פרק ל"ו | 1 | הנבואה אל הרי ישראל

הנבואה הראשונה בפרקנו, בפסוקים א–טו, משלימה את הנבואה על הרי אדום שבפרק הקודם ופונה כעת "אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל". נבואה זו נחלקת לשלושה חלקים. החלק הראשון בנוי במבנה מיוחד, וניתן לחלק אותו לשלוש פסקאות, שכל אחת ואחת מהן מיוסדת על התבנית 'יען... לכן...':

התבנית "יען... לכן...", המורה בדרך כלל על קשר בין חטא לעונשו, מופיעה בנבואות רבות בספר,[7] אבל כאן מילים אלו חוזרות שוב ושוב. כשמבודדים מתוך כלל הפִּסקה את פסוקי ה'יען', מתקבלות שלוש טענות כלפי הגויים, וכולן סובבות על עניין אחד – שמחת הגויים על מפלת ישראל ותקוותם לרשת את הארץ:

החטא היסודי הזה מתואר בפסקה עוד פעם אחת בלי המילה 'יען': "אֲשֶׁר נָתְנוּ אֶת אַרְצִי לָהֶם לְמוֹרָשָׁה בְּשִׂמְחַת כָּל לֵבָב בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ לְמַעַן מִגְרָשָׁהּ לָבַז".

מיהו אפוא 'האויב'? מצד אחד, הדברים מתאימים למה שנאמר בפרק ל"ה, וכבר הערנו שם על הפתיחה הדומה, והסברנו שהפרק הקודם כולו אינו אלא פתיחה לפרקנו. לאור זאת היה ניתן לענות בפשטות שהאויב הוא אדום. אכן, אדום הוא העם היחיד הנזכר בפרקנו במפורש (פס' ה). גם הטענה הנשמעת כאן "וּבָמוֹת עוֹלָם לְמוֹרָשָׁה הָיְתָה לָּנוּ" מכוונת היטב כלפי טענות אדום בפרק הקודם: "יַעַן אֲמָרְךָ אֶת שְׁנֵי הַגּוֹיִם וְאֶת שְׁתֵּי הָאֲרָצוֹת לִי תִהְיֶינָה וִירַשְׁנוּהָ... לָנוּ נִתְּנוּ לְאָכְלָה" (ל"ה, י–יב). עם זאת, נראה שאין הכוונה לאדום בלבד. המילים "אָמַר הָאוֹיֵב עֲלֵיכֶם הֶאָח" רומזות לשני עמים אחרים דווקא: על עמון נאמר "יַעַן אָמְרֵךְ הֶאָח אֶל מִקְדָּשִׁי כִי נִחָל וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל כִּי נָשַׁמָּה" (כ"ה, ג); ועל צור נאמר "יַעַן אֲשֶׁר אָמְרָה צֹּר עַל יְרוּשָׁלִַם הֶאָח נִשְׁבְּרָה דַּלְתוֹת הָעַמִּים נָסֵבָּה אֵלָי אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה" (כ"ו, ב). ואילו באדום לא נזכרה המילה 'האח'. נראה אפוא שאדום היא מרכיב מרכזי, אך לא יחידי, והיא משמשת כאן כסמל לכל העמים ששמחו לאידם של ישראל. מסיבה זו מופיע בפסוקים אלו שלוש פעמים הצירוף "שְׁאֵרִית הַגּוֹיִם", ורק פעם אחת נזכרת עימו אדום במפורש: "שְׁאֵרִית הַגּוֹיִם וְעַל אֱדוֹם".

