מצווה לב | איסור מלאכה בשבת

חילוק מלאכות וצירופי שיעורים

העושה מלאכה בשבת בשוגג חייב חטאת, במזיד חייב כרת, ובעדים והתראה – סקילה. אין מלקות על לאו זה, משום שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין. לעומת זאת, מלאכה ביום טוב היא לאו גרידא, שבמזיד חייבים עליו מלקות ובשוגג אין בו חטאת. נעיין בחידוש גדול שחידש המנחת חינוך לעניין צירוף שיעורים בין מלאכות שונות לחיוב סקילה וחטאת בשבת ולחיוב מלקות ביום טוב, ולשם כך נקדים מספר נקודות.

כפי שמציין המנחת חינוך (ס"ק ד), על חלק ממלאכות שבת מתחייבים בכלשהו, אבל במלאכות רבות נקבע שיעור מינימלי לחיוב, וכך למשל השיעור הרווח במלאכות הקשורות לאכילה הוא כגרוגרת. אומנם, יש לדון אם כשם שקיימא לן כרבי יוחנן שחצי שיעור אסור מהתורה במאכלות אסורות, הוא הדין שבמלאכת שבת יש איסור דאורייתא בחצי שיעור, או שמא בשבת השיעור הוא תנאי לעצם האיסור מדאורייתא. החכם צבי (סימן פ"ו) נקט שאיסור חצי שיעור אינו אלא באיסורי אכילה, אך כפי שהביא המנחת חינוך, ברש"י בסוגיית בורר (שבת עד ע"א ד"ה וכי) מבואר שמחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש ביחס לחצי שיעור בכל התורה כולה תקפה גם במלאכת שבת.[1] יש להעיר שמהתוספתא (ביצה ד, ב) ומהרמב"ם (שבת יח, כג; א, ג) עולה שחצי שיעור בשבת אסור מדרבנן בלבד, אם מטעמו של החכם צבי ואם בשל בעיה נקודתית במלאכת שבת, שהדרישה ל"מלאכת מחשבת" מחייבת שתהיה למלאכה חשיבות מינימלית, ולשם כך יש צורך בשיעור.[2]

כפי שמביא המנחת חינוך (ס"ק ג), לגבי מניין החטאות שבהן מתחייב אדם שחילל שבת בשוגג התחדש מושג של 'חילוק מלאכות': כאשר אדם עובר על עבירה אחת פעמיים בהעלם אחד, דהיינו מבלי שנודע לו בינתיים שמדובר בעבירה וחזר ושכח, הוא חייב חטאת אחת בלבד. דבר זה נכון בכל התורה כולה, ואף במלאכת שבת כאשר השגגה המדוברת היא שגגת יום, דהיינו שהאדם שכח שמדובר בשבת. אולם, כאשר מדובר באדם ששכח שבישול וכתיבה אסורים בשבת ועבר על שתי המלאכות, יש דין חילוק מלאכות וכל מלאכה מחייבת חטאת בפני עצמה על שגגתה (משנה שבת ז, א). לפי אחת הדעות, דין זה נלמד מכך שהתורה ייחדה פסוק נפרד למלאכת מבעיר ("לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת", שמות לה, ג), ובכך המחישה שכל מלאכה מחייבת בפני עצמה.

וכאן מחדש המנחת חינוך (ס"ק ה) את חידושו הגדול. לדבריו, חילוק מלאכות בשבת הוא דין מחודש שנקבע בגזרת הכתוב ביחס לזדון יום ושגגת מלאכות, ואלמלא חידוש זה היינו נוקטים שמלאכות שונות בשבת הן שם אחד של איסור, דהיינו של עבירה על "לא תעשה כל מלאכה". גזרת הכתוב חידשה שבמקרה של זדון שבת ושגגת מלאכות מדובר בשני שמות שונים של איסור, אבל במקומות שגזרת הכתוב זו לא חלה עדיין מדובר בשם אחד: כך במלאכת שבת במקרה של שגגת שבת, וכך גם במלאכת יום הכיפורים גם בשגגת מלאכות, אם נניח שביום הכיפורים לא נאמר דין חילוק מלאכות (נושא שנידון בהרחבה במקומות אחרים). כך הדבר גם ביחס למלאכת יום טוב. להבדיל משבת ויום הכיפורים, ביום טוב אין כרת ולכן גם אין חטאת בשוגג, אך יש חיוב מלקות. על כן, שאלת חילוק מלאכות אינה עולה ביחס לריבוי חטאות בהעלם אחד כמו בשבת אלא לגבי היכולת לחייב מלקויות נפרדות על מלאכות שונות. בגמרא במסכת מכות (כא ע"ב) קובע רבא ש"יש חילוק מלאכות בשבת, ואין חילוק מלאכות ביום טוב", ועל כן מסיק המנחת חינוך שגם ביום טוב המלאכות הן משם אחד.

