חזה התנופה ושוק התרומה | 1

סדר הדינים המובאים בתורת זבח השלמים מלמד רבות. שלא כמו תורות הקורבנות האחרים, בזבח השלמים משולבים יחדו עניינים שונים שגם נאמרו ככל הנראה בזמנים שונים. במיוחד כוונתי לאיסור הטומאה ולאיסור אכילת הדם והחלב, שפרצו לתוך הרצאת הדברים. מאחר שרצף דיני זבח השלמים נקטע, חוזר הכתוב שוב גם על הפתיחה המקובלת – "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר" (ז', כח), שבהקשר שלנו יש לראותה כ"חזרה מקשרת" – להחזיר את הקורא לרצף דיני זבח השלמים.[1]

דווקא משום כך מורגש בפרשה זו במיוחד שיש בסדר ארגון הדינים כוונה ומגמה, וסדר זה נבחר, אף שניתן היה לשלב את דיני השלמים גם בסדר אחר. להפתעתנו, סידור דיני זבח השלמים איננו מותאם לרצף הכרונולוגי של ההקרבה. רק לאחר דיני אכילת הקורבן על ידי הבעלים – כולל נספחיו וכולל דין הנותר ממנו ביום השלישי – חוזר הכתוב ומתאר את הבאת הזבח עצמו אל המשכן, את הנפתו (ז', כט-ל), את הקטרת חלביו על המזבח (לא), ובמיוחד – את המתנות שיש לתת לכוהן (לא-לד).

ארגון זה מלמד הרבה על מרכזיות אכילת הבעלים בקורבן זה. הדיון הפותח הוקדש כולו לבעלים האוכלים, ורק כעת, משיב אותנו הכתוב לתחילת המסע ומתאר את הבאת הקורבן, הקטרת אמוריו ונתינת חלק אחר לכוהנים. ייתכן שמכך ניתן להסיק גם על הצד השני של המטבע: אכילת הכוהנים את חלקם בזבח שלמים (חזה ושוק) איננה כאכילתם את החטאת והאשם, ויש להתייחס לחלקים אלו כמתנות הבעלים לכוהן.[2] אם כך, סידור תורת זבח השלמים מזכיר ביסודו את הקורבנות האחרים: תחילה מתוארים דיני אכילת הקורבן (בכל הקורבנות – על ידי הכוהנים; בשלמים – על ידי הבעלים), ולבסוף, כמעין נספח, נאמר מיהו הכוהן המקבל את חלקו. בהקבלה לדיון זה מתארת התורה את הבאת זבח השלמים וחלוקת מתנות הכהונה מזבח זה. הדברים יתבררו עוד להלן.

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַמַּקְרִיב אֶת זֶבַח שְׁלָמָיו לַה' יָבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ לַה' מִזֶּבַח שְׁלָמָיו. יָדָיו תְּבִיאֶינָה אֵת אִשֵּׁי ה' אֶת הַחֵלֶב עַל הֶחָזֶה יְבִיאֶנּוּ אֵת הֶחָזֶה לְהָנִיף אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'. וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַחֵלֶב הַמִּזְבֵּחָה וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו. וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין תִּתְּנוּ תְרוּמָה לַכֹּהֵן מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם. הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה. כִּי אֶת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה לָקַחְתִּי מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

                                            (ויקרא ז', כח-לד).

הפסוק הפותח את הפרשיה מתאר את הבאת הקורבן בפירוט מיוחד: "הַמַּקְרִיב אֶת זֶבַח שְׁלָמָיו לַה' יָבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ לַה'... יָדָיו תְּבִיאֶינָה אֵת אִשֵּׁי ה'...". הדגשה זו משקפת כנראה את השותפות החריגה שיש לבעלים בקורבן זה. הרי בכל הקורבנות כולם מביא הבעלים את הקורבן. אך כאן, ידיו שלו נוטלות תפקיד מכריע, הוא שותף ומעורב. ניתן היה לצפות, שמפסוק זה ילמדו חז"ל שלא ניתן להביא זבח שלמים על ידי שליח. אינני מכיר דרשה כזו (ואודה לקורא שיאיר את עיני), אך זו הרוח העולה מפסוקים אלו. ידיו שלו – של המקריב – צריכות להביא את חלבי זבח השלמים העומדים להיקרב על גבי המזבח. הבעלים הם שותפים מלאים, נדרשים לעמוד נוכח פני ה' ולכרות עמו ברית שלום. כך לשון מלבי"ם במקום:

"'המקריב את זבח שלמיו לה' יביא את קרבנו'. פירוש הכתוב כפי הפשט: ישראל המקריב את זבח שלמיו הוא יביא את קרבנו. רוצה לומר שבעל הקרבן המביא שלמים למקדש הוא עצמו יביא לה' החלק הקרב לגבוה"

                                     (פירושו לויקרא ז', כט).

