מצווה קלד וקלז | אכילת שיירי מנחות ומנחת כוהן

גדר מצוות האכילה

"שנצטוו הכהנים לאכול שיירי מנחות, כלומר אחר שהפרישו ממנה מה שהיו מקטירין במזבח, שיאכלו הם כל השאר, שנאמר 'והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל וגו''... ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה, שנאמר 'כל זכר בבני אהרן יאכלנה'. עבר ולא אכלה – ביטל עשה זה".  (ספר החינוך מצווה קל"ד)

המנחת חינוך דן בדינים שונים הנוגעים למצווה זו, ומתוך דיונו משתקפת תפיסתו את גדרה.[1] הרמב"ם (מעשה הקרבנות י, יז) מציין שאפשר להאכיל לכוהן קטן קודשי קודשים דוגמת מנחות, והמנחת חינוך (ס"ק א) מקשה שהקטן אינו בר חיובא, והכוהנים מבטלים אפוא את המצווה כשהם נותנים לו מן המנחה. אולם הוא מיישב קושיה זו בכך שאין מצווה לאכול את כל הקורבן כולו, אלא מצווה לכל כוהן לקיים חובת גברא באמצעות מעשה אכילה של כזית, בדומה לחובת אכילת מצה בליל הסדר. לאחר שאדם אכל כזית אין לו עוד מצוות אכילה אלא רק איסור להותיר, ועל כן אין בעיה בנתינת מה שנשאר לקטן.

אומנם בהמשך (ס"ק ב) מביא המנחת חינוך שהשאגת אריה (סימן צ"ו) נקט אחרת, וסבר שמצוות אכילת קודשים חלה על כל הקורבן ולא על כזית בלבד. השאגת אריה הוכיח זאת מן הסוגיה במסכת זבחים (צז ע"ב), הלומדת את הכלל שאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש מכך שאיסור שבירת עצם בפסח חל גם על עצם שיש בה מח אכיל, ואין אומרים שיבוא עשה של אכילת הפסח וידחה את הלא תעשה של שבירת עצם. מכאן הוכיח השאגת אריה שמצוות העשה של אכילת הפסח מתייחסת לכל חלק אכיל ממנו, ואינה מוגבלת לכזית שאדם יצא בו ידי חובתו.

המנחת חינוך עצמו דבק בשיטתו, חלק על השאגת אריה והעמיד את הגמרא שם במצב שבו אין כזית ללא מח העצם, ועל כן היה לכאורה מקום להתיר את שבירתה לצורך קיום העשה. אולם יש בכך מן הדוחק, ופשטות הדברים בנקודה זו נראית יותר כעמדת השאגת אריה. המקדש דוד (קודשים יד, ו) הקשה גם על תירוצו של המנחת חינוך לקושיה על קטן, שהרי גם תרומה ומעשר שני מאכילים לקטן, ושם אין משמעות לכך שהגדול כבר אכל כזית, שכן ודאי שמצוות האכילה מתייחסת לכל התרומה והמעשר השני.

ונראה שאפשר לבאר את ההיתר להאכיל קודשים לכוהן קטן באופן שונה. בית הלוי (א, ב) הבין ש"מצות אכילת קדשים הא לא הוי המצוה כלל על אדם מיוחד, דהא לא הוי חיובא אקרקפתא דגברא, רק המצוה דבשר קדשים יהיו נאכלין, ומי שיש לו בשר קודש הרשות בידו ליתנו לאחר לאכלו, וגם כן מקויים מצוה זו". לפי גישה זו לא מדובר בחובת גברא לאכול, בדומה לזו הקיימת במצוות פסח ומצה, אלא בחובה כללית על הכוהנים לדאוג לכך שהקורבן ייאכל, ומסתבר שאפשר לקיים חובה זו גם בכך שקטן אוכל מבשר הקורבן, והוא הדין והוא הטעם לאכילת תרומה ומעשר שני.

המנחת חינוך לא נקט כך ביחס לאכילת קודשים, אלא סבר שיש חובת גברא לאכול כזית, לא פחות ולא יותר. בדבריו בסוף המצווה (ס"ק טו) הוא מבין כפשוטם את דברי ספר החינוך שהובאו לעיל ש"עבר ולא אכלה – ביטל עשה זה", וכותב שחיוב זה רובץ על כתפי כל כוהני בית האב שהמנחה הוקרבה בזמנם, ואם הם אינם אוכלים מטעם זה או אחר – החיוב רובץ על כתפי כל הכוהנים. לפני כן (ס"ק ב) התקשה המנחת חינוך בהבנת הברייתא במסכת יומא (לט ע"א), המספרת ש"ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק... ונשתלחה ברכה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כהן שמגיעו כזית יש אוכלו ושבע, ויש אוכלו ומותיר": כיצד זה אפשר היה להותיר מן הכזית ולבטל בכך את המצווה? לשיטת בית הלוי, יש מקום לומר שאין חובת גברא באכילת כזית, ומשעה שהאכילה הפכה לאכילה גסה אין עוד חובה לאכול.