ומכאן, מעלה המנחת חינוך, ניתן להגיע לקביעה משמעותית ביותר ביחס לצירוף חצאי שיעור במלאכות שונות.

ככלל, ניתן לצרף כמויות לכדי שיעור חיוב כשמדובר באיסור משם אחד ולא משני שמות, כפי שמבואר ברמב"ם (מאכלות אסורות ז, יז):

"אם צירף חצי זית מנבלת השור וחצי זית מבשר הגמל אינן מצטרפין, וכן כל כיוצא בזה, וכן בהמה טמאה ועוף טמא או דג טמא אין בשר שניהן מצטרף, לפי שהן שני שמות, שהרי כל אחד מהן בלאו בפני עצמו כמו שביארנו, אבל כל העופות הטמאין מצטרפין כמו שמצטרפין כל בהמה וחיה הטמאין. זה הכלל: כל שאיסורן בלאו אחד – מצטרפין, בשני לאוין – אין מצטרפין".

גם כאשר מדובר באיסור משם אחד, ניתן לצרף רק דברים ששיעורם שווה, כמו מאכלות אסורות, ששיעורם בכזית (מעילה יז ע"א).

לענייננו, המנחת חינוך מחדש שאפשר לצרף איסורי מלאכה בשיעור חלקי במלאכות שונות, אם מדובר באיסור משם אחד, ולחייב על כך! במקרה של זדון שבת ושגגת מלאכות התחדש חידוש מיוחד המגדיר את המלאכות כשני שמות שונים, ועל כן אי אפשר לחייב מי שקצר כחצי גרוגרת ואפה כחצי גרוגרת. אולם ביחס לחטאת על שגגת שבת, מלקות על מלאכת יום טוב ואפילו סקילה על זדון שבת, לא התחדש שמדובר בשמות שונים, ועל כן מדובר ביישומים שונים של האיסור הכללי לעשות מלאכה, וכשם שאפשר לצרף חצאי זית מסוגים שונים של נבלה כך אפשר לצרף כשני חצאי גרוגרת (כזכור, צריך איסורים ששיעורם זהה) ממלאכות שונות, ואכן ניתן לחייב את מי שזורע כחצי גרוגרת וקוצר כחצי גרוגרת!

לעניות דעתי, מדובר בחידוש מוקשה ביותר, גם אם נאמץ לחלוטין את הבנת המנחת חינוך ששגגת שבת מותירה את הגדרת האיסורים כשם אחד ורק שגגת מלאכה מגדירה אותם כשני שמות. גם אם מדובר באיסורים משם אחד, אין זה סביר לצרף שיעור משתי פעולות שונות במהותן כמו קצירה וזריעה. אף אם שתיהן מהוות רק ביטויים שונים לאיסור לעשות מלאכה, אם אין חשיבות מספקת בקצירה אלא בכגרוגרת ואין חשיבות מספקת בזריעה אלא בכגרוגרת, אי אפשר להגיע לחשיבות זו באמצעות צירוף כחצי גרוגרת בזריעה עם כחצי גרוגרת בקצירה משום שחשיבותה של כל אחת מפעולות אלו מנותקת מזו של חברתה. בכך שונות מלאכות שבת ממאכלים שונים, החוסים כולם תחת פעילות אכילה שחשיבותה בכזית. לא מיבעיא לסוברים שבשבת אין איסור חצי שיעור מהתורה, משום שכל חצי שיעור במלאכה הופך אותה לפעולה שאינה משמעותית ואינה ברת צירוף, אלא אף אם יש בזה איסור חצי שיעור, אי אפשר להצעידו אל עבר שיעור שלם באמצעות צירוף מין בשאינו מינו, אפילו אם נקבל שהם מ"שם אחד".

