עזרת ישראל מיד צר

הרמב"ם בהלכות מלכים (ה, א) מונה שלושה סוגים של מלחמת מצווה:

ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם.

שונה מלחמת עזרת ישראל מיד צר משתי המלחמות הנוספות הנשנות יחד עמה. על מלחמת עמלק ועל מלחמת שבעת עממין ישנו ציווי מפורש בתורה מפי הגבורה, לכן הבסיס הדרוש בשביל להיחשב כמלחמת מצווה וודאי קיים אצלן. לעומת זאת במלחמת עזרת ישראל מיד צר לא ברור כלל מהו המקור המחייב לצאת אליה, וממילא – כפי שהארכנו בשיעור הקודם – לא פשוט מדוע היא נקראת 'מלחמת מצווה', גם אם נניח שמתקיימת בה מצווה.

בהסתכלות פשוטה מסתברים דבריו של השיירי קרבן (על הירושלמי סוטה ח, י) המוצא שני מקורות ממצוות התורה המחייבים לצאת למלחמת מצווה:

מי איכא למ"ד דעזרת ישראל מיד צר הבא עליהם לאו מצוה היא. דהא אפילו ביחיד הנרדף איכא עשה ולא תעשה להצילו כדכתיב "לא תעמוד על דם רעך" וכתיב "והשבותו לו" – זו אבדת נפש.

הן האיסור לעמוד על דם רעך והן חובת השבת אבידה שבנפש מחייבות כל אדם מישראל להידרש לערבות הדדית ולדאוג לביטחונו של הזולת. במסכת סנהדרין (עג.) אף נלמד מכפילות הציוויים שיש לטרוח בדבר ולהשקיע מכספו של אדם לשכירת פועלים בשביל להציל את חבירו:

גופא: מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו תלמוד לומר לא תעמד על דם רעך. והא מהכא נפקא? מהתם נפקא: אבדת גופו מניין - תלמוד לומר והשבתו לו! - אי מהתם הוה אמינא: הני מילי - בנפשיה, אבל מיטרח ומיגר אגורי - אימא לא, קא משמע לן.

לכאורה פשוט שבכלל חובה זו כלולה גם החובה לצאת ולהילחם למען הזולת, ועל אחת כמה וכמה שהדברים נכונים כאשר מדובר על מלחמה למען כלל ישראל. אלא שכאשר נכנסים קצת לעובי הקורה נראה שביסוס זה לציווי על יציאה למלחמת עזרת ישראל מיד צר אינו פשוט כלל וכלל.

סיכון עצמו למען הצלת הזולת

אמנם חובתו של אדם להציל את חבירו השרוי בצרה ברורה ופשוטה, אך השאלה האם מותר למציל להסתכן למען הצלת חברו אינה ברורה כלל ונחלקו בה גדולי עולם.

הבית יוסף (סימן תכו) מביא את דברי ההגהות מיימוניות:

וכתבו הגהות מיימונית (דפ' קושטא) עבר על לא תעמוד וכו' בירושלמי מסיק אפילו להכניס עצמו בספק סכנה חייב ע"כ ונראה שהטעם מפני שהלה ודאי והוא ספק.

לכאורה משתמע מדבריו שאדם חייב גם להכניס עצמו לספק סכנה בשביל להציל את חבירו; אך דבריו אלו של מרן הבית יוסף הובאו בבית יוסף בלבד ולא בשולחן ערוך, והסמ"ע (שם ס"ק ב) הבין שההשמטה אינה סתמית:

גם זה השמיטו המחבר ומור"ם ז"ל, ובזה י"ל כיון שהפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור לא הביאו בפסקיהן, משו"ה השמיטוהו גם כן.

ונראה מדבריו שאכן אין פוסקים כך להלכה. כשיטתו פסק גם הרדב"ז בתשובה (חלק ה סימן ריח), שצידד לאסור כאשר יש 'ספק הנוטה אל הודאי' שאדם יסתכן בשביל הצלת חבירו:

מה שכתב הרב ז"ל כל היכול להציל וכו' איירי במי שיכול להציל להדיא בלא שיסתכן המציל כלל כגון שהיה ישן תחת כותל רעוע שהיה יכול להעירו משנתו ולא העירו או כגון שיודע לו עדות להצילו עבר על לא תעמוד על דם רעך. ולא זו בלבד אלא אפילו יש בו קצת ספק סכנה כגון ראה אותו טובע בים או לסטים באים עליו או חיה רעה שיש בכל אלו ספק סכנה אפ"ה חייב להציל... ומ"מ אם הספק נוטה אל הודאי אינו חייב למסור עצמו להציל את חבירו ואפי' בספק מוכרע אינו חייב למסור נפשו דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דידיה סומק טפי אבל אם הספק אינו מוכרע אלא נוטה אל ההצלה והוא לא יסתכן ולא הציל עבר על לא תעמוד על דם רעך.