למעשה, זו גם המשמעות של הלימוד ההלכתי שנלמד מפסוקים אלו: "שתהא יד הבעלים מלמעלה והחלב והחזות נתונין בה, ויד כהן מלמטה ומניפן" (רש"י על אתר). כלומר, הבעלים נוטלים תפקיד של ממש במעשה התנופה ועליהם להעביר את החלבים מרשותם לרשות גבוה.

אך ייתכן, שמשתקפת כאן תפיסה יסודית עוד יותר. כבר הערנו, שככל הנראה, בשונה מקודשי קודשים העוברים לרשות גבוה, בשר זבח השלמים נותר של הבעלים.[3] לפיכך מובלט שהוא המביא אותו בידיו, כי הוא גם הממשיך להיות אחראי עליו. דווקא משום כך יש צורך להניף את החלבים המוקטרים על גבי המזבח. במנחה, בחטאת ובאשם לא שמענו שיש להניף את החלק העולה על גבי המזבח, אף שגם בהם רק חלק מהבהמה מוקטר. תנופה נדרשת במקרים שבהם לא מובן מאליו שדבר מה שייך לקודש. התנופה מעבירה אותו לרשות הקודש למרות אופיו היסודי הקשור לעולם החולין. זבח השלמים שאיננו קודש קודשים נותר של הבעלים – ידיו מביאות אותו ובכך הוא מביע את בעלותו על הקורבן, ואת החלקים שהוא מבקש לקדש בקדושת מזבח עליו להניף.

לאחר שהובא הזבח אל המשכן, יש להניח את כל החלבים על חזה הבהמה ולהניף אותם יחד. כאמור, בעת התנופה עוברים חלקים אלו לרשות גבוה, לרשות המשכן. אלא שלאחר תנופתם יש פיצול בין החלקים השונים שהונפו: "וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַחֵלֶב הַמִּזְבֵּחָה / וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו" (ז', לא) – החלבים הולכים למזבח והחזה "לאהרן ולבניו".

גם בכך לא תם מסע העברת הזבח מידי הבעלים לרשות הקודש, כי מיד לאחר מכן יש ציווי להעביר גם שוק הימין של הבהמה לכוהנים: "וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין תִּתְּנוּ תְרוּמָה לַכֹּהֵן מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם. הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה" (ז', לב).

                                                                                    ההבדל בין מה שהונף למה שרק 'נתרם' הוא כמובן דרמטי: התנופה מעבירה את הדבר המונף לרשות גבוה, בעוד התרומה ניתנת כמתנה ממונית. דבר זה יכול לבאר גם את ההבדל 'הגיאוגרפי' שקשור בפעולות אלו: התנופה נעשית במקרא 'לפני ה'', בעוד התרומה אף לא פעם נעשית 'לפני ה''. להערכתו של מילגרום ניתן ללמוד מכך שהתנופה נעשתה תמיד ברחבת המשכן, בעוד התרומה נעשתה בכל מקום ואתר.[4] הצדק אתו אך הדבר החשוב יותר הוא שפער זה משקף את אופן מתנת הכהונה השונה: בתנופה הדבר מתקדש בעוד בתרומה מדובר בהעברה ממונית מיד ליד.

אם נסכם את האמור עד כאן, הרי שהמסקנה היא שיש שלוש רמות בחלקי הקורבן העוברים לרשות הקודש: החלבים שמונפים והולכים אל המזבח ושם מוקטרים; החזה שמונף עם החלבים אך הולך לכוהנים; השוק שהולך לכוהן מבלי להיות מונף, כתרומה. חיזוק לקריאה זו יש גם בפסוק החותם את הציווי, ובו כינויים שונים לחזה ולשוק: "כִּי אֶת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה לָקַחְתִּי מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ז', לד), כלומר, החזה מונף ואילו השוק נתרם. כך פירש כאן גם הרמב"ן:

"הנראה מן הכתוב הזה על דרך פשט, שהחזה הוא מונף עם החלבים ולא השוק"

                                       (פירושו לויקרא ז', ל).

