פרק כ"ח / הנבואות על נגיד צור והנבואה על צידון

  • הרב אמנון בזק
א. גאוותו של נגיד צור
פרקנו פותח בשתי נבואות המוסיפות לעסוק בממלכת צור, אך בהבדל אחד מקודמותיהן: הפעם הנבואות פונות ישירות לנגיד/מלך צור. נבואות אלו שופכות אור נוסף על הסיבות למפלתה של צור: התנהלותו של מלכה, שחוכמתו הגדולה הביאתו לגאווה עצומה (הנבואה הראשונה), שסופה בשחיתות (הנבואה השנייה). אין ברור מן הכתוב אם מדובר בנגיד מסוים של צור או בדמות המנהיג בתרבותה באופן כללי. כך או כך, דמותו של הנגיד תואמת את דמותה של הממלכה, כפי שנראה.
הינה הנבואה הראשונה:
(א) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (ב) בֶּן אָדָם אֱמֹר לִנְגִיד צֹר[1] כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' יַעַן גָּבַהּ לִבְּךָ וַתֹּאמֶר אֵ‑ל אָנִי מוֹשַׁב אֱ‑לֹהִים יָשַׁבְתִּי בְּלֵב יַמִּים וְאַתָּה אָדָם וְלֹא אֵ‑ל וַתִּתֵּן לִבְּךָ כְּלֵב אֱ‑לֹהִים: (ג) הִנֵּה חָכָם אַתָּה מִדָּנִיֵּאל [מדנאל כתיב][2] כָּל סָתוּם לֹא עֲמָמוּךָ:[3] (ד) בְּחָכְמָתְךָ וּבִתְבוּנָתְךָ עָשִׂיתָ לְּךָ חָיִל וַתַּעַשׂ זָהָב וָכֶסֶף בְּאוֹצְרוֹתֶיךָ: (ה) בְּרֹב חָכְמָתְךָ בִּרְכֻלָּתְךָ הִרְבִּיתָ חֵילֶךָ וַיִּגְבַּהּ לְבָבְךָ בְּחֵילֶךָ:
(ו) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' יַעַן תִּתְּךָ אֶת לְבָבְךָ כְּלֵב אֱ‑לֹהִים: (ז) לָכֵן הִנְנִי מֵבִיא עָלֶיךָ זָרִים עָרִיצֵי גּוֹיִם וְהֵרִיקוּ חַרְבוֹתָם עַל יְפִי חָכְמָתֶךָ וְחִלְּלוּ יִפְעָתֶךָ: (ח) לַשַּׁחַת יוֹרִדוּךָ וָמַתָּה מְמוֹתֵי[4] חָלָל בְּלֵב יַמִּים: (ט) הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱ‑לֹהִים אָנִי לִפְנֵי הֹרְגֶךָ וְאַתָּה אָדָם וְלֹא אֵ‑ל בְּיַד מְחַלְלֶיךָ:[5] (י) מוֹתֵי עֲרֵלִים[6] תָּמוּת בְּיַד זָרִים כִּי אֲנִי דִבַּרְתִּי נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה':
יש קשר ברור בין התנהגותו של נגיד צור כאן לבין תיאורה של צור בפרק הקודם. העושר הגדול, ריבוי "זָהָב וָכֶסֶף",[7] ההצלחה הכלכלית והמדינית "בְּלֵב יַמִּים", שתוארו בהרחבה רבה בפרק הקודם, הפכו למקור כישלונו של נגיד צור, שייחס את ההצלחה לחוכמתו הרבה, ולא נתקררה דעתו עד שחשב עצמו לא‑ל. לתחושות ההאלהה העצמית תרם גם ייחודה הגאוגרפי של צור, אי בלב ים, כמו א‑ל היושב בבדידות ומנותק מן העולם.[8]
אל מול הגאווה הזו עומד יחזקאל ומדגיש שנגיד צור הוא אדם ולא א‑ל, והוא עתיד ללמוד זאת בדרך הקשה, כשיוצא להורג בידי בני אדם, וגם זאת "בְּלֵב יַמִּים". בפרק הקודם נזכר הצירוף "בְּלֵב יַמִּים" ארבע פעמים: פעמיים בתיאור שגשוגה של צור (פס' ד, כה) ופעמיים בתיאור מפלתה (פס' כו, כז). ובפרקנו הוא מופיע פעמיים: פעם בתיאור גדולתו של נגיד צור (פס' ב) ופעם בתיאור מפלתו (פס' ח).
