ארבעה דברים פטרו במחנה

פתיחה

הזכרנו בשיעור הקודם את המשנה בעירובין, המונה ארבעה דברים שפטרו במחנה:

ארבעה דברים פטרו במחנה: מביאין עצים מכל מקום, ופטורין מרחיצת ידים, ומדמאי, ומלערב. (עירובין יז:)

בשיעור היום נתמקד לא בהגדרת המחנה אלא בהבנת הפטורים האלה – מה טעמם ויסודם? ניתן להציע כמה כיוונים בדבר זה: ייתכן שהפטורים נוגעים דווקא בדברים הקשורים בלחימה ובאו להפוך אותה ליותר אפקטיבית ומוצלחת; אפשר שיש כאן קולות הנובעות מכך שהאדם נמצא במחנה ולא במקום יישוב מסודר; וייתכן שיש כאן קולות שנובעות מכך שהאדם נמצא בסכנה ושעת הדחק, בה לא החמירו חכמים. כמובן, ניתן לראות כל פטור כעומד בפני עצמו, וטעמים שונים יתאימו לדינים שונים; אין חובה להכניס את הדינים כולם בחדא מחתא, אך ראשית נפתח בטעמים שמצאנו בדברי רבותינו לארבעה פטורים אלו באופן כללי, כמערכת אחת.

רבינו יהונתן (על הרי"ף, עירובין ד: באלפס) מבין שהפטור שייך דווקא במחנה מלחמה, ולא בכל קבוצה היוצאת מביתה והולכת בדרך:

ארבעה דברים... התירו להם חכמים למחנה היוצא להלחם אפי' למלחמת הרשות וכל שכן למלחמת מצוה אף על פי שהוא אסור לכל אדם ואפי' לשיירא ההולכת ממקום למקום שדין שיירא בד' דברים אלו כדין יחיד העומד בביתו.

אך מאידך, הוא מדגיש שההיתרים חלים גם שלא בשעת מלחמה ממש:

אבל בעירובי תחומין הצריכום חכמים שאסור להם לצאת חוץ מאלפים אמה ממקום ששבתו בו בשבת אא"כ הניחו עירובי תחומין כדין כל יחיד העומד ביישוב דמה צריך להם להתיר לצאת [חוץ לתחום] בעוד שאין נלחמים ואין האויבים יוצאין לנגדן.

נדמה שעל אף הרחבה זו, הוא עדיין רואה את ההיתרים כבאים להקל ולסייע בענייני המלחמה, כמשתמע מדבריו לגבי היתר הבאת העצים מכל מקום:

הכל התירו להם חכמים לפי שאי אפשר למחנה להיות בלא עצים לאפות תבשילם ופתם.

כך גם משתמע מלשונו של הרמב"ם בפירוש המשניות לעירובין:

ומחנה זה האמור כאן ואפילו למלחמת הרשות, וכל שכן למלחמת מצוה, לפי שהקילו להם מפני שהם עסוקים בכיבוש ארץ האויב.

ובכל זאת, כאשר אנו נכנסים לפרטי הדינים של כל פטור ניתן לראות שיש הבדלים בין הפטורים השונים וייתכן לבסס כל אחד מהם על יסוד אחר.

בדברים הבאים ננסה לדון בשאלת רוחב העולה בכל הפטורים: האם הפטור מפקיע כליל את האיסור, או שמא האיסור קיים אך התירו חכמים לעבור עליו בעקבות מצב המלחמה. ונסביר את הדברים. כל ד' הדברים הפטורים במחנה אלו הלכות שיש לחכמים בהן סמכות מוחלטת: ההיתר ליטול עצים יבשים הוא בדיני ממונות, בהם אנו יודעים שהפקר בית דין הפקר וחכמים יכולים להפקיע ממונו של אדם; ואילו דמאי, עירובין ונטילת ידיים שלושתם דיני דרבנן בלבד. מכיוון שמדובר כאן על דיני דרבנן אזי בכוחם של חכמים להפקיע את הדינים הללו, אך יש לדון האם אכן חכמים לא תיקנו וחייבו בדינים הללו בעת מלחמה כלל, או שמא הדינים חלים אך חכמים התירו לעבור עליהם.