אולם גם אם נדחה את חידושו הגדול של המנחת חינוך בדבר האפשרות לצרף שיעורים במלאכות שונות, יש לדון בעצם השאלה אם מלאכות שונות בשבת נחשבות למלאכות האסורות משם אחד או משני שמות. המנחת חינוך, כאמור, סובר שבאופן בסיסי הן נחשבות שם אחד, מלבד המקרה הספציפי שבו התחדש אחרת – זדון שבת ושגגת מלאכות. אני מתקשה בהבנה זו, שכן לעניות דעתי מסתבר שזדון שבת ושגגת מלאכות לעומת שגגת שבת הם מקרים שונים של שגגה עם נפקא מינה לחילוק חטאות, אך לא הגדרות שונות של עצם האיסור המדובר. השאלה היסודית, האם מלאכות שבת הן ל"ט איסורים שונים או ביטויים שונים של איסור אחד, אינה משתנה בהתאם לסוג השגגה או הזדון המדוברים. ננסה לברר שאלה זו מעט יותר.

בתחילת דבריו (ס"ק ב) עורך המנחת חינוך דיון משמעותי בשאלת ההתראה הנדרשת לחיוב סקילה על מלאכה בשבת, מבלי לקשר זאת לשאלות של שם אחד ושני שמות וחילוק חטאות. המנחת חינוך מבין שהראשונים נחלקו אם התראה באיסורי תורה צריכה להתייחס לאיסור מסוים: לדעת הרמב"ם (סנהדרין יב, ב) די בהבהרה "שזו עבירה היא וחייב אתה עליה מיתת בית דין או מלקות", ואין צורך לפרט את האיסור, ואילו לשיטת רש"י (שבועות כ ע"ב ד"ה ואזהרתיה, אכלתי) חייבים לפרט את הלאו הספציפי שהמותרה עובר עליו. אם נכונים הדברים, הרי שלפי הרמב"ם די לומר שמדובר בעבירה שיש עליה סקילה, ואילו לפי רש"י יש צורך לומר באיזו עבירה מדובר. ואיזו עבירה יש להזכיר? המנחת חינוך נוטה מסברה להבין שיש להתרות משום האיסור "לא תעשה כל מלאכה", בהתאם לשיטתו שמדובר בשם אחד של איסור שהמלאכות השונות הן ביטויים שונים שלו, כל עוד לא התחדש אחרת כמו במקרה של זדון שבת ושגגת מלאכות. כאן מדובר בהתראה על מזיד, ועל כן מדובר בשם אחד של איסור מלאכה בשבת.

מאידך, המנחת חינוך מביא את דברי הגמרא בשבת (קלח ע"א), ששאלה על פעולה מסוימת "משום מאי מתרינן ביה" והביאה מחלוקת אמוראים אם יש להתרות משום בורר או משום מרקד, ומשמע שיש צורך להתרות משום אב המלאכה הספציפי שעליו עוברים. אולם הוא מציין שהתוספות (עג ע"ב ד"ה משום) ביארו שגם אם אין חובה להתרות משום האב הספציפי, אם התרו משום אב מלאכה אחר אי אפשר לחייב: "כיון דמתרהו משום דבר שאינו דומה לו, הוא סבר שהוא מלעיג בו ופטור". המנחת חינוך נוטה אפוא לעמדה זו, שלפיה האיסור שמדובר בו הוא איסור "לא תעשה כל מלאכה", ועליו יש להתרות.

אם נעיין בקטע יסודי בתוספות הרי"ד על אותה סוגיה נראה שהוא הבין אותה כפשוטה, שיש להתרות משום המלאכה הספציפית שעליה עוברים, והוא חיבר את הדברים למה שעולה להבנתו מדין חילוק מלאכות:

"משום מאי מתרינן ביה. פירוש, כיון דהבערה לחלק יוצאת, כאלו כתיב לאו אכל מלאכה ומלאכה דמי, והוה ליה כמו לאוין דחלב ודם שהן חלוקין זה מזה, וצריך להתרות על החלב משום חלב ועל הדם משום דם, וכך על כל מלאכה ומלאכה".

