דברים | איסור לדיין לירא מפני בעל דין

כמצווה תט"ו מונה ספר החינוך את האיסור לדיין לירא מבעל דין. מדיני המצווה, שאסור לדיין להטות את דבריו מפני אימת אחד מבעלי הדין. אמנם יכול הדיין שלא לשמוע את כלל את טענות בעלי הדין ולסרב לשפוט ביניהם מפחד אחד מהם, אך לאחר ששמע את דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה - אין הוא רשאי לסגת. הספרי מוסיף שאפילו כאשר אחד מבעלי הדין מאיים על חייו של הדיין - אסור לו לחוש לכך.

ה"מנחת חינוך" מציין שאיסור זה נוהג גם בבני נוח, שכן הוא נכלל במצווה למנות דיינים, שהיא אחת משבע מצוות בני-נוח. אמנם, בירושלמי מצינו שדיין בן נוח רשאי לנטוש את הדין אם הוא מפחד מאחד מבעלי הדין, אפילו לאחר ששמע את הטיעונים ויודע להיכן הדין נוטה.

נראה שמחלוקת זו תלויה בחקירה בסיסית יותר, הנוגעת לאופיו של האיסור שאנו עוסקים בו: האם זהו איסור שבין האדם לחברו, ויסודו הטיית הדין הנגרמת כאשר הדיין נוטש את דיינותו, או שמא זהו איסור שבין האדם למקום, ויסודו בכך שצריך הדיין להתגבר על פחדו מפני בשר ודם כאשר הוא עוסק בדין - במלאכת שמיים? אם האיסור נובע מהטיית הדין - סביר שהוא חל גם על בני נוח, שהרי אף הם מצווים להעמיד דיינים; אולם אם האיסור נובע מחיסרון ביראת שמיים - סביר שבני נוח אינם מצווים בכך.

לכאורה, על ההבנה השנייה - שיסוד האיסור הוא בחיסרון שמגלה הדיין ביראת השמיים שלו - ניתן להקשות: אם כך, מדוע מותר לו לסגת מהדין לפני ששמע את בעלי הדינים? האם נסיגה כזו אינה מעידה על חיסרון ביראת שמיים? ייתכן להסביר שהמצווה לשפוט אינה מוטלת על הדיין באופן אישי עד שהוא נכנס לאותו דין, וממילא עד אותו שלב אין הוא נוטש מלאכת שמיים מחמת פחד מבשר ודם.