מכאן נעבור ל'לכן': מה תהיינה התוצאות של החטא הזה של הגויים? המבנה המסורבל לכאורה של הפִּסקה פותח שוב ושוב ב'לכן' שאין לה המשך ישיר. ה'לכן' הראשון, בפס' ג, אינו אלא פתיחה ל'יען' אחר: "לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' יַעַן בְּיַעַן...". בפס' ד נאמר שוב 'לכן', ולאחריו פנייה ארוכה: "לָכֵן הָרֵי יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ דְּבַר אֲ‑דֹנָי ה' כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת וְלֶחֳרָבוֹת הַשֹּׁמְמוֹת וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבוֹת אֲשֶׁר הָיוּ לְבַז וּלְלַעַג לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם אֲשֶׁר מִסָּבִיב". ואז, בפס' ה, בא עוד 'לכן', שאף הוא רק חוזר על החטא: "לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' אִם לֹא בְּאֵשׁ קִנְאָתִי דִבַּרְתִּי עַל שְׁאֵרִית הַגּוֹיִם וְעַל אֱדוֹם כֻּלָּא אֲשֶׁר נָתְנוּ אֶת אַרְצִי לָהֶם לְמוֹרָשָׁה בְּשִׂמְחַת כָּל לֵבָב בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ לְמַעַן מִגְרָשָׁהּ לָבַז". גם ה'לכן' שבפס' ו אינו אלא פתיחה ל'יען' נוסף: "לָכֵן הִנָּבֵא עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' הִנְנִי בְקִנְאָתִי וּבַחֲמָתִי דִּבַּרְתִּי יַעַן כְּלִמַּת גּוֹיִם נְשָׂאתֶם". ורק לאחר מכן, בפס' ז, בא סוף סוף ה'לכן' המתאר את העונש: "לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' אֲנִי נָשָׂאתִי אֶת יָדִי אִם לֹא הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לָכֶם מִסָּבִיב הֵמָּה כְּלִמָּתָם יִשָּׂאוּ".

קיצור זה – שלוש מילים בסך הכול – עשוי להפתיע. אחרי כל ה'יען' וה'לכן', כל מה שנאמר על הגויים הוא שיישאו את כלימתם?! התשובה פשוטה. כוונת הדברים לא הייתה לתאר את עונשם של הגויים, אלא להדגיש את הצד השני: גאולתם של ישראל. "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל" – בו' הניגוד – "עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא".

אבל נראה שיש כאן יותר מזה. ה'לכן' וה'יען' החוזרים שוב ושוב מדגישים שני דברים: את הפנייה להרי ישראל ולארץ החרבה בכלל, ואת חטאם של הגויים. נדמה שהנביא נוקט במכוון בתבנית המשמשת בדרך כלל לציון קשר פשוט בין חטא ועונשו, ועושה בה שימוש מתוחכם: הוא קושר לא רק בין חטאם של הגויים לעונשם, אלא גם ובעיקר בין חטאם של הגויים לבין דברי הנחמה להרי ישראל. כביכול הקב"ה תובע את עלבונם של הרי ישראל על הכלימה שנשאו. על פי זה, חטאי הגויים אינם רק סיבה לעונשם, אלא גם סיבה לגאולת ישראל. הקשר בין חטאי הגויים לגאולת ישראל אינו רק קשר של ניגוד, אלא גם קשר סיבתי של ממש, וזו המשמעות הנסתרת של התבנית 'יען... לכן...' בנבואה זו.

 

הפסוקים הבאים מתארים ביתר הרחבה את גאולתם של הרי ישראל:[8]

הרווחה והשגשוג מתוארים כאן מהיבטים שונים: פריחה חקלאית, ריבוי עם ישראל, יישוב הערים החרבות ובנייתן, ריבוי הבהמות והבטחת המשכיות – "וְלֹא תוֹסִף עוֹד לְשַׁכְּלָם". יש בפסוקים אלו כמה רמזים לסיפור בריאת האדם:

משמעותה של הרמיזה היא שהגאולה, כמוה כבריאה חדשה, וכפי שנאמר: "וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם – אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל". עם ישראל עתיד להיות בבחינת אדם הראשון: מה אדם הראשון זכה לברכת שגשוג ושליטה בעולם, אף ישראל יזכו לירושת הארץ ולברכת ה' עליה, ויחזרו לימי תפארתם שמקדם ושמבראשית – "וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם וְהֵטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם".

