פרק ל"ו (1) / הנבואה אל הרי ישראל

  • הרב אמנון בזק
א. "יען... לכן..."
הנבואה הראשונה בפרקנו, בפסוקים א–טו, משלימה את הנבואה על הרי אדום שבפרק הקודם ופונה כעת "אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל". נבואה זו נחלקת לשלושה חלקים. החלק הראשון בנוי במבנה מיוחד, וניתן לחלק אותו לשלוש פסקאות, שכל אחת ואחת מהן מיוסדת על התבנית 'יען... לכן...':
(א) וְאַתָּה בֶן אָדָם הִנָּבֵא אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ הָרֵי יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ דְּבַר ה': (ב) כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' יַעַן אָמַר הָאוֹיֵב עֲלֵיכֶם הֶאָח וּבָמוֹת עוֹלָם[1] לְמוֹרָשָׁה הָיְתָה לָּנוּ: (ג) לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה'
יַעַן בְּיַעַן שַׁמּוֹת וְשָׁאֹף[2] אֶתְכֶם מִסָּבִיב לִהְיוֹתְכֶם מוֹרָשָׁה לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם[3] וַתֵּעֲלוּ עַל שְׂפַת לָשׁוֹן וְדִבַּת עָם:[4] (ד) לָכֵן הָרֵי יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ דְּבַר אֲ‑דֹנָי ה' כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת וְלֶחֳרָבוֹת הַשֹּׁמְמוֹת וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבוֹת אֲשֶׁר הָיוּ לְבַז וּלְלַעַג לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם אֲשֶׁר מִסָּבִיב: (ה) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' אִם לֹא בְּאֵשׁ קִנְאָתִי דִבַּרְתִּי עַל שְׁאֵרִית הַגּוֹיִם וְעַל אֱדוֹם כֻּלָּא[5] אֲשֶׁר נָתְנוּ אֶת אַרְצִי לָהֶם לְמוֹרָשָׁה בְּשִׂמְחַת כָּל לֵבָב בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ לְמַעַן מִגְרָשָׁהּ לָבַז:[6]
(ו) לָכֵן הִנָּבֵא עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' הִנְנִי בְקִנְאָתִי וּבַחֲמָתִי דִּבַּרְתִּי יַעַן כְּלִמַּת גּוֹיִם נְשָׂאתֶם: (ז) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' אֲנִי נָשָׂאתִי אֶת יָדִי אִם לֹא הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לָכֶם מִסָּבִיב הֵמָּה כְּלִמָּתָם יִשָּׂאוּ: (ח) וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא:
התבנית "יען... לכן...", המורה בדרך כלל על קשר בין חטא לעונשו, מופיעה בנבואות רבות בספר,[7] אבל כאן מילים אלו חוזרות שוב ושוב. כשמבודדים מתוך כלל הפִּסקה את פסוקי ה'יען', מתקבלות שלוש טענות כלפי הגויים, וכולן סובבות על עניין אחד – שמחת הגויים על מפלת ישראל ותקוותם לרשת את הארץ:
(ב) יַעַן אָמַר הָאוֹיֵב עֲלֵיכֶם הֶאָח וּבָמוֹת עוֹלָם לְמוֹרָשָׁה הָיְתָה לָּנוּ...
(ג) יַעַן בְּיַעַן שַׁמּוֹת וְשָׁאֹף אֶתְכֶם מִסָּבִיב לִהְיוֹתְכֶם מוֹרָשָׁה לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם וַתֵּעֲלוּ עַל שְׂפַת לָשׁוֹן וְדִבַּת עָם...
(ו) יַעַן כְּלִמַּת גּוֹיִם נְשָׂאתֶם...
החטא היסודי הזה מתואר בפסקה עוד פעם אחת בלי המילה 'יען': "אֲשֶׁר נָתְנוּ אֶת אַרְצִי לָהֶם לְמוֹרָשָׁה בְּשִׂמְחַת כָּל לֵבָב בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ לְמַעַן מִגְרָשָׁהּ לָבַז".