המנחת חינוך (רלז) הקשה על שיטת הבית יוסף בסגנונו של הרדב"ז, והוסיף שני טיעונים מרכזיים – ראשית, הרי דין 'וחי בהם' קודם לכל מצווה אחרת מלבד ג' עבירות חמורות, ובפשטות גם את מצוות לא תעמודעל דם רעך; ובנוסף, שייכת כאן סברת 'מאי חזית' – כשם שאסור להרוג את חברך למען הצלת נפשך, מדוע שתתחייב לסכן את נפשך למן הצלת נפשו?

ולדידי גוף דין הגמ' צ"ע כיון דהוא רק לאו ואינו עושה מעשה כלל בהעברת הלאו למה יתחייב להכניס עצמו בס' סכנה והלא וחי בהם כתיב ופ"נ דוחה הכל אפי' ס' פ"נ ואי משום פ"נ דאידך זה דוקא בעושה מעשה כמבואר בראשונים דימסור עצמו ולא יהרוג לחבירו משום מאי חזית אבל אם רוצים להפילו על חבירו א"צ למסור עצמו דאדרבא דלמא דמא דידיה סומק טפי א"כ ה"ה בס' סכנה ג"כ א"צ למסור עצמו היכי דלא עביד מעשה.

הוא מוסיף ומדגיש שהעקרון המנחה, בהתלבטות בין שני חיי אדם, הוא 'שב ואל תעשה'; אל לאדם לעשות מעשה בידיים כדי לסכן את חברו, אך באותה מידה אסור לו לסכן את חיי עצמו. מדברי שני גדולי עולם אלו עולה נקודה משמעותית נוספת –עד כאן דנו האם ישנה חובה להסתכן בשביל להציל את חבירו או לא, אך לדבריהם ייתכן שיש בדבר גם איסור של ממש, שהרי המציל עובר בזה על "וחי בהם.

עד כאן עסקנו בהצלת יחיד, אך היה מקום לומר שהצלת כלל ישראל שונה. כך רצה להציע הראי"ה קוק בשו"ת משפט כהן (סי' קמב):

בשיחתו הנכבדה כתב בשם הרמב"ם כי בדבר הנוגע להצלת רבים אין משגיחין על הסכנה, אולי יודע כתר"ה את המקום שבו כתוב מבטא זה בספרי הרמב"ם, ייטיב נא להודיעני כי בעניי חדת היא לי. ויש לדון הרבה בכונת הדברים, אם נאמר שהיחיד מחויב להכנס בסכנה כדי להציל הרבים יהיה זה דבר מחודש מאד... ולחלק בין יחיד לרבים בזה צריך מקור מיוחד. ואולי כונת רבים בל' הרמב"ם כאן כלל ישראל... דלהצלת הכלל אין עומד שום דבר אצל היחיד אפי' מהג"ד (אמנם כמדומני שאין ראיות מוכיחות על חדוש זה ג"כ)... עכ"פ אם נזכה לראות את אותיותיו של הרמב"ם ז"ל אפשר שיחכימונו בזה בכונתו הק'.

אך כמו שרואים מגוף התשובה, גם הרב קוק התקשה למצוא מקורות לכיוון זה. יתרה מזאת, נראה שמצאנו דווקא מקורות הפוכים, המדגישים שגם כאשר מדובר על הצלת כלל ישראל אין חובה על היחיד לסכן את עצמו. כך מצאנו, למשל, פעמיים בכתביו של ר' מאיר שמחה מדוינסק. במשך חכמה (שמות ד,יט) לומד ר' מאיר שמחה כי הקב"ה הודיע למשה רבינו לפני לכתו ממדין למצרים שמתו כל האנשים המבקשים את נפשו, שאם לא כן לא היה צריך משה רבינו ללכת:

"לך שוב מצרימה, כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך. מוכח דאם היו חיים המבקשים את נפשו לא היה צריך לילך להוציא בני ישראל ממצרים, אף על פי שכל ישראל צריכים אליו, אינו צריך להכניס עצמו בסכנה".

