עיונים בפרשת השבוע עם הרב יואל בן נון -
שיעור 17
ויגש | 'אלה תֹלדות יעקב'
קובץ טקסט
א. ויגש אליו יהודה
על הביטוי הטעון "וַיִגַש אליו יהודה" נאמרו דעות שונות במדרש (בראשית רבה פרשה צ"ג). כבר שם נאמר:
"אמר ר' אלעזר: אם למלחמה אני בא, אם לפיוס אני בא, אם לתפילה אני בא" (בראשית רבה צ"ג)
ברוח זו פירש אבי מורי ד"ר יחיאל בן-נון ז"ל[1], שכל הדעות נכונות במידה מסוימת, כי "אנו מוצאים במקרא 'גישה' שיוצרת קרבה ממשית-פיסית אם לשלום, אם למלחמה", וגם "לתפילה, במשמעות דומה של קרבה בלתי אמצעית, במובן הרוחני המופשט". בכל אופן ברור, שהמאמץ העיקרי היה, כפי שכתב אבי מורי:
"מאמץ עליון לפייס את השליט, להרגיעו, לדבר על לבו, לפנות אל יושרו והגינותו שאותן טרח להבליט כל כך – להשתמש שוב ושוב במילים 'אב זקן, ילד זקונים קטן, אח קטן, אם, נער, מת, נפש', וכמובן להרבות ב'עבדך/אדני', מבלי לדעת במפורש איך ממצה היחס הזה את חלומות יוסף מנעוריו. את עוצמת הפיוס אנו מוצאים בהמשך, 'בהִתוַדַע יוסף אל אֶחָיו': 'גְשוּ נא אלי, וַיִגָשוּ, ויאמר: אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אֹתי מצרימה' (שם מ"ה, ד', ורש"י)" (ארץ המוריה – פרקי מקרא ולשון, עמ' כ"ה)
ב. מה חולל את המהפך ביחסו של יוסף לאחיו?[2]
יוסף כבר שמע חרטה של האחים על כך שלא הקשיבו לתחנוניו כשהשליכו אותו אל הבור, כאשר הם היו בטוחים (בגלל "המליץ", המתרגם), שהוא לא מבין את שפתם, עוד לפני שאסר את שמעון (שם מ"ב, כ"א-כ"ד). אולם, שם יוסף בכה אך התאפק והתגבר, והמשיך להתעלל בהם.
בנוסף, כל החלומות כבר התקיימו לנגד עיניו כולל 11 כוכבים משתחווים עם בנימין, וכולם השתחוו במיוחד גם בשם אביהם (שם מ"ג, כ"ו-כ"ח). גם שם, יוסף המשיך בהתנהלותו וציווה להטמין את הגביע באמתחת בנימין אחיו, כדי להשאיר אותו אצלו.
הדבר היחיד ששבר את יוסף היה תיאורו של יהודה את אביו ביחס אליו:
"ויאמר עבדך אבי אלינו: אתם ידעתם כי שְנַיִם ילדה לי אשתי [האחת! האהובה! רחל!]: וַיֵצֵא האחד מֵאִתי וָאַֹמר: אך טָרֹף טֹרָף, ולא ראיתיו עד הנה [כי לא נמצאה גופה, והספק מנקר בלב]: ולקחתם גם את זה מֵעִם פני וקרהו אסון, והורדתם את שיבתי ברעה שאֹלה" (בראשית מ"ד, כ"ז-כ"ט)
דברי יהודה (בן לאה) על אביו, שאשתו רחל האהובה ילדה לו [רק] "שְנַיִם" מדהימים בלי ספק כל קורא מבין ומאזין עד היום. אולם, את השפעת דבריו בהמשך לא יכול היה יהודה להעלות על דעתו, ובזה הוא הפך לשליח ה': תיאור האבל של יעקב על הבן האובד שאולי נִטרַף, טָרַף כליל את חומת ההתנכרות שבנה יוסף מסביבו מרגע שראה את אֶחָיו!
