בל תשחית במלחמה

כחלק מדיני מלחמה המובאים בפרשת שופטים נאמר בתורה:

כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר: רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ: (דברים כ, יט-כ).

פסוקים אלו מהווים מקור לדין 'בל תשחית' בכל התורה כולה^[1], אך אנו בשיעור זה נתמקד בפשוטו של מקרא, לפיו זהו איסור מיוחד המופיע בשעת המלחמה ומשמעותו לתפיסת התורה את המלחמה בכלל.

היקף האיסור וההשחתה המותרת

נפתח את עיוננו בבירור שאלת היקף הדין והיקפו – מה בעצם באה לאסור התורה?

הרמב"ם בספר המצוות (לאו נז) רואה את מוקד המצווה באיסור להצר ולהכאיב לאויב, כחלק מהתפיסה הכללית, שהתבטאה גם בשיעורים קודמים, של חובת רחמים גם בשעת מלחמה:

והמצוה הנ"ז היא שהזהירנו מהשחית האילנות כשנצור על עיר כדי להצר לאנשיה ולהכאיב לבבם והוא אמרו יתעלה (ס"פ שופטי') לא תשחית את עצה כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות.

בדבריו בהלכות מלכים (פ"ו ה"ח), הרמב"ם הרחיב דין זה גם לפגיעה בדברים חיוניים אחרים:

אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה ואין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו, שנאמר לא תשחית את עצה, וכל הקוצץ לוקה.

פשטות דברי הרמב"ם היא שהאיסור שייך בכל מקרה; אך הוא ממשיך ומבאר שהאיסור שייך גם שלא בשעת מלחמה – אך גם לא בכל מקרה:

...ולא במצור בלבד אלא בכל מקום כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה, אבל קוצצין אותו אם היה מזיק אילנות אחרים, או מפני שמזיק בשדה אחרים, או מפני שדמיו יקרים, לא אסרה תורה אלא דרך השחתה.

ומה הדין בשעת מלחמה? האם שם הותרה כריתת עצים לצורך? האחרונים נחלקו בהבנת שיטת הרמב"ם בכך – הרב גורן בשו"ת משיב מלחמה (ח"ב, סימן קנז) לומד בדעת הרמב"ם שגם השחתה שמועילה לכיבוש העיר אסורה במלחמה, שהרי לא ציין את החילוק הזה בדבריו; לעומתו הציץ אליעזר (חלק כ"ב, סי' מו) סובר שאף הרמב"ם מתיר השחתה לצורך המלחמה, ורק השחתה סתמית אסורה:

אלא שיש מקום לדחות ולומר שזה שהרמב"ם אוסר בספר המצות הוא רק השחתה שאין בה תועלת עצמית ובאה רק כדי להצר לאויב ולהכאיב את לבו בזה שלא יחיו מהם. אבל השחתה הבאה גם לשם תועלת עצמית כבניית מצור מהם בכדי להלחם עם האויב בזה גם הרמב"ם יודה שמותר.

לפני שנבאר את מחלוקתם, יש לראות את דברי הספרי (שופטים, פסקא רג), שעליהם התבסס הרמב"ם לעניין האיסור על סתימת אמת המים:

לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, אין לי אלא גרזן מנין אף למשוך הימנה אמת המים תלמוד לומר לא תשחית את עצה בכל דבר. ... לבוא מפניך במצור, הא אם מעכבך לבוא מפניך במצור קצצהו.

הספרי כותב במפורש שבמקרה בו העצים מפריעים למצור ולמלחמה, מותר לכרותם, וקשה לומר שהרמב"ם לא קיבל אותו; ולכן נדמה שיש לחלק בין רמות שונות של השחתה.

ישנה השחתה שאינה לצורך כלל, או המיועדת לפגוע באנשי האויב ולמנוע מהם מזון ומים; ישנה גם כריתת עצים שמפריעים ממש, 'מעכבים' כלשון הספרי, לעשיית המלחמה; ויש גם מצב בו העצים לא מסייעים להגנת עיר האויב, אך הצרים מבקשים לכרות אותם על מנת להשתמש בהם לצרכי המלחמה (בניית מכונות מצור לדוגמה).

נדמה שלא נחלקו האחרונים על שתי הרמות הראשונות שתיארנו: זו הראשונה אסורה בשיטת הרמב"ם לכולי עלמא, והשניה מותרת כדברי הספרי. המחלוקת היא בהגדרת ה'צורך' המדויק שמתיר השחתה, מעין הרמה השלישית שהזכרנו: האם אסור להשחית עצים לצורך המלחמה כדברי הרב גורן, או שנאסרה רק השחתה סתמית כדברי הציץ אליעזר.

