תולדות | האמת שמאחורי הבדיה
פרשת השבוע שלנו נפתחת עם הפסוק הבא:
וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם. אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק: (בראשית כ"ה, יט)
ברור, אברהם הוליד את יצחק. הרי כבר בתחילת הפסוק הוא נקרא יצחק בן אברהם! כפילות זו מאפשרת למדרש לבטא את היצירתיות שלו:
ואמר רשב"י: גדול הוא השלום שדברה התורה דברי בדאי בשביל שלום. (מדרש תנחומא תולדות, א)
המדרש ממשיך ומביא שתי דוגמאות לדברי בדאי בשביל שלום. הדוגמה הראשונה מופיעה בהמשך ספר בראשית, והדוגמה השנייה צומחת מהפסוק שלנו על יצחק ואברהם. נעיין בכל דוגמה בנפרד.
בשביל הדוגמה הראשונה עלינו לדלג קדימה, מעל הסכסוך המתפתח בין יעקב לעשיו, מעל סיפור יוסף ואחיו ומעל הירידה למצרים, עד למותו של יעקב. כשיעקב הלך לעולמו, אחֵי יוסף שלחו לו מסר בשמו של יעקב. תוכן המסר היה זה:
וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר׃ כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם: (בראשית נ', טו–טז)
אך כפי שהמדרש שלנו מבהיר:
ואין אנו מוצאים שצוה כלום מכל הדברים האלה. אלא לפי שהיה יודע חסידותו של יוסף ולא היה חושדו ומחזיק אותו כשופכי דמים.
יעקב לא חשב שלאחר שימות, יוסף ינקום באחיו על העוולה שגרמו לו בנערותו. הרבה מים זרמו מאז בירדן. יוסף כבר סלח לאחיו. אבל אחיו פחדו. הם המציאו את המסר הזה מאת אביהם.
המסר הזה מומצא, ועם זאת, התורה בוחרת לשתף אותו איתנו – אפילו בלי לציין במפורש שמדובר בבדיה – מכיוון שהשכנת שלום בין אחים חשובה, כך מסתבר, יותר מהאמת. המדרש ממשיך אל הדוגמה השנייה:
בא וראה כח השלום: שבשעה שנתטלטלה שרה מיד פרעה ליד אבימלך, ונתעברה ביצחק, היו אומות העולם אומרים: "הלבן מאה שנה יולד, אלא היא מעוברת מאבימלך או מפרעה".
והיתה חשד בלבו של אברהם על אלו הדברים. מה עשה הקב"ה? אמר למלאך הממונה על יצירת הוולד, עשה כל אקונין שלו כדמות אביו כדי שיעידו הכל שהוא בנו של אברהם.
מנין? ממה שקראו בענין "אלה תולדות יצחק בן אברהם", ממשמע שהוא אומר יצחק בן אברהם איני יודע שאברהם הוליד את יצחק? ומה ת"ל אברהם הוליד את יצחק? שכל הרואה אברהם היה אומר: "בודאי שאברהם הוליד את יצחק ממה שהיה קלסתר פניהם דומין זה לזה" לכך נאמר "אברהם הוליד את יצחק".
אמנם זו לא דוגמה לבדיה שהתורה מספרת, אבל זה ודאי המשך של אותו המוטיב. פניו של יצחק היו אמורים להיראות באופן מסוים, אך א–להים התערב כדי שייראו אחרת. בסופו של דבר קיבל יצחק חזות חיצונית הדומה לאברהם, למרות שהוא לא היה אמור להיראות כך. א–להים פעל כדי לעוות את הרושם החיצוני. עיוות זה ידכא את השמועות וישכין שלום.
לפני שנתבונן במדרש מקרוב, נראה מקריאה ראשונית כאילו המדרש איננו שולל את השמועות. במקום זאת, המדרש רק מספר לנו על התכסיסים שא–להים משתמש בהם כדי לדכא את השמועות. זה ממש לא מעודד. נחזור לעניין הזה בהמשך.
