מצווה שעו | איסור טומאה לנזיר

שני סוגי טומאת מת ביחס לנזיר

"כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא: לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ: כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַה': וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא: וְהִזִּיר לַה' אֶת יְמֵי נִזְרוֹ וְהֵבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים יִפְּלוּ כִּי טָמֵא נִזְרוֹ".  (במדבר ו, ו–יב)

מספר דינים נאמרו ביחס לטומאת מת בנזיר: איסור לבוא לאוהל המת (מצווה שע"ה), איסור להיטמא למת, ימי הטומאה אינם עולים למניין ימי הנזירות, הטומאה סותרת את הימים שנספרו עד אליה, ולאחר שהנזיר נטהר עליו לגלח את ראשו ולהביא את קורבנות הנזיר הטמא לפני שהוא מתחיל מחדש את מניין ימי הנזירות. כפי שמציין המנחת חינוך (ס"ק א), יש טומאות מת שכל הדינים הללו חלים לגביהן, ואילו בטומאות מת אחרות יש איסור והימים אינם עולים למניין אך אין סתירה וגילוח. וכך נקבעו הדברים במשנה (נזיר ז, ב–ג):

"על אלו טומאות הנזיר מגלח: על המת ועל כזית מן המת... ועל חצי קב עצמות ועל חצי לוג דם על מגען ועל משאן ועל אהלן, ועל עצם כשעורה על מגעו ועל משאו – על אלו הנזיר מגלח ומזה בשלישי ובשביעי, וסותר את הקודמין, ואינו מתחיל למנות אלא עד שיטהר ומביא את קרבנותיו. אבל הסככות והפרעות... ורביעית דם ואהל ורובע עצמות וכלים הנוגעים במת... על אלו אין הנזיר מגלח ומזה בשלישי ובשביעי, ואינו סותר את הקודמים, ומתחיל ומונה מיד".

המנחת חינוך (ס"ק ד) מציין שגם בטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן האיסור הוא מדאורייתא, ומביא שהרמב"ם (נזירות ה, טו) כתב במפורש שאף לוקין עליהן. אומנם המשנה למלך הקשה שלכאורה נחלקו בשאלה זו הרמב"ם והראב"ד בהלכות טומאת מת (ג, ג), ודברי הרמב"ם כאן סותרים את שיטתו שם. הרמב"ם שם כתב "שכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אינה דין תורה", דהיינו שכלל אין טומאה מהתורה ומן הסתם גם אין איסור תורה, והראב"ד השיג עליו:

"אף בזה טעה... ורביעית דם באהל מקרא 'על כל נפשות מת לא יבא', אבל על מגעו ומשאו אינו מגלח, דלא כתיב ביה אלא ביאה... וחצי קב עצמות וחצי לוג דם כמת שלם נינהו, כעין שדרה וגולגולת, ומשום הכי מטמאין במגע ובמשא ובאהל ונזיר מגלח עליהם, דכתיב 'וכי ימות מת עליו' – זהו מת שלם".

לפי הראב"ד, טומאת רביעית דם היא מדין תורה, אך לא די בכך כדי לגלח, שכן לשם כך יש צורך במת שלם ("וכי ימות מת עליו"), ורק חצי לוג דם נתפס כמייצג את המת השלם. כלומר דין גילוח וסתירה בנזיר אינו מתייחס לכל מקרה של טומאת מת אלא רק למפגש עם ייצוג של המת עצמו. הסבר דומה עולה גם מדברי הרמב"ם עצמו בהלכות נזירות:

"יש טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן ולא סותר את הקודמין, ואף על פי שנטמא בהן טומאת שבעה, לפי שלא נאמר בו 'וכי יטמא לנפש', אלא 'וכי ימות מת עליו' – עד שיטמא מטומאות שהן מעצמו של מת".