הרי"ד מסביר שדין חילוק מלאכות, לכל הפחות לפי הילפותא של "הבערה לחלק יצאת", מלמד גדר יסודי במלאכות שבת: העובדה שיש פסוק בפני עצמו האוסר עלינו להבעיר אש ביום השבת, ושפסוק זה אינו אלא דוגמה הממחישה עיקרון שנכון גם עבור שאר המלאכות, מלמדת אותנו שהפסוק "לא תעשה כל מלאכה" הוא בעצם דרך מקוצרת לומר שיש איסור תורה על בישול בשבת, על כתיבה בשבת וכן הלאה, וכל מלאכה היא שם איסור בפני עצמו, בדומה לחלב ולדם. חלב ודם הם איסורים בעלי יסוד רעיוני משותף (אכילת האדם בחלקים הראויים לגבוה) המופיעים בפסוק אחד, "כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ" (ויקרא ג, יז), שהמילים "לא תאכלו" נאמרות בו פעם אחת בלבד, ואף על פי כן ברור שמילים אלו משקפות שני איסורים נפרדים. הפסוק על הבערה לימד אותנו שכן הוא גם בנוגע למלאכות שבת – יש מהות מסוימת של פגיעה בחובת השביתה בכתיבה בשבת, ומהות שונה של פגיעה כאשר מדובר בתפירה. אם כן, דין חילוק מלאכות אכן מלמד שמדובר בשני שמות. אולם, בניגוד להבנת המנחת חינוך, אין זה חידוש נקודתי לעניין חילוק חטאות במצב של זדון שבת ושגגת מלאכות, אלא חידוש המלמד על מהותן של המלאכות הנעשות בשבת, ומהות זו תקפה גם כאשר מדובר בשגגת שבת וגם כאשר מדובר בעובר במזיד לעניין התראה!

מעניין להשוות דברים אלו לקטע מדבריו של הריטב"א (שבת ע ע"א), שנע בכיוון הפוך:

"חילוק מלאכות מנא לן. פירוש שיהא חייב על כל מלאכה ומלאכה כשעשאם בהעלם אחד. וא"ת ולמה לי קרא, דהא כיון דמלאכות משונות וחלוקות זו מזו הן הוה ליה כאוכל חלב ודם בהעלם אחד שהוא חייב שתים, י"ל דאדרבה כיון דשם מלאכה אחת הם ואיסור כולם משום 'לא תעשה כל מלאכה' הוה ליה כאוכל חלב וחלב בהעלם אחד, שאינו חייב אלא אחת".

מסברה ראשונית נוטה הריטב"א לומר שפעולות שונות מהותית, כמו קצירה וכתיבה, הן שני איסורים נבדלים, בדומה לחלב ודם, על אף שהן נלמדות מפסוק אחד (כאמור, בדומה לחלב ודם). על כן הוא תמה מדוע בכלל יש צורך במקור לחילוק מלאכות. אולם, תשובתו לתמיהה זו היא שמדובר באיסור אחד, בדומה לאוכל חלב וחלב בהעלם אחד, אלא שיש כאן מימושים שונים של האיסור "לא תעשה כל מלאכה". על כן, הסברה הפשוטה היא שלא יהיה דין חילוק מלאכות, ויש צורך בחידוש מיוחד כדי להגיע לדין כזה.

תיאורטית, בנקודה זו יכול היה הריטב"א לאמץ את עמדת הרי"ד שהחידוש בדבר חילוק מלאכות מלמד שככלות הכול מדובר באיסורים שונים, בדומה לחלב ודם, אך מלשונו נראה שההווה אמינא בדבר חלב ודם נזנחה, אלא שיש חידוש נקודתי לעניין חילוק חטאות. ומה פשרו של חידוש זה? תשובה אפשרית לשאלה זו עולה מלשונו של רש"י (שבת קג ע"ב ד"ה אחת) – "ואף על גב דכולן אינן אלא חילול שבת אחת, מיחייב לכל מלאכה ומלאכה, דגופי מלאכות מחלקין": כשם שהבא על חמש נשים נידות בהעלם אחד חייב חמש חטאות, על אף שמדובר באיסור תורה אחד, משום שכל אחת מהן היא ישות בפני עצמה ומגדירה את המעשה כאירוע עצמאי, כך גם במלאכות שבת חל עיקרון "גופים מחלקים" המפצל את ההתייחסות לכל מלאכה ומלאכה, מבלי לגרוע מכך שמדובר באיסור תורה אחד של עשיית מלאכה בשבת.