חומרת גאוותו של נגיד צור מודגשת גם בהופעה הכפולה של הביטויים "וְאַתָּה אָדָם וְלֹא אֵ‑ל", "וַתִּתֵּן לִבְּךָ כְּלֵב אֱ‑לֹהִים" (פס' ב, ו, ט). מבחינת ההקשר, היו ביטויים אלו צריכים להופיע רק בחלק השני – בתיאור העונש, שאכן כולל גם את הטענות הללו, המבארות את העונש ומה שיש ללמוד ממנו. אבל יחזקאל אומר זאת כבר בפס' ב, בתחילת תיאור חטא הגאווה. יחזקאל מופיע כאן כמי שאינו יכול להתאפק, וכבר לאחר המשפט הראשון – "וַתֹּאמֶר אֵ‑ל אָנִי מוֹשַׁב אֱ‑לֹהִים יָשַׁבְתִּי בְּלֵב יַמִּים" – הוא מתפרץ, שובר כביכול את מסגרת הנבואה, וזועק: "וְאַתָּה אָדָם וְלֹא אֵ‑ל וַתִּתֵּן לִבְּךָ כְּלֵב אֱ‑לֹהִים!". לאחר התפרצות זו שב הנביא לתיאור תחושותיו של נגיד צור, ואחר כך, בחלק השני של הנבואה – בתיאור העונש – הוא חוזר ומסביר שנגיד צור עתיד להיענש על שנתן את ליבו כלב א‑לוהים, ומפלתו הצפויה תוכיח שאכן נגיד צור איננו א‑ל, כי אם אדם בלבד. את הדבר הזה יחזקאל מנסח בסרקזם חריף: "הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱ‑לֹהִים אָנִי לִפְנֵי הֹרְגֶךָ" – האם גם למי שיבוא להוציאך להורג תאמר 'א‑לוהים אני'?!
חומרת התנהגותו של נגיד צור באה לידי ביטוי גם במבנה הנבואה. בעיוננו לפרק כ"ה עמדנו על המבנה הקבוע שלו: החטאים והעונשים של העמים השונים מובאים במסגרת החוזרת שוב ושוב: "יַעַן... לָכֵן...". מבנה זה קיים גם בנבואה שלפנינו, אך הפתיחה "יַעַן..." התארכה, ומשתרעת על פני ארבעה פסוקים (ב–ה), ולכן בפס' ו בא סיכום קצר של חטאו של נגיד צור, החוזר ופותח שוב במילה זו: "יַעַן תִּתְּךָ אֶת לְבָבְךָ כְּלֵב אֱ‑לֹהִים", ורק אז, בארבעת הפסוקים הבאים (ז–י), מובא העונש, הנפתח אף הוא ב"לָכֵן...".
בשולי הדברים נעיר על הדמיון שבין נגיד צור למלך שלמה. שניהם נודעו בחוכמתם הרבה; שניהם השתמשו בה להרבות כסף וזהב; ובסופו של דבר, חוכמתם הייחודית היא גם מקור מפלתם. זוהי הסכנה האורבת לפתחם של אנשים שקיבלו מאת הקב"ה יכולות מיוחדות: יכולות אלו עלולות לגרום להם לשכוח שה' הוא שנתן להם כוח לעשות חיל, ושכחת הדבר הזה מביאה אותם לגאווה ושיכרון כוח, המעוותים את שיקול הדעת הדתי והמוסרי כאחד.
