כוונה בתפילה

האם יש משמעות לתפילה ללא כוונה?

בששת השיעורים האחרונים עסקנו ביסודות התפילה: מצוות התפילה וגדריה, זמני התפילות ונוסח התפילה. נושאים אלו רוכזו בידי הרמב"ם בשלושת הפרקים הראשונים של הלכות תפילה. בשני הפרקים הבאים של הלכות תפילה מרכז הרמב"ם את פרטי דיני התפילה: בפרק ד' הוא מפרט חמישה דברים ה"מעכבין את התפילה", ובפרק ה' – שמונה דברים ש"צריך המתפלל להיזהר בהן ולעשותן, ואם היה דחוק או נאנס או שעבר ולא עשה אותן – אינן מעכבין". במסגרת זו לא נעסוק בכל אחד מדינים אלו, אלא נתמקד בדין כוונה בתפילה, שהוא אחד מחמשת הדברים ה"מעכבין את התפילה".

חובת הכוונה בתפילה עולה כבר במשנה בברכות:

אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין, כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים. אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.   (משנה ברכות ה, א)

הגמרא מביאה מקורות מן הכתובים לחובה זו:

תנו רבנן: המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים. אבא שאול אומר: סימן לדבר – 'תכין לבם תקשיב אזנך'... אמר רב המנונא: כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה: 'וחנה היא מדברת על לבה' – מכאן למתפלל צריך שיכוין לבו.  (ברכות לא.)

נוסף על כך, מדברי הגמרא עולה שאדם שאינו יכול להתכוון חייב להימנע מלהתפלל, ואם התפלל – עליו לחזור ולהתפלל:

רבי חייא בר אבא צלי והדר צלי. אמר ליה רבי זירא: מאי טעמא עביד מר הכי? אילימא משום דלא כוון מר דעתיה, והאמר רבי אלעזר: לעולם ימוד אדם את עצמו, אם יכול לכוין את לבו יתפלל, ואם לאו אל יתפלל!  (ברכות ל:)

וכן עולה מסוגיה נוספת (עירובין סה.), המספרת על אמוראים שקיימו למעשה הדרכה זו ולא התפללו בזמן שדעתם לא היתה מיושבת עליהם.

הרמב"ם פוסק דינים אלו להלכה:

כוונת הלב כיצד? כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה, ואם התפלל בלא כוונה – חוזר ומתפלל בכוונה. מצא דעתו משובשת ולבו טרוד, אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו. לפיכך הבא מן הדרך והוא עייף או מיצר, אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו. אמרו חכמים: ישהה שלשה ימים עד שינוח ותתקרר דעתו, ואחר כך יתפלל.  (תפילה ד, טו)

הרמב"ם לומד שדברי הגמרא מבוססים על כך שאין משמעות לתפילה ללא כוונה.

מספר שבולי הלקט עולה שיטה שונה:

ושמעתי מפי הר"ר יעקב מגוירציבורק נר"ו שיש להביא ראיה מראש מסכת זבחים שאף על פי שכמה פעמים אדם מתפלל ואינו מתכוין יש לומר שיצא ידי חובתו למאן דאמר תפילות כנגד תמידין תקנום, דאמרינן בתחילת זבחים 'כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה', ומוכיח לשם דאם נזבחו בסתמא כשרין ועלו לבעלים לשם חובה, הכא נמי בתפילה יש לומר דאינו מתכוין הוי ליה כסתמא ויצא ידי חובתו. מיהו המתפלל בכוונה טפי עדיף, והיא מצוה מן המובחר, ומובטח לו שאין תפלתו חוזרת ריקם, כדכתיב 'תכין לבם תקשיב אזנך'.   (שבולי הלקט ענין תפילה סימן יז)

בעל שבולי הלקט כותב שלפי השיטה ש"תפילות כנגד תמידין תקנום", כשם שקורבן שקרב בסתמא כשר – שכן "זבחים בסתם לשמן עומדין" (זבחים ב:) – כך התפילה כשרה גם ללא כוונה מפורשת.

תפיסה עקרונית זו מובאת גם בשם רבי חיים מוולוז'ין:

תפילה בלא כוונה כגוף בלי נפש (נשמה). אמר רבינו ז"ל שאם אינה נחשבת כקרבן שיש לה נפש, בכל זאת נחשבת למנחה שאין לה נפש, ובכוונה נחשבת לקרבן תמיד.   (כתר ראש אות כב)

לדבריו, אומנם תפילה ללא כוונה היא "כגוף בלי נפש", אך כשם שיש משמעות גם לקורבן מנחה, שאין לו נפש (=שאינו מן החי), כך יש משמעות גם לתפילה שהיא כגוף בלי נפש.[1]