מיהו אפוא 'האויב'? מצד אחד, הדברים מתאימים למה שנאמר בפרק ל"ה, וכבר הערנו שם על הפתיחה הדומה, והסברנו שהפרק הקודם כולו אינו אלא פתיחה לפרקנו. לאור זאת היה ניתן לענות בפשטות שהאויב הוא אדום. אכן, אדום הוא העם היחיד הנזכר בפרקנו במפורש (פס' ה). גם הטענה הנשמעת כאן "וּבָמוֹת עוֹלָם לְמוֹרָשָׁה הָיְתָה לָּנוּ" מכוונת היטב כלפי טענות אדום בפרק הקודם: "יַעַן אֲמָרְךָ אֶת שְׁנֵי הַגּוֹיִם וְאֶת שְׁתֵּי הָאֲרָצוֹת לִי תִהְיֶינָה וִירַשְׁנוּהָ... לָנוּ נִתְּנוּ לְאָכְלָה" (ל"ה, י–יב). עם זאת, נראה שאין הכוונה לאדום בלבד. המילים "אָמַר הָאוֹיֵב עֲלֵיכֶם הֶאָח" רומזות לשני עמים אחרים דווקא: על עמון נאמר "יַעַן אָמְרֵךְ הֶאָח אֶל מִקְדָּשִׁי כִי נִחָל וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל כִּי נָשַׁמָּה" (כ"ה, ג); ועל צור נאמר "יַעַן אֲשֶׁר אָמְרָה צֹּר עַל יְרוּשָׁלִַם הֶאָח נִשְׁבְּרָה דַּלְתוֹת הָעַמִּים נָסֵבָּה אֵלָי אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה" (כ"ו, ב). ואילו באדום לא נזכרה המילה 'האח'. נראה אפוא שאדום היא מרכיב מרכזי, אך לא יחידי, והיא משמשת כאן כסמל לכל העמים ששמחו לאידם של ישראל. מסיבה זו מופיע בפסוקים אלו שלוש פעמים הצירוף "שְׁאֵרִית הַגּוֹיִם", ורק פעם אחת נזכרת עימו אדום במפורש: "שְׁאֵרִית הַגּוֹיִם וְעַל אֱדוֹם".
מכאן נעבור ל'לכן': מה תהיינה התוצאות של החטא הזה של הגויים? המבנה המסורבל לכאורה של הפִּסקה פותח שוב ושוב ב'לכן' שאין לה המשך ישיר. ה'לכן' הראשון, בפס' ג, אינו אלא פתיחה ל'יען' אחר: "לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' יַעַן בְּיַעַן...". בפס' ד נאמר שוב 'לכן', ולאחריו פנייה ארוכה: "לָכֵן הָרֵי יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ דְּבַר אֲ‑דֹנָי ה' כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת וְלֶחֳרָבוֹת הַשֹּׁמְמוֹת וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבוֹת אֲשֶׁר הָיוּ לְבַז וּלְלַעַג לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם אֲשֶׁר מִסָּבִיב". ואז, בפס' ה, בא עוד 'לכן', שאף הוא רק חוזר על החטא: "לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' אִם לֹא בְּאֵשׁ קִנְאָתִי דִבַּרְתִּי עַל שְׁאֵרִית הַגּוֹיִם וְעַל אֱדוֹם כֻּלָּא אֲשֶׁר נָתְנוּ אֶת אַרְצִי לָהֶם לְמוֹרָשָׁה בְּשִׂמְחַת כָּל לֵבָב בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ לְמַעַן מִגְרָשָׁהּ לָבַז". גם ה'לכן' שבפס' ו אינו אלא פתיחה ל'יען' נוסף: "לָכֵן הִנָּבֵא עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' הִנְנִי בְקִנְאָתִי וּבַחֲמָתִי דִּבַּרְתִּי יַעַן כְּלִמַּת גּוֹיִם נְשָׂאתֶם". ורק לאחר מכן, בפס' ז, בא סוף סוף ה'לכן' המתאר את העונש: "לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' אֲנִי נָשָׂאתִי אֶת יָדִי אִם לֹא הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לָכֶם מִסָּבִיב הֵמָּה כְּלִמָּתָם יִשָּׂאוּ".
קיצור זה – שלוש מילים בסך הכול – עשוי להפתיע. אחרי כל ה'יען' וה'לכן', כל מה שנאמר על הגויים הוא שיישאו את כלימתם?! התשובה פשוטה. כוונת הדברים לא הייתה לתאר את עונשם של הגויים, אלא להדגיש את הצד השני: גאולתם של ישראל. "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל" – בו' הניגוד – "עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא".