 
ב. הקינה על מלך צור
בנבואה השנייה בפרקנו באה שוב קינה על מפלתה של צור, והפעם הקינה מופנית למלך צור, כהמשך לנבואה הקודמת. כאן הדגש איננו בחוכמתו של המלך, כי אם ביופיו ולבושו המרשים, שנעשה ממיני הסחורה השונים שהוזכרו בפרק הקודם. התיאור כולל ביטויים יחידאיים וקשים להבנה, ונשתדל לעמוד על משמעותם במידת האפשר:
(יא) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (יב) בֶּן אָדָם שָׂא קִינָה עַל מֶלֶךְ צוֹר וְאָמַרְתָּ לּוֹ כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' אַתָּה חוֹתֵם תָּכְנִית[9] מָלֵא חָכְמָה וּכְלִיל יֹפִי: (יג) בְּעֵדֶן גַּן אֱ‑לֹהִים[10] הָיִיתָ כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ[11] אֹדֶם פִּטְדָה וְיָהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה סַפִּיר נֹפֶךְ וּבָרְקַת וְזָהָב[12] מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ[13] בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ: (יד) אַתְּ כְּרוּב מִמְשַׁח הַסּוֹכֵךְ[14] וּנְתַתִּיךָ בְּהַר קֹדֶשׁ אֱ‑לֹהִים הָיִיתָ בְּתוֹךְ אַבְנֵי אֵשׁ הִתְהַלָּכְתָּ: (טו) תָּמִים אַתָּה בִּדְרָכֶיךָ מִיּוֹם הִבָּרְאָךְ עַד נִמְצָא עַוְלָתָה בָּךְ: (טז) בְּרֹב רְכֻלָּתְךָ מָלוּ[15] תוֹכְךָ חָמָס וַתֶּחֱטָא וָאֲחַלֶּלְךָ מֵהַר אֱ‑לֹהִים וָאַבֶּדְךָ[16] כְּרוּב הַסֹּכֵךְ מִתּוֹךְ אַבְנֵי אֵשׁ: (יז) גָּבַהּ לִבְּךָ בְּיָפְיֶךָ שִׁחַתָּ חָכְמָתְךָ עַל יִפְעָתֶךָ עַל אֶרֶץ הִשְׁלַכְתִּיךָ לִפְנֵי מְלָכִים נְתַתִּיךָ לְרַאֲוָה בָךְ: (יח) מֵרֹב עֲוֹנֶיךָ בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ חִלַּלְתָּ מִקְדָּשֶׁיךָ וָאוֹצִא אֵשׁ מִתּוֹכְךָ הִיא אֲכָלַתְךָ וָאֶתֶּנְךָ לְאֵפֶר עַל הָאָרֶץ לְעֵינֵי כָּל רֹאֶיךָ: (יט) כָּל יוֹדְעֶיךָ בָּעַמִּים שָׁמְמוּ עָלֶיךָ בַּלָּהוֹת הָיִיתָ וְאֵינְךָ עַד עוֹלָם:
יופיו ותפארתו של מלך צור מודגשים כאן כחריגים ויוצאי דופן באמצעות דימויו לגורמים נכבדים שונים. דימויים אלו נחלקים לשני חלקים. בחלק הראשון (פס' יב–יג) מדמה את מלך צור לאדם הראשון, שזכה למה שלא זכה שום אדם אחר – לשכון בגן העדן[17] – ולכוהן הגדול, נושא אבני החושן. לדימויים אלו נוספת הקביעה, שהוא זכה למעמד זה כבר מלידתו: "בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ". בחלק השני (פס' יד–טו) מלך צור מכונה 'כרוב'[18] שמקומו בהר הקודש, ויש לו יכולות מיסטיות: "בְּתוֹךְ אַבְנֵי אֵשׁ הִתְהַלָּכְתָּ". וגם כאן נאמר שהוא זכה במעמד זה מלידתו: "תָּמִים אַתָּה בִּדְרָכֶיךָ מִיּוֹם הִבָּרְאָךְ". שני החלקים מקבילים זה לזה במבנה ובלשון:[19]
פס' יב–יג
פס' יד–טו
אַתָּה חוֹתֵם תָּכְנִית מָלֵא חָכְמָה וּכְלִיל יֹפִי