כפי שראינו בדברי הרמב"ם לעיל, הוא במפורש אומר שאיסור בל תשחית הכללי הוא רק ב'דרך השחתה' ולא כשיש תועלת מכריתת העצים; אך יש לדון האם במילים 'דרך השחתה' כוונתו להשחתה ללא תכלית ואז כל תכלית תהווה היתר, או שמא הוא מתבסס על דבריו בסוף אותה הלכה שכאשר יש הפסד אין זה דרך השחתה – ובכך נחלקו הרב גורן והציץ אליעזר.

נדמה שמחלוקת זו אינה נחלתם של האחרונים בלבד ובעצם מצאנו אותה כבר ברבותינו הראשונים. הרשב"ם (דברים כ, יט) מבאר בפסוק הראשון של הפרשה את ההקשר והמציאות עליה היא מדברת:

כי תצור אל עיר ימים רבים - ותצטרך לחתוך אילנות לבנות כרים דיק וסוללות.

ומפורש בדבריו שאיסור התורה נסוב בדיוק על מקרה בו אדם צריך לכרות עצים בשביל המצור. לעומתו רש"י (ב"ק צא:) ביאר את סיום הפסוקים כמתירים, כאשר אין ברירה, להשתמש בעצי פרי לצורך המצור:

זה עץ מאכל – וה"ק רק עץ אשר תדע, אם אינך יודע קרוב למצור אלא הוא (=הוא העץ המתאים ביותר לשימוש לצורך המצור) – קחנו, ואפילו הוא של מאכל.

אלא שיש לחלק בין דברי רש"י לבין הבנת הציץ אליעזר ברמב"ם: לציץ אליעזר שימוש כזה אינו נחשב דרך השחתה ואין בו איסור כלל; ואילו לרש"י הדבר הותר רק כאשר אין אפשרות אחרת. במילים אחרות, לרש"י יש כאן דחיה של האיסור, ואילו לציץ אליעזר פעולה מעין זו מעולם לא היתה בכלל האיסור.

לסיכום הדיון בהיקף האיסור, נציין שגם הרשב"ם (על התורה, שם) המרחיב אותו כותב במפורש כשיטת הספרי שהאיסור לא שייך כאשר האויב מסתייע באותם עצים, על בסיס קריאה יצירתית בדברי הפסוק:

כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור - כל כי שאחרי לא מתפרש אלא. אותו לא תכרת אלא עץ השדה לבא האדם מפניך במצור, אותו תכרות, הם הקרובים לעיר שנסתרים בהם אנשי העיר הבורחים מפניך ובאים בתוך העיר כדכת' ותבא העיר במצור.

כלומר, הצעתנו שלכל השיטות מותרת השחתה כאשר עיר האויב מסתייעת בעצים סביבה עשויה להילמד כבר מפשט הפסוקים.

אם כן, ראינו שלוש שיטות בהיקף ההיתר לכרות עצי פרי: לשיטת הרשב"ם, והבנת הרב גורן ברמב"ם, היא מותרת רק כאשר העצים מסייעים לאנשי העיר להתגונן מפנינו; לשיטת רש"י, מותר גם שימוש בעצים לצרכי המצור וההתקפה של עם ישראל, אך רק אם אין עצים אחרים להשתמש בהם; להבנת הציץ אליעזר בדברי הרמב"ם, שימוש לצרכי המצור אינו נכלל באיסור מעיקרא, ואין צורך להעדיף עצי סרק דווקא.

טעם האיסור

עיקרו של הדיון לעיל היה בשיטת הרמב"ם, שראינו את דבריו בספר המצוות שתלו את טעם האיסור בפגיעה מוגזמת באויב; להבנתו איסור ההשחתה דומה לאיסורים אחרים שראינו שמגבילים ומעצבים את דרכי המלחמה של עם ישראל, ובאים להשריש מוסריות וחמלה גם כאשר האדם נלחם מול אויביו. כך גם עולה מדבריו של בעל החינוך (תקכט):

שורש המצוה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם, ולא כן הרשעים אחיהם של מזיקין שמחים בהשחתת עולם והמה משחיתים, במדה שאדם מודד בה מודדין לו, כלומר בה הוא נדבק לעולם, וכענין שכתוב [משלי י"ז, ה'], שמח לאד לא ינקה רע, והחפץ בטוב ושמח בו נפשו בטוב תלין לעולם, זה ידוע ומפורסם.