נפקא מינה שתהיה משותפת לשלושת הדינים האחרונים (דמאי, עירובין ונטילת ידיים) תבהיר את הדברים היטב. הגמרא בשבת (כא.) לומדת שיש לברך ברכת המצוות גם על דיני דרבנן, שכן נצטווינו עליהם בתורה מדין 'לא תסור'. כעת, מה יהיה הדין באדם המבקש להחמיר על עצמו ולנהוג בדברים שפטרו במחנה – האם הוא יכול לברך עליהם? אם חכמים הפקיעו את החיוב וקבעו שהוא לא חל אזי לא ניתן לברך, שכן חכמים כלל לא ציוו עלינו ליטול ידיים או להפריש מן הדמאי במחנה המלחמה; אך אם החיוב קיים אלא שחכמים פטרו מעשייתו, אז מי שירצה להחמיר על עצמו יכול וצריך לברך, בדומה למקיים מצוות דאורייתא על אף שפטור מהן.

ננסה לדון בשאלה זו תוך עיון בדינים מהם פטורים במחנה, אחד לאחד.

נטילת ידיים

בקרובים למעיין וכשיש מים מצויים:

בירושלמי (עירובין פ"א ה"י) נסתפקו האם היתר נטילת ידיים הוא גם כאשר מחנה המלחמה חונה סמוך למעיין:

עד כדון בשאינן סמוכין למעיין. ואפילו סמוכין למעיין?

ספק זה משמעותי מאוד, שכן פעמים רבות מחנה המלחמה אינו סובל מחיסרון במים ואין בעיה כלל ליטול בו ידיים; ויש לדון האם מציאות כזו, שנחשבת כקרובה למעיין, מחייבת בנטילת ידיים או שמא גם בה חל הפטור? ניתן בהחלט להציע שהשאלה העומדת בבסיס דינו של הירושלמי היא יסוד הפטור – אם יש כאן הפקעת חיוב במחנה, אזי לא משנה מה מצב המחנה שכן תקנת נטילת ידיים אינה נוהגת בו כלל; אך אם יש כאן קולא בלבד אין סיבה ליישם אותה כאשר אין חיסרון מים כלל.

הרמב"ם בהלכות ברכות (פ"ו ה"ג) הטעים את הפטור בזו הלשון:

ובמחנה פטורים מנטילת ידים בתחלה מפני שהן טרודים במלחמה.

מסתבר להבין מדבריו שהפטור שייך רק כאשר יש טרדה בדבר, אך אי אפשר לומר שדיוק זה מוכרח.

הרוצה להחמיר על עצמו:

בגמרא מובא סיפור פלאי על ר' עקיבא שמלמדנו את גודל מעלתה וחשיבותה של נטילת ידיים:

תנו רבנן: מעשה ברבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורין, והיה רבי יהושע הגרסי משרתו. בכל יום ויום היו מכניסין לו מים במדה. יום אחד מצאו שומר בית האסורין, אמר לו היום מימך מרובין, שמא לחתור בית האסורין אתה צריך! שפך חציין, ונתן לו חציין. כשבא אצל רבי עקיבא, אמר לו יהושע, אין אתה יודע שזקן אני וחיי תלויין בחייך? סח לו כל אותו המאורע אמר לו: תן לי מים שאטול ידי. אמר לו: לשתות אין מגיעין ליטול ידיך מגיעין? אמר לו: מה אעשה שחייבים עליהן מיתה, מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת חבירי. אמרו: לא טעם כלום עד שהביא לו מים ונטל ידיו. כששמעו חכמים בדבר, אמרו: מה בזקנותו כך – בילדותו על אחת כמה וכמה. ומה בבית האסורין כך – שלא בבית האסורין על אחת כמה וכמה. (עירובין כא:)

התוספות (שם ד"ה 'מוטב') נתקשו מדוע לא חל כאן הפטור החל במחנה, והשיבו שר' עקיבא החמיר על עצמו:

אף על גב דבפ' קמא (ד' יז.) אמר ארבעה דברים פטורין במחנה רחיצת ידים וכל שכן במקום סכנה מחמיר על עצמו היה.

מדבריהם ברור כי אין כאן הפקעה של המצווה כליל אלא אך ורק היתר לאכול ללא הנטילה: ראשית,  אם במחנה מלכתחילה לא נגזרה גזרה לא ברור שניתן ללמוד ממנו למקומות סכנה אחרים, בניגוד לקולא שאותה ניתן יותר בקלות להרחיב למקרי סכנה אחרים; ושנית, אם ישנה הפקעה של המצווה מדוע שר' עקיבא יחמיר על עצמו? הרי אין כאן מצווה ומקום לחומרא כלל!