אַתְּ כְּרוּב מִמְשַׁח הַסּוֹכֵךְ
בְּעֵדֶן גַּן אֱ‑לֹהִים הָיִיתָ
וּנְתַתִּיךָ בְּהַר קֹדֶשׁ אֱ‑לֹהִים הָיִיתָ
כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ
בְּתוֹךְ אַבְנֵי אֵשׁ הִתְהַלָּכְתָּ
מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ
תָּמִים אַתָּה בִּדְרָכֶיךָ מִיּוֹם הִבָּרְאָךְ
ואולם, בדומה לאדם הראשון בגן העדן, גם מלך צור לא הצדיק את התקוות שנתלו בו. אומנם בתחילת דרכו הלך בדרך הישר: "תָּמִים אַתָּה בִּדְרָכֶיךָ מִיּוֹם הִבָּרְאָךְ", אך בשלב מסוים סטה מדרך זו: "עַד נִמְצָא עַוְלָתָה בָּךְ". הסיבה לסטייה היא העושר, שהביא לגאווה, שהביאה לחטא: "בְּרֹב רְכֻלָּתְךָ מָלוּ תוֹכְךָ חָמָס וַתֶּחֱטָא". אין מדובר כאן בבעיה דתית שיסודה במידת הגאווה, כמו בנבואה הראשונה, כי אם בשחיתות ובחמס מתוך שיכרון כוח. עם זאת, בשתי הנבואות מודגש שהתכונות המיוחדות של מלך צור – החוכמה שהביאה לשגשוג בנבואה הראשונה, והיופי והפאר בנבואה השנייה – הן שהביאו לחטא החמור של היוהרה: "וַיִּגְבַּהּ לְבָבְךָ בְּחֵילֶךָ" בנבואה הראשונה (פס' ה), "גָּבַהּ לִבְּךָ בְּיָפְיֶךָ" בשנייה (פס' יז).[20]
והינה, כשם שבתחילתו דמה מלך צור לאדם הראשון בגן עדן, כך ידמה גם בעונשו לאדם הראשון, שגורש מגן עדן. בתחילת דרכו "בְּתוֹךְ אַבְנֵי אֵשׁ הִתְהַלָּכְתָּ", וכעת "וָאַבֶּדְךָ כְּרוּב הַסֹּכֵךְ מִתּוֹךְ אַבְנֵי אֵשׁ", וסופו אכן יהיה באש: "וָאוֹצִא אֵשׁ מִתּוֹכְךָ הִיא אֲכָלַתְךָ וָאֶתֶּנְךָ לְאֵפֶר עַל הָאָרֶץ לְעֵינֵי כָּל רֹאֶיךָ". בתחילת דרכו שכן "בְּהַר קֹדֶשׁ אֱ‑לֹהִים", וכעת "וָאֲחַלֶּלְךָ מֵהַר אֱ‑לֹהִים", שהרי "מֵרֹב עֲוֹנֶיךָ בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ חִלַּלְתָּ מִקְדָּשֶׁיךָ". מי שהתגאה לעין כול ביופיו, עד שגאוותו השחיתה את דרכיו – "גָּבַהּ לִבְּךָ בְּיָפְיֶךָ שִׁחַתָּ חָכְמָתְךָ עַל יִפְעָתֶךָ" – סופו שגם קלונו יתגלה לעין כול: "עַל אֶרֶץ הִשְׁלַכְתִּיךָ לִפְנֵי מְלָכִים נְתַתִּיךָ לְרַאֲוָה בָךְ".
בדרך זו יתאחד סופו של מלך צור עם סופה של צור עצמה, שתואר בנבואות הקודמות. כשם שנאמר על צור "בַּלָּהוֹת אֶתְּנֵךְ וְאֵינֵךְ וּתְבֻקְשִׁי וְלֹא תִמָּצְאִי עוֹד לְעוֹלָם" (כ"ו, כא), ו"כֹּל יֹשְׁבֵי הָאִיִּים שָׁמְמוּ עָלָיִךְ... סֹחֲרִים בָּעַמִּים שָׁרְקוּ עָלָיִךְ בַּלָּהוֹת הָיִית וְאֵינֵךְ עַד עוֹלָם" (כ"ז, לה–לו), כך נאמר כעת על מלכה: "כָּל יוֹדְעֶיךָ בָּעַמִּים שָׁמְמוּ עָלֶיךָ בַּלָּהוֹת הָיִיתָ וְאֵינְךָ עַד עוֹלָם".
בזה מסתיימות נבואות הפורענות על צור. כאמור, בנבואות אלו תופס היחס של צור לישראל מקום שולי, והיא עתידה להיענש בעיקר על הגאווה ועל השחיתות המוסרית שבאה בעקבותיה, גם בלא קשר ישיר למעשיה כלפי ישראל.