אם כן, ניתן לראות שלוש שיטות שונות בנוגע לזיקה שבין שאלת חילוק חטאות לשאלה אם יש כאן שני שמות שונים של איסור.

• המנחת חינוך סבור שהשאלות כרוכות זו בזו, וכאשר התורה חידשה דין חילוק חטאות היא הגדירה זאת כשני שמות, ובשאר המקומות מדובר בשם אחד.
• הרי"ד מסכים שבדין חילוק מלאכות התורה הגדירה את המלאכות כשמות איסור עצמאיים, אך סבור שחידוש זה חל לא רק במקום שבו יש דין חילוק חטאות אלא גם למשל בעבירה במזיד.
• הריטב"א סבור שאף כאשר חל דין חילוק חטאות, אין זאת משום שמדובר בשני שמות שונים של איסור, אלא שהתורה חידשה שיש לחלק את החטאות, אולי כעין דין גופים מחלקים.

לאור זה, חיזוק משמעותי ביותר לעמדתו של הרי"ד עולה מהגמרא עצמה (שבת עב ע"ב):

"חומר שבת משאר מצות, שהשבת עשה שתים בהעלם אחד – חייב על כל אחת ואחת, מה שאין כן בשאר מצות. היכי דמי? אילימא דעבד קצירה וטחינה, דכוותה גבי שאר מצות אכל חלב ודם – הכא תרתי מיחייב והכא תרתי מיחייב! אלא שאר מצות דלא מיחייב אלא חדא היכי דמי? דאכל חלב וחלב, דכוותה גבי שבת דעבד קצירה וקצירה – הכא חדא מיחייב, והכא חדא מיחייב!".

הגמרא מחפשת חומרה לעניין חיוב חטאות בשבת, ובוחנת אפשרות להתייחס לחילוק חטאות במלאכות שונות. עלתה כאן אפשרות לראות זאת כיסוד ייחודי לעניין שבת, אך הגמרא ממהרת לדחות זאת ואומרת שהדבר דומה לאכילת חלב ודם בהעלם אחד, המחייבת שתי חטאות, ורק קצירה וקצירה דומות לשתי עבירות של חלב. אומנם, מלשון רש"י ניתן להבין שהוא נדחק בהבנת הגמרא והבין שאין כוונתה לחילוק בשם האיסור אלא לדין גופים מחלקים – "חלב ודם דומיא דטחינה וקצירה, שהן שני גופין", אך מפשט הגמרא נראה ברור כדברי הרי"ד, שכל מלאכה בשבת מייצגת פגיעה עצמאית בקדושת היום, והרי זה דומיא דחלב ודם.

כעת נפנה מבטנו מעט למלאכת יום טוב. התוספות (סנהדרין סג ע"א ד"ה על) הקשו כיצד ניתן להלקות על מלאכה ביום טוב, שהרי כלל בידינו שאין לוקים על "לאו שבכללות" – לאו כללי שמחמתו אסורים דברים שונים בתכלית. לכאורה, הלשון "כל מלאכת עבודה לא תעשו" כוללת איסורים שונים לחלוטין, כמו כתיבה ותפירה. על כך השיבו התוספות "דהתם מפרש טפי דכתיב 'עבודה', דמשתמע כל מלאכה שהיא עבודה", ומשמע שהפסוק נתפס כמתייחס במפורש לכל מלאכה שהיא עבודה, ובעצם יש כאן אוסף של לאווים נפרדים. אם נכונים הדברים בדעת התוספות, הרי שיש כאן הבנה מחודשת של הפסוק, הדומה להבנה שאליה הגיע הרי"ד ביחס למלאכת שבת ולשם כך הוא נזקק לפסוק נפרד על הבערה.