אמנם, התוספות לא כתבו במפורש שדין הפטור בשעת סכנה זהה לקולא שהקילו במחנה, וייתכן שיש לחלק ביניהם – בשעת סכנה זהו פטור נקודתי בדומה לאונס, ועיקר החיוב שייך, ואילו במחנה המצווה הופקעה באופן מוחלט ואין סיבה להחמיר בדבר.^[1]

מקום סכנה:

ראינו בדברי התוס' שניתן להרחיב את פטור נטילת ידיים במחנה גם למקום סכנה. דברים אלו מובאים גם באורחות חיים (ח"א נטילת ידיים אות יג) המתבסס על דין מחנה כמקור להלכה הבאה:

מי שהיה במדבר או שהי' לו סכנה אוכל ושותה בלא רחיצה. עבר אנסו וסכנתו חייב לרחוץ מיד וכן מפורש בירושלמי במחנה פטורים מנטילת ידים מפני טרדה וחייבים בסוף מפני הסכנה.

וכך נפסק בשולחן ערוך (או"ח קנח סעיף ח):

מי שהיה במדבר או במקום סכנה ואין לו מים, פטור מנטילת ידים.

בפשטות הרחבת הדין למקום סכנה מניחה שאין זו תקנה מיוחדת בדיני מחנה, אלא הגדרה כללית של חז"ל שבמקום סכנה ניתן לאכול בלא נטילת ידיים. אם היה כאן דין ייחודי בדיני מחנה המלחמה לא היה ניתן להשליך ממנו למקום סכנה רגיל.^[2]

הימנעות מאכילה במחנה ובשעת סכנה:

אלא שהרחבת פטור הנטילה גם למקום סכנה קשורה לשאלת היקף הדין, האם הוא נכון רק במחנה או במקום סכנה; אין בכך כדי להכריע את שאלתנו בנוגע לאופי הדין, וייתכן לומר שגם במקום סכנה מדובר בהפקעה של חיוב הנטילה ולא רק פטור ממנה. כך נראה מדברי שו"ע הרב (שם, יד) שמרחיב את הדין למקום סכנה, אך סובר שאין חיוב נטילה כלל ואין הידור שהאדם יימנע מלאכול לחם במקרה כזה:

...וא"צ למנוע מלאכול אף על פי שלא יסתכן בתעניתו עד שיביאו לו מים או שיש לו לאכול דברים אחרים שאינם צריכים נטילת ידים לפי שבמקום סכנה לא גזרו כלל על נטילת ידים וכן כשהיו יוצאים במחנה למלחמה היו פטורים מנטילת ידים.

כמובן שיש מקום לחלוק על דברי שו"ע הרב, ולומר שבמקרה כזה יש להעדיף להימנע מאכילת לחם באם הדבר אפשרי. ייתכן שכך סובר האליה רבה, שכן הוא פוסק במקום סכנה שיש לאכול ע"י מפה או כף כך שבעיית הטומאה עליה יסדו את חיוב נטילת הידיים אינה קיימת:

פטור מנטילת וכו'. כתב מלבושי יום טוב [סק"ט] ונראה לי שילוט ידיו במפה או יאכל ע"י כף. (אליה רבה קנח, כ).^[3]

כלומר, לשיטתו עדיין שייכת הגזרה המקורית לאכול בידיים טהורות, וצריך למצוא לה פתרון אחר בשעת סכנה. ערוך השולחן (או"ח שם, יד) חולק על האליה רבה ומסיק שאין צורך במפה כלל:

ונראה דא"צ לכרוך ידיו במפה ולאכול דכיון דפטרוהו רבנן פטור לגמרי ויש מי שאומר שצריך לכרוך ידיו במפה [א"ר סק"ך בשם מעי"ט] ולא משמע כן מלשון המשנה דכיון דתנן שפטרום הו"ל לומר התירום ע"י מפה.

ונדמה שמחלוקתם שבה וחוזרת על ההתלבטות שלנו – האם אין כלל חיוב נטילה במחנה, כי חכמים לא חששו לאכילת תרומה שם, וממילא אין סיבה להחמיר ולהמנע מאכילה או להקפיד על שימוש במפית; או שהחשש והתקנה נשארים בעינם, ורק בשעת הדחק וכשאין פתרון אחר התירו לוותר על הנטילה.