על פי תפיסתו זו מצמצם רבי חיים מוולוז'ין את דברי הגמרא שאדם שאינו יכול לכוון צריך להימנע מלהתפלל:

מה שאמרו ז"ל 'לעולם ימוד אדם עצמו אם יכול לכוין את ליבו יתפלל ואם לאו אל יתפלל', קאי על פעם השני, שאם לא כיון בראשונה צריך להאמיד עצמו, אם יוכל לכוון יתפלל ובאם לאו אל יתפלל, אבל לא בראשונה. (שם, אות לא)

להבנתו, דברי הגמרא אמורים לגבי אדם שכבר התפלל ולא כיוון, שבמציאות זו יש לו לשוב ולהתפלל רק אם יכול לכוון בתפילתו, אך אם לא התפלל – יש לו להתפלל בכל אופן.[2]

ייתכן שתפיסה זו עומדת ביסוד הפסיקה המקובלת, שעל אף דברי הטור (אורח חיים סימן קא), "והאידנא אין אנו חוזרין בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין, אם כן למה יחזור", איננו נמנעים מלהתפלל מחשש שלא נכוון בתפילתנו, וכן העומד באמצע תפילתו וראה שלא כיוון ממשיך ומתפלל, ואינו חושש שברכותיו הן לבטלה.[3]

על כל פנים, בדברי הרמב"ם מפורש אחרת, ולהבנתו "כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה".

שיטת הרמב"ם בכוונה בברכת 'אבות' ובשאר התפילה

דברי הרמב"ם עוררו דיונים באחרונים מהיבט נוסף.

בגמרא מפורש שרק בברכת 'אבות' הכוונה מעכבת:

המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן, ואם אינו יכול לכוין בכולן – יכוין את לבו באחת. אמר רבי חייא אמר רב ספרא משום חד דבי רבי: באבות.  (ברכות לד:)

אומנם הרמב"ם מביא את דין הכוונה בשני מקומות בהלכות תפילה. בפרק ד' (הלכה ט"ו) כותב הרמב"ם באופן כללי ש"כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה, ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה", ואינו מגביל את הכוונה המעכבת לברכת 'אבות'. רק בפרק י' מציין הרמב"ם שהכוונה מעכבת בברכת 'אבות' לבדה:

מי שהתפלל ולא כיון את לבו יחזור ויתפלל בכוונה, ואם כיון את לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך.  (תפילה י, א)

מה ראה הרמב"ם להביא את ההלכות באופן זה? מדוע לא הביא את הדין שהכוונה מעכבת בברכת 'אבות' לבדה בפרק ד', העוסק בדין הכוונה בתפילה?

רבנו חיים הלוי מבריסק עומד על קושי זה:

מסתימת לשון הרמב"ם מבואר דדין כוונה הוא על כל התפלה, שכל התפלה הכוונה מעכבת בה, וקשה ממה שפסק הרמב"ם בפ"י שם ז"ל 'מי שהתפלל ולא כיון את לבו יחזור ויתפלל בכוונה ואם כיון את לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך', דמבואר להדיא דהכוונה אינה מעכבת רק בברכה ראשונה, וצ"ע.   (חדושי רבנו חיים הלוי תפילה ד, א)

לשם יישוב זה קושי מחדש הגר"ח שדברי הרמב"ם בשני המקומות עוסקים בשני סוגים של כוונה:

ונראה לומר דתרי גווני כוונות יש בתפלה: האחת כוונה של פירוש הדברים, ויסודה הוא דין כוונה, ושנית שיכוון שהוא עומד בתפלה לפני ד'. כמבואר בדבריו פ"ד שם, ז"ל: 'ומה היא הכוונה? שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו עומד לפני השכינה'. ונראה דכוונה זו אינה מדין כוונה, רק שהוא מעצם מעשה התפלה, ואם אין לבו פנוי ואינו רואה את עצמו שעומד לפני ד' ומתפלל אין זה מעשה תפלה, והרי הוא בכלל מתעסק דאין בו דין מעשה. ועל כן מעכבת כוונה זו בכל התפילה, דבמקום שהיה מתעסק דינו כלא התפלל כלל, וכאלו דילג מלות אלה, והלא ודאי דלענין עצם התפלה כל הי"ט ברכות מעכבין, ורק היכא שמכוון ומכיר מעשיו ויודע שהוא עומד בתפלה אלא שאינו יודע פירוש הדברים שזה דין מסוים רק בתפילה לבד, הוספת דין כוונה. בזה הוא דאיירי הסוגיא דברכות דף ל"ד [ע"א]: 'המתפלל צריך שיכוון לבו בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוון את לבו בכולם יכוון באחת מהן, אמר רבי חייא אמר רב ספרא משום חד דבי רבי: באבות'.  (שם)

לטענתו, בפרק ד' עוסק הרמב"ם בכוונת עמידה לפני ה', וכוונה זו מעכבת בכל התפילה, שכן אין משמעות לאמירת נוסח התפילה בלי שהאדם מודע לכך שהוא עומד באותה בשעה לפני ה'. לעומת זאת, בפרק י' עוסק הרמב"ם בכוונה לפירוש מילות התפילה, וביחס לכוונה זו אמרה הגמרא שהכוונה מעכבת רק בברכת 'אבות'.