כשם שיעקב חי בטעות של "טָרֹף טֹרָף", כך יוסף חי בטעות של "נַשַני":
"ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה, כי נַשַני (=העזיבני והשכיחני) א-להים את כל עמלי, ואת כל בית אבי" (שם מ"א, נ"א)
יוסף לא ייחס לאביו כוונה שלילית כלפיו, אלא פירש את שליחתו אל האחים ואת מכירתו כמו את שילוחה של הגר עם "בן האמה" בצו א-להים לאברהם.
רק עתה, כאשר יהודה דיבר, התברר לו שאביו מתאבל עליו כל השנים. אז:
"ולא יָכֹל יוסף להתאפק ..." (מ"ה, א')
ג. נתיב התשובה, המסירות והאחדות של יהודה
אי אפשר להתעלם גם מהמשך דבריו של יהודה ומהצעתו מרחיקת הלכת:
"ועתה, יֵשֶב נא עבדך תחת הנער עבד לַאדֹני, והנער יַעַל עם אחיו: כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אִתי, פן אראה בָרָע אשר ימצא את אבי" (שם מ"ד, ל"ג-ל"ד)
דברים אלה של יהודה היו דברי תשובה ותיקון על הצעתו למכירת יוסף, והם נשמעו – לפני ה'. יוסף, לעומת זאת, היה ממוקד באביו:
"ויאמר יוסף אל אֶחָיו: אני יוסף – העוד אבי חי[3]"? (שם, ל"ז)
במבחן הדורות, דברי התשובה והתיקון של יהודה ומסירות הנפש שלו להציל את בנימין, הם שיצרו את נתיב האחדות בין שבטי ישראל אל מול הפיצול והפילוג. לכן, השפעתם הייתה גדולה יותר מאשר פריצת החומה המוטעית של יוסף, שהביאה אותו להתוודע אל אחיו.
קל לראות את התופעה, במבחן החיבור בין שבטי יהודה ובנימין בירושלים.
בימי השופטים הלכו שבטי יהודה ושמעון יחד לגורל נחלה משותפת (שופטים א', ג'), ויבוס הנכרית חצצה בין נחלת יהודה לבין שבטי רחל, בנימין, אפרים ומנשה. דוד בן ישי גדל בבית לחם יהודה על הברכה שברכו את בֹּעז ורות בשער העיר:
"יִתֵן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל, וַעֲשֵׂה חַיִל באפרתה, וּקְרָא שֵם בבית לחם" (רות ד', י"א)
הניסיון הראשון של דוד להתחבר אל בני רחל התרחש בעודו לוחם וגם מנגן לפני שאול. ניסיון זה הגיע לשיאו כאשר קיבל את מיכל בת שאול לאשה וכרת ברית עם יהונתן בן שאול. הניסיון נכשל בגלל הרוח הרעה והקנאה שבערו בלב שאול נגד דוד, עד מות שאול ובניו בגלבוע.
הניסיון השני התממש בהמלכת דוד: ההמלכה הראשונה של דוד על שבט יהודה לבדו העלתה אותו בדבר ה' למלוך בחברון (שמואל-ב' ב', א'-ד'), כי חברון היא העיר הראשית של שבט יהודה כשהוא לעצמו. אולם, כאשר באו "כל שבטי ישראל אל דוד חברונה" (שמואל-ב ה', א'-ה') והמליכו אותו "על כל ישראל ויהודה", הדבר הראשון שעשה דוד היה לכידת יבוס בגבול יהודה ובנימין, והפיכתה ל"עיר דוד". כך, החיבור בין יהודה ובנימין יוציא אל הפועל את ברכת בית לחם לבֹעז ורות, ויחבר את שבטי לאה ורחל לאחדות שבטי ישראל.