דמאי

היתר נתינה או אכילה:

בבואנו לדון בהיתר דמאי במחנה ראשית כל יש להבין את היקף ההיתר. לא מצאנו דיון ישיר כזה על היתר הדמאי במחנה, אך מצאנו דיון על מקומות אחרים בהם יש היתר דמאי, ואפשר ללמוד משם לענייננו. כאשר דנה הגמרא בעירובין (יז:) בהיתר דמאי במחנה היא מביאה משנה (דמאי פ"ג מ"א) התומכת בפטור זה, כתלות במחלוקת בין בית הלל ובית שמאי:

ומדמאי, דתנן: מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא דמאי. אמר רב הונא: תנא, בית שמאי אומרים: אין מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא דמאי, ובית הלל אומרים: מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא דמאי.

בירושלמי (דמאי פ"ג ה"א) דנים האם היתר המשנה נאמר גם בעמי הארץ או רק בחברים:

אמר רבי יונה מתני' בעניי חברים ובאכסניא כרבי יהושע תני מעשה ברבי יהושע שהלך אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל והיו אותן בני עיירות מביאין להן פירות אמר להן רבי יהושע אם לנו כאן חייבי' אנו לעשר ואם לאו אין חייבין לעשר. רבי יוסי אמר בעניי עם הארץ היא מתניתא אם אמר את בעניי חברים נמצאת נועל דלת בפני עם הארץ מה מקיים ר' יוסי לאכסניא כהדא דתני הגרים עמכם לרבות את האכסניא רבי לעזר אומר זו אכסניא של עכו"ם.

לדעת ר' יונה המשנה עוסקת בעניים חברים ובאכסניא של ישראל, ועל כן ניתן להאכילם דמאי מתוך הנחה שהם יעשרו את הדמאי כאשר הוא יגיע אליהם; אך אם לא ניתן לסמוך על כך, במקרה שהעניים עמי הארץ, אין היתר לתת להם דמאי. ר' יוסי בירושלמי חולק וסובר שגם את עניי עם הארץ ניתן להאכיל דמאי בשביל שלא לחלק בין עניים חברים לעניי עמי הארץ.^[4] לשיטת שניהם, היתר המשנה לא מתייחס לעצם אכילת הדמאי אלא רק לשנות ממנהג החברים שלא להוציא מתחת ידם דבר שאינו מעושר – במקרים מיוחדים אפשר להקל בו, אך לעצם אכילת הדמאי במזיד לא מצינו כאן היתר.

לא כן הדבר בבבלי. בסוגיות רבות משתמע בפירוש בבבלי שהדמאי מותר לעניים אף באכילה. במסכת שבת (קכז:) דנה הגמרא בדין טלטול דמאי בשבת, האם כדין טבל הוא מוקצה, שכן הפרשת תרומות ומעשרות אסורה בשבת וממילא אין לטבל כל שימוש בשבת, או שמא דינו של דמאי שונה; ומסיקה הגמרא:

כיון דאי בעי, מפקר ליה לנכסיה והוה עני, וחזיא ליה – השתא נמי חזי ליה.

משתמע מתשובתה שכאשר האדם עני הדמאי מותר לו באכילה, שכן אם ההיתר היה בנתינה לעני בלבד עדיין צריך להיות הטבל בגדר מוקצה. כך מצאנו סוגיות נוספות בעניינים רבים ושונים הרואים את הדמאי כמאכל מכיוון שהוא ראוי באכילה לעניים: בברכות מז. נאמר שניתן לזמן עליו שכן הוא ראוי לעניים, בעירובין לא: מכשירים דמאי לעירוב חצרות מסיבה זו, בסוכה לה: ניתן לצאת ידי חובה באתרוג של דמאי והוא נחשב 'לכם' בשל כך ובפסחים לה: נאמר שניתן לצאת יד"ח במצה של דמאי מאותה הסיבה. א"כ ישנה מחלוקת בין הבבלי לירושלמי האם היתר הדמאי הוא היתר נתינה בלבד כמשתמע מהירושלמי או שמא יש כאן היתר אכילה כעולה מסוגיות הבבלי.

הרמב"ם פסק כדברי הבבלי בהלכות מלכים (פ"ו הי"ג):

ארבעה דברים פטרו במחנה: אוכלים הדמאי.