אחד הקטעים המפורסמים ביותר בפרשתנו הוא הקטע בו יעקב עוטה תחפושת עשויה מעורות גדיים כדי להתחזות לאחיו. אמו רבקה שמה עליו את התחפושת הזאת כדי להשיג את מטרתה (בראשית כ"ז, טו–יז). יצחק היה עיוור. אם מגעו של יצחק יזהה את יעקב כעשיו, קיוותה רבקה, יהיה זה יעקב שיקבל את הברכה.
יוצא, שעל פי המדרש שלנו יעקב איננו הראשון ממשפחתו שנכפתה עליו חזות חיצונית שונה בשביל להשיג איזו מטרה.
א–להים בעצמו העניק ליצחק חזות מזויפת, מלידה, כדי לדכא את השמועות הבעייתיות שהיו סביב זהות אביו. יעקב אמנם לבש תחפושת מתעתעת, אבל רק פעם אחת. פניו של יצחק, לעומת זאת, היו תחפושת כבר לפני שנולד.
המדרש רוצה שנשים לב ליחסים בין שלום ואמת, בין בדיה ומציאות ובין מטרות ואמצעים. המדרש על פניו של יצחק, שמוסב על הפסוק הראשון בפרשתנו, מעלה את אותם הנושאים שיתעוררו בסיפור המרכזי של הפרשה.
יצחק רצה לברך את עשיו, בנו הבכור. לפי המסורת היהודית, יצחק מזוהה עם מידת הדין, עם הצדק. בדומה לצדק, יצחק עיוור. לא משנה מי ראוי יותר לברכה – יעקב או עשיו. הצדק העיוור קובע כי הבן הבכור זוכה בזכויות הבכורה. ייתכן והוא גם לא ידע לכך שיעקב קנה את הבכורה באופן חוקי (בראשית כ"ה, לג). אבל מכל מקום, ההעדפה של יצחק לעשיו לא נובעת רק מצדק עיוור. כמו שכתוב:
וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב׃ (בראשית כ"ה, כח)
הבנה מילולית של הפסוק מציעה שאהבתו של יצחק לעשיו נבעה מכך שהיה לו "ציד" בפה. בהתאם לכך, המדרש (בראשית רבה ס"ג, י) מציע שיצחק העדיף את עשיו רק בגלל הכישרון של עשיו לתעתע בעזרת הדיבור; עשיו השתמש במילים כאילו היו מלכודות, וכך הוליך את אביו שולל וזכה באהבתו. השקרן האמיתי היה עשיו; לא יעקב.
אבל אפילו אם נתמקד רק במשמעות הפשוטה של הפסוקים ונניח את המדרשים בצד, ההעדפה לעשיו נראית משונה. מדוע הציד שלו הופך אותו לראוי יותר מיעקב, איש תם וככל הנראה אף שקדן ומתמיד, שמעדיף להישאר באוהל (ראו בראשית כ"ה, כז)?
ייתכן והמשיכה בין יצחק לעשיו מבוססת על כך ששניהם אנשי שדה; אוהבי המרחב הפתוח. בפעם הראשונה שרבקה רואה את יצחק, הוא הולך בשדה (בראשית כ"ד, סג–סה). מהמילה "לָשׂוּחַ" בפסוק ס"ג, נראה שיצחק יצא אל השדה, בשעת בין ערביים, כדי להרהר, או כדי להתפלל. עשיו, מנגד, יצא החוצה כדי לצוד. סוגים שונים מאוד של אנשי חוץ!
הבדל נוסף בין יעקב ועשיו: יעקב היה "איש חלק", לעומת עשיו שהיה "איש שעיר" (בראשית כ"ז, יא). עשיו היה שעיר כל כך עד שיעקב התחפש אליו בעזרת עור של גדי. האומה שנולדת מזרעו של עשיו נקראת "שעיר", מילה שמשמעותה עֵז. משמעות שמו, "עשיו", היא דבר מוכן מראש, "רֶדִי-מֶייד", כיוון שנולד כשכולו כבר מכוסה בשיער (בראשית כ"ה, כה).