הרעיון הזה של אחדות ישראל, מקופל כ'מעשה אבות סימן לבנים'[4] במסירות הנפש של יהודה על בנימין. מסירות הנפש הובילה לחיבור המחודש גם עם יוסף, ונרשמה לדורות בירושלים כעיר מחברת את שבטי יהודה ובנימין – ולכן גם את בני לאה ובני רחל, ובראשם שבטי יוסף.
ד. החיבור העתידי בין יוסף (אפרים) ליהודה – חזון 'העצמות היבשות' ו'שני העצים'
אולם, החיבור של יהודה עם בנימין היה חזק וישיר, בנחלות כמו בספר בראשית. לעומת זאת, החיבור ליוסף היה עקיף ורופף גם במפגש במצרים, וגם בנחלות בארץ. אחרי ימי שלמה התפלגה הממלכה, ושבטי יוסף הנהיגו את ממלכת ישראל הנפרדת (שכם – תרצה – שומרון). הפילוג בין יוסף ליהודה תפס את רוב ימי הבית הראשון.
חזון האחדות נשאר גנוז בדברי הנביאים:
"והיה מספר בני ישראל כחול הים... ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יַחדָו, ושָׂמוּ להם ראש אחד ועלו מן הארץ, כי גדול יום יזרעאל: אִמרוּ לאחיכם עַמי..." (הושע ב', א'-ג')
"והיה ביום ההוא, יוסיף א-ד-נ-י שנית ידו לקנות את שאר עַמו, אשר יִשָאֵר מֵאשור ומִמצרים ומִפַּתרוֹס ומִכּוּש (=סודן ואתיופיה), ומֵעֵילָם ומִשִנעָר ומֵחֲמָת ומֵאִיֵי היָם: ונָשָׂא נֵס לגוים ואסף נִדחֵי ישראל, וּנְפֻצוֹת יהודה יְקַבֵּץ מֵארבע כנפות הארץ: וסרה קנאת אפרים, וצֹררֵי יהודה יִכָּרֵתוּ – אפרים לא יְקַנֵא את יהודה (=במלחמת אחים), ויהודה לא יָצֹר את אפרים" (ישעיהו י"א, י"א-י"ג)
"כֹּה אמר ה', מָצָא חֵן במדבר עַם שְׂרידֵי חרב, הָלוֹך להַרגיעוֹ ישראל: ...עוד אֶבנֵך ונִבנֵית בתולת ישראל... עוד תִטעי כרמים בהרי שֹמרון... כי יש יום קראו נֹצרים (=שומרי הכרמים) בהר אפרים: קומו ונעלה ציון אל ה' א-להינו" (ירמיהו ל"א, א'-ה')
ובנוסף, חזון שני העצים, עץ יהודה ועץ יוסף, שיהיו לעץ אחד, ביחזקאל:
"ולא יהיו עוד לשני גוים, ולא יֵחָצוּ עוד לשתי ממלכות עוד" (יחזקאל ל"ז, ט"ו-כ"ב)
נבואת יחזקאל, כך נראה, מחייבת אותנו לעיון מעמיק יותר.
פרק ל"ז ביחזקאל פותח ב'חזון העצמות היבשות' שיקומו לתחייה, וממשיך ב'חזון שני העצים שיהיו לעץ אחד'. אולם, מי היו "העצמות היבשות" בנבואת יחזקאל?
לדעתי, "העצמות היבשות" היו גולי ממלכת ישראל שגלו משומרון כ-150 שנה לפני יחזקאל. גולים אלו היו בזמן גלות יהודה וירושלים בעיני עצמם כבר 'עצמות יבשות'! תמיכה אפשרית בפירוש זה היא העובדה שהביטוי "העצמות האלה כל בית ישראל הֵמה" (יחזקאל ל"ז, י"א) חוזר בהמשך הפרק, ב'חזון שני העצים', דווקא ביחס לעץ יוסף ("ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חֲבֵרָו" – ל"ז, ט"ז), ואיננו נזכר ביחס לעץ יהודה.