אבל נראה שיש כאן יותר מזה. ה'לכן' וה'יען' החוזרים שוב ושוב מדגישים שני דברים: את הפנייה להרי ישראל ולארץ החרבה בכלל, ואת חטאם של הגויים. נדמה שהנביא נוקט במכוון בתבנית המשמשת בדרך כלל לציון קשר פשוט בין חטא ועונשו, ועושה בה שימוש מתוחכם: הוא קושר לא רק בין חטאם של הגויים לעונשם, אלא גם ובעיקר בין חטאם של הגויים לבין דברי הנחמה להרי ישראל. כביכול הקב"ה תובע את עלבונם של הרי ישראל על הכלימה שנשאו. על פי זה, חטאי הגויים אינם רק סיבה לעונשם, אלא גם סיבה לגאולת ישראל. הקשר בין חטאי הגויים לגאולת ישראל אינו רק קשר של ניגוד, אלא גם קשר סיבתי של ממש, וזו המשמעות הנסתרת של התבנית 'יען... לכן...' בנבואה זו.
 
ב. גאולת הרי ישראל
הפסוקים הבאים מתארים ביתר הרחבה את גאולתם של הרי ישראל:[8]
(ט) כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם: (י) וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה: (יא) וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה וְרָבוּ וּפָרוּ[9] וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם וְהֵטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם[10] וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה': (יב) וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִירֵשׁוּךָ וְהָיִיתָ לָהֶם לְנַחֲלָה וְלֹא תוֹסִף עוֹד לְשַׁכְּלָם:[11]
הרווחה והשגשוג מתוארים כאן מהיבטים שונים: פריחה חקלאית, ריבוי עם ישראל, יישוב הערים החרבות ובנייתן, ריבוי הבהמות והבטחת המשכיות – "וְלֹא תוֹסִף עוֹד לְשַׁכְּלָם". יש בפסוקים אלו כמה רמזים לסיפור בריאת האדם:
יחזקאל ל"ו
בראשית א'
(ח) וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ... (ט) וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם
(כט) הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע
(יא) וְרָבוּ וּפָרוּ
(כח) פְּרוּ וּרְבוּ
(יא) וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה... (יב) וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם
(כו) וַיֹּאמֶר אֱ‑לֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם... (כז) וַיִּבְרָא אֱ‑לֹהִים אֶת הָאָדָם
משמעותה של הרמיזה היא שהגאולה, כמוה כבריאה חדשה, וכפי שנאמר: "וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם – אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל". עם ישראל עתיד להיות בבחינת אדם הראשון: מה אדם הראשון זכה לברכת שגשוג ושליטה בעולם, אף ישראל יזכו לירושת הארץ ולברכת ה' עליה, ויחזרו לימי תפארתם שמקדם ושמבראשית – "וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם וְהֵטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם".
לפני החלק השלישי באה פתיחה חדשה, אך ברור שהוא חלק מאותה נבואה:
(יג) כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' יַעַן אֹמְרִים לָכֶם אֹכֶלֶת אָדָם אָתְּ [אתי כתיב] וּמְשַׁכֶּלֶת גּוֹיַיִךְ [גויך כתיב] הָיִית: (יד) לָכֵן אָדָם לֹא תֹאכְלִי עוֹד וְגוֹיַיִךְ [וגויך כתיב] לֹא תְשַׁכְּלִי [תכשלי כתיב] עוֹד נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה': (טו) וְלֹא אַשְׁמִיעַ אֵלַיִךְ עוֹד כְּלִמַּת הַגּוֹיִם וְחֶרְפַּת עַמִּים לֹא תִשְׂאִי עוֹד וְגוֹיַיִךְ [וגויך כתיב] לֹא תַכְשִׁלִי עוֹד נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה':
הזיקה לנבואה ברורה: הנביא פונה שוב להרי ישראל – "יַעַן אֹמְרִים לָכֶם"; הקטע כולו ממשיך את סוף הפסוק הקודם, "וְלֹא תוֹסִף עוֹד לְשַׁכְּלָם", ומרחיב את הרעיון; והמילים "וְלֹא אַשְׁמִיעַ אֵלַיִךְ עוֹד כְּלִמַּת הַגּוֹיִם" עומדות כנגד "יַעַן כְּלִמַּת גּוֹיִם נְשָׂאתֶם" (פס' ו). מסתבר שבעקבות החורבן והגלות אמרו על ארץ ישראל: "אֹכֶלֶת אָדָם אָתְּ וּמְשַׁכֶּלֶת גּוֹיַיִךְ הָיִית" – טענה המזכירה את דברי המרגלים "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא" (במדבר י"ג, לב). זוהי טענה שלא נשמעה עד כה, ולפיה יושבי הארץ אחרי עם ישראל לא רוו ממנה נחת. בזה התגשם עוד פרט מן התוכחה שבספר ויקרא. כשם שנתקיימה הקללה "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ" (ויקרא כ"ו, לב), כפי שהזכיר יחזקאל במקומות רבים,[12] כך נתקיים גם חלקו השני של אותו פסוק – "וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ" – וכדברי רש"י שם: "זו מדה טובה לישראל, שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם, שתהא שוממה מיושביה". ואולם, לכשייגאלו ישראל וישובו לארצם, תוכיח הארץ שהבעיה לא הייתה בה, כי אם באנשים שישבו עליה.
