צו | נשיאת חן ונשיאת פנים

פרשתנו מלמדת את החוקים העוסקים בקרבן השלמים, אחד מסוגי הקורבנות שניתן להביא במשכן (ויקרא ז', יא–כא). מדי יום ביומו, הוקרבו במשכן קורבנות רבים מתוך חובה הלכתית. לדוגמא, העם מחויב להקריב פעמיים ביום את קרבן התמיד. הוא מחויב להביא קרבנות נוספים כדי לכפר על חטאים שנעשו. אך אין חובה להקריב קרבן שלמים. להיפך, קרבן השלמים מוקרב מתוך רגש פרטי של דבֵקות; כדי להודות לקב"ה או כדי למלא נדר שאדם המסור לה' קיבל על עצמו מרצונו החופשי.

טקס נוסף שנערך במשכן, בנוסף לכל הקורבנות, הוא ברכת כהנים, שבו אהרן ובניו בירכו את בני ישראל.

ניתן למצוא את נוסח הברכה בספר במדבר (ו', כד–כו). בפסוק האחרון של הברכה, הכהנים מבקשים שהקב"ה יעדיף אותנו ("ישא פניו" אלינו), ושישים לנו שלום. הסמיכות בין שני חלקי הברכה – נשיאת הפנים והשכנת השלום – הובילה את חז"ל במדרש לקשר ביניהם ולהסביר שכשאדם מביא קרבן שלמים, הקב"ה נושא אליו את פניו.

לאחר קביעה זו, מופיעה במדרש תהייה. האמנם ייתכן שהקב"ה נושא את פניו לבני תמותה? אמנם אנו מוצאים ראייה מפורשת לכך בברכת כהנים, אך מנגד, ישנו גם הפסוק מספר דברים:

כִּי ה' אֱ–לֹהֵיכֶם הוּא אֱ–לֹהֵי הָאֱ–לֹהִים אֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵ–ל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד (דברים י', יז).

אם אדם מביא קרבן שלמים כדי לשחד את הקב"ה, כנראה שהוא לא בכיוון הנכון. אבל נראה, שגם אם אדם מביא קרבן שלמים בתקווה שהקב"ה יישא לו פנים (זה לא בדיוק אותו הדבר) הוא עדיין לא בכיוון הנכון. הקב"ה גם לא נושא פנים. מדוע אם כן הכוהנים מבזבזים את זמנם ומבקשים מהקב"ה לעשות בדיוק את זאת?

לפני שהמדרש מתייחס לשאלה זו, הוא מציג סתירה נוספת בין שני פסוקים. בספר יחזקאל, הקב"ה שואל: "אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע?" (יחזקאל ל"ג, יא), ועם זאת, בספר שמואל נאמר בפירוש שהקב"ה חפץ במות הרשע (שמ"א ב', כה). 

איזה מבין שני הפסוקים נכון? האם הקב"ה חפץ במות הרשע, או לא חפץ בו? המדרש מציע פתרון: הקב"ה איננו חפץ במות הרשעים, כנראה מפני שהוא מעדיף שהם יחזרו בתשובה וימשיכו לחיות, עד הרגע בו יוכרע שהם צריכים למות (אולי לאחר שניתנה להם ההזדמנות לחזור בתשובה). אך מהרגע שבו הקב"ה החליט שעליהם למות, הוא חפץ במותם. כיצד סתירה זו מסייעת לנו בפתרון הסתירה המקורית במדרש, בין א–להים שנושא פנים, לא–להים שלא נושא פנים לעולם? בשלב זה של המדרש עוד לא ניתן לדעת. המדרש ממשיך:

מעשה היה ברבנו הקדוש שהיה עובר בסימוניא. יצאו כל בני העיר לקראתו. בקשו ממנו זקן אחד חכם מי שילמדם תורה. נתן להם את רבי לוי בר סיסי, שהיה חכם בתורה. אמרו לו: "רבי, מה הוא שכתוב בדניאל (י, כא): 'אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת'? וכי יש דבר שקר בתורה, שהוא אומר אמת"? ולא מצא להם תשובה מה להשיבן. מיד יצא משם ובא לו לפני רבי. אמר לו: "לא יכלתי לעמד בהם. דבר אחד שאלו ממני ולא מצאתי מה להשיבן". (תנחומא צו, ה)

במילים אחרות, רבי לוי בן סיסי הועבר לסימוניא כדי לשמש רב ומורה לתושבי המקום, ומיד נתקל בשאלה שלא ידע לענות עליה. דניאל מתייחס לאחד מהספרים הקדושים (אולי לתורה), ומתאר אותו כ"כתב אמת". לכאורה, אין צורך לומר שהתורה אמיתית. הייתכן שיש בתורה משהו שקרי? רבי לוי חוזר מדוכדך לרבי יהודה, ורבי יהודה משיב לו כך:

תשובה גדולה היה לך להשיבן… האדם חוטא, הקדוש ברוך הוא רושם עליו מיתה. עשה תשובה, הכתב מתבטל. לא עשה תשובה, הרשום בכתב אמת.