לכאורה מצירוף דברים אלו של הרמב"ם לדבריו בהלכות טומאת מת עולה שלדעתו רק טומאות שהן מעצמו של מת מטמאות מהתורה. אולם לא כך משתמע מלשונו, שנראה ממנה שיש טומאה לנפש מהתורה גם בטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן, וכאמור בפרק ה' הוא כתב במפורש שאף לוקים עליהן. על כן ביאר המנחת חינוך שהרמב"ם מסכים לדברי הראב"ד שגם הטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן מטמאות ואסורות מדאורייתא, אלא שדיני הסתירה והגילוח נאמרו רק ביחס לטומאות מעצמו של מת, ודבריו בהלכות טומאת מת נאמרו לאור שיטתו הכללית המכנה דינים שנלמדו ממידות שהתורה נדרשת בהן "דברי סופרים".[1]

האם מדובר בשתי רמות של איסור או בשני איסורים שונים?

אם כן, הן לדעת הראב"ד הן לדעת הרמב"ם יש בנזיר איסור טומאה אחד המביא לגילוח וסתירה ואיסור טומאה אחר שאינו מביא לכך, ויש לעיין אם מדובר בשתי רמות שונות של אותו איסור או בשני איסורים שונים במהותם הנכללים באיסור נזיר בטומאה.

לבירור שאלה זו יש לשוב לשאלה שהעסיקה אותנו בשיעורנו בעניין איסור טומאה לכוהנים. באותו שיעור ראינו שיש מקום להסתפק אם הכוהנים אכן נאסרו בטומאה, אלא שלא בכל הטומאות כי אם בטומאת מת דווקא, או שמא מוקד האיסור כלל אינו בכך שהכוהן נטמא, דהיינו בתוצאת הטומאה, אלא בכך שבא במגע (או בקרבה כלשהי) עם המת, דהיינו במעשה המטמא ובמפגש עם המת.

דוגמה לדבר ראינו שם בשיטת ריש לקיש (נזיר מג ע"א) שיש על הכוהן איסור דאורייתא לגעת באדם גוסס, אף שהגוסס אינו מטמא, משום שהדבר מחלל את כהונתו, שכן במידה רבה הגוסס חשוב כמת. כלומר האיסור לגעת במת אינו מחמת הטומאה הכרוכה בכך אלא מחמת עצם המפגש עם המוות, שאותו רצתה התורה למנוע מהכוהן. בדרך כלל מפגש זה עם המוות מותיר אחריו רושם של טומאה, אך האיסור הבסיסי נוגע לעצם המפגש עם המוות, וכיוון שגוסס חשוב כמת הוא שייך גם בו. אומנם לא ברור אם שיטת ריש לקיש נפסקה להלכה, ואפשר להבין שהחולקים עליו מבינים שהאיסור הוא בטומאה בלבד, אך ראינו אפשרות שלפיה הכול מודים שיש איסור בעצם המפגש עם המת, והם חולקים רק באשר למידת זיהויו של הגוסס כמת.

ביטוי נוסף לאפשרות שיש איסור על המעשה המטמא, להבדיל מתוצאת הטומאה, אפשר למצוא ביחס לנזיר או לכוהן הטמאים כבר בטומאת מת ונוגעים שוב במת. הראב"ד (נזירות ה, טו) פסק שאין איסור תורה כאשר הנזיר אינו מגביר את טומאתו, ואף באשר לכוהנים בזמן הזה, שהם טמאי מת, הוא סבר שאין להם איסור תורה לגעת במת. אולם הרמב"ם (שם,טז–יז) נקט שמי שנגע במת ופירש וחזר ונגע חייב מלקות על כל נגיעה אם חזרו והתרו בו, ורק מי שבעודו נוגע במת הוסיף ונגע במת אחר אינו חייב מלקות אלא פעם אחת, "שהרי מחולל ועומד".

