן הכהן אסורים להיטמא למתים.

המשנה בהוריות (ג, ח) אומרת שממזר ת"ח קודם לכהן גדול עם הארץ. מטרתה של המשנה הוא ללמדנו שעל אף ייחוסו המשפחתי הבעייתי, אדם יכול באמצעות מאמץ רב לזכות למעמד רם:

תנו רבנן: מעשה בכהן גדול אחד שיצא מבית המקדש, והוו אזלי כולי עלמא בתריה. כיון דחזיונהו לשמעיה ואבטליון, שבקוהו לדידיה ואזלי בתר שמעיה ואבטליון. לסוף אתו שמעיה ואבטליון לאיפטורי מיניה דכהן גדול אמר להן: ייתון בני עממין לשלם! אמרו ליה: ייתון בני עממין לשלם – דעבדין עובדא דאהרן, ולא ייתי בר אהרן לשלם – דלא עביד עובדא דאהרן. (יומא עא:)

הברייתא ביומא מתארת את הכהן הגדול ביציאתו מקודש הקדשים. כל עם ישראל ליווה אותו לביתו, וביקש להתברך ממנו. לבסוף, ראו העם את שמעיה ואבטליון, נטשו את הכהן, ורדפו אחריהם. מסבירים, שהעם נטש את זרעו של אהרן כדי ללוות את תלמידיו של אהרן. למרות ייחוסו של הכהן הגדול, הוא לא היה יכול לשמעיה ואבטליון, על אף הייחוס המפוקפק שלהם. שוב, הברייתא מדגישה את החשיבות של המאמץ והעבודה הקשה על פני הייחוס לזרע אהרן.

נראה, שזו מטרתה של פרשת הנזיר. הנזיר בא ללמדנו שאדם יכול לזכות במעמד מיוחד לפני ה', אם יסכים להשקיע את כולו לכך. בכך, התורה פורכת את טענותיו של קרח ועדתו, שטענו שאין לאף אדם אפשרות להגיע למעמדם של משה ואהרן. מעניין לשים לב שהמדרש לומד שקרח היה קֵרח, שלא יכול לגדל את שער ראשו. אמנם קרח לא יכול היה לקבל על עצמו את הנזירות, אבל אדם שבאמת חפץ בכך יוכל להגיע למעמדם של הכהנים.

התורה מתארת את איל המילואים, אותו מקריבים הכהנים. מדמו של האיל מזים על הבוהן והאוזן של כל כהן. זוהי פעולה שמסמלת הכנעה ועבדות, כאשר הכהנים מקבלים על עצמם את מרותו של הקב"ה. כאשר אדוניבזק ביקש להראות את שליטתו על המלכים שניצח, הוא נהג לכרות את בהונותיהם. בהשאלה, גם הכהנים מקריבים את בהונותיהם לקב"ה בעת קידושם.

גם הנזיר מקריב מעצמו לקב"ה. שיערו של הנזיר נשרף יחד עם קרבנותיו, ונראה שגם הוא מהווה מעין קרבן. גם הנזיר מגיע למדרגה בה הוא מקריב את עצמו לפני ה', באמצעות השיער. איל הנזיר יכול להזכיר לנו איל אחר שהביא אדם אחר, אברהם אבינו. במעמד העקידה אברהם הקריב כביכול קרבן אדם, את בנו יצחק. גם הנזיר, כשמקריב את השיער שלו, עומד בנעליו של אברהם ומעלה את נפשו לה'.

נדר נזיר – בעת צרת היצר

מתי ראוי לאדם להזיר את עצמו מהיין? מיהו האדם שראוי שיקבל על עצמו את הנזירות? הגמרא בסוטה עונה על שאלה זו וקובעת שכל הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין. אדם שמתמודד עם קשיים רבים, ולא מצליח לשלוט ביצרו, הוא זה שצריך לשלוט בעצמו באמצעות הנזירות. הריחוק מהיין וההוללות יעזרו לאדם לגבור על יצרו, ולא להתפתות אחריו. נראה, שזה המסר של התורה בפרשת שמשון: הנזירות באה לעזור לו להתמודד עם היצר המיני החזק שהעניק לו הקב"ה.

לרוב, הנדרים בתורה באים כנדרים בשעת צרה. כאשר אדם מתקשה, וזקוק לסייעתא דשמיא, הפתרון שמציבה בפניו התורה הוא הנדר. כך נדרה חנה, וכך נדרו יפתח ויעקב. גם נדרו של הנזיר יכול להיראות כנדר בעת צרה: צרה של התמודדות עם היצר. יהי רצון שגם אנחנו נזכה להגיע למעמדו של הנזיר, ולהתקרב בכך אל הקב"ה.