החינוך הוסיף ונתן טעם להרחבה של האיסור לכל השחתה, גם שלא בשעת מלחמה – זו מידה רעה שראוי להתרחק ממנה תמידית. מיקום האיסור בפרשת דיני מלחמה בא להדגיש את חשיבות השמירה על המידה הזאת אפילו במציאות האלימה של לחימה, בה הפיתוי גדול להשחית 'סתם'.

כיוון אחר בהבנת טעם האיסור מובא בפירוש הכתב והקבלה[2] (על אתר):

וטעם האיסור שאין ראוי לשמש בדבר מן הנבראים אל הפך המכוון ממנו בבריאה דגמת אמרם ע"פ חרבך הנפת עליה ותחלליה המזבח נברא להאריך ימיו של אדם והברזל נקרא לקצר ימיו של אדם אינו בדין שיונף המקצר על המאריך. כן עץ המכוון בבריאתו לעשות פירות למאכל בני אדם להחיותם אין לעשות בו דבר המשחית בני אדם ומאבדו להיות שהמכוון בהשחתת אילני מאכל ובבנין הסוללה ודיק סביב לעיר מצור למנוע מהם מקום מביא מאכל ומשקה למחיתם שהיא הסיבה היותר גדולה לכבוש אותם.

בדומה לבעל החינוך הוא מבין שהאיסור בא להגביל את האמצעים המותרים במלחמה, אבל לא מצד הבעייתיות שבהשחתה כמידה כללית אלא ביחס לעצי פרי בדווקא מכיוון שהם מאריכים חיים. נדמה שלהבנתו האיסור יהיה שייך גם כאשר השימוש אינו ב'דרך השחתה'; דווקא השימוש והפקת התועלת במלחמה, מדברים שמטרתם להרבות חיים, הם הבעיה.

מצוות אכילת הפירות ושיטת הרמב"ן

הרמב"ן סלל לעצמו דרך ייחודית בפירוש מצווה זו. כפתיחה לפירושו הוא מביא את דברי הגמרא בב"ק (צב:) שדנה בדיני הקדימה בקציצת אילנות במלחמה ובכלל:

אמר רב: דיקלא דטען קבא - אסור למקצציה. מיתיבי: כמה יהא בזית ולא יקצצו? רובע! שאני זיתים, דחשיבי. א"ר חנינא: לא שכיב שיבחת ברי, אלא דקץ תאינתא בלא זמנה. אמר רבינא: ואם היה מעולה בדמים - מותר. תניא נמי הכי: רק עץ אשר תדע - זה אילן מאכל, כי לא עץ מאכל הוא - זה אילן סרק; וכי מאחר שסופו לרבות כל דבר, מה ת"ל כי לא עץ מאכל? להקדים סרק למאכל; יכול אפילו מעולה בדמים? ת"ל: רק.

מדברי הגמרא עולה בפירוש שמותר לקצוץ אילנות לצורך המצור, וכל הדיון בה הוא בסדרי הקדימות בין אילנות שונים. לאור זאת מסביר הרמב"ן (על התורה, דברים כ יט) שקציצת אילנות אסורה רק כאשר כל מטרתה הוא להוציא עצבים וכעס, כמנהג היוצאים לצבא:

אם כן, פירוש הפרשה לדעתם, שהזהירה תורה לא תשחית את עצה לכרות אותם דרך השחתה שלא לצורך המצור, כמנהג המחנות.

ממילא הרמב"ן מבין שכל קציצה לצורך המלחמה מותרת:

...כי מותר אתה לכרות אותו לבנות המצור וגם להשחיתו עד רדתה, כי לפעמים תהיה ההשחתה צורך הכבוש, כגון שיהו אנשי העיר יוצאים ומלקטין עצים ממנו, או נחבאים שם ביער להלחם בכם, או שהם לעיר למחסה ולמסתור מאבן נגף.

על פניו נשמע שיסוד האיסור לרמב"ן דומה למה שראינו לעיל בדברי ספר החינוך כנוגע לדיני המוסר והחמלה, שבמקום אחר (דברים כג, י) מדבר הרמב"ן בשבחם וחשיבותם המיוחדת במלחמה, אך כאן רוח אחרת הייתה עמו והוא מציע טעם אחר ומחודש מאוד לאיסור:

והטעם, כי הנלחמים משחיתים בעיר וסביב הארץ אולי יוכלו לה, כענין שנאמר (מ"ב ג יט) וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתמו, ואתם לא תעשו כן להשחיתה, כי תבטחו בשם שיתן אותה בידכם.