המקום השני הוא בפירושו 'אור שמח' למשנה תורה, שם על הלכות רוצח (פ"ז ה"ח) כותב ר' מאיר שמחה את אותו החידוש. הרמב"ם (שם) פוסק שאסור לרוצח בשגגה לצאת מעיר מקלט להצלת כלל ישראל:

הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם ואפילו לדבר מצוה... ואפילו להציל נפש בעדותו או להציל מיד הגוים או מיד הנהר או מיד הדליקה ומן המפולת ואפילו כל ישראל צריכין לתשועתו כיואב בן צרויה אינו יוצא משם לעולם עד מות הכהן הגדול, ואם יצא התיר עצמו למיתה כמו שביארנו.

האור שמח מתייחס לתוספת שהוסיף הרמב"ם בסוף הלכה זו וכותב:

הוסיף רבינו טעם למה אינו יוצא, הלא פקוח נפש דוחה כל מצות שבתורה, ומכש"כ פקוח נפש דכל ישראל, ואסתר תוכיח, רק דנגד הטבע אין לנו להוסיף אחרי מצות יוצר הטבע, חוקר כליות ולב, הוא אמר כי אם יחם לבב הגואל להרגו אין לו משפט מות, תו אין יכולים ב"ד להמיתו, וכיון שהותר דמו לגואל הדם אין לו להכניס עצמו בספק סכנה עבור הצלת חבירו מסכנה ודאית, כן נראה.

אם כן לא ברור כלל שרשאי אדם לסכן עצמו בשביל הצלת חבירו, וקל וחומר שקשה לדבר כאן על מצווה כזאת; ולכן, לפני שנברר את מקור המצווה, נבאר מדוע בכלל יש היתר ביציאה למלחמה.

דיני מלחמה ושאר דיני התורה

ראשית, נעלה על שולחן מלכים נקודה יסודית וחשובה בדיני מלחמה שתסביר מדוע ניתן לסכן את הנפש לצורך מלחמה.

ראינו לעיל שהאור שמח הבין בדעת הרמב"ם שאין לאדם לסכן עצמו בשביל הצלת כלל ישראל, אך ישנה הלכה נוספת ברמב"ם שלכאורה סותרת הנחה זו. בהלכות שבת (ב, כג) פוסק הרמב"ם:

גוים שצרו על עיירות ישראל אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת ואין עושין עמהן מלחמה... ובכל מקום אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגוים בשבת ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת.

יש כאן היתר לחלל שבת בשביל פיקוח נפש של עיר אחת, אך בנוסף ישנה הנחה של הרמב"ם שמותר ואף מצוה לצאת להילחם בשביל להציל את אחיהם שבמצור. קשה לומר שאין חשש של סכנת נפשות למציל כאשר הוא מכניס עצמו למלחמה, ועל כן נראה שאכן הרמב"ם סובר כאן שמותר להיכנס לסכנה בשביל להציל אחרים; אם כן, מדוע שיהיה איסור להסתכן ביציאה מעיר מקלט לצורך מלחמה?

ניתן ליישב את שתי ההלכות הללו ע"פ חילוק בין דיני מלחמה לשאר הלכות התורה. באופן כללי בתורה יש לנו כלל שפיקוח נפש דוחה את המצוות כולם שנאמר: "וחי בהם – ולא שימות", על כן אסור לאדם לסכן את עצמו גם בשביל לקיים מצוות 'לא תעמוד על דם רעך'. אלא שבדיני מלחמה המצב הוא שונה. חלק בלתי נפרד מהעיסוק במלחמה הוא הסתכנות הנפש של המשתתפים בה. המנחת חינוך (מצווה תרד) מחדש תוך עיסוקו במלחמת עמלק שמלחמה בהגדרתה אינה כלולה במצוות 'ונשמרתם לנפשותיכם מאוד':

וכבר כתבתי לעיל דנראה דאף במקום סכנה מחויב כי ידוע דהתורה לא תסמוך דינים על ניסים כמבואר ברמב"ן כ"פ והתורה צונו להלחם ומסכנים נפש במלחמה א"כ גזה"כ הוא דאפי' ס"נ מחויב במצוה זו.