בהמשך אותה ברייתא ביומא מסופר: "מכאן ואילך נשתלחה מאירה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כהן מגיעו כפול. הצנועין מושכין את ידיהן, והגרגרנין נוטלין ואוכלין". המנחת חינוך, לשיטתו, נוקט שבאכילת פחות מכזית אין קיום מצווה, משום שאין כאן מעשה אכילה של הגברא, אלא אם ננקוט כשיטה כללית שיש חצי שיעור בקיום מצוות. הוא מסביר שהמנחות מתחלקות על פי דין בין כל כוהני בית האב, ואף שאם חלקם היו מקבלים כזית וחלקם כלל לא, המצווה הייתה מתקיימת בידי אלו שקיבלו כזית, במצב שבו אין כזית לכל אחד המצווה כלל לא חלה, מכיוון שכולם זכאים לחלקם, ואין לקחת מאחד ולתת לאחר כדי ליצור מצב שבו תחול המצווה (הוא נוקט שאף הסכמה לא תועיל כאן, שכן מדובר בממון גבוה, אך לענ"ד קשה לראות בעיה בכך שכוהן ייתן את חצי הזית שלו לחברו, ובפרט אם אין קיום חיובי בכך שהוא עצמו יאכל אותו).

מכל מקום, המנחת חינוך נוטה לומר שאין כל קיום באכילת פחות מכזית, ומטעם זה משכו הצנועין ידיהם מן הפול, וכן נראה מרש"י במסכת קידושין (נג ע"א): "הצנועין מושכין ידיהם ממנו, דלא מהני להו מידי". המהר"צ חיות כתב בהערותיו על הסוגיה ביומא שהוא אכן הוכיח מכאן שאין קיום חצי שיעור במצוות, אלא ש"הגאון מהר"מ סופר ז"ל, שהיה אב"ד דק"ק פרעסבורג,[2] דחה דברי, דבאמת אפשר לומר בכל אכילת מצוה אם אין כזית מן מצה או מרור חייב לאכול על כל פנים כל מה שמוצא אפילו פחות מכשיעור, ושאני לחם הפנים דאינו מצוה המוטל על הפרט, רק המצוה על כל כהני בית אב שיתאכל לחם הפנים, ואם נתאכל על ידי אחר גם כן נתקיימה המצוה, ומפני זה משכו ידיהם, ונכון". החתם סופר נוקט שהמצווה אינה מוטלת על הפרט אלא על בית האב, ומקשר זאת לכך שבדומה לעמדת בית הלוי לא מדובר במצווה לאכול אלא לדאוג לכך שהקורבן ייאכל, ועל כן הכוהנים שמשכו ידיהם לא ביטלו בכך את חיובם במצווה אלא דאגו לכך שהמצווה תתקיים באופן שונה. אומנם בדברי רש"י בקידושין מבואר שלא כן.

דברים יסודיים ביחס לנקודה זו מופיעים גם בתוספות ישנים בסוגיה ביומא:

"שמגיעו כפול הצנועין מושכין ידיהם. אומר רבי דדוקא מגיעו כפול, אבל בכזית לא היו מושכין ידיהם, כי דימו לקיים מצות אכילה, אבל כאן לא היה מצות אכילה לגמרי כיון שאין שם אלא כפול ולא היו שביעין. וא"ת היכא דמגיעין [כפול ושביעין], כדאמרינן בריש פסחים, איך מיקיימא מצות אכילה, י"ל דלא בעי כזית לגמרי אלא כזית עדיף וחשיבא אכילה, ולכולם לא היו יכולין לחלק בשוה".

המנחת חינוך הביא דברים אלו ונטה להבין שיש קיום חצי שיעור באכילת פחות מכזית, אך התקשה בכך, שאם כן – כיצד הם רשאים למשוך ידיהם מקיום זה? אולם נראה שלעמדת התוספות ישנים לא מדובר בחצי שיעור בקיום מצווה אלא בשני דינים שונים שיש במצווה זו. אם הכוהן אוכל כזית, יש בכך משום קיום מצוות גברא אישית כאשר הוא מבצע מעשה אכילה, ולכך יש מעלה, ועל כן הם לא היו מושכים ידיהם מכזית. אם אין כזית לכוהן אחד, יש קיום בכך שהקודשים נאכלים, ועל כן אין בעיה בכך שהכוהנים מושכים ידיהם ונותנים לאחרים. זו משמעות סוף דבריהם "דלא בעי כזית לגמרי, אלא כזית עדיף וחשיבא אכילה".