ונראה שכן הסכמת רוב הפוסקים, לפסוק כבבלי על פני הירושלמי.

הפקעת האיסור או קולא נקודתית:

יש לעיין בפסק זה, כשאלתנו בשאר הדברים הפטורים במחנה, האם יש כאן היתר לעבור על האיסור של דמאי או שמא אין חובת הפרשה כלל ועיקר.

כפי שראינו, היתר הדמאי אינו אך ורק במחנה אלא גם באכסניא ובעניים. בניגוד למחנה שם הרמב"ם פסק בפשטות שמותר לאכול דמאי, באכסניא ובעניים מלבד היתר האכילה מוסיף הרמב"ם דין נוסף:

מותר להאכיל את העניים ואת האורחים דמאי וצריך להודיען, והעני עצמו והאורח אם רצו לתקן מתקנין. (רמבם מעשר פ"י הי"א)

מדברי הרמב"ם משתמע שישנו הידור לתקן את הדמאי, ואם כן אין כאן הפקעה של הדמאי מהפרשה אלא פטור מתיקונו בלבד – זאת בניגוד להיתר במחנה, שמשתמע שהוא גורף ואין בו מקום להחמרה. הבנה שונה עולה מדברי הרמב"ן(מובאים בחידושי הריטב"א לסוכה לד:) המרחיב את היתר חכמים לא לאכילת דמאי בלבד אלא גם לאכילת תרומת מעשר של דמאי:

ולמדנו משמועתנו שמאכילין את העניים ואת האכסניא אפילו תרומת מעשר של דמאי כדמאי גופיה דבהא נמי אקילו רבנן בדרבנן דמדינא רוב עמי הארץ מעשרין הם ואזלינן בתר רובא ולהכי אקילו בכמה דוכתי.

לרמב"ן גם אם החליט העני להפריש את המעשרות ותרומת המעשר מן הדמאי הוא מותר באכילתם, בניגוד לרמב"ם האוסר. מסתבר להציע שיסוד מחלוקתם הוא באופי ההיתר – לרמב"ם ההיתר הוא פטור, חכמים הקלו שאין חובה להפריש; אך עיקר התקנה נשארה, ולכן יש עניין להדר ולהפריש, ואם הפריש אזי המעשרות אסורים באכילה. לרמב"ן ההיתר הוא הפקעה מוחלטת של הגזירה, ולכן אפילו אם הפריש תרומת מעשר אין בה שום איסור.

נ"מ נוספות:

ניתן להציע כמה השלכות נוספות בדיני דמאי לשאלת יסוד זו:

איסורי דרבנן אחרים:

בהגהות להלכות ברכות למהר"ם (פרק יג אות א) מובא בשם רבינו שמריה הפסק הבא:

מצאתי שהורה רבינו שמריה לאכול פת של גויים למי שהולך בדרך מהא דתנן (דמאי פ"ג א') מאכילין את האכסנאי דמאי אף על פי שיש בו איסור דרבנן.

הרחבת ההיתר מחוץ לגדרי דמאי אל גדרי פת עכו"ם מלמד שאין כאן הפקעת דין נקודתית אלא היתר לעבור על איסורי אכילה מדרבנן בשעת הסכנה. ייתכן שהרמב"ן, שלשיטתו מדובר בהפקעת האיסור במחנה, יחלוק על הרחבה זו.

פירות העיר והמחנה:

בירושלמי בסוף פרק קמא דעירובין מובא הדין הבא בנוגע לפטור דמאי במחנה:

נכנסו עמהן לעיר כבר נפטרו יצאו עמהן מעיר כבר נתחייבו בדמאי.

הפני משה (שם) מציע ב' דרכים להסבר הדין, לדרך הראשונה דין זה מצמצם את הפטור רק ללוחמים עצמם ולא לאנשי המחנה העתידים להישאר בעיר. הדרך השנייה משמעותית יותר לענייננו:

א"נ אאנשי המחנה גופן קאי דמה שנכנסו מהתבואות דמאי עמהם בבואן לעיר מהמלחמה כבר נפטרו בהיותם במחנה והיוצאים עמהם מעיר בתחלה כבר נתחייבו בדמאי מקודם וצריכין לתקן.