הדברים אכן פשוטים: כל מלחמה, בהגדרתה, תלויה בסיכון הנפש וא"כ ברור ופשוט מכך שהתורה מכירה במלחמה, מפרטת את דיניה ואף מצווה עליה, שהתורה מתירה לאדם להכניס עצמו לסכנה במהלכה.

על פי זה דברי הרמב"ם מחוורים. כאשר יואב בן צרויה יוצא מעיר המקלט מה שמסכן אותו אינו עצם המלחמה אלא נקמת גואל הדם; והסתכנות כזו לא הותרה אף בשעת מלחמה, שכן אין היא נובעת מהמלחמה עצמה. ההיתר עליו דיבר המנחת חינוך מבוסס על כך שכחלק מקשרי המלחמה האדם מסתכן, אך רק סיכונים הנובעים מהלחימה הותרו לצורך כך ולא סיכונים אחרים. אם כנים הדברים, הרמב"ם מלמד אותנו יסוד חשוב בדיני מלחמה – כאשר מדובר על סיכון צדדי שאינו נובע מקשרי המלחמה אין כל היתר להסתכן בו, אפילו בכדי להציל נפשות, אך כאשר הסיכון נובע מקשרי המלחמה עצמה יש כאן היתר גמור ואף מצווה על ישראל לעזור לאחיהם שבמצור.^[1] היסוד שהלכות מלחמה שונות מההלכות המוטלות על היחיד ביום יום הוא יסוד חשוב ומשמעותי וילווה אותנו רבות בעיסוק בנושאים אלו.

בין 'לא תעמוד על דם רעך' ל'הבא להורגך השכם להורגו'

לאחר שעמדנו על ההיתר לסכן את הנפש במלחמה, ננסה להבין מדוע מלחמה זו מוגדרת גם כ'מצווה'.

כיוון אחד ניתן להציע בעקבות דברי מדרש במדבר רבה (כא) הלומד ממלחמת מדין דין מוכר וידוע:

צרור את המדינים (במדבר כה, טז-יז) – למה כי צוררים הם לכם (במדבר כה, יח), מיכאן אמרו חכמים: בא להורגך השכם להרגו.

לכאורה מקור טוב יותר לדין זה ניתן למצוא בפרשיית בא במחתרת. המתירה להרוג גנב שנכנס הביתה ויש סכנה שייפגע בבעל הבית; מדוע המדרש לומד זאת ממלחמת מדין?

נדמה שעל אף שמדין הבא במחתרת היה ניתן למצוא היתר להרוג את הבא להורגך, נראה שהלימוד ממלחמת מדין מרחיב אותו ומוסיף בו נופך ונפח. ראשית, אין כאן רק היתר אלא גם המלצה והדרכה – כך ראוי לעשות. בנוסף יש לעמוד על נקודה מרתקת: בשעת הציווי על השמדת מדין, לכאורה, כבר נגמרה המגיפה ומדין לא מסכנים כרגע את ישראל; ובכל זאת הקב"ה מצווה לנקום בהם. איך אפשר ללמוד ממקרה כזה לדין הבא להורגך השכם להורגו שלכאורה מדבר על מקרה בו יש איום וסכנה ממשית לאדם? נראה שדין כזה, המתיר לאדם להציל את עצמו כאשר אדם אחר מסכן אותו, אינו צריך לימוד, אלא נכלל במצוות 'לא תעמוד על דם רעך' וכל שכן על דמך! לעומת זאת דין 'הבא להורגך השכם להורגו', הנלמד כאן, מחדש שגם כאשר אדם אחר מתכנן להורגך או מציב את זה כמטרה מותר לפעול נגדו, גם אם כרגע אין סיכון ממשי. אם כן, אין מקום מתאים יותר ממלחמת מדין, מלחמת הנקמה על הניסיון להשמיד רוחנית את עם ישראל, ללמוד ממנו את דין 'הבא להורגך השכם להורגו' – היתר והוראה לפעול על מנת למנוע איום כאלה שעשוים להגיע בעתיד. ובכן מצאנו כאן מקור למצוות מלחמה – מדין 'הבא להורגך השכם להורגו', השונה מדין פיקוח נפש ומתיר הסתכנות גם כחלק ממאבק בין עמים גם כשאין בו סכנה קיומית כרגע.