ברם, אף שזוהי הקריאה הפשוטה של הפסוקים שלפנינו, חז"ל ביארו כאן באופן אחר, ורבים הלכו בעקבותיהם. כך כתב רש"י על הפסוק המפצל בין 'חזה התנופה' לבין 'שוק התרומה': "'התנופה', 'התרומה' – מוליך ומביא, מעלה ומוריד" (רש"י לויקרא ז', לד).

לפירושו, הביטויים 'תרומה' ו'תנופה' עוסקים שניהם בתנועת הידיים של המניף ומגדירים סוג אחר של תנועה: 'להניף' משמעו להרחיק מהאדם בציר מאוזן, ואילו 'להרים' משמעו הנעה בציר מאונך. לפי פירוש רש"י יש לקיים את התנועה הכפולה הזו גם בחזה וגם בשוק.

יש בקריאה זו מהפיכה של ממש; הרי אם השוק מונף הוא הופך להיות חלק מהמתנה שניתנת מהקורבן לגבוה, ואילו אם השוק מורם, הוא דומה ברוחו לתרומות ומעשרות ומתנות כהונה נוספות שניתנות לכוהן ולא לגבוה. ניתן להצדיק את קריאת חז"ל ורש"י בכך שבמקרא, לא רק הפועל 'לתרום' מביע הקדשה ממונית לגבוה, אלא גם הפועל 'להניף', כפי שעולה מתרומת הזהב והנחושת למשכן (שמות ל"ח, כד-כט), ועל כן ייתכן – כפי שהציע מנחם בולה – שחז"ל דורשים את התנועה הפיסית כמשנה הוראה המתלווה להוראה העיקרית שהיא הקדשה לגבוה.[5] עם זאת, מאחר שבפרשתנו את החזה מניפים בפועל, והוא גם מכונה 'חזה התנופה', בעוד את השוק נותנים כמתנה לכוהן, והוא מכונה 'שוק התרומה', נראה שלפנינו פיצול מהותי בין החזה לשוק.

רמב"ן שתחילת דבריו הובאו לעיל, מציע ביאור להבנת חז"ל:

"ורבותינו אמרו שהיה נותן החלבים על יד הבעלים וחזה ושוק למעלה מהן (מנחות דף ס"ב ע"א). ולדעתם, הזכיר תנופה בחזה לבדו, לדרוש מה שאמרו: נטמאו ונשתייר אחד מהם, מנין שהוא טעון תנופה, תלמוד לומר 'חזה להניף אותו'"                                      (פירושו לויקרא ז', ל).

לדבריו, אף שכוונת הפסוקים היא שיש להניף גם את החזה וגם את השוק, כתובה התנופה רק בחזה כדי ללמד שגם אם רק אחד מהם ישנו (והשני נטמא או אבד) יש להניף אותו. כלומר, החזה והשוק אינם תלויים זה בזה ואין לראות בהם צמד שמהווה מתנה אחת למזבח.

דומני שכדי לעמוד על יחס החזה והשוק יש להרחיק עדותנו ולאור כך יתברר מה הביא את חז"ל לדרוש שיש להניף גם את השוק – בניגוד לפשטי הפסוקים אצלנו – ומה משמעות לשון הכתובים שמהם עולה שרק החזה מונף.

לפני שנרחיק נדוד לפרשיות אחרות יש להעיר שבפרשתנו שלנו, הפיצול בין אופי מתנת החזה ובין אופי מתנת השוק לא בא לידי ביטוי רק בלשון המפצלת ביניהם, אלא גם בדין השונה שלהם. משום מה, יש הבדל בזהות הכוהנים המקבלים את חלקם מזבח השלמים. על החזה נאמר: "וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו" (ז', לא) ואילו על השוק נאמר: "הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה" (ז', לג), וכפירוש ראב"ע על אתר: "שוק הימין לזורק הדם, והחזה לכל הכהנים" (פירושו לויקרא ז', לג). פיצול זה דומה למה שראינו בקורבן המנחה. מנחת הסולת (ומנחת חוטא) התחלקה בין כל הכוהנים, בעוד המנחות המעובדות הלכו דווקא לכוהן העובד.