הרמב"ן רואה בהשחתת עצי הפרי בעיה באמונה. אדם המשחית את העצים לא מאמין שה' ייתן בידיו את העיר ועל כן הוא הורס את רכושה, ויש בכך קטנות אמונה בשעת המלחמה. להבנה זו בטעם האיסור יש השלכה מעשית גדולה, כאשר נלחמים על עיר ללא מטרה לכובשה; כפי שאכן כותב הרמב"ן במפורש בהשגותיו על ספר המצוות (שכחת העשין עשה ו):

ודע כי זו המצוה בעשה ולא תעשה שלה כשנצור על עיר להלחם עליה לתפשה שנצטוינו לחמול עליה כאשר נחמול על שלנו אולי נכבוש אותה, אבל בצאתנו אל ארץ אויב נשחית ונחבל כל עץ טוב וכן בימי המצור להצר לאנשי העיר בהשחתת האילנות שלא יחיו מהם כל זה מותר. לא אסרה תורה אלא השחתה בחנם.

לדברי הרמב"ן במצב כזה מותרת כריתת עצים גם בדרך השחתה סתמית, או בשביל לפגוע באויב ולמנוע ממנו חיות; שכן אין כאן פגם באמונה כלל, איננו מבקשים לכבוש את ארץ האויב לעצמנו.

נדמה שהמחלוקת סביב טעם האיסור קשורה בהבנת הפסוקים. כאשר התורה אומרת (פסוק יט): "כי ממנו תאכל", האם היא נותנת טעם לאיסור ההשחתה בלבד, כפשטות הפסוק, או שמא יש כאן מצוות עשה חדשה? הספרי (הנ"ל) הבין כאפשרות השנייה:

כי ממנו תאכל, מצות עשה; ואותו לא תכרת, מצות לא תעשה.

את מצוות העשה זו פסק הרמב"ן (שכחת העשין ו) בצורה הבאה:

מצוה שישית שנצטוינו כשנצור על עיר לאכול מן האילנות שבגבולה כל ימי המצור.

ויש לעמוד על מהותה – מדוע יש מצווה לאכול מפירות העיר בשעת המצור? ייתכן שהרמב"ן רואה בכך חלק מכיבוש העיר. האכילה מפירות העיר והשימוש ברכושה נחשבים כבר כמעשה כיבוש ממש ועל כן יש בהם חשיבות כחלק מהמאמץ המלחמתי, אם במישור המעשי ואם במישור ה'מחשבתי' בו אנחנו מביעים אמונה בה' שימסור בידינו את העיר על ידי התנהגות כאילו זה כבר קרה.

השלכה מעשית – דין במעשה או בתוצאה?

לאחר שראינו את יסודות האיסור, נדון בכמה פרטים מעשיים; ובפרט בשאלה אחת, התלויה במידה רבה בכיוונים השונים שראינו לעיל בטעם האיסור – האם האיסור הוא במעשה או בתוצאה? במילים אחרות, האם מדובר על דין במעשה ההשחתה שנאסר או שמא התוצאה בה אין מאכל לאנשי העיר בעייתית (כיוון שנגענו בו בשיעור הקודם). להבנת הרב גורן ברמב"ם, שצמצם את האיסור רק לכריתת עצים ללא תועלת, נדמה לומר שעצם התוצאה היא בעייתית; וכן עולה מדברי הכתב והקבלה והרמב"ן. אך לדברי ספר החינוך, והאחרונים שנקטו ברמב"ם שהאיסור הוא רחב יותר, נראה שעיקר הבעיה הוא במעשה, שהוא מקולקל מוסרית כשלעצמו.

נפקא מינה מעשית לשאלה זו עולה לעניין השחתה בחפצי הפקר. בשעת מלחמה פעמים רבות האויב בורח ומשאיר מאחוריו חפצים רבים, ויש לדון האם גם בחפצים אלו שייך איסור השחתה, שהרי הם הפקר? אם נבין שעיקר הבעיה באיסור השחתה הוא מניעת השימוש בחפץ, אם הוא הפקר ואין מי שמשתמש בו אולי הדבר מותר. יסוד לסברא זו מצאנו ברא"ש על מסכת מידות (פ"א משנה ב), שם מתירה המשנה לשרוף את כסותו של לוי הנרדם בשמירתו; ותמה הרא"ש מדוע אין כאן איסור בל תשחית, וזו תשובתו:

ורשות היה לו לשרוף כסותו, ואין כאן משום בל תשחית, משום דהפקר בית דין היה הפקר.