 
ג. הנבואה על צידון
לאחר הנבואות על צור באה נבואה קצרה על צידון. העיר צידון שוכנת על חוף הים, כארבעים ק"מ מצפון לצור, ונחשבה בתקופות מסוימות עיר עצמאית.[21] גם תוכנה של הנבואה הזו שונה למדיי מהנבואות על צור:
(כ) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (כא) בֶּן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ[22] אֶל צִידוֹן וְהִנָּבֵא עָלֶיהָ: (כב) וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' הִנְנִי עָלַיִךְ צִידוֹן וְנִכְבַּדְתִּי בְּתוֹכֵךְ וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' בַּעֲשׂוֹתִי בָהּ שְׁפָטִים וְנִקְדַּשְׁתִּי בָהּ: (כג) וְשִׁלַּחְתִּי בָהּ דֶּבֶר וָדָם בְּחוּצוֹתֶיהָ וְנִפְלַל[23] חָלָל בְּתוֹכָהּ בְּחֶרֶב עָלֶיהָ מִסָּבִיב וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה': (כד) וְלֹא יִהְיֶה עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל סִלּוֹן מַמְאִיר[24] וְקוֹץ מַכְאִב מִכֹּל סְבִיבֹתָם הַשָּׁאטִים אוֹתָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי אֲ‑דֹנָי ה':
נבואה קצרה זו מזכירה את הנבואות על העמים שממזרח לארץ ישראל שבפרק כ"ה. הנבואה הראשונה שם פתחה באותה לשון: "בֶּן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל בְּנֵי עַמּוֹן וְהִנָּבֵא עֲלֵיהֶם" (כ"ה, ב). כשם שעיקר חטאם של העמים הנזכרים שם היה יחסם לישראל, כך המוקד בנבואה שלפנינו הוא יחסם של בני צידון לישראל, המוגדר כ"סִלּוֹן מַמְאִיר וְקוֹץ מַכְאִב", ובשלו עתידים הצידונים להיענש בדבר, דם וחרב. וגם כאן היחס השלילי לבני ישראל מבוטא בשורש שא"ט (פס' כד), כמו בפרק כ"ה (פס' ו, טו).
עם זאת, הנבואה שלפנינו שונה מקודמותיה מבחינת סדר הדברים. הנבואות על העמים שבפרקים כ"ה–כ"ו פתחו באשמתם של אותם עמים – יחסם השלילי לישראל – ורק לאחר מכן נזכר עונשם. כאן, לעומת זאת, הנבואה פותחת בעונש, ורק לאחר מכן נזכרת כנראה הסיבה לו, וגם זה לא באופן ישיר. ייתכן שטעם הדבר, שלא היה במעשיה של צידון דבר מה שונה ממה שעשו העמים הקודמים ולא נזכר כבר בנבואות עליהם, ושהיא נזכרה רק כסניף לשכנתה צור, שעליה האריך יחזקאל מאוד. ניתן לראות אפוא בנבואה הקצרה על צידון מעין תורף כל הנבואות שנאמרו עד כה, כפי שאכן עולה מן הביטוי הכללי "מִכֹּל סְבִיבֹתָם הַשָּׁאטִים אוֹתָם", וכן מן הנבואה הקצרה הבאה, כפי שנראה מייד. הפרקים הבאים, החותמים את קובץ הנבואות על העמים, עוסקים כולם במצרים, והם בגדר יחידה בפני עצמה.
 
ד. הנחמה לישראל
כאמור, הפסוקים האחרונים בפרק מעידים אף הם שכאן בא סיומה של יחידה. לאחר הנבואות על העמים שממזרח לארץ ישראל ומצפון לה ולפני קובץ הנבואות על מצרים, מובאת נבואת נחמה קצרה על עם ישראל:
(כה) כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' בְּקַבְּצִי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל מִן הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ בָם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב: (כו) וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ לָבֶטַח וּבָנוּ בָתִּים וְנָטְעוּ כְרָמִים וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח בַּעֲשׂוֹתִי שְׁפָטִים בְּכֹל הַשָּׁאטִים אֹתָם מִסְּבִיבוֹתָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱ‑לֹהֵיהֶם:
נבואה זו קשורה בבירור לנבואה הקצרה על צידון, שהרי גם היא מזכירה את "הַשָּׁאטִים אֹתָם מִסְּבִיבוֹתָם". בסיום קובץ הנבואות הראשון על העמים ולפני קובץ הנבואות על מצרים, באה נבואה זו ומזכירה שאומנם יש לענישת הגויים שפגעו בצורות שונות בישראל מטרה תאולוגית בפני עצמה – "וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' " – אך לא זו התכלית הסופית. ענישת הגויים תהיה שלב בדרך לשיבת עם ישראל לארצו, ואז יכירו ויבינו לא רק הגויים, אלא גם עם ישראל, ובמיוחד הוא, ביד ה' השולטת בעולם, "וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱ‑לֹהֵיהֶם".