בשונה ממה שהביא המהר"צ חיות בשמו, בתשובותיו (אורח חיים סימן מ"ט) נקט החתם סופר שיש חובה באכילת כזית, אלא שלקיום חובה זו די באכילת כזית מהקורבן כולו, וגם בלחם הפנים הכוהן הגדול נטל חלק בראש והוא אכל כזית, ומכאן ואילך יש קיום נוסף בכך שהקורבן נאכל, ולצורך קיום זה אין חובה שכל כוהן יקבל כזית. ויעוין גם בתוספות ישנים מכתב־יד למסכת יבמות (מ ע"א), שהעלו שחובה על הכוהן המקריב לאכול בעצמו כזית:

"סלקא דעתך כהן אחר שאינו מקריבה אוכלה שפיר כולה, ואם ירצה אותו שמקריבה לא יאכל ממנה כלל, תלמוד לומר 'מצות תאכל', דצריך שיאכל ממנה המקריב כזית".

המקדש דוד העלה הצעה אחרת:

"ובעיקר קושית התו"י והמנחת חינוך על ההיא דלחם הפנים שהיה מגיע לכל אחד כפול, הא אכילה בכזית, יש לעיין מנ"ל דבעינן שיעור אכילה מכל קרבן וקרבן, ואמאי לא יצטרפו ב' קרבנות לשיעור אכילה, דאכילת קדשים מצוה היא, וא"כ אפשר דמצרף לחם הפנים עם שירי מנחות לאכילה".

אם יש מצוות גברא לאכול מלחם הפנים, ומסיבה זו יש צורך בכזית, קשה לראות איך אפשר לקיים זאת באמצעות צירוף שיירי מנחות לשיעור כזית: האדם אומנם עושה מעשה אכילה, אך לא מלחם הפנים, ומבחינת מצוות אכילת לחם הפנים הרי זה כצירוף חולין. נראה שלגישה זו הצורך בכזית אינו נובע מכך שיש מצוות גברא לעשות מעשה אכילה מהקורבן המסוים, ויש רק צורך שהקורבן ייאכל, אלא שבאכילה של שיעור הפחות מכזית הקורבן לא 'נאכל', שכן אין כאן מעשה אכילה, ועל כן יש צורך בהשלמת כזית מדברים אחרים.[3] אולם גישה זו נראית דחוקה, ונראה שאף אם האדם שלא אכל כזית אינו יכול לומר שעשה מעשה אכילה, המאכל נצרך בדרך של אכילה גם אם נאכל ממנו פחות מכזית. אומנם יעוין במשך חכמה (ויקרא ו, ט), שבדומה למקדש דוד ביאר את הסוגיה ביומא בעזרת צירוף הפול מלחם הפנים עם שאר קודשים, אך זאת מתוך תפיסה שמדובר במצווה אחת:

"דאם היה מגיעו כפול היה אוכל בצירוף שאר קדשים בכזית, וכל הקדשים מצטרפים, והיו אוכלין הפול מלחם הפנים עם צירוף שאר קדשים והיה כזית... וכמו שכל הפיגולין מצטרפין, כן כל הקדשים מצטרפין למצות אכילת קדשים".

לסיום נציין שייתכן שבאכילת מנחות יש דין מיוחד הפוטר מן הצורך בכזית ונלמד מן המילים "מַצּוֹת תֵּאָכֵל": " 'תאכל' – אפילו כל שהוא" (ספרא צו פרשה ב). אפשר להבין שדרשה זו מחדשת שאין חובה על הכוהן לאכול, אלא שהמנחה תאכל, וזאת אפשר לקיים גם בכלשהו. אומנם מהקשר הדרשה בספרא אפשר להבין אחרת, ויעוין במשך חכמה שם, ואכ"מ.