גולי יהודה בימי יחזקאל היו מזועזעים ומוכים, פליטים וגולים, אפופי הלם החורבן של ירושלים ויהודה עם המקדש, ובוודאי לא "עצמות יבשות" חסרי רגש וקשר. לעומתם, גולי שומרון וממלכת ישראל אחרי כ-150 שנה, כבר היו באמת 'עצמות יבשות', שכל הקשרים שלהם לארצם ולמורשתם כבר יבשו והתפרקו לגמרי.
גם הגיון הפרק מלמד כך: אם רק גולי יהודה ישרדו וישובו לארצם, בוודאי לא יתעורר שוב המתח הקדום בין 'יהודה וישראל', ולא יעלה כל צורך בנבואת שני העצים. אלא, ש'חזון העצמות היבשות' מכוון לגולי ממלכת ישראל-שומרון.
אם אפילו הם, שכל תקוותם כבר אבדה, יקומו מקברי הגלות – דווקא אז מוכרחה הנבואה להתמודד עם סכנת הפילוג הנורא ההוא, שהיה מגורמי החורבן והגלות. על כן מוכרח לבוא 'חזון שני העצים' שיהיו לעץ אחד, בעקבות 'חזון העצמות היבשות' שיקומו לתחייה מקברי הגולה.
גולי שומרון לא יכלו להיאחז בספר התורה ובספרי הנביאים, מפני שממלכת ישראל דבקה בחטא העגלים שהקים ירבעם בן נבט. גם רוב רובם של הנביאים באו מיהודה (פרט להושע), ודבריהם לא עמדו במרכז עולמם של הישראלים הקדומים. זהותם הרוחנית והתרבותית של אנשי ממלכת ישראל נשענה על מסורת אבות האומה (בית-אל של יעקב, למשל, כמקום שער השמים, בראשית כ"ח י'-כ"ב, שם ל"ה ו'-ט"ו), ועל תבנית נוף מולדתם. כאשר גלו מארצם, לא יכלו יסודות אלה להחזיק מעמד יותר מכמה דורות, ובמהרה הפכו לזיכרון עמום ואחר כך ל'עצמות יבשות'.
לעומתם, גולי יהודה, בתהליך ארוך וכואב, הפכו את ספר התורה ואת ספרי הנביאים למרכז עולמם הרוחני והתרבותי. מקשר חי זה התפתחה גם יהדות הגולה, שהתגבשה סביב בית הכנסת ובית המדרש. כך גם יהדות בית שני ועולמם של חכמים התגבשו סביב ספר התורה וקריאתו בציבור – כפי שהנהיג עזרא הכהן-הסופר לאחר שעלה מן הגולה לירושלים והציב בה את האלטרנטיבה התורנית.[5]
רוב מנהיגי היהדות האמינו בגאולת העם היהודי רק מכוח נאמנותם לתורה, וכך רובם חושבים גם כיום. רק הנבואה המופלאה של שני נביאי החורבן הכוהנים, ירמיהו (פרקים ג' ול"א) ויחזקאל (פרק ל"ז), מציבה במרכז הגאולה ושיבת ציון את בני אפרים ושומרון, בניה של רחל. הם מציבים את "העצמות היבשות" ואת "עץ יוסף אשר ביד אפרים", אשר יקומו מקברי הגולה באופן פלאי, שלא ניתן לשום הבנה, מפני שה' יפיח בהם רוח ויקים אותם לתחייה, בכבודו ובעצמו.
