שמות | לשאת את תקוות הורינו

 

ספר שמות נפתח, כיאה לשמו, ברשימת שמות; שמות בני יעקב. אך כפי שציינו אי אז בפרשת לך לך, אחד מהמאפיינים הבולטים ביותר של הפסוקים הפותחים את ספר שמות, הוא היעדרם הניכר של שמות לאחר הרשימה הפותחת. במהלך כמה פסוקים מעטים, העברים – לפחות בעיני המצרים – נהפכים משבט קטן של שבעים משפחות, לעם רב ועצום – אך אין לו שמות:

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם. (שמות א', ז)

המצרים מביטים בפלא ובחשש, המומים מכח הפריון היהודי. הם חוששים שנמשיך לגדול ולהתעצם (שמות א', ט–י), עד שנהפוך לגיס חמישי מסוכן החי בקרבם.

המצרים מפחדים מהעם העברי "פֶּן יִרְבֶּה" (שמות א', י), והפחד שלהם מתממש כאשר העם העברי, כאילו ניתן לו אות, "כֵּן יִרְבֶּה" (שמות א', יב).

האמורא ריש לקיש (סוטה י"א, א), מציע שא–להים מתערב במתרחש (זאת כיוון שהביטוי "כן ירבה" אמור להיות מנוסח בזמן עבר, אך בפסוק הוא מנוסח בזמן עתיד): כל עוד המצרים מודאגים "פֶּן יִרְבֶּה", אלוהים עונה: "הם אכן יתעצמו – 'כֵּן יִרְבֶּה'".

לפי קריאה זו, הנטייה לזהות מרכיב על-טבעי בקצב הפריון היהודי איננה פרי דמיונם של אנטישמים בלבד. באמת מתרחש פה משהו על-טבעי. ואכן, חז"ל במדרש נותנים דרור לדמיונם:

כל אחת ואחת ילדה ששה בכרס אחד, שנאמר: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל (1) פָּרוּ (2) וַיִּשְׁרְצוּ (3) וַיִּרְבּוּ (4) וַיַּעַצְמוּ (5) בִּמְאֹד (6) מְאֹד…".

ויש אומרים שנים עשר, דכתיב: "פָּרוּ" – שנים, "וַיִּשְׁרְצוּ" – שנים, "וַיִּרְבּוּ" - שנים, "וַיַּעַצְמוּ" - שנים, "בִּמְאֹד מְאֹד" - שנים, "וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" - שנים, הרי שנים עשר. (שמות רבה א', ח)

בהמשך, המדרש מסביר שאל לנו להטיל ספק, "שהרי עקרב שהיא מן השרצים יולדת שבעים". אם עקרב יכול להתמודד עם שבעים, ודאי שאדם יכול להתמודד עם שנים עשר.

אך העובדה שהמדרש אומר לנו לא להטיל ספק מעידה על כך שהוא יודע שהסיפור שלו מעלה ספקות מעיקרו. התפוצצות האוכלוסין של בני ישראל היתה נס, וככל שהם דוכאו יותר, כך הם פרו ורבו.

אך זה מוביל אותנו לשאלה קשה. האם אין מימד לא-מוסרי בהולדת ילדים בתקופה כזו? אם אדם חי כעבד ובקושי מצליח להתקיים, אם חיי היומיום של האדם העברי הם סבל בלתי-פוסק, האם הבאת ילד לעולם כזה היא לא מעשה אכזרי? איננו צריכים לאמץ את גישתו של הפילוסוף דייוויד בנאטר, שהאמין שהולדת ילדים היא מעשה לא מוסרי תמיד, כדי לחשוב שלפעמים זה יכול להיות המצב.

אכן, הגמרא עצמה מלמדת:

אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון, שנאמר: ״וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב״. תנא: חסוכי בנים משמשין מטותיהן בשני רעבון. (תענית י"א, א)

אפילו קיום יחסי אישות בעת כזאת נראה דבר לא שייך, ועל אחת כמה וכמה הבאת ילד לעולם. יוסף, ככל הנראה, היה יכול לעמוד בעלויות של פרנסת משפחתו הצומחת אפילו בתקופת הרעב, בהתחשב בעושרו ובמאגר הבר שצבר. אמנם, ייתכן כי אף עבור יוסף הבאת ילדים בזמן הרעב היתה נחשבת מעשה לא ראוי, בזמן שאנשים אחרים בקושי מצליחים לקיים את עצמם. אך אם על יוסף - שלו, ככל הנראה, היו האמצעים - נאסר להביא ילדים לעולם בשנות הרעב, האין זה ברור שאנשים שאין להם אמצעים צריכים להימנע מללדת בזמנים קשים?

כמובן שיש לאפשר לאנשים עריריים להמשיך במאמציהם להביא ילדים. אחרי הכל, א–להים ציווה על כולנו לפרות ולרבות. אך אפילו במקרה כזה, נראה שראוי להמתין לזמן המתאים, שבו יהיו לאדם את התנאים המתאימים ואת הביטחון הכלכלי הדרוש. יתרה מזאת, ברגע שהמחויבות הדתית של אדם מומשה (לפי ההלכה, ברגע שלאדם יש בן ובת), עלינו להימנע מהבאת ילדים "בשני רעבון" (איך שלא נבין את המונח).