להבנה זו, ישנו הבדל בין פטור דמאי בפירות של אנשי המחנה לבין הפטור בפירות שהם קנו מאנשי העיר – לראשונים יש פטור בחפצא, הם הופקעו מאיסור דמאי ולכן אין צורך לעשר מהם גם אחרי המלחמה; ולשניים הפטור הוא בגברא, על הלוחמים בעודם במחנה שלא צריכים להפריש. כך שהתשובה לשאלה היסודית שלנו יכולה להיות, אליבא דהירושלמי, 'גם וגם' – יש פירות שמופקעים לגמרי מגזרת דמאי, ויש פירות שיש בהם רק פטור נקודתי.^[5]

סיכום

עסקנו בשיעור בארבעת הדברים שהקלו חכמים במחנה, והתמקדנו בהבנת אופי הפטור – האם זו קולא שהקלו חכמים, כשעיקר נשארה במקומה; או שמעיקרא לא שייכים הדינים האלה במציאות של מחנה המלחמה. יש להתלבטות זו השלכות לחומרא ולקולא: אם מדובר בפטור נקודתי, ייתכן שיש עניין להחמיר ולהקפיד על דינים אלה בכל מקרה; ומאידך, יש יותר מקום ללמוד ממנו למקרים אחרים של סכנה ושעת הדחק שאפשר להקל בהם בדיני דרבנן שונים. לעומת זאת, אם זהו דין מיוחד במחנה שמלכתחילה לא תיקנו בו חכמים מה שתקנו, לא שייך להקפיד על דינים אלה כלל.

את השאלה הזו בחנו לאור הדינים הספציפיים שהקלו בהם חכמים, ובפרט נטילת ידיים ודמאי; ראינו שיש בכל אחד מהם קולות במקרים נוספים של שעת הדחק (מדבר ללא מים, עניים ואורחים שאין להם מה לאכול) ושיש להתלבט מה היחס בין קולות אלו לפטור במחנה – האם יש להם אופי ונפק"מ דומות, או שאלה שני מודלים שונים.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ישי יסלזון
עורך: שמואל פוקס, ה'תשפ"ד

[1] כאמור, אם נבין שהפטור במחנה הוא הפקעה מן החיוב, עצם הרעיון ללמוד ממנו שיש פטור בשעת סכנה רחבה יותר מחודש ולא פשוט; אך כפי שנראה להלן, הראשונים סמכו את ידיהם על דברי התוספות.

[2] ייתכן שהשלכה נוספת לשאלה זו תהיה האם יש צורך בגדרי מחנה (בהם דנו בשיעור הקודם) בשביל פטור נטילת ידיים, או שמא גם יחיד הנמצא במלחמה פטור שכן הפטור מבוסס על המצב המסוכן ולא על גדרי המחנה. בשו"ת באהלה של תורה (ח"ב סי' יד) מציע הרב יעקב אריאל שליט"א לאחד בין הטעמים, שדין המחנה שונה מפני שבו הסכנה משפיעה על הרבים ועל כן היא נחשבת לגדולה יותר, כמו שמצאנו בדין גחלת של מתכת, שאע"פ שאין בה פיקוח נפש של ממש מותר לכבותה בשבת שלא תסכן את הציבור. ועיי"ש.

[3] וכך פסק המשנ"ב בס"ק לו.

[4] מחלוקתם היא גם בהבנת 'אכסניא' – ר' יונה סובר שהכוונה לאורחים, חברים גם הם; ור' יוסי מפרש את המילה כמתייחסת לגוים הדורשים מטעם השלטון מזון, שאפילו להם שבוודאי לא יעשרו מותר ליתן דמאי.

[5] נוסיף ונעיר שיש מקום להציע לחלק בין פטור אכסנאי לפטור המחנה ולומר שהפקעה מוחלטת שייכת דווקא במחנה, אך אכסנאי פטור רק כקולא נקודתית. הדברים משתמעים בירושלמי שהביא דין זה במחנה ולא באכסנאי (בניגוד לבבלי שמשמע ממנו כי הדברים זהים) וכן אפשר להציע לדייק ברמב"ם שהביא את החומרה להפריש רק באכסנאי ולא במחנה. אם כנים הדברים ייתכן גם בירושלמי לפרש שדין דמאי במחנה שמותר לאוכלו ואילו באכסניא רק שמותר להאכיל ולתת דמאי לא מעושר אך היתר האכילה לעני ולאכסנאי אינו קיים.