נדמה שעלינו לאמץ גם כאן את החלוקה שהצענו ביחס למנחה. מתברר שגם אם בסופו של דבר החזה והשוק יוצאים מרשות הבעלים ומגיעים אל הכוהנים, מדובר במסע שונה לחלוטין. כשהבעלים מניף את החזה עם שאר החלבים הוא מעביר אותם לרשות המזבח. אולם, רק החלבים מוקטרים באש המזבח ולחזה נכון שלב נוסף במסע – מהמזבח הוא עובר לכוהן. לפיכך החזה מתחלק בין כל הכוהנים, ממש כמו שראינו במנחת הסולת: אם המתנה באה אל הכוהנים מהמזבח היא מתחלקת בין הכוהנים כולם. לעומת זאת, השוק ניתן מיד הבעלים כתרומה לכהן. הוא אינו מונף – אינו עובר לרשות המזבח טרם לכתו אל הכוהן. במקרים כאלו, ישראל נותן את מתנתו לכוהן שעזר לו להקריב את קורבנו, ממש כמו שראינו במנחות המעובדות (ובשאר הקורבנות). מעין ראיה להצעה זו יש בביטוי הייחודי שמגדיר את החלקים שמביא הבעלים לשם הנפתם: "אִשֵּׁי ה'" (ז', ל). זהו ביטוי שנזכר בעולם הקורבנות ביחס לקורבן המנחה דווקא (שש פעמים! – ב', ג, י; ו', י, יא; י', יב, יג), ומלבד קורבן המנחה הוא נזכר רק ביחס לזבח השלמים באזכור הבאת החזה לשם הנפתו: "יָדָיו תְּבִיאֶינָה אֵת אִשֵּׁי ה' אֶת הַחֵלֶב עַל הֶחָזֶה יְבִיאֶנּוּ אֵת הֶחָזֶה לְהָנִיף אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'" (ז', ל). את המנחה ואת חזה זבח השלמים מקבלים הכוהנים "מאשי ה'", מהמזבח.[6]

בשל כך קשה לאמץ את הראיה שהביא מילגרום מפסוקנו ולפיו אשי ה' משמעו 'נדבת אוכל' ולא בהכרח נדבה שמגיעה אל המזבח. הוא כתב שאומנם החזה והשוק ניתנים לכוהן, אך נאמר בהם שהם 'אשי ה'' (הזכרנו את שיטתו בהרחבה במבוא ללימודנו).[7] שלא כדבריו, החזה אכן מיועד למזבח, לאש ה' היוקדת שם תמיד ומקבלת את קורבנות ישראל. המזבח אכן מעניק את החזה לכוהנים, אך אין זה מפקיע את חווית הבעלים המניף את החזה עם החלבים ומעביר אותם לרשות גבוה.

דומה שברור למדי מדוע דווקא בזבח שלמים הכוהן מקבל חלקו הן מהאדם העובד והן מהמזבח. זהו חלק מברית השלום המפויסת, שגם הכוהן הופך להיות חלק ממנה. במבנה המציאות של פרנץ רוזנצווייג (בכוכב הגאולה) יש שלושה רכיבים (אלוהים, אדם ועולם); כל אחד מהם מוגדר בפני עצמו אך הם מנהלים ביניהם דיאלוג (בריאה, התגלות וגאולה). בדומה לכך, גם בזבח שלמים יש שלושה שותפים, ודיאלוג מתנהל בין כל השלושה.

  לפי זה, ההגדרה המתחלפת שיש לשתי המתנות הללו היא משמעותית ומלמדת הרבה על אופיים: 'חזה התנופה' הוא מתנת המזבח לכוהנים; 'שוק התרומה' הוא מתנת המקריב לכוהנים. קשה להלום את קריאת חז"ל בפסוקים שלפנינו, אולם, כפי שקורה לעתים קרובות, מדרש ההלכה מפענח את הפסוקים במקום אחד על רקע פסוקים במקום אחר, ומנסה ליישבם זה עם זה. ככל הנראה זה המצב גם במקרה שלנו, ולשם בירור העניין, נעקוב אחר החזה והשוק בפרשיות נוספות.