והנה, לנגד עינינו הנדהמות קם החזון הזה והפך למציאות. מתוך קברי הגולה קמו יהודים שמאסו ובעטו ביהדות הגולה ובספרים הקדושים, ודווקא מהם עלו רבים לציון והקימו מחדש את הזהות הישראלית העתיקה. את הזהות המיוסדת על תבנית נוף המולדת וקשורה למסורת האבות, אך לאו דווקא לספר התורה ולהלכה היהודית. מנהיגי היהדות הגיבו בזעם, בהפתעה, בפליאה, בהכחשה או בביטחון עצמי שכל זה הוא רק בגדר 'תאונה' זמנית שתחלוף כמו צל. הרי לדעתם אין, וגם לא ייתכן, שום סיכוי לקיום יהודי שאיננו מבוסס על הנאמנות לתורה.
אך רצון ה' לבדו הוא יקום. הוא נפח רוח ב'עצמות היבשות' והקים לתחייה את הישראליות, ממילא ברור למביני דבר, שאנו עומדים בפני הדרמה המופלאה של 'חזון שני העצים'. שני העצים, הישראליות והיהדות, נאבקים על זהותה ועל דרכה של "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". מאבק זה בעצמו הוא תמצית חיינו מאז הכרזת העצמאות, הוא בעצמו כורך יחד את שני העצים והופך אותם לעץ אחד לבלי היפרד עוד, כדבר ה' בנבואת יחזקאל.
ה. הספדו של הרב קוק על הרצל, עם הדמויות של אחאב ויאשיהו
אולי המנהיג היהודי היחיד שהבין בחזונו שלו את החיזיון הזה, היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק. כך אמר הרב קוק בהספדו ביפו על בנימין זאב הרצל, בשבעה למותו (כחודש ימים לאחר עלייתו לארץ ישראל), תחת השם: 'המספד בירושלים':
"וצריך להבין בכלל למה אנו צריכים לשני משיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד (לפי הגמרא, סוכה נב), והרי התכלית המכוון הוא שנשיא אחד יהיה לכולם – "ודוד עבדי נשיא להם לעולם" (יחזקאל ל"ז, כ"ד-כ"ה). אמנם כשם שיצר השם יתברך באדם הגוף והנשמה, ולעומתם הכוחות הנוטים להחזיק קיום הגוף על מכונו, לשכללו ולפתחו, וכן הכוחות המחזקים כוח הנשמה הרוחנית, ומעדנים ומשכללים אותה; ותכלית השלמות הוא שיהיה הגוף חזק ואמיץ ומפותח כראוי, והנשמה בריאה וחזקה ומשוכללת, מושכת אחריה בכוחה האדיר את כל כוחות הגוף האמיצים והחזקים לתכלית השכל הטוב והטהור, חפץ העליון ברוך הוא בעולמו –
כן הכין ב[עם] ישראל בייחוד שני אלה הכוחות, הכוח המקביל לערך הגוף האנושי, השוקק לטובת האומה במעמדה ושכלולה החומרי, שהוא הבסיס הנכון לכל התכניות הגדולות והקדושות שישראל מצוינים בהם, להיות עם קדוש לה' א-לוהי ישראל, ולהיות גוי אחד בארץ לאור גויים. והצד השני עצם הכוח לשכלול הרוחניות בעצמה. וההבדל שביניהם, שלצד הראשון יש דוגמא (=לאומיות ותרבות וערכים אוניברסליים) בין כל עמי הארץ לישראל, כמו שאנו שווים להם בגופניות. הצד השני הוא העניין המתייחד לישראל עצמן, שעל זה נאמר: "הן עם לבדד יִשכֹּן, ובגוים לא יִתחַשָב" (במדבר כ"ג, ט'), מצד תורת ה' והקדושה העליונה המיוחדת לישראל עם קודש.
והנה מתחילה הוכנו שני הכוחות הכלליים בשני השבטים שהוכנו למלוך בישראל, אפרים ויהודה...