בתוך דבריו מובלעת ההנחה שאין איסור בל תשחית בחפצי הפקר; ובטעם הדבר נראה כפי שהצענו לעיל, שהאיסור הוא בתוצאה של מניעת ההנאה והשימוש.

ההר צבי (או"ח ב, קב) דן באותה שאלה, ודוחה את הסברה הזאת על בסיס גמרא בחולין, ובעיקר בעקבות דבריו המפורשים של שו"ע הרב בעניין:

והנה לענין בל תשחית בהפקר כבר כתבתי מזמן דלכאורה משמע בגמרא חולין (דף ז ע"ב), דבהפקר נמי שייך בל תשחית, מדקאמר: עקרנא להו - איכא בל תשחית ויפקיר מקודם אלא ודאי דלא מהני... ובשו"ע הרב (הל' שמירת נפש ובל תשחית סעיף טו) כתוב שם בשני חצאי עיגול: (ואם הזהירה תורה על של גוים שנלחמים עמהם ק"ו לשל ישראל או אפילו משל הפקר).

עמדה זו מבוססת על ההבנה שעצם מעשה ההשחתה הוא הבעייתי, וממילא אין זה משנה מי הנפגע –נכרים, ישראל או הפקר.

כך גם דנו רבותינו האחרונים במקרים אחרים בהם אפשר להימנע ממעשה ההשחתה אך בסוף התוצאה תהיה זהה. ההר צבי בסוף התשובה הנ"ל התיר לעקור עצי פרי, אך סייג את דבריו וכתב:

...מ"מ אם אפשר לקצוץ ע"י גוי מה טוב המורם מכל הנ"ל שבנדון שלפנינו יש כמה קולות להתירא, ומ"מ אם אפשר לקצוץ ע"י גוי מה טוב.

נראה מדבריו שאכן האיסור במעשה בלבד וע"כ אמירה לגוי עדיפה. בדרך זו הלך גם החזון איש (בהלכות מלכים פ"ו ה"ח) וכתב:

ודאי אין לא תשחית אלא במעשה ולא בשב ואל תעשה.

לפי זה עולה שייתכן שגם במקרים בהם ישנו צורך והיתר להשחית, עדיף לעשות זאת ע"י נכרי או באופן שפחות ידמה ל'דרך השחתה'.

סיכום

בשיעור עסקנו באיסור התורה על כריתת עצי פרי בשעת מלחמה, שמהווה גם את המקור לאיסור 'בל תשחית' הכללי. ראינו את הטעמים השונים לאיסור – האם הוא חלק ממערכת האיסורים שבאה להגביל ולעצב את מלחמות ישראל לפי המידות המתוקנות של מוסר וחמלה, או שיש בו התייחסות מיוחדת לעצי הפרי המחיים את האדם וישנה בעיה בלהשתמש בהם לצרכי מלחמה מתוך פגיעה בייעודם, או שההשחתה מעידה על חוסר אמונה שנזכה לכבוש את האויב ולהנות מפירות עירו.

עסקנו גם ביישומים המעשיים שלו – האם נאסרה כריתת העצים כאשר הם מסייעים לאויב, או כאשר יש לישראל הצרים שימוש בהם למטרות המצור? והאם האיסור ממוקד במעשה ההשחתה הפוגם במידות, או שעיקר הבעיה היא בתוצאה, כאשר עצים נכרתים ולא משתמשים בהם כראוי?

גם בעניין זה מתבטאת עמדת התורה שיש בכל עת, ובמיוחד בשעת מלחמה, עקרונות מוסריים ומידותיים שחובה להקפיד ולשמור עליהם; ומאידך דאגה לכך שאותה הקפדה לא תשחק לידי האויב ותסייע לו במלחמתו בנו.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ישי יסלזון
עורך: שמואל פוקס, ה'תשפ"ד 

[1] ראה רמב"ם לא תעשה נ"ז, וכן בהלכות מלכים פ"ו ה"ח-י.

[2] לר' יעקב צבי מקלנבורג, מרבני גרמניה במאה ה19; פירושו נכתב במטרה להראות שתורה שבכתב ותורה שבע"פ ('הכתב והקבלה') בלתי נפרדות, כנגד הגישה הרפורמית שהחלה בימיו.