המנחת חינוך אצלנו (ס"ק ג) הבין שלשיטת הרמב"ם החיוב כשפרש וחזר ונגע הוא בגין הוספת טומאה: לפני כן אדם שהיה נוגע בנזיר היה הופך לראשון לטומאה, ואילו כעת הנוגע בנזיר יהפוך לאב הטומאה (מדין טומאה בחיבורים), ועובדה זו נחשבת תוספת טומאה עבור הנזיר. אולם אף שפירוש זה הולם את שיטת התוספות (נזיר מב ע"ב), קשה לומר כן בשיטת הרמב"ם, שנקט שטומאה בחיבורים אינה מהתורה (טומאת מת ה, ב). הגרי"ז (אבל ב, טו) הבין שלדעת הרמב"ם החיוב אינו בגין תוספת הטומאה אלא בגין המעשה המטמא והמפגש עם המת, ומפגש חדש עם המת הוא איסור בפני עצמו. הוא גם הבין בדעת הרמב"ם שגם כוהן הנוגע במת שני בעודו נוגע בראשון עובר על איסור תורה, אלא שאין על כך מלקות משום שזהו מעשה מתמשך, ובכך יש לעיין, אך מכל מקום בפירש וחזר ונגע האיסור אינו משום תוספת הטומאה אלא משום המעשה המטמא החדש.

מבחינה רעיונית אפשר להציע שהאיסור שיש במפגש של הנזיר עם המת מבוסס על מגמת איסורי הנזיר להביא לעלייתו הרוחנית, כפי שביאר הנצי"ב: "וטומאת מת בא להפרישו מעצבות, שמונע גם כן מרוח הקודש, שאינו בא אלא מתוך שמחה של מצוה" (העמק דבר במדבר ו, ח).[2]

אם כן, יש מקום לומר שמעשה מטמא נאסר לנזיר אף אם אינו גורם לטומאה. האם יש גם מקום לאסור את המקרה ההפוך, דהיינו תוצאת טומאה גם כאשר אין מעשה מטמא? ייתכן שכן. הסוגיה במסכת נזיר (יז ע"א) מניחה שאפשר להלקות אדם טמא שקיבל על עצמו נזירות, שכן הוא מביא לכך שהוא יהיה נזיר טמא. הקובץ שיעורים (פסחים אות קנג) התקשה בכך לאור השוואה לדיני תרומה, שיש איסור לטמא אותה אך אין איסור להפרישה בטומאה. ונראה שביחס לנזיר אין רק איסור לטמא נזיר אלא גם איסור להביא למצב שבו נזיר הוא טמא, ועל כן גם טמא שקיבל על עצמו נזירות עובר באיסור. אם נכונים הדברים, אפשר לצרפם לאמור לעיל ולהסיק שיש שני דינים באיסור טומאה בנזיר: איסור על המעשה המטמא ואיסור על תוצאת הטומאה. האיסור על המעשה המטמא הוא איסור על מפגש הנזיר עם המוות, ואילו האיסור על תוצאת הטומאה הוא בשל חילול קדושת הנזיר, שבדומה לקדושות אחרות עומדת בסתירה לטומאה.

לאור דברים אלו יש מקום לשוב להבחנה בין טומאות כגון חצי לוג דם, שהנזיר מגלח עליהן משום שיש בהן מפגש עם המת עצמו או עם ייצוג שלו; ובין טומאות כגון רביעית דם, שנזיר הנטמא בהן עובר על איסור דאורייתא אך אינו מגלח, משום שאינן בגדר "'וכי ימות מת עליו' – עד שיטמא מטומאות שהן מעצמו של מת" בלשון הרמב"ם. יש מקום לומר שהאיסור מדאורייתא בסוג השני הוא משום התוצאה של טומאת מת, העומדת בסתירה לקדושת הנזירות, אך סתירת הימים שעברו ודין הגילוח אינם אלא בגין המעשה המטמא, שעליו עוברים רק במפגש עם מת.

השתא דאתינן להכי, ייתכנו מצבים שחל בהם רק אחד משני האיסורים. מקרה אחד הוא נזיר שכלו ימי נזירותו אך טרם הביא את קורבנותיו. לפי שיטתו הייחודית (שלא התקבלה להלכה) של רבי יוסי ברבי חנינא (נזיר יד ע"ב – טו ע"א), נזיר כזה אינו לוקה עוד על איסורי תגלחת ויין, שכן כלו ימי הנזירות, אך הוא עדיין לוקה על הטומאה משום "דאמר רחמנא 'וטמא ראש נזרו' – מי שנזרו תלוי לו בראשו".