פס' יד–טו מסתיימים בלשון זהה כמעט: "וְגוֹיַיִךְ לֹא תְשַׁכְּלִי [תכשלי כתיב] עוֹד נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה'... וְגוֹיַיִךְ לֹא תַכְשִׁלִי עוֹד נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' ". הקרי בפס' יד הוא כמובן ברור יותר, שהרי הוא עומד כניגוד למה שנאמר בפסוק הקודם: "יַעַן אֹמְרִים לָכֶם אֹכֶלֶת אָדָם אָתְּ וּמְשַׁכֶּלֶת גּוֹיַיִךְ הָיִית". אבל בפס' טו הנוסח היחיד הוא "תַכְשִׁלִי", בלא הבחנה בין קרי וכתיב. חוסר ההתאמה יוצר בעיה, אך גם תוכן הפסוק מפתיע, שכן משתמע ממנו שארץ ישראל הכשילה את מי שישבו עליה.[13] אכן, יונתן תרגם בשני הפסוקים בהתאם לנוסח "תְשַׁכְּלִי" – "וְעַמֵיךְ לָא תִתְכְּלִין עוֹד" – ומשמע שעמד לפניו בשניהם אותו נוסח, או לפחות שהבין כי המשמעות זהה. ואולם, על פי הנוסח שלפנינו נראה שיש כאן 'לשון נופל על לשון': עד עתה הכשילה הארץ את היושבים עליה, ובזה גם שיכלה אותם. כמובן, אין כאן האשמה של הארץ באמת, כי אם טענה רעיונית. הישיבה בארץ הסבה לגויים שהיו עליה תחושת ביטחון כוזבת. הם לא הבינו שארץ זו איננה כשאר ארצות, אלא "ה' שָׁם הָיָה" (ל"ה, י). ומי שיושב על הארץ ואינו מודע למחויבותו כלפי ה', סופו שייפגע ממנה, כפי שקרה לגרי האריות שהיו באותה עת.[14] לעתיד לבוא, כשישובו ישראל לארץ, יתוקן הדבר הזה: הארץ לא תכשיל את יושביה, וממילא גם לא תשכל אותם עוד.
 
ג. ההקבלה הניגודית לפרק ו'
הנבואה שבפרקנו איננה רק ניגוד לנבואה על אדום שבפרק הקודם, אלא גם לנבואת הפורענות על הרי ישראל שבפרק ו'. הזיקה והניגוד שבין שני הפרקים בולטים ביותר:
פרק ל"ו
פרק ו'
(א) וְאַתָּה בֶן אָדָם הִנָּבֵא אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ הָרֵי יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ דְּבַר ה':
(ב) בֶּן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל וְהִנָּבֵא אֲלֵיהֶם:
(ב) כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' יַעַן אָמַר הָאוֹיֵב עֲלֵיכֶם הֶאָח...
(יא) כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' הַכֵּה בְּכַפְּךָ וּרְקַע בְּרַגְלְךָ וֶאֱמָר אָח אֶל כָּל תּוֹעֲבוֹת רָעוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל...
(ד) לָכֵן הָרֵי יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ דְּבַר אֲ‑דֹנָי ה' כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת וְלֶחֳרָבוֹת הַשֹּׁמְמוֹת וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבוֹת אֲשֶׁר הָיוּ לְבַז וּלְלַעַג לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם אֲשֶׁר מִסָּבִיב:
(ג) וְאָמַרְתָּ הָרֵי יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ דְּבַר אֲ‑דֹנָי ה' כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת הִנְנִי אֲנִי מֵבִיא עֲלֵיכֶם חֶרֶב וְאִבַּדְתִּי בָּמוֹתֵיכֶם:
(ח) וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא: (ט) כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם: (י) וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה: (יא) וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה וְרָבוּ וּפָרוּ וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם וְהֵטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה':
(ו) בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם הֶעָרִים תֶּחֱרַבְנָה וְהַבָּמוֹת תִּישָׁמְנָה...