גישה זו מבוטאת בכאב רב בדבריו של הרב מרדכי רוטנברג, שנכתבו במהלך השואה. בשישה בדצמבר 1942 הוא העלה על הכתב תשובה לשאלה הלכתית.^[1] בתקופה זו, נוסף על מחנות ההשמדה ומסעות הרצח ההמוני של האייזנצגרופן, היו עדיין, בגטאות שנותרו, יהודים רבים שניסו להמשיך להחזיק בדבר הדומה לחיי משפחה.

נשוי טרי פנה אל הרב בשאלה אם ראוי להימנע מיחסי אישות, לפחות בזמני הפריון של אשתו. גישה זו נודעת לפעמים בשם "שיטת הקצב למניעת הריון". אשתו, אחרי הכל, "יראה ופוחדת להתעבר", ובצדק, כיוון שהיא יודעת ש"בעת צרה זו, העיבור והלידה סכנה לה ולולדה".

בתשובה שוברת הלב שלו, שנכתבה שנתיים לפני שנרצח, הוא מרגיש שאיננו יכול להתיר את "שיטת הקצב" בעת הזו, משום שהיחידים שבכלל מותר להם לקיים יחסים ב"שני רעבון" הם אנשים חשוכי ילדים, ומכך נובע שאין לקיים יחסי אישות לאף מטרה אחרת. אך בהמשך דבריו הוא טוען כי בזמן הזה, על אף שזוג חשוך ילדים רשאי לקיים יחסים בניסיון להכנס להריון, הוא אינו מחויב. ואכן, ליוסף עצמו לא היו בנות. 

לפי הבנתו של הרב רוטנברג בסוגיה התלמודית, ליוסף היתה למעשה רשות להגדיל את משפחתו בשנות הרעב, עד שתיוולד לו בת. הוא לא עשה כך, בגלל חסידותו. בדומה לכך, גם בשנות הזוועה שעברו עליו, הסכים הרב רוטנברג שלזוג ערירי יש היתר הלכתי לנסות להיכנס להריון, אך ניסיון כזה יהיה במובן מסוים לא מכבד – מותר הלכתית, אך מפוקפק מוסרית. לכן, בעדינות ובהיסוס, הוא יעץ להימנע מיחסי אישות.

באותה שנה, הגיע הרב יצחק וייס למסקנה שונה לחלוטין. הוא התבקש למצוא צדדים להקל בזמני הטבילה של נשים בעקבות החלתם של חוקי עוצר-לילי על יהודי סלובקיה. הגירוש של יהדות סלובקיה רק החל, ובעוד שישה חודשים יירצחו גם הרב וייס וגם מי שכתב לו, הרב פרידמן מטרנבה. ובכל זאת כתב הרב וייס:

...חיובא רמיא להשתדל בכל עוז להדר אהתירא ]חובה מוטלת עלינו להשתדל בכל עוז ולחזר אחר ההיתר] למען לא ימנעו ישראל מפריה ורביה...^[2]

חובה? בתקופת הזוועות הזו? ומה עם האיסור לקיים יחסים ב"שני רעבון"? מה עם מידת החסידות של יוסף, ומה עם הסבל של הוולד, של האם ושל האב?

דורות רבים קודם לכן, התנהל במדרש דיון דומה לזה שהתנהל בין הרב רוטנברג לרב וייס. (המדרש מובא במסכת סוטה, ונשנה שוב בשמות רבה א', יג):

עמרם גדול הדור היה. כיון שראה שאמר פרעה הרשע: "כל הבן הילוד היארה תשליכהו", אמר: "לשוא אנו עמלין!" עמד וגירש את אשתו. עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. (סוטה י"ב, א)

במילים אחרות, עמרם החזיק בדעתו של הרב רוטנברג. אך מרים, בתו, העלתה התנגדות לפסיקת אביה. המדרש ממשיך:

אמרה לו בתו: "אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה. שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות. פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה בעולם הזה ולעולם הבא. פרעה הרשע ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת, שנאמר: 'ותגזר אומר ויקם לך'". עמד והחזיר את אשתו. עמדו כולן והחזירו את נשותיהן.

נראה שמרים מחזיקה בדעתו של הרב וייס. אין סיבה להימנע מפריה ורביה, אפילו בבית העבדים במצרים.

אך מה עם סבלם של הילדים? מה עם המנהג שקבע יוסף, שלא להוליד ילדים בשני רעבון? ליבת התשובה לשאלות האלה נמצאת בדברי מרים.

רעב הוא תופעה חולפת. לפיכך, בשני רעבון המעשה הנכון הוא אכן להמתין, אפילו עבור חשוכי ילדים. אך השעבוד של בני ישראל במצרים עתיד להימשך מאתיים ועשר שנים. אף אחד לא יכול להמתין כל כך הרבה זמן. בני ישראל היו נכחדים.