כיוון שאין לנו כל כך מאיפה להתחיל, וכיוון שאנו מנסים להגיע לשורש העדפתו של יצחק לעשיו, אולי כדאי שנשאל: מדוע יצחק מעדיף את בנו השעיר על פני בנו החלק?
מה השיער מסמל?
כאשר קול מדבר אל איוב מתוך הסערה, המדרש קורא את הפסוק באופן שגוי במתכוון. המדרש אומר שא–להים דיבר איתו "מבין שערות ראשו [של איוב]" (בראשית רבה ד', ד).
חשבו גם על שמשון, שכוחו המופלא היה נטוע, משום מה, בראשו מגודל השיער. בנערותו של שמשון, דבר ה' מתואר – לפי הקריאה החז"לית של הפסוק – כ"מקשקשת" באזוניו (סוטה, ט ע"ב).[1] בעקבות זאת, חכמים דימו את הקשקוש של רוח הקודש כצליל שהפיקו התלתלים העל אנושיים של שערו כשנעו ברוח.[2]
אביבה גוטליב-זורנברג מחברת יחד את הדימויים השונים לשיער במחשבת חז"ל, ומגיעה למסקנה כי השיער, באופן כלשהו, "מייצג מעמד דו-משמעי בין הפנים לחוץ, נובע מתוך הגוף, אבל כלי לכוחות שמקורם בא–להים".[3]
א–להים מתקשר עם איוב באמצעות שערו. בגלל השיער, לא ברור איפה הוא מסתיים, ואיפה א–להים מתחיל. במקום גבול ברור, השיער שלנו יוצר גבול שדומה לעננים, וא–להים מדבר אלינו, אחרי הכל, בעמוד ענן (תהילים צ"ט, ז). א–להים גר בתוך ערפל ובחוסר בהירות.
מדרש נוסף שגוטליב-זורנברג מצטטת מתאר איך א–להים מטפח כל שערה ושערה בראשינו (מדרש תנחומא, תזריע ו'). תיאור זה מאפשר את העלאתו של הדימוי לפיו "בן האדם, ששלל שערותיו קורנות בחיוניות בגלל הטבע המורכב והסודי שא–להים העניק להן."[4]
יש חיוניות לעשיו; וגם מסתורין, גולמיות וחוסר-בהירות. נדמה כי כוחות א–לוהיים זורמים בתוכו, שבגללם לכל שערה על ראשו קורנת בחיוּת. יעקב התם, החלק ויושב האוהלים הוא יורש אטרקטיבי פחות.
מסופר לנו שיצחק הוטרד מטעמו של עשיו בנשים (בראשית כ"ו, לד–לה). אך אולי הוא האמין שאדם עם כזו אנרגיה ותשוקה יהיה מנהיג טוב יותר לעם היהודי מאשר ביישן מתבודד, אם רק האנרגיה והתשוקה יִרתמו וינותבו אל עבר הטוב.
אך יצחק טעה בנוגע לעשיו, וגם בנוגע ליעקב. נכון ששיער מגודל נושא משמעות סימבולית במחשבת חז"ל; משמעות שבאה לידי ביטוי במרכזיות הזקן בקהילות אורתודוקסיות רבות. אך השיער לא תמיד נתפס באור חיובי. חשבו שוב על שמשון. יותר מכך, השיער מאפשר ללכלוך להצטבר ולאוכל להיתקע. לכלוך שנדבק לעורו של אדם חלק ניתן להסרה בקלות, אבל בסבך השערות של אדם שעיר הוא נתקע.