לפני החלק השלישי באה פתיחה חדשה, אך ברור שהוא חלק מאותה נבואה:

הזיקה לנבואה ברורה: הנביא פונה שוב להרי ישראל – "יַעַן אֹמְרִים לָכֶם"; הקטע כולו ממשיך את סוף הפסוק הקודם, "וְלֹא תוֹסִף עוֹד לְשַׁכְּלָם", ומרחיב את הרעיון; והמילים "וְלֹא אַשְׁמִיעַ אֵלַיִךְ עוֹד כְּלִמַּת הַגּוֹיִם" עומדות כנגד "יַעַן כְּלִמַּת גּוֹיִם נְשָׂאתֶם" (פס' ו). מסתבר שבעקבות החורבן והגלות אמרו על ארץ ישראל: "אֹכֶלֶת אָדָם אָתְּ וּמְשַׁכֶּלֶת גּוֹיַיִךְ הָיִית" – טענה המזכירה את דברי המרגלים "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא" (במדבר י"ג, לב). זוהי טענה שלא נשמעה עד כה, ולפיה יושבי הארץ אחרי עם ישראל לא רוו ממנה נחת. בזה התגשם עוד פרט מן התוכחה שבספר ויקרא. כשם שנתקיימה הקללה "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ" (ויקרא כ"ו, לב), כפי שהזכיר יחזקאל במקומות רבים,[12] כך נתקיים גם חלקו השני של אותו פסוק – "וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ" – וכדברי רש"י שם: "זו מדה טובה לישראל, שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם, שתהא שוממה מיושביה". ואולם, לכשייגאלו ישראל וישובו לארצם, תוכיח הארץ שהבעיה לא הייתה בה, כי אם באנשים שישבו עליה.

פס' יד–טו מסתיימים בלשון זהה כמעט: "וְגוֹיַיִךְ לֹא תְשַׁכְּלִי [תכשלי כתיב] עוֹד נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה'... וְגוֹיַיִךְ לֹא תַכְשִׁלִי עוֹד נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' ". הקרי בפס' יד הוא כמובן ברור יותר, שהרי הוא עומד כניגוד למה שנאמר בפסוק הקודם: "יַעַן אֹמְרִים לָכֶם אֹכֶלֶת אָדָם אָתְּ וּמְשַׁכֶּלֶת גּוֹיַיִךְ הָיִית". אבל בפס' טו הנוסח היחיד הוא "תַכְשִׁלִי", בלא הבחנה בין קרי וכתיב. חוסר ההתאמה יוצר בעיה, אך גם תוכן הפסוק מפתיע, שכן משתמע ממנו שארץ ישראל הכשילה את מי שישבו עליה.[13] אכן, יונתן תרגם בשני הפסוקים בהתאם לנוסח "תְשַׁכְּלִי" – "וְעַמֵיךְ לָא תִתְכְּלִין עוֹד" – ומשמע שעמד לפניו בשניהם אותו נוסח, או לפחות שהבין כי המשמעות זהה. ואולם, על פי הנוסח שלפנינו נראה שיש כאן 'לשון נופל על לשון': עד עתה הכשילה הארץ את היושבים עליה, ובזה גם שיכלה אותם. כמובן, אין כאן האשמה של הארץ באמת, כי אם טענה רעיונית. הישיבה בארץ הסבה לגויים שהיו עליה תחושת ביטחון כוזבת. הם לא הבינו שארץ זו איננה כשאר ארצות, אלא "ה' שָׁם הָיָה" (ל"ה, י). ומי שיושב על הארץ ואינו מודע למחויבותו כלפי ה', סופו שייפגע ממנה, כפי שקרה לגרי האריות שהיו באותה עת.[14] לעתיד לבוא, כשישובו ישראל לארץ, יתוקן הדבר הזה: הארץ לא תכשיל את יושביה, וממילא גם לא תשכל אותם עוד.

 

הנבואה שבפרקנו איננה רק ניגוד לנבואה על אדום שבפרק הקודם, אלא גם לנבואת הפורענות על הרי ישראל שבפרק ו'. הזיקה והניגוד שבין שני הפרקים בולטים ביותר:

ההבדלים והניגודים הבולטים מייצגים את הפער שבין החורבן והגאולה. במקום הקריאה לנביא לומר "אח" על תועבות בני ישראל באה נבואה היוצאת כנגד העמים שקראו על מפלת ישראל "האח". אדמת ישראל, על הריה, גבעותיה, אפיקיה וגאיותיה, לא תהיה עוד שממה, אלא תימלא אדם ובהמה, הריה יישאו פרי ועריה תשובנה לקדמותן. וכשם שבחורבן ידעו ישראל "כִּי אֲנִי ה' ", תישא גם הגאולה אותו מסר בדיוק: "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' ".