 

נדלג לעת עתה על האזכור הסמוך של החזה והשוק שניתנו לכוהנים בשבעת ימי המילואים כמתואר בפרק ח', ונתחיל את המסע דווקא בפרק שאחריו – בתיאור החזה והשוק שניתנו לכוהנים מזבחי השלמים שהובאו ביום השמיני למילואם:

"וַיִּשְׁחַט אֶת הַשּׁוֹר וְאֶת הָאַיִל זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לָעָם וַיַּמְצִאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת הַדָּם אֵלָיו וַיִּזְרְקֵהוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. וְאֶת הַחֲלָבִים מִן הַשּׁוֹר וּמִן הָאַיִל הָאַלְיָה וְהַמְכַסֶּה וְהַכְּלָיֹת וְיֹתֶרֶת הַכָּבֵד. וַיָּשִׂימוּ אֶת הַחֲלָבִים עַל הֶחָזוֹת וַיַּקְטֵר הַחֲלָבִים הַמִּזְבֵּחָה. וְאֵת הֶחָזוֹת וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין הֵנִיף אַהֲרֹן תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה"

                                           (ויקרא ט', יח-כא).

הפסוקים מחדדים שהפעילות המתוארת בפסוקים אלו נעשתה "כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה", אולם תוכן הצו והביצוע שבעקבותיו מפתיעים למדי. משום מה, אהרן מניף את החזה ביחד עם שוק הימין. שניהם מונפים ונדמה גם שהם מונפים יחדו. דבר זה עומד בסתירה למה שראינו בציווי בפרק ז', שם רק החזה הונף ואילו השלמים 'הורמו' וניתנו לכהן ללא תנופה. אמת הדבר, שגם בפסוקי היום השמיני ניתן לשמוע הד לפער שקיים בין החזה לשוק, שהרי בתחילה הניחו את החלבים על החזה ("וַיָּשִׂימוּ אֶת הַחֲלָבִים עַל הֶחָזוֹת") שהמשיכו בדרכם למזבח. בשלב זה השוק עדיין לא הוזכר, אך מיד לאחר ניתוקו של החזה מהחלבים מתוארת תנופתו ביחד עם השוק.

אני מעריך שרבים מן הקוראים יאמרו שמן הסתם זהו ציווי חריג שנוגע ליום השמיני למילואים, ושקשה להסיק מפסוקים אלו לדין הכללי. אלא, שבהמשך הפרק דין זה נאמר כציווי לדורות:

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים... וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אִתָּךְ כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ נִתְּנוּ מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שׁוֹק הַתְּרוּמָה וַחֲזֵה הַתְּנוּפָה עַל אִשֵּׁי הַחֲלָבִים יָבִיאוּ לְהָנִיף תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' וְהָיָה לְךָ וּלְבָנֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'"

                                             (ויקרא י', יב-טו).

בפסוקים שלפנינו יש חובה מפורשת להניף את החזה ואת השוק – כפי שאהרן עשה ביום השמיני – אלא שכאן נאמר שצו זה תקף לדורות, "לְחָק עוֹלָם". מעניין שבתיאור זה אף נראה שיש להניף את החזה ואת השוק ביחד עם החלבים – כתיאור ההנפה של החזה שראינו בדין השלמים בפרק ז'. אלא, שלא ניתן לומר שיש כאן בחינה אחרת של תיאור החזה והשוק ושפסוקים אלו עומדים לעצמם, שהרי גם כאן החזה מכונה – "חזה התנופה" והשוק מכונה "שוק התרומה". דבר זה באמת מוזר למדי: מה ראתה התורה לצוות על תנופה משותפת לשניהם מצד אחד, אך להמשיך ולכנותם בכינויים שרומזים שרק החזה מונף – כפי שעולה מהציווי שבפרק ז'?

לפני שאציע ביאור לתעלומה שמלווה את החזה והשוק, יש להעיר שסביר שאלו הם הפסוקים שעמדו נוכח עיני חז"ל בהכרעתם שיש להניף גם את השוק, ושיש לראות בכינויי החזה והשוק – 'תרומה' ו'תנופה' – רמיזה לאופן תנועת ההנפה, אך הם לא מלמדים שרק החזה מונף. אכן, כך עולה מפסוקי היום השמיני. אבל השאלה עומדת עדיין במקומה: מה היחס בין הציווי הראשון בפרק ז' שמפצל בין החזה לשוק ובין הציווי האחרון בפרק י' שמאחד ביניהם, ועדיין, ממשיך ושומר על כינויים הראשון שכבר אינו מתאים לדינם?

אלו הם אם כן הנתונים, אך דילגנו על המתרחש בשבעת ימי המילואים, ודווקא במקום זה נעוץ כנראה הפתרון לתהליך המורכב שעוברים החזה והשוק. אל המתרחש בשבעת ימי המילואים נשית את לבנו בשיעור הבא, ולאור כך נבקש להגדיר את האופי המיוחד של החזה ושל השוק.