מכאן עולה חידוש מרחיק לכת: איסור טומאה אינו חלק ממערך איסורי הגברא המוטלים על הנזיר במהלך הימים שקיבל על עצמו אלא איסור המתייחס לנזר הקדוש, שכל עוד הוא על ראש הנזיר אסור לפגוע בקדושתו על ידי טומאה. על כן, גם במצב שבו איסורי הנזירות אינם בתוקף, כגון לאחר מלאת, איסור הטומאה עדיין בתוקף, שכן קדושת הנזיר ונזרו קיימת. שיטתו של רבי יוסי ברבי חנינא לא נתקבלה להלכה, אך זאת משום שלהלכה כלל איסורי הנזירות ממשיכים גם לאחר מלאת, אך ייתכן שהתפיסה שאיסור טומאה אינו רק חלק ממערך איסורי הנזיר אלא גם איסור בפגיעה בקדושת הנזר עומדת בעינה. נראה לומר שאיסור זה הוא האיסור המתייחס לתוצאת הטומאה, הפוגעת בקדושת הנזיר כל עוד הנזר בראשו.

מקרה הפוך, שבמסגרתו חלים איסורי נזיר אך הנזיר אינו מוגדר 'קדוש', עולה מדברי הרמב"ם בעניין נזיר מצורע (ז, טו), שעסקנו בהם בשבוע שעבר. לפי הרמב"ם נזיר מצורע אינו קדוש בימי חלוטו, שאינם עולים למניין, ועל כן הוא אינו חייב בהם בעשה של "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו". ברם הוא עדיין אסור בכל איסורי נזיר, ובכללם האיסור להיטמא למת, ואף יש לו דין סתירה: "נטמא במת בתוך ימי צרעתו – סותר את כל הקודמין, שהרי בנזירותו עומד, ואע"פ שהוא טמא" (שם, י). על כן נראה שבעוד בנזיר לאחר מלאת לשיטת רבי יוסי ברבי חנינא יש קדושת נזיר ללא איסורים, במקרה של נזיר מצורע לשיטת הרמב"ם יש איסורי נזיר ללא קדושה. האיסור במקרה זה הוא בגין מעשה הטומאה, וזהו איסור המפגש עם המוות, שבכוחו גם לסתור את הנזירות.

אם נכונים הדברים, ונצרף את האמור לאורך השיעור, הרי שאפשר להגיע לנפקא מינות מפתיעות. באשר לשיטת רבי יוסי ברבי חנינא, שלאחר מלאת קיים איסור טומאה בלבד, אפשר להציע שלא יהיה איסור במגע במת כאשר הנזיר כבר טמא, שכן במצב כזה קיים רק האיסור על המעשה המטמא כחלק ממערך איסורי הגברא, ולשיטת רבי יוסי ברבי חנינא מערך איסורים זה אינו בתוקף לאחר מלאת. מאידך גיסא, ביחס לנזיר שכבר נטמא, האסור בטומאה רק מצד המעשה המטמא, דהיינו המפגש עם המוות, וכן ביחס לנזיר מצורע, שעל פי הרמב"ם אינו קדוש ולדברינו אסור אף הוא בטומאה רק מצד האיסור במעשה המטמא, יש מקום להציע שלא יהיה איסור אלא בטומאות שהנזיר מגלח עליהן, דהיינו בחצי לוג דם ולא ברביעית וכו'. אומנם נפקא מינות אלו מחודשות הן, וטעונות עיון נוסף.
 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שמואל שמעוני.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ה.

[1] שורש ב' לספר המצוות. וראו דבריו לעניין טומאות שאין הנזיר מגלח עליהן: "שכל אלו ההלכות האמורות בטומאת אהלים הנעשים מן האדם או מן הבהמה או מן הכלים הכל מדברי סופרים – מהן דברי קבלה ומהן גזירות והרחקות, ולפיכך אין הנזיר מגלח עליהן ואין חייבין עליהן כרת על ביאת מקדש או אכילת קדשיו" (טומאת מת יט, ו).

[2] ויעוין בדבריו שם שביאר מדוע שמשון היה זקוק לנזירות מסוג שונה, הכוללת את מרכיבי הפרישות של יין ותגלחת אך לא את החובה להפרישו מעצבות.