לאור הבחנה זו מחדש הגר"ח חידוש נוסף:

והנה בפרק ד', גבי כוונת שיודע שהוא מתפלל, כתב הרמב"ם ז"ל: 'כוונת הלב כיצד? כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה, ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה. מצא דעתו משובשת וליבו טרוד, אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו'. ובפרק י' שם לא כתב הרמב"ם רק חד גוונא: 'מי שהתפלל ולא כיון לבו יחזור ויתפלל בכוונה', ואינך תרי בבי, 'שימוד דעתו אם יכול לכוון' וכן הא דבלא כיון הוי כלא התפלל, השמיט. 
ונראה דדעת הרמב"ם דשני מחלקות הן בתפלה, זאת הכוונה שהוא מכוון ומכיר שהוא עומד בתפלה, דזה הוי משום דין מתעסק ומשום דין מצות צריכות כוונה, דזה הדין והעיכוב הלא נוהג בכל התורה ובכל המצות לחוד. וכוונת פירוש המלות לחוד. ותרי גווני חיובי המה בתפילה, מחויב הוא לכוון שהוא עומד בתפילה משום דלא שניא תפילה משאר המצוות, ומחויב הוא בכוונת פירוש הדברים משום חובת כוונה המסוים רק בתפילה. ושני החיובים אין מעכבין זה את זה, אלא דיוצא מזה ממילא דאם הוא מתעסק או חסר לו דין כוונה של כל המצות אם כן הרי בטל עיקר המצוה, וממילא דהרי הוא כלא התפלל, ואם אינו יכול לכוון אל יתפלל כיון דאין זה תפילה כלל. אכן בחובת כוונה של פירוש הדברים, כיון דהויא מסוימת רק בתפלה, על כן אמרינן דאף על גב דאינו יכול לקיימה מכל מקום שפיר חיילא עליה חובת תפילה שיעשה אותה ככל המצות ואית בה דין תפילה.  (שם)

לדברי הגר"ח, כוונת העמידה לפני ה' נדרשת כדי להגדיר את מעשה האדם כמעשה תפילה, ולכן אין כל משמעות למעשה האדם ללא כוונה זו בכל רגע ורגע, ומטעם זה היודע שאינו יכול לכוון בכוונה זו אין לו להתפלל. לעומת זאת, כוונת פירוש המילים היא דין נוסף שקבעו חכמים, אך יש משמעות לתפילה גם בלעדיה. לכן, על אף שאדם שלא כיוון במילות ברכת 'אבות' צריך לחזור ולהתפלל, אין להימנע מלהתפלל כאשר האדם אינו יכול לקיים דין זה.

החזון איש (בגיליונותיו על חידושי הגר"ח שם) משיג על דברי הגר"ח: החזון איש מוכיח מדברי הבבלי (בבא בתרא קסד:) והירושלמי (ברכות ב, ד) שאין מקום להבין שכוונה לעמידה לפני ה' מעכבת בכל התפילה, ולטענתו מסוגיית הגמרא (ברכות ל:) שהדין שאין לו לאדם להתפלל אם אינו יכול לכוון אמור גם לגבי הכוונה הנדרשת בברכת אבות.

בשל כך טוען החזון איש שיש לבאר את דברי הרמב"ם באופן אחר:

ולולי דברי הגאון ז"ל יש לומר דהר"מ בפרק ד' בעיקר התפילה איירי ועניינה, אבל שיעור שחייבו חכמים פירש בפרק י', וכן בגמ' לא תניא בחד דוכתא, ויש בדברי הר"מ העתק מאמרי חז"ל בהפלגת הכוונה אבל אין כולם מעכבים, ואם עמד מתוך הלכה שאינה פסוקה אינו חוזר ומתפלל, וכן כיו"ב. וכל אדם העומד להתפלל לא שייך בו מתעסק, דלעולם יש בו ידיעה כהה שהוא תפילה לפניו יתברך, אלא שאין לבו ער כל כך, ובידיעה קלושה סגי דיעבד, אלא שאינה רצויה ומקובלת כל כך.   (גליונות החזו"א על חידושי הגר"ח שם)

לדברי החזון איש, אומנם הרמב"ם מביא את דין הכוונה בשני מקומות, אך אין ללמוד מכך שאלו שני גדרים שונים של כוונה: יש דין אחד בלבד של כוונה, ודבריו בשני המקומות משלימים זה את זה.

