דילוג לתוכן העיקרי

נח | המבול ותיקון העולם

קובץ טקסט

השיחה נאמרה בערב שבת פרשת נח תשע"ז; סיכם אביעד הרמן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב

 
סוף הפרשה הקודמת ותחילתה של פרשתנו מתארות את שפל המדרגה אליה הגיע המין האנושי בתקופת נח: "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם: וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם ... וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ" (בראשית ו', ה-יב).
תיאור זה מעלה תהייה מטרידה במיוחד – רק לפני חמישה פרקים תוארה בריאת העולם והאדם וכיצד זה הצליח האדם להשחית את דרכיו בצורה כל כך קיצונית בתקופה כה קצרה? דומה, שכדי לענות על השאלה הזו עלינו לברר את היסודות עליהם הושתתה בריאתו, לנסות להבין מה גרם לסטייה מן הדרך וכיצד הקב"ה מתקן את בריאתו בפרשתנו שלנו.
בבריאתו של האדם מוצגים שני עקרונות, שאותם ניתן לדלות מתוך ברכת ה' לאדם בעת בריאתו: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ" (בראשית א', כח).
ראשית, יש לעמוד על ההבדל שבין ברכת ה' לאדם ובין ברכתו לשאר בעלי החיים – בעוד שאר בעלי החיים מבורכים מפי הקב"ה ותו לא, אצל האדם מתווסף הפועל 'ויאמר'. פועל זה מבטא את העיקרון הראשון שבבריאת האדם – הקשר שבין האדם לקונו, הפנייה ההדדית. אולם, לא רק עיקרון זה עולה מהפס' הזה; המשימה אותה שם ה' לפתחו של האדם – "ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה..." – מבטא את הדרישה להנהגת עולם הטבע על־ידי האדם. עליו להיות המנהיג שמוביל את הבריאה למחוזות הטובים והחיוביים שעומדים בבסיסה.
שתי משימות אלה צריכות להשתלב למשימה אחת, בה האדם קורא לה' ומעלה יחד אתו את הבריאה לקריאה זו. ניתן לראות ביטוי לאותה המשימה בפרק קמח בתהלים, אותו אנחנו אומרים בכל בוקר בפסוקי דזמרא:[U1] "הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ אֶת ה' מִן הַשָּׁמַיִם הַלְלוּהוּ בַּמְּרוֹמִים: הַלְלוּהוּ כָל מַלְאָכָיו הַלְלוּהוּ כָּל צבאו צְבָאָיו: הַלְלוּהוּ שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ הַלְלוּהוּ כָּל כּוֹכְבֵי אוֹר: הַלְלוּהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם וְהַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל הַשָּׁמָיִם: יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם ה' כִּי הוּא צִוָּה וְנִבְרָאוּ: וַיַּעֲמִידֵם לָעַד לְעוֹלָם חָק נָתַן וְלֹא יַעֲבוֹר: הַלְלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהֹמוֹת: אֵשׁ וּבָרָד שֶׁלֶג וְקִיטוֹר רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ: הֶהָרִים וְכָל גְּבָעוֹת עֵץ פְּרִי וְכָל אֲרָזִים: הַחַיָּה וְכָל בְּהֵמָה רֶמֶשׂ וְצִפּוֹר כָּנָף: מַלְכֵי אֶרֶץ וְכָל לְאֻמִּים שָׂרִים וְכָל שֹׁפְטֵי אָרֶץ: בַּחוּרִים וְגַם בְּתוּלוֹת זְקֵנִים עִם נְעָרִים: יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם ה' כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם: וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ תְּהִלָּה לְכָל חֲסִידָיו לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ הַלְלוּ יָהּ" (תהילים קמ"ח, א-יג).
חטאו של האדם הראשון היווה נפילה בשני הרבדים של בריאתו. ראשית, עצם העובדה שהנחש מחטיא את האדם מנוגד לדרישה מהאדם לרדות בבריאה, שהרי כעת הנחש הוא שמוביל את האדם. שנית, אותו החטא מביא למסמוס הקשר בין האדם לקב"ה – האדם מתחבא ממנו בגן ולא מצליח לענות לשאלת 'אייכה' של הקב"ה.
המצב המשיך והדרדר עד שבדורו של נח, היחסים שבין בני האדם לבין עצמם וכן היחסים בינם לבין הקב"ה היו בשפל המדרגה – מעשי עוול מוסריים לרוב וחוסר התקשרות בין הקב"ה לבין האדם. זו הסיבה שהקב"ה נדרש למחות את הבריאה הישנה, אך כיצד הביא לתיקונה של הבריאה המחודשת? דומה שהתשובה לכך נעוצה בציווי הפריה והרביה המחודש: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ: וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ: כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל" (בראשית ט', א-ג).
יותר לא מדובר ברדיה של האדם בטבע אלא בהדגשת מעמדו כעליון על שאר הבריאה. החיות צריכות להיות במורא ובפחד מפניו וממילא הוא אמור להבין את תפקידו – לא לרדת לדרגתם אלא להעלות אותם אליו.
את התיקון לרובד השני, הרובד הרוחני, ניתן למצוא בסופה של הפרשה, שם מתוארת לידתו של אברהם. אברהם הוא זה שיקרא בשם ה', שיחנך דורות אחריו ללכת בדרכי ה' ויעשה כל שביכולתו לקרב את הבריאה לאביה שבשמים. קריאה זו ניצבה לפתחו של אברהם, עברה בירושה לבניו ובני בניו ועומדת היום לפתחנו. אל לנו להתעלם ממנה – יש לקרוא בשם ה' בכל מעשה ובכל מקום בו אנחנו נמצאים.
 
 
 
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)