 
[1]   כאן יחזקאל מכנה את שליט צור 'נגיד', ואילו בנבואה הבאה הוא מכונה 'מלך' (פס' יב). ייתכן שהשינוי נועד לגיוון ולהבחנה בין שתי הנבואות, שלכל אחת מהן תוכן משלה וזווית ראייה שונה על חטאו של השליט.
השימוש בתואר חלופי ל'מלך' אופייני ליחזקאל. כפי שציינו בפרק י"ב (הערה 7), יחזקאל מרבה לכנות את מלכי ישראל בתואר 'נשיא'. זוהי תופעה ייחודית ליחזקאל, שאינה ניכרת אצל נביאים אחרים.
[2]   על זיהויו של דניאל עמדנו בעיוננו לפרק י"ד, סעיף ב.
[3]   רד"ק: "הדברים הסתומים והנעלמים לא נסתמו ממך".
המשפט כולו ניתן להתפרש כנמשך אחר המילה "ותאמר" שבפסוק הקודם, כלומר הוא מדבריו של נגיד צור, שחשב עצמו חכם מדניאל וכמי שיודע גם את הדברים הסתומים והנעלמים (דעת מקרא). או שיש לפרשו בתמיהה: 'וכי חכם אתה מדניאל?!' (מצודת דוד).
[4]   "מְמוֹתֵי"=מיתות, כמו בירמיהו ט"ז, ד: "מְמוֹתֵי תַחֲלֻאִים יָמֻתוּ לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ".
[5]   "מְחַלְלֶיךָ"=הורגיך, מלשון 'חלל', אך יש כאן גם רמז למשמעות נוספת: בהריגתו של מלך צור 'תתחלל' הקדושה המזויפת שייחס לעצמו.
[6]   מוות כערלים או עימם נתפס כגנאי מיוחד הן כאן, בנוגע לצור, הן להלן בנוגע למצרים (ראו ל"א, יח; ל"ב, יט, כא, כד, כה ועוד). הדבר עולה בקנה אחד עם דברי הרודוטוס (ב, 104), שהמצרים והפניקים נהגו למול את עורלתם.
[7]   הכסף והזהב נזכרו גם בפרק הקודם (פס' יב, כב).
[8]   השוו לנבואת ישעיהו על מלך בבל: "וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵ‑ל אָרִים כִּסְאִי וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן. אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" (ישעיהו י"ד, יג–יד).
[9]   ביטוי סתום. המילה 'תכנית' מופיעה במקרא עוד פעם אחת, אף היא ביחזקאל: "אַתָּה בֶן אָדָם הַגֵּד אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת הַבַּיִת וְיִכָּלְמוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם וּמָדְדוּ אֶת תָּכְנִית. וְאִם נִכְלְמוּ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ צוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו וְכָל צוּרֹתָו" (מ"ג, י–יא). מתוך ההקשר נראה ש'תכנית' היא צורת המבנה. הפועל "חוֹתֵם" עשוי להתפרש במובן 'משלים', כמו "וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא" (דניאל ט', כד). לפי זה יש לפרש: 'בעל תבנית מושלמת'.
     לחילופין, יש שגרסו 'חותָם', בקמץ (ראו מנחת שי ופירוש רבי יוסף קרא), ועל פי זה ניתן לפרש: 'אתה יקר ונכבד בעיניך כמו החותם שעל יד ימינו של אדם' (דעת מקרא).
[10] כלומר גן עדן, כפי שנאמר בספר בראשית (ב', ח): "וַיִּטַּע ה' אֱ‑לֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר".
[11] מלשון 'סכך' ו'כיסוי' (מצודת ציון).