על פי פשטותם, דברי הרמב"ם מחזקים את הבנתו של החזון איש, שכן אין בלשונו זכר להבחנה בין הכוונה שבפרק ד' לכוונה שבפרק י', וקשה להבין שבפרק י' הוא מחדש גדר נוסף של כוונה – כוונה לפירוש המילים – כשבדבריו אין רמז לכך. עם זאת, דברי החזון איש אינם מבארים מדוע ראה הרמב"ם לחלק את דין כוונה לשני מקומות. ואם כן, תמיהתו של הגר"ח עדיין עומדת בעינה.

נראה שההסבר לכך טמון בנושא שהרמב"ם עוסק בו בכל אחד מפרקים אלו. בפרק ד' עוסק הרמב"ם בדברים ה"מעכבין את התפילה": "טהרת הידיים, וכיסוי הערווה, וטהרת מקום התפילה, ודברים החופזים אותו, וכוונת הלב". מכאן שבפרק זה עוסק הרמב"ם במצבו של האדם לפני התפילה, ובמעשים שעליו לעשות כדי להכשיר את עצמו לתפילה. במסגרת דינים אלו מביא הרמב"ם (שם, טו–טז) את דין הכוונה בתפילה וכותב שאם אדם אינו יכול לכוון אין לו להתפלל ויש לו להכין עצמו לפני התפילה ולהפנות את ליבו מכל המחשבות כדי שיוכל לכוון את ליבו בתפילתו. לעומת זאת, בפרק י' עוסק הרמב"ם בטעויות בתפילה, ובראש פרק זה הוא קובע את דין המתפלל ולא כיוון ליבו. לתפיסתו של הרמב"ם מציאות זו נכללת בכלל הטעויות בתפילה, שכן האדם עמד בתפילה לאחר "שיפנה ליבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה" (ד, טז), ואף על פי 'טעה' ומחשבתו פנתה לדברים אחרים. בשל כך, בפרק זה קובע הרמב"ם ש'טעות בכוונה' בברכת 'אבות' מעכבת, אך 'טעות בכוונה' בשאר התפילה איננה מעכבת.

יש להעמיק את העולה מן הדברים. במורה הנבוכים מגדיר הרמב"ם את עניינה של התפילה:

וכבר ביארה התורה כי העבודה הזו... לא תהיה אלא לאחר ההשגה, אמר 'לאהבה את ה' א-להיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם', וכבר ביארנו פעמים מספר כי האהבה כפי ערך ההשגה, ואחר האהבה אותה העבודה אשר כבר העירו ז"ל גם עליה ואמרו 'זו עבודה שבלב', והיא לדעתי הפעלת המחשבה במושכל הראשון והתייחדות לכך כפי היכולת.   (מורה הנבוכים ג, נא)

הרמב"ם סובר שהתפילה, 'עבודה שבלב', באה ליצור זמן שבו האדם מתנתק מכל הבלי העולם ומחשבתו דבקה "במושכל הראשון" – בחי העולמים.[4]

בשל כך, לפי דרכו של הרמב"ם, אין משמעות לאמירת מילות התפילה בלא שהאדם דבק בה' במחשבתו, ולכן "כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה". ועם זאת, אם בתחילת התפילה, בברכת 'אבות' הפותחת את התפילה, האדם אכן היה מרוכז במחשבה זו, אלא שלאחר מכן התבלבלה מחשבתו ופנתה לדברים אחרים – אין בכך כדי לפסול את התפילה. אומנם ראוי שדבקותו של האדם בקונו תישמר במהלך כל התפילה, אך הדבר אינו לעיכובא. רק אם כבר בברכה הראשונה מחשבתו של האדם התבלבלה ודעתו הוסחה לדברים אחרים – הרי הכוונה, שכאמור שורשה בהכנה שלפני התפילה, לא התקיימה אפילו ברכה אחת, ובאופן זה התפילה נאמרה באופן חסר משמעות ויש לו לאדם לחזור ולהתפלל.

[1] תפיסה זו עולה גם מדבריו ב'נפש החיים' (שער ב פרק א; פרקים פרק ה).

[2] צריך עיון כיצד מפרש רבי חיים מוולוז'ין את הנאמר בגמרא בעירובין (סה.) על הימנעותם של אמוראים מלהתפלל בשעת כעס או לאחר שבאו מהדרך.

[3] אומנם עי' ביאור הלכה (קא, א ד"ה והאידנא) שנקט לא כך; וע"ע קהילות יעקב (ברכות כז, א) ויביע אומר (ג, אורח חיים ט).

[4] בשיעור על מעמדה של מצוות התפילה עמדנו על כך שתפיסה זו עומדת ביסוד שיטתו הייחודית של הרמב"ם שהתפילה היא מצוות עשה מן התורה.