מנחת כוהן

"שכל המנחות הקרבות לגבי המזבח נקמצות, ומקטירין הקומץ כולו על גבי המזבח, והשאר נאכל לכהנים, חוץ ממנחת זכרי כהונה, שאינה נקמצת, שנאמר 'וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל'. נמצא שמנחת חינוך וחביתין, וכהן שהביא מנחת חוטא או מנחת נדבה, נשרפות על גבי המזבח ולא נקמצות". (ספר החינוך מצווה קל"ד)

"משרשי המצוה... כי כוונת הקרבן לעורר לב המקריב אותו, ואם יאכל הכהן מנחתו לא יתעורר לבו עליה יפה, שהיא דומה בעיניו כאופה פת לצרכו ואוכלו". (מצווה קל"ז)

המנחת חינוך (קלז, ו) הביא טעם נוסף לאיסור זה מפירושי בעלי התוספות על התורה (מופיע לפנינו בדעת זקנים מבעלי התוספות ויקרא ו, טז): אם לא היה דין "כליל" במנחת כוהן, נמצא היה שהכוהן אינו נותן דבר מלבד הקומץ, שכן את השאר הוא אוכל, ואין זה דומה לישראל המביא מנחה, שנותן הכול לגבוה והכוהנים זוכים משולחן גבוה.[4] אומנם אפשר היה לטעון שאף כוהן נותן הכול לגבוה ואחר כך זוכה משולחנו, אך מצד חווייתו של הכוהן אין כאן נתינה משמעותית, ועל כן ציוותה התורה שמנחת כוהן כליל תהיה לא תאכל. המנחת חינוך הקשה על טעם זה, וכיוון לקושיה המופיעה כבר בפירוש "מושב זקנים" על אותו פסוק: "וקשה לזה הטעם מחטאת העוף, שאין למזבח אלא דמה". יש שיישבו שאכן מטעם זה חטאת העוף באה עם עולת העוף, כדי שתהיה נתינה משמעותית (ראו למשל פירוש "פרדס יוסף" שם), אך מובן שקשה לראות כאן טעם מלא לציווי התורה.

בדברי ספר החינוך מבואר שמנחת כוהן אינה נקמצת, ובפשטות אין עניין בקמיצה במנחה שעולה כליל. המנחת חינוך (קלד, ח) תמה על דברי הרמב"ן (ויקרא ו, ז), שכתב "שאפילו מנחת כהנים נקמצת". ואכן יש שהגיהו בדברי הרמב"ן "שאפילו מנחת כהנים שאינה נקמצת טעונה שמן ולבונה", ומכל מקום, אף אם אין זו שיטת הרמב"ן, זו היא שיטתו של רבי שמעון במשנה במנחות (עב ע"ב): "מנחת חוטא של כהנים נקמצת, וקומץ קרב לעצמו ושירים קריבים לעצמן". נראה שלשיטת רבי שמעון הקמיצה לא רק מבררת את החלק הקרב על המזבח לעומת החלק שאינו קרב, אלא היא פעולה בעלת משמעות עצמאית ביחס למנחה. אומנם נראה מדבריו שבמנחת נדבה של כוהן אין קמיצה, ומסתבר שיש שני דינים שונים במנחת כוהן: כאשר כוהן מנדב מנחה, יש לה אופי ייחודי של קורבן שמהותו היא כליל ולא נאמר בו דין קמיצה; אולם כאשר הוא מתחייב כחוטא מדובר במנחה שבבסיסה היא מנחה רגילה, אלא שחל איסור על אכילתה עקב שייכותה לכוהן, ואז אין מקום לוותר על קמיצתה. להרחבה בשאלה אם מנחת כוהן היא סוג של מנחה השונה מהותית ממנחת ישראל, בבירור עמדת חכמים ביחס אליה ובנפקא מינות שונות המתקשרות לכך מומלץ לעיין בספרו של הרב דניאל וולף "מנחה וזבח" (עמ' 142–151).  
 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שמואל שמעוני.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ד.

[1] נגענו בדבריו כאן גם בשיעורנו על מצוות אכילת קורבן פסח.

[2] הדברים מופיעים גם בשו"ת חתם סופר אורח חיים סימן ק"מ, אף שהם נסתרים ממה שנראה להלן מדבריו שם סימן מ"ט.

[3] מעין כך ביאר זאת הרא"ל זצ"ל במאמרו "חיוב אשה במצוות ייבום", מאמר יבמין, עמ' 17–18.

[4] וראו גם את דברי הרמב"ם במורה הנבוכים (ג, מו): "טעם שרפת מנחת כהן מפני שכל כהן יש לו להקריב קרבנו בעצמו, ויהיה אם כן מביא מנחה ואוכל אותה הוא בעצמו וכאלו לא עשה דבר, כי מנחת יחיד לא היה קרב ממנה אלא לבונתה וקומץ, ולא די מיעוט זה הקרבן אלא שיאכלנו מי שהביאו, ולא יראה אם כן עבודה כלל, מפני זה היא נשרפת".