החמישי באפריל 2019 – הלוויה צבאית של זכריה באומל בהר הרצל

 

המבצע הפך במהירות למלחמה. ב-6 ביוני 1982, כמה שעות ספורות לפני הפסקת האש המתוכננת, נשלח גדוד הטנקים של זכריה למשימה שהפכה לאחד האסונות הגדולים בתולדות ישראל. ליד הכפר הלבנוני סולטאן יעקב, הציב הצבא הסורי מארב לטנקים הישראלים. למעלה מעשרים חיילים ישראלים נהרגו, רבים נפצעו, שניים נפלו בשבי ושלושה הוכרזו כנעדרים: זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן.

 

במשך 37 השנים הבאות, צה"ל (בעידוד משפחות שלושת השבויים) עשה כל הניתן כדי לברר מה עלה בגורלם של אותם חיילים. בתחילת אפריל 2019 הודיע צה"ל בגאווה כי גופת זכריה התגלתה בסוריה. במבצע צבאי משותף של כוחות ישראלים ורוסים הוציאו את הגופה מקבורה, בחנו אותה, זיהו אותה והטיסו אותה לישראל. ליד הגופה התגלו חפצים אחרים, ביניהם הציצית שלו.

 

הרגשות בהלוויה היו מעורבים: עצב וצער מצד אחד, והקלה ואף גאווה מצד שני. אחותו של זכריה שיתפה את תחושותיה עם שמוע החדשות, והשוותה אותן למאורע ההיסטורי בו חז"ל הוסיפו את ברכת 'הטוב והמטיב' לברכת המזון – קבורת הרוגי ביתר. בשנת 135 לספירה ביצעו הרומאים טבח נוראי בעיר ביתר.[1] גופות הרוגי ביתר נותרו במקומם מספר שנים, עד שאישרו לבסוף הרומאים להביאם לקבורה. הגמרא מציינת כי הגופות נשתמרו באורח פלא ולא הסריחו עד קבורתם. כדי להנציח את הנס, חיברו  חז"ל את ברכת 'הטוב והמטיב'.[2]

 

רעיון דומה מופיע בהלכה במצב בו קרוב משפחה נפטר ומשאיר אחריו ירושה. במצב זה יש לברך ברכה כפולה: ברכת 'ברוך דיין האמת' על מות קרובו, וברכת 'שהחיינו' המבטאת את הכרת תודה לקב"ה על קבלת הירושה.

 

שני המקרים הללו מראים כי במצבים רגישים ומורכבים בהם עולות תחושות סותרות, ההלכה מכירה בכך ואף נותנת לכך ביטוי.

במהלך השיעורים האחרונים דנו בשאלות רבות הנוגעות למצות הקבורה ולמאמץ שיש להשקיע כדי לבצע מצווה זו. הוכחנו שהפוסקים התירו לחלל שבת ויום טוב כדי לקיימה, ואף התירו לסכן חיים של חיילים בקרב לשם כך. כאמור, ההיתר מתבסס על ההנחה כי הידיעה שהמדינה עושה ככל שביכולתה על מנת להחזיר גופות חיילים הביתה, מחזקת את המורל הצבאי החיוני בקרב. 

 

כמובן שעוד מוקדם להעריך את השלכות המבצע על עימותים עתידיים. ברם, אין ספק כי החזרת גופתו של זכריה לישראל, מעבירה מסר מחזק עבור אנשי צה"ל בעבר, בעתיד ובהווה.

 

בהספדו לזכריה, הזכיר הרב יעקב מדן כי בתנ"ך אנו מוצאים מקרה דומה בו עם ישראל התאמץ מאוד להביא גופות חללים לקבורה. בספר שמואל א' מתואר מותם של שאול המלך ושלושת בניו בקרב בגלבוע. לאחר הקרב, הפלישתים מחללים את גופותיהם ומפקירים אותם בחוץ. בצעד אמיץ, יוצאים אנשי יבש גלעד למשימה צבאית, עמוק בתוך שטח האויב הפלישתי, כדי להחזיר את הגופות ולהביאם לקבורה ראויה.[3]

 

בשיעור על הצוללת אח"י דקר, הזכרנו כי על פי ההלכה החללים הטבועים בים נחשבים כקבורים בקבורה יהודית. כמו כן, העלאתם ארצה מאתר הקבורה שלהם עלולה להיות בעייתית.[4] כאמור, על פי ההלכה, חל איסור להוציא גופות מקבר, גם אם נקבור אותו שוב במקום אחר.[5] המפרשים מביאים הוכחות מהמקרא כדי להצביע על כך שהדבר נחשב כמזיק למת.[6] עם זאת, רבי יוסף קארו מזכיר תרחישים רבים בהם מותר להעביר קבר. אחת מהן היא כדי לקבור את המת בארץ ישראל.[7]

 

ישנם מקורות בגמרא שמהללים את ערך הקבורה בארץ ישראל. במסכת כתובות (קיא ע"א) נאמר כי בכוחה של קבורה בארץ ישראל לכפר על חטאי העבר.