ראו את המדרש הבא:
רבי לוי אמר משל לקווץ [אדם שעיר] וקרח שהיו עומדין על שפת הגורן ועלה המוץ בקווץ ונסתבך בשערו. עלה המוץ בקרח ונתן ידו על ראשו והעבירו. כך עשו הרשע מתלכלך בעֲונות כל ימות השנה ואין לו במה יכפר, אבל יעקב מתלכלך בעֲונות כל ימות השנה ובא יום הכפורים ויש לו במה יכפר שנאמר: "כי ביום הזה יכפר". (בראשית רבה ס"ה, טו)
שערו של עשיו איננו סימן לנוכחות א–להית. הוא סימן להסתבכותו בעולם החטא. עורו החלק של יעקב איננה סימן של תום וביישנות, אלא סימן ליכולת שלו להישאר נקי מהכתמים שהחטא משאיר אחריו. עד כמה שהיהדות מוקירה את הזקן, יש מקומות שבהן התורה מצווה להסיר את כל שערות הגוף: לדוגמה, בזמן משיחת הלויים (במדבר ח', ז), ובתהליך ההיטהרות של המצורעים (ויקרא י"ד, ט). לפעמים השיער יכול להיות מכשול.
רבקה יודעת שיעקב איננו ריק מבפנים, ושיש לו את האנרגיה והתעוזה שנדרשות כדי להנהיג עַם. לאחר שהיא שומעת את יצחק מבקש בשר מעשיו ואת כוונתו להעניק לו את ברכת הבכורה (בראשית כ"ז, ד), רבקה ממהרת להכין צלי ומצווה על יעקב לקחת אותו ליצחק בעודו מחופש לעשיו בעזרת עור גדי, שמחקה את ידיו השעירות של עשיו.
יעקב מקיים את מצוות אימו. הוא משקר לאביו. "אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ", הוא אומר. "עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי. קוּם נָא שְׁבָה וְאׇכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ" (בראשית כ"ז, יט). איזו חוצפה. איזו תעוזה. אבל זו כמובן הנקודה. בשקר הזה, שנאמר ללא בושה, בעודו לבוש בתחפושת גסה שנתפרה בחיפזון, יעקב הראה לאביו ואולי גם לעצמו שאכן קיימות בו התעוזה והתשוקה הנדרשות כדי להנהיג עַם. האם יצחק באמת הלך שולל? זה לא לגמרי ברור. כל כך הרבה דברים תלויים בארבעת הפסוקים הבאים:
פסוק כא: יצחק אומר ליעקב "גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ, בְּנִי – הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא".
פסוק כב: יעקב ניגש ליצחק אביו, שממשש אותו ותוהה. "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו".
פסוק כג: הוא לא מזהה את יעקב, כיוון שידיו שעירות כמו ידי עשיו אחיו; לכן בירך אותו.
פסוק כד: הוא שואל "אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו?", ויעקב עונה "אָנִי".
מפסוק כא נראה שיצחק חושד בנעשה, למרות שעיניו כהות. בפסוק כב נראה שהמשחק נגמר. אכן, הידיים ידי עשיו, אך יצחק איננו טיפש – הקול הוא קולו של יעקב. יעקב הגיע מחופש. אך מנגד, אם התחפושת הייתה גרועה כל כך, מדוע יצחק איננו מצליח לזהות את יעקב בפסוק כג, כך שעליו לשאול אותו, בפסוק כד, אם הוא באמת מי שהוא אומר שהוא? הפסוקים האלו מבלבלים, ואני מציע לקרוא אותם באופן הבא.
כשיעקב ניגש לאביו, בפסוק כב, אביו מרגיש את התחפושת ומבין מה מתרחש. אבל מה שמפתיע אותו הוא הרעיון שליעקב התמים יש מספיק תעוזה כדי לנסות לעשות משהו כזה. הוא מופתע מאוד לשמוע מישהו עם קולו של יעקב – הטוהר הפנימי של איש תם, יושב אוהלים –שהידיים שלו יכולות להיות כמו אלו של עשיו. בהתאמה לכך, בפסוק כג מסופר לנו שיצחק לא מזהה אותו, אך זאת לא משום שהוא טועה בזהותו. הוא הרגיש שידי יעקב המחופשות הן "כידי עשיו אחיו" – הרמז הטמון פה הוא שיצחק ידע שעשיו הוא אחיו של האדם המחופש. יצחק ידע שזה יעקב, אבל לא זיהה את ההיבט הזה ביעקב. כדי לבחון את ההחלטיות של יעקב, הוא שואל בפסוק כ"ד, לראות אם יישבר תחת הלחץ, "אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו?" אך יעקב איננו נכנע. הוא עונה "אָנִי".