בנוסף, לרעב אין כוונה; רעב הוא אסון טבעי, שעיוור לקרבנותיו. רעב לא יכול להיות גזען, או אנטישמי. אך לפרעה, כמו לנאצים אחריו, היתה כוונה. כוונתו היתה להשמיד, בסופו של דבר, את העם היהודי.

להימנע מללדת ילדים בזמן רעב היא לא כניעה לרעב. אך לטענת מרים, עבור העברים במצרים, הימנעות מהולדת ילדים היא כניעה של ממש לאלו שבאים עלינו לכלותינו (כניעה חמורה אף יותר מהצו של פרעה, שהשפיע רק על הזכרים).

הרב רוטנברג, כמו עמרם לפניו, התייחס לתקופות של מצוקה לאומית, תחת ידיהם של אנטישמים רצחניים, כאל "שני רעבון"; כתקופה קשה מנשוא. אך הרב וייס, כמו מרים לפניו, לא רואה דמיון בין שנות רעב לתקופה של דיכוי. אין שום הגיון בהתנגדות לרעב; ניסיון כזה רק ירבה צער ויוסיף ילדים רעבים לעולם. אך התנגדות לדיכוי היא פעולה הגיונית, והולדת ילדים בהקשר כזה נחשבת גם היא למעשה של התנגדות.

האם זה הוגן כלפי הילד? זו איננה שאלה קלה. אך ראשית, שימו לב שההתנגדות נובעת רק מהרצון בהמשכיות של העם היהודי. התינוק שיוולד יהיה חלק בלתי נפרד מהאומה שבשמה ננקטה פעולת ההתנגדות. יתרה מזאת, האשמת קרבנות הדיכוי בכך שהם מביאים ילדים לעולם שבו יחוו יחס מדכא היא האשמה חמורה – היחידים שראויים לביקורת במצב כזה הם המדכאים עצמם.

הורות היא עניין של תקווה. מרים ודאי האמינה שהרוע הוא פגיע (גזירתו של פרעה עלולה גם לא להתקיים), אך העקרונות של הצדק והטוב בטוח יחזיקו מעמד, ולא משנה כנגד אילו סיכויים ("אתה צדיק וגזרתך מתקיימת"). אם כן, לפי הבנתה של מרים, להפסיק לפרות ולרבות במצרים פירושו – לאבד תקווה.

כאן אנו חוזרים לשֵמות שבתחילת הספר. הספר פותח ברשימת שמות, הקודמת להולדה המונית וחסרת-שמות. מדוע? יכול להיות, שההורים של הדור החדש המשיכו להשתמש באותם שמות של אלו שקדמו להם. נולדו ילדים חדשים, אך לא היו להם שמות חדשים. ואכן, כפי שמלמד מדרש מפורסם, בני ישראל בסופו של דבר נגאלו ממצרים בגלל שהם המשיכו להעניק לילדיהם שמות עבריים (ויקרא רבה ל"ב, ה). ייתכן ומדרש זה בא להעיר על חשיבות השמירה על זהות עצמאית ומובחנת. אך לדעתי יש כאן עוד משהו. בואו ונעיין במדרש נוסף:

"ואלה שמות בני ישראל" – על שם גאלת ישראל נזכרו כאן: ראובן, שנאמר: "ראה ראיתי את עני עמי". שמעון, על שם: "וישמע אלהים את נאקתם". לוי, על שם שנתחבר הקדוש ברוך הוא לצרתם 'מתוך הסנה' לקים מה שנאמר: "עמו אנכי בצרה" [מלשון ליווי]... (שמות רבה א, ה)

המדרש ממשיך, ומסביר את כל אחד משמות שנים-עשר בני יעקב כרמז לגאולה העתידית. יכול להיות, שהרעיון מאחורי המדרש הוא שְשֵם יהודי יכול להיות גם תפילה.

הורים משקיעים תקווה רבה בילדים שלהם ומתפללים עליהם, והתקוות והתפילות הללו באות לפעמים לידי ביטוי בשמות שהם בוחרים להעניק להם. העובדה שבני ישראל המשיכו לגדל את ילדיהם במצרים והמשיכו להעניק להם שמות עבריים, היא עדות לכך שלא איבדו את תקוותם להיגאל, כמו מרים.

כמובן, גם עמרם והרב רוטנברג לא וויתרו. הם הצליחו להתייחס לתקופה בה חיו כ"שני רעבון". בלי קשר לשאלה אם מדובר בפרשנות נכונה מבחינה הלכתית, אין ספק שמסתתרת בתוכה התקווה שזמנים אלו יחלפו.

להיות יהודי פירושו לשאת עימך ובתוכך אלפי שנים של תקווה.

להביא ילד יהודי לעולם פירושו לטעת תקווה בחוליה האחרונה של השושלת. אולי מה שהפחיד את המצרים יותר מכל הוא לא יותר מאשר האש הבוערת של התקווה הנושנה, שזוהרת בעוצמה כמעט על-טבעית בליבו של כל יהודי; אש שכל הורה יהודי מעביר הלאה לילדיו; אש שבחסדו של א-להים לא תוכל לכבות.^[3]

 

^{תרגום מאנגלית: ישראל ציגלר}

^{עריכה: יצחק שוה}