 

בירושלמי (כלאים ט, ג) מובאת מחלוקת בין חכמים בשאלה האם מותר להביא גופה לישראל לקבורה. הפוסקים מכריעים על פי הדעה המתירה. הרמב"ם מביא את דברי הגמרא:

 

הקבור בה [בארץ ישראל] נתכפר לו, וכאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה, שנאמר וכפר אדמתו עמו, ובפורענות הוא אומר על אדמה טמאה תמות

עם זאת מציין הרמב"ם:

ואינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו אחר מותו, ואעפ"כ גדולי החכמים היו מוליכים מתיהם לשם, צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק. (הלכות מלכים פ"ה ה"א)

 

הפילוסוף והמשורר הגדול רבי יהודה הלוי, שידוע באהבתו לארץ, מגנה את הנוהג של אנשים לחיות מחוץ לישראל ולחזור לשם לאחר שנפטרו.[8] הוא מביא סמך לטענתו מתוך הגמרא הנ"ל ומפסוק זה בירמיהו:

 

וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה: (ירמיה ב, ז)

 

בשנת 1960 הרב הראשי הספרדי הרב יצחק ניסים פעל להבאת גופתו של הרב חיים יוסף דוד אזולאי (חיד"א, 1724–1806) – אחד הפוסקים הספרדים הגדולים בכל הזמנים – לקבורה בישראל. כמו כן, מנהיגי התנועה הציונית כמו בנימין זאב הרצל וזאב ז'בוטינסקי שנפטרו בגולה, הובאו למנוחות בישראל על ידי המדינה.

 

סר משה מונטיפיורי (1784–1885), הנדבן היהודי הגדול, נקבר באחוזתו ברמסגייט, אנגליה. כיוון שמונטיפיורי היה אוהב ישראל גדול ותרם להגשמת החזון הציוני, עלתה שאלה לגבי העברת גופתו לישראל. הרב משה פיינשטיין התנגד לכך.[9] לדבריו, הסיבה העיקרית להתנגדות היא שבכך ייקבע תקדים יוצא דופן לחוסר שיווין בדין – מדוע שמונטיפיורי ייקבר בארץ, ואילו קדושים וצדיקים אחרים לא?

 

הרב צבי פסח פרנק (1873–1960), הרב הראשי לירושלים, נשאל בנוגע להבאת גופתו של האדמו"ר מקרלין (הרב יוחנן פרלוב, 1900-1956) מארה"ב  לישראל. הרב פרנק התעלם מהדעות שמתנגדות לרעיון, וקבע שיש להביא את הגופה לישראל.[10]

 

זכריה הובא למנוחות בבית הקברות צבאי. ככלל, למשפחות שכולות של חיילים יש אפשרות להלוויה צבאית מלאה או חלקית.

 

צבאות רבים נוהגים לקבור חיילים בהלוויה צבאית הכוללת כמה תכונות צבאיות מובהקות, ביניהם: שומרי כבוד, מטח כבוד, הצדעה, ודגל ישראל פרוס על הארון. הרב בצלאל ז'ולטי (1920-1982), הרב הראשי לירושלים, יצא כנגד נוהג הלוויות הצבאיות.[11] טיעונו המרכזי היה כי המנהגים האלה אסורים מצד איסור התורה לנהוג בחוקות הגויים.[12]

 

בעולם העתיק, היה נהוג בקרב יהודים וגם גויים לשרוף את חפצי המלך לאחר מותו. מדוע אפוא נוהג זה אינו נופל תחת האיסור של חוקות הגויים? שתי סוגיות בתלמוד מתייחסות לכך. בשתיהן מוסכם כי המנהג מותר, אך הסיבות שנות. בעוד שבאחת מהן נאמר כי מעשה זה משמש סמל לחשיבות,[13] בשנייה נטען כי נוהג זה מותר אך ורק מכיוון שיש לו מקור מפורש בתנ"ך, וממילא מוכח שהיה זה מנהג יהודי לפני שהפך לנוהג אצל הגויים.[14]

 

התוספות מקשים ומצביעים על הסתירה בין שתי הסוגיות.[15] בתשובתם הם מגיעים למסקנה שהאיסור כולל שני סוגים נפרדים של מנהגים: האחד מהווה פולחן אלילים, והשני מנהג כללי. במקרה האחרון, אם המנהג מוזכר במקורות יהודיים, המוכיח שיש תקדים יהודי למעשה, הרי שהוא מותר.

ראשונים אחרים, כמו המהרי"ק (הרב יוסף קולון מאיטליה, 1420–1480 בערך) מסבירים כי מנהגים שהגויים יוזמים מסיבות הגיוניות ואינן מעשי פריצות אינם נחשבים כחוקות הגויים, ולכן הם מותרים. פוסקים רבים מסכימים עם מסקנתו של המהרי"ק,[16] אך הגר"א פוסק לחומרא: אפילו מנהגים שנוסדו מסיבה או מטרה הגיונית אסורים, אלא אם כן הם מוזכרים בתורה.[17]

 

הרב ז'ולטי מסביר כי על פי הפסק המקובל, יש להתיר הלוויות צבאיות, מכיוון שאין שום גורם של עבודת אלילים מעורב בו. יתר על כן, הם משרתים מטרה ברורה, שכן הם מעניקים כבוד אחרון לחיילים שנפלו. עם זאת, בשל הפסק של הגר"א, הוא מתקשה להקל; ולכן למסקנה אוסר על נוהג זה.

 

הרב יחיאל יעקב וינברג (1884-1966) חולק על הרב ז'ולטי.[18] בתשובתו, הדנה בנוהג המודרני של חגיגת בת המצווה, הוא מגדיר את הפרמטרים ההלכתיים של חוקות הגויים. לטענתו, אפילו הגר"א אוסר רק במקרה בו הסיבה למנהג היא הליכה בדרכי הגויים. לכן, במקרה שיש סיבה טובה למנהג – כמו במקרה של הלוויה צבאית – מותר ללכת בדרכם של הגויים.

יהי רצון שקידוש השם במעשיו ינחם את משפחתו ואת עם ישראל! נסיים בנבואת יחזקאל שקרא הרב מדן בעת ההספד:

 

וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר ה': כֹּה אָמַר ה' א-להים לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם: וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם  רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה': (יחזקאל ל"ז, ד-ו)