(יד) וְנָטִיתִי אֶת יָדִי עֲלֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה מִמִּדְבַּר דִּבְלָתָה בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיהֶם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה':
ההבדלים והניגודים הבולטים מייצגים את הפער שבין החורבן והגאולה. במקום הקריאה לנביא לומר "אח" על תועבות בני ישראל באה נבואה היוצאת כנגד העמים שקראו על מפלת ישראל "האח". אדמת ישראל, על הריה, גבעותיה, אפיקיה וגאיותיה, לא תהיה עוד שממה, אלא תימלא אדם ובהמה, הריה יישאו פרי ועריה תשובנה לקדמותן. וכשם שבחורבן ידעו ישראל "כִּי אֲנִי ה' ", תישא גם הגאולה אותו מסר בדיוק: "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' ".
 

[1]   הכינוי היחידאי 'במות עולם' מוסב כמובן על ארץ ישראל, והוא מזכיר את דברי חבקוק (ג', ו): "וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי עַד שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם", ומכאן שהמילה 'במות' מקבילה ל'הרים'.
[2]   מילולית: בנשימה (=בנשיפה) ובשאיפה, כלומר בנשימה מאומצת, כמו בישעיהו מ"ב, יד: "כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה אֶשֹּׁם וְאֶשְׁאַף יָחַד". זהו דימוי לרעש ולזעם שבהם הביעו הגויים את רצונם לרשת את ארץ ישראל.
[3]   המילה 'שארית' מוסבת בפרקנו על הגויים, שכן מסעות המלחמה של נבוכדנאצר עשו שמות לא רק בישראל, אלא גם בעמי האזור האחרים.
[4]   רש"י פירש: "ועכשיו בחורבנכם הכל מדברים ומדובבים בכם לאמר: האח הרי שממו" (ומשעשע לצטט את הערתו הבאה של רש"י: "ודבת עם – פארלמנ"ט בלע"ז"). ואולם, מן ההקשר נראה שמילים אלו הן עדיין חלק מתיאור החטא, ומסתבר שהכוונה לדברי הגנאי של הגויים כלפי ישראל. מן התקבולת עולה שהמילה 'לשון' באה כאן במובן 'עם', כמו בפסוק "לְקַבֵּץ אֶת כָּל הַגּוֹיִם וְהַלְּשֹׁנוֹת" (ישעיהו ס"ו, יח).
[5]   א' במקום ה' בסוף מילה, כמו לעיל ל"א, ה: "גָּבְהָא".
[6]   על מנת לבוז את שטחה של הארץ. מגרש הוא שטח אדמה, כמו בבמדבר ל"ה, ב–ז, וכמוהו רבים. וראו גם לעיל כ"ז, כח: "יִרְעֲשׁוּ מִגְרֹשׁוֹת".
[7]   ראו למשל: ה', ז–ח; י"ג, ח, כב–כג; ט"ז, לו–לז; כ"ב, יט; כ"ה, ג–ד, ו–ז, ח–ט, יב–יג, טו–טז; כ"ו, ב–ג; כ"ט, ו–ח, ט–י; ל"ד, ח–ט; ל"ה, ה–ו, י–יא.
[8]   במדרש מפורסם ניתן ביטוי ייחודי להיות פס' ח פתיחה לתיאור הגאולה: "ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר 'ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל' וגו' " (סנהדרין צח ע"א). פסוק זה הוא אפוא הכלל, ולאחריו באים הפרטים.
[9]   בפרק ל"ד עמדנו על הזיקה הנרחבת לפרשת הברכות והקללות שבספר ויקרא. זיקה זו ניכרת גם כאן: המילים "וְרָבוּ וּפָרוּ" הן קיומה של הברכה "וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם" (ויקרא כ"ו, ט).
[10]  "ארבה אתכם כמו שהייתם מקדם, ויותר איטיב ממה שהייתם בראשונה" (רד"ק).
[11]  חלקו השני של הפסוק עובר מלשון רבים ללשון יחיד, ולדעת רד"ק הוא מדבר "כנגד כל הר והר".
[12]  כגון ו', יד; י"ב, כ; ט"ו, ח; ל"ג, כח–כט.
[13]  עוד בעניין זה ראו אצל י' גרוסמן, ' "כפל קריאה מבני" ביחזקאל ל"ג–מ"ח', בית מקרא קעז, תשס"ד, עמ' 207–212.
[14]  ראו מל"ב י"ז, כה: "וַיְהִי בִּתְחִלַּת שִׁבְתָּם שָׁם לֹא יָרְאוּ אֶת ה' וַיְשַׁלַּח ה' בָּהֶם אֶת הָאֲרָיוֹת וַיִּהְיוּ הֹרְגִים בָּהֶם".