במילים אחרות, לא כל דבר שהקב"ה כותב מתאר את המציאות בצורה אמיתית. חלקים ממה שהוא כותב הם טיוטות זמניות, או איומים. מה שכתוב בהם יכול להשתנות בהתאם למעשים שלנו. אם אדם הוא רשע, יכול להיות שהקב"ה ירשום את שמו בספר המיתה. אך דינו עדיין לא נחתם. גם אם דבר נכתב, הוא עדיין לא הופך לאמיתי; עוד לא. אם אותו אדם יחזור בתשובה, הקב"ה יוכל למחוק את מה שנכתב ולרשום את שמו בספר האמת, במקום בספר המיתה.

שימו לב כיצד רבי יהודה קושר בין ספר החיים לספר האמת. קשר זה עולה בקנה אחד עם הרעיון של חז"ל לפיו נבואות מוות וחורבן יכולות תמיד להיהפך לטובה; הן מהוות איומים יותר מאשר הבטחות. אך נבואות חיוביות – שמבטיחות חיים וגאולה – לא ישתנו לעולם. הבטחה חיובית, כמו הבטחה לחיים, נחשבת לאמיתית מרגע שנאמרה. הבטחה שלילית, לעומת זאת, תלויה בנו; היא לא בהכרח תתממש. ומכיוון שלא כל מה שנכתב בכתבי הקודש הוא אמת מעצם כתיבתו, תיאורו של דניאל את הספר כ"כתב אמת" איננו מיותר.

הרעיון יפה, אך כיצד הוא מסייע לנו לפתור את הבעיה המקורית שלנו, שהיא הסתירה בין א–להים שנושא את פניו לאנשים מסוימים (א–להים של ברכת כהנים), לבין א–להים שלא נושא פנים לאף אחד (א–להים של ספר דברים)?

הפתרון פשוט לכאורה. בהמשך המדרש נאמר:

לעובדי עבודה זרה, לא ישא פנים. אבל לישראל, ישא ה' פניו אליך.

כשהקב"ה מתואר כמי שלא נושא פנים, הכוונה היא לעובדי עבודה זרה. אבל יהודים, וכנראה שגם גויים יראי ה', מקבלים יחס שונה. באופן זה יושבה הקושיה על ברכת כהנים. אבל עכשיו המדרש נראה מבולגן ולא ברור. אם התשובה לשאלה המקורית פשוטה כל כך, מדוע המדרש סטה מהנושא ודיבר על המוות של הרשעים ועל ספר דניאל?

למזלנו, המדרש עדיין לא נגמר. הוא ממשיך:

אמר הקדוש ברוך הוא, "כשם שישראל נושאים לי פנים, כך אני נושא להם פנים. והיאך נושאים לו פנים? אדם מישראל עני, יש לו חמשה בנים או ששה, והוא נוטל ככר אחד, והן יושבין כלן ואוכלין אותו הככר ואין שבעים ממה שהם אוכלין, ומברכין, הכתוב אומר: "ואכלת ושבעת וברכת". אף אני נושא להם פנים, "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". לכך נאמר: "וזאת תורת זבח השלמים".

התורה איננה מצווה עלינו לברך לאחר הארוחה, אלא אם כן שבענו. עניי ישראל אף פעם לא שבעים, שהרי אין להם מספיק אוכל. עם זאת, הם עדיין מקפידים על ברכת המזון מתוך אהבה לקב"ה. לאנשים כאלה הקב"ה נושא את פניו. ואפילו שיש פסוק שאומר שהקב"ה איננו נושא פנים לאף אדם, הוא לא חייב להתממש ולהיעשות אמת. אולי הפסוק הזה יכול להיות לא נכון עבורנו, שהרי הדבר תלוי בשאלה אם הקב"ה רוצה בחורבננו או בגאולתנו – וזה תלוי בנו. משוא הפנים והחסד של הקב"ה; סוג מערכת היחסים שיש לנו איתו; סוג הא–ל שהוא יהיה עבורנו; כל אלו תלויים בנו; לכן אנו מביאים קרבן שלמים, אפילו שלא צוּוינו עליו. לא מדובר בשוחד, שהרי הקב"ה איננו מקבל שוחד. אך אם הקרבן מגיע ממסירות דתית אמיתית, הוא יוכל לעצב את מערכת היחסים שלנו עם הקב"ה; להפוך פסוקים מסוימים ל"כתב אמת", ופסוקים אחרים למילים שכבר אינן אמיתיות, או לפחות אינן אמיתיות עבורנו. קרבן השלמים, או כל מעשה אחר שנובע ממסירות דתית כנה, יכול לעזור לנו למצוא חן בעיני הקב"ה.

וכשאנו מרגישים מחסור בחסד ובמציאת חן בחיינו, התגובה הנכונה, לפי המדרש, היא להפוך בעצמנו לאנשי חסד, הנושאים פנים לאחרים.

תרגום מאנגלית: ישראל ציגלר

עריכה: יצחק שוה