[12] מנויות כאן תשע אבנים יקרות הערוכות בשלוש סדרות, שלוש אבנים בכל אחת מהן. הדבר מזכיר כמובן את אבני החושן, שאף הן שובצו בזהב, ואף הן נערכו שלוש שלוש, אם כי בסדר שונה: "אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת הַטּוּר הָאֶחָד. וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי נֹפֶךְ סַפִּיר וְיָהֲלֹם. וְהַטּוּר הַשְּׁלִישִׁי לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה. וְהַטּוּר הָרְבִיעִי תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם וְיָשְׁפֵה מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ בְּמִלּוּאֹתָם" (שמות כ"ח, יז–כ). בולט במיוחד חסרונן של אבני הטור השלישי שבחושן בתיאור שלפנינו. ואולי ביקש יחזקאל להדגיש בכך את הפער שיש, למרות הכול, בין פארו של הכוהן הגדול לבין מלך צור.
[13] ביטוי קשה. ייתכן שהכוונה לנקבים שבהם הונחו האבנים היקרות על בגדי המלך, בדומה לאמור באבני החושן: "וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן" (שמות כ"ח, יז). לפי כיוון זה, אולי יש לפרש "תֻּפֶּיךָ": עדיים בצורת תופים (עולם התנ"ך).
רד"ק פירש שאלו כלי נגינה להנאתו של המלך: "תפיך – כמו: 'בתפים ובמחולות' (שמות ט"ו, כ; שופטים י"א, לד); 'ונקביך' – הם כלי הנגון העשוים נקבים נקבים. 'בך' – כלומר בביתך, מיוחדים שאין כמותם". מקומה המיוחד של המוזיקה בצור בא לביטוי לעיל כ"ו, יג: "וְהִשְׁבַּתִּי הֲמוֹן שִׁירָיִךְ וְקוֹל כִּנּוֹרַיִךְ לֹא יִשָּׁמַע עוֹד". עם זאת, הפרשנות שמדובר כאן בכלי נגינה דחוקה מבחינת ההקשר.
[14] גם זה ביטוי סתום. המילה "הַסּוֹכֵךְ" מזכירה את האמור בכרובים שעל ארון הברית: "וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת", ואם כן, כוונת הדברים היא שמלך צור הוא ככרוב המסוכך על סביבתו. את המילה "מִמְשַׁח" פירש רש"י: "לשון גודל, כמו 'אנשי מדות' (במדבר י"ג, לב), דמתרגמינן: 'גברי דמשחן' ".
[15] "מָלוּ"=מלאו, כמו לקמן ל"ט, כו: "וְנָשׂוּ אֶת כְּלִמָּתָם" – וְנָשׂוּ=ונשאו.
[16] "וָאַבֶּדְךָ"=ואאבדך.
[17] סגולותיה המיוחדות של צור מזכירות את גן העדן, שמימיו מרווים אדמות מפיקות זהב, כפי שנאמר שם: "וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם" (בראשית ב', יב).
[18] אזכור הכרוב יוצר עוד הקבלה לסיפור גן עדן, המסתיים: "וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים" (בראשית ג', כד).
[19] כפי שהראתה א' גולדברג, 'העיצוב האמנותי של הקינה על מלך צור', תרביץ נח ב, תשמ"ט, עמ' 277–281.
[20] בסך הכול המילה 'לב' מופיעה בנטיותיה השונות תשע פעמים בפרק, מהן שמונה בנבואה הראשונה.
[21] גם ירמיהו (כ"ז, ג) מנה את מלך צור ואת מלך צידון כשני מלכים שונים.
[22] ראו עיוננו לפרק כ"ה, הערה 3.
[23] "וְנִפְלַל"=ונפל, "בהכפלת הלמ"ד לשם זיווג הצלצול עם 'חלל' " (דעת מקרא). תופעה זו מוכרת מכמה מקומות במקרא, לדוגמה: "בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם כְּמִסְפַּד הֲדַדְרִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן" (זכריה י"ב, יא).
[24] סילון הוא קוץ, כפי שעולה מן התקבולת, וכן לעיל ב', ו: "כִּי סָרָבִים וְסַלּוֹנִים אוֹתָךְ". 'ממאיר' מקביל ל'מכאיב', ואפשר שזו משמעות המילה גם בצירוף "צָרַעַת מַמְאֶרֶת" (ויקרא י"ג, נא–נב; י"ד, מד).