התכונה של החיבה הלאומית בתור כללות וחומריות נתגלתה באחאב שחיבב מאד את ישראל, ואחז מעשה אבותיו, עמרי, שהוסיף עיר אחת בארץ ישראל. ודורשי רשומות אמרו (סנהדרין קד:) כולם באים לחיי העולם הבא – "לי גלעד", זה אחאב שנפל ברמות גלעד... ועם כל זה לא הכיר ערכה של תורה, וקדושת השם יתברך המיוחדת, שבה כל יתרונם של ישראל, על כן הלך בדרכי איזבל ובחוקות התועבות של גויי הארץ, לפי המידה שהייתה שולטת אז ברוח הזמן.
לעומת זה, יאשיהו הגביר את הצד הרוחני עד אין דומה בכל המלכים, כעדות הכתוב: "וכָמֹהוּ לא היה לפניו מלך, אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאֹדו, ככל תורת משה" (מלכים-ב כ"ג, כ"ה) ...על כן באחאב ויאשיהו [ששניהם נפלו במלחמה], התכנסו שתי הנקודות של יוסף ושל יהודה, כוח משיח בן יוסף, ומשיח בן דוד...
והנה בתור עקבא דמשיח בן יוסף, נתגלה חזיון הציונות בדורנו, הנוטה לצד [הלאומי] הכללי ביותר. ומצד חסרון הכשרתנו אין הכוחות מתאחדים...
על כן ראוי לנו לשום אל לב, להשתדל לנטיית ההתאחדות של עץ יוסף ועץ יהודה, לשמוח בהתנערות חפץ החיים הבריאים-האנושיים המפעם בכלל באומה, [ועם זה] לדעת שהתכונה הזאת אינה תכליתם [המיוחדת] של ישראל, כי אם הכשר (=בסיס) הגון, כשיגודל על פי דרכו. (במאמרי הראי"ה, א', עמ' 99-94)[6]
לפי חזונו של הרב קוק, העיקר הוא דווקא באיחוד שני הכוחות, הכוח הישראלי והכוח היהודי. זהו 'חזון שני העצים'. זהו גם העיקר במגילת העצמאות: "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".
חכמי היהדות החושבים כי מדינת ישראל הציונית אינה אלא פרוזדור לקראת 'גאולה משיחית' על פי התורה, אולי לא נתנו את דעתם להתמודד עם נפילת יאשיהו, בעל התשובה הגדול ביותר בכל הדורות, במגידו. אולם, הרב קוק ראה בחזונו, שכל אחד משני הכוחות לבדו לא יחזיק מעמד. הישראליות לבדה וגם היהדות לבדה, חלשות מכדי לשאת עליהן את משא הגאולה, עם כל מסירות הנפש שיש בכל אחת מהן. רק האיחוד של שני העצים לעץ אחד, יש בו בסיס נכון וראוי לגאולת ישראל.
אכן, זהו גם החזון של מגילת העצמאות, וסוד כוחה של הזהות היהודית-ישראלית שמתעצבת במדינת ישראל – בכל נפתולי ההסכמות והמחלוקות של שני העצים שאחוזים זה בזה, ומתחברים זה לזה.
.
*
|
**********************************************************
|
*
|
* * * * * * * * * *
*
*
|
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יואל בן נון התש"פ
עורך: אורי יעקב בירן
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית www.etzion.org.il.
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
דוא"ל: [email protected]
|
* * * * * * * * * *
*
*
|
*
|
**********************************************************
|
*
|
|
|
|
[1] בפתח דבר לספרו ארץ המוריה – פרקי מקרא ולשון, עמ' כד-כה.
[2] קיצור דברים שכתבתי בשיעור על 'מקץ', ובמאמר על יוסף ואביו, 'הטעות הכפולה', מגדים גיליון א', ובאתר.
[3] חי – חי ואוהב.
[4] מדרש תנחומא ורמב"ן לתחילת לך-לך.
[5] השוו פרק ג' בעזרא לנחמיה פרק ח'.
[6] מקורו בקובץ 'הראשון ליפו', ירושלים תשס"ו, עמ' ק"ט-קט"ז.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)