מכל מקום, תשובה הפוכה עולה מלשון הרמב"ן, שביאר שאין מניעה מלהלקות באיסורים אשר "שם אחד להם... וזה דומה ללאו דנבלה ולאו דלא תעשו כל מלאכה ביום טוב, שהם הרבה מלאכות משונות המעשה והעניין ולוקין עליו". הרמב"ן מסביר שכשם שאין מניעה מלהלקות על איסור אכילת נבילה, על אף שהוא כולל נבלה צלויה, שלוקה ומטוגנת, משום שמדובר בדוגמות שונות לדבר אחד, כך הוא גם ביחס לאיסור מלאכה ביום טוב, שיש בו עיקרון האוסר לעשות מלאכות עבודה ובפועל ניתן לעבור על איסור זה באמצעות כתיבה, תפירה או דרכים אחרות (ועיין עוד בחידושים המיוחסים לר"ן סנהדרין סג ע"א).

האם יש להסיק מדברי הרמב"ן כנגד עמדת הרי"ד, שמלאכות שונות אינן  נחשבות לאיסורים נפרדים מהותית? אין הכרח בדבר, משום שניתן לחלק באופן יסודי בין איסור מלאכה בשבת לאיסור מלאכה ביום טוב. כזכור, המנחת חינוך חילק ביניהם משום שדין חילוק חטאות הוא חידוש נקודתי שנאמר דווקא בשבת ורק לעניין זדון שבת ושגגת מלאכות. לעיל הסתייגתי מצמצום זה, וראינו שלפחות לשיטת הרי"ד דין חילוק מלאכות מקרין גם על חילול שבת במזיד. עם זאת, אפשר שהחילוק בין שבת ליום טוב ("יש חילוק מלאכות בשבת, ואין חילוק מלאכות ביום טוב") משקף הבחנה יסודית בין התחומים, שלעניין שבת כל מלאכה מייצגת איסור בפני עצמו ואילו לעניין יום טוב יש איסור כללי לעשות מלאכה, והמלאכות השונות אינן אלא ביטויים שונים שלו, בדומה כמעט לנבלה צלויה ושלוקה. הבחנה זו מבוססת על נקודה שעסקנו בה בשיעורנו בעניין איסור מלאכה ביום טוב. בשבת השביתה היא עצם מהותו של היום: המלאכה היא דבר רע שכן היא מנוגדת למהות היום, וכל מלאכה ומלאכה מייצגת פן מסוים שבו יצר הקב"ה בששת ימי המעשה וחלה חובת שביתה ממנו בשבת. ביום טוב, לעומת זאת, יש חובה להיות משוחררים ממלאכת עבודה כדי שלא נהיה כעבדים ונוכל לשמוח ולהתקדש ביום המועד. ההימנעות ממלאכה אינה עומדת במהות היום אלא היא כלי המשרת את אופיו הרצוי של היום, ובהקשר זה אין הבדל מהותי בין אב מלאכה אחד למשנהו.

ונראה לומר עוד (וראו דברי הגרי"ד סולובייצ'יק בשיעוריו על מסכת כריתות בעריכת הרב יאיר קאהן, הוצאת מוסד הרב קוק תשע"ג, עמ' כב) שיש הבדל בין המקורות השונים לעניין חילוק מלאכות בשבת, וממילא גם לעניין ההבחנה שבין שבת ליום טוב.[3] המקור של "הבערה לחלק יצאת" מלמד, כפי שהראה הרי"ד, שכל מלאכה היא איסור בפני עצמו, ומכיוון שהוא לא נאמר ביום טוב, הרי שיש חילוק יסודי באופי האיסורים. לעומת זאת, המקור של "אחת מהנה" אינו ייחודי לשבת אלא לחיובי חטאת, וסביר להניח שהוא מלמד על צורך בכפרה נפרדת לכל מעשה עם אופי נבדל דיו, בדומה לדין גופים מחלקים. הוא אינו מיושם ביום טוב משום שביום טוב עסקינן בחיוב מלקות ולא בחיוב חטאת, אך לא משום שיש הבדל יסודי במהות האיסור.