בנקודה זו, יצחק מברך את יעקב. האם הוא מעניק לו בו במקום את "ברכת אברהם"? במילים אחרות, האם הוא מעניק לו את התואר של יורש ברית אברהם? טרם. יצחק לא מעביר את ברכת אברהם לאיש עד לפרק הבא (בראשית כ"ח, א–ד). במקום זאת, הוא פשוט מברך את בנו, כפי שכל אב מברך לפעמים. הוא ממתין להזדמנות הנכונה.
אבל באותו רגע עשיו נכנס לחדר. הוא מגיע כשכבר מאוחר. יצחק, כך מסופר לנו, נחרד חרדה גדולה עד מאוד (בראשית כ"ז, לג). אך אם הקריאה שלי בסיפור עד כה נכונה, יצחק לא אמור להיות מופתע. ועדיין, אני סבור שרק באותו רגע, כשחזה באכזבה של בנו הבכור, שנדחה לאחור בידי אחיו הצעיר שעלה פתאום לגדולה, ההבנה הכתה ביצחק: לא רק שביעקב יש יותר ממה שידע עד עכשיו, אולי גם בעשיו יש פחות. רק בשלב הזה הוא קורא ליעקב חזרה, מרצונו החופשי, כדי להציע לו את "ברכת אברהם". מדוע? משום שמזימתה של רבקה ותחפושתו של יעקב, שיצחק לא התבלבל מהם לרגע, גילו לו (ואולי גם ליעקב עצמו) איזו אמת על יעקב, שיצחק מעולם לא העריך, עד עכשיו. לאחר התרמית, ולאחר שחזה בעשיו המנושל, יצחק בחר ביעקב.
אם נשוב למדרש הראשון שראינו ונדייק במילותיו, יתברר לנו שהוא כן שולל את השמועות המרושעות על לידתו של יצחק. א–להים מצווה את המלאך, במילותיו של המדרש, "עשה כל אקונין שלו כדמות אביו" – כדמות אבא שלו. כמובן שאברהם היה אביו של יצחק! אך רק עיוות במראה החיצוני של יצחק יכול לאפשר לעולם לדעת את האמת הזו.
האחים שיקרו ליוסף לגבי יעקב, אך שקר זה חשף אמת חבויה, את הרצון של יעקב בשלום בין ילדיו. בדומה לכך, מובן שיעקב היה האח שראוי לקבל את ירושת אברהם, אך רק עיוות של הרושם החיצוני אִפשר ליצחק לראות את האמת.
בנקודה זו אנו מתקרבים לרעיון המיסטי של הלבוש. הלבוש מסתיר את הגוף, ובד בבד האופן בו אדם מלביש את עצמו חושף הרבה על זהותו. יתרה מזאת, הבגדים מאפשרים לנו להופיע בציבור. הבגדים מכסים וגם חושפים. הם חושפים באותו אופן שבו הם מכסים.
לפי הקבלה, העולם הזה הוא לבוש. אנחנו לא יכולים לראות את א–להים ישירות ולהישאר בחיים (שמות ל"ג, כ). לכן, א–להים מחביא את עצמו. הוא לובש את העולם כמו תחפושת. אנחנו רואים את דמותו בתוך הבגד שמאחוריו הוא מסתתר. מה שאנחנו לומדים כאן מיעקב, שמסמל בקבלה את האמת, הוא שלפעמים שקר הוא האופן הטוב ביותר לחשוף את האמת. השביל המעוקל אל השלום יחשוף לעתים קרובות יותר איזו אמת חבויה, כל עוד נמְנע מהעקמומיות שלו להותיר רבב סבוך בשערינו.
תרגום מאנגלית: ישראל ציגלר
עריכה: יצחק שוה
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)