חובה פשוטה

מלבד הכיוון הנ"ל, שמנסה בתוך סבך המקורות והדינים למצוא הצדקה תורנית למלחמת עזרת ישראל מיד צר, ניתן ללכת גם בכיוון 'פשטני' יותר. מלחמת ישראל מיד צר עוסקת במקרה בו יש עם שרוצה להשמיד ולפגוע בעם ישראל, באם לא תהיה תגובת נגד ממילא עם ישראל יהיה למשיסה וכל הרוצה יוכל לבוא ולפגוע בו. מצב כזה אינו אפשרי כלל מבחינה רוחנית תורנית, בשל האיום על קיומו של עם ישראל, ולכן ברור ופשוט מצד הסברא שיש כאן מצווה.

ניתן להוכיח כיוון זה מתשובתו של האגרות משה (חו"מ ב,עח) על הצורך באורים ותומים במלחמת מצווה. כאשר הוא נשאל על כך, הוא עצמו מחלק בין מלחמת עמלק לעזרת ישראל מיד צר:

ואולי שמעו ממני מה שאמרתי לתלמידי מה שאני סובר שענין מלחמה כיון שנוגע לפקוח נפש צריך ציוי מיוחד ואורים ותומים וסנהדרין אף במלחמת מצוה כמלחמת עמלק ומוכרח זה מהא דדוד ושלמה וכל מלכים הצדיקים לא יצאו להלחם בעמלק, וזה דבר ברור ומוכרח שלא שייך לפלוג ע"ז, ורק כשנפלו העכו"ם על ישראל כהא דאנטיוכוס מלך יון וכדומה דהוא להצלה עשו מלחמה בבית שני.

אפשר להציע, אם כי אין הדברים מפורשים, שהיסוד לחילוק זה הוא היסוד הנ"ל – יש כאן מלחמת אין ברירה ולכן לא צריך כלל לצוות עליה לרוב פשיטות החיוב. חשוב להדגיש כי אין כאן גדר שונה מהגדר הנלמד ממצוות 'הבא להורגך השכם להורגו', אלא דרך לימוד שונה – במקום ללמוד מן המקורות לומדים מסברא פשוטה.

קידוש השם

נסיים ביסוד נוסף שיכול להיות בסיס לחיוב היציאה למלחמת עזרת ישראל מיד צר. כאשר שאול מדבר אל דוד ונותן לו את מירב ביתו הוא מברך אותו להצלחה במלחמותיו:

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד הִנֵּה בִתִּי הַגְּדוֹלָה מֵרַב אֹתָהּ אֶתֶּן לְךָ לְאִשָּׁה אַךְ הֱיֵה לִּי לְבֶן חַיִל וְהִלָּחֵם מִלְחֲמוֹת ה'. (שמ"א יח, יז)

במלחמה, כאשר היא נעשית מתוך רצון לשמור על שם ישראל, ישנו גם פן של קידוש השם. לא המתים יהללו י–ה, ועם ישראל חייב לעמוד על מכונו בשביל להצליח לקיים את דבר ה' ולקדש את שמו בעולם. בכתבי הרמב"ם בשתי מקומות אנחנו מוצאים את היסוד הזה שמלחמות ישראל קשורות לקידוש השם. באיגרת תימן כותב הרמב"ם:

ומפני שייחד אותנו הבורא במצוותיו ובחוקותיו והתבארה מעלתנו על זולתנו בכללותיו ובמשפטיו שנאמר: 'ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים', קנאונו הגויים כולם על דתנו קנאה גדולה וילחצו מלכיהם בשבילה לערער עלינו שטנה ואיבה, ורצונם להלחם בה' ולעשות מריבה עמו, וא-להים הוא ומי ירב לו. ואין לך זמן מאז שנתנה לנו תורה שכל מלך עובד עבודה זרה גובר או מכריח או מתגבר או אנס, שאין תחילת כוונתו ודעתו לסתור תורתנו ולהפוך דתנו באונס בניצחון ובחרב, כמו עמלק וסיסרא וסנחריב ונבוכדנצר וטיטוס ואדריינוס והרבה כיוצא בהם.

ובספר המצוות (עשה קצא) במצוות כהן משוח מלחמה:

וזה הכהן יקרא כהן משוח מלחמה ויאמר בתוכחתו הלשון הנזכר בתורה ויוסיף על זה מאמרים יעוררו העם למלחמה ויביאם להסתכן בנפשם לעזור דת ה' ולשמרה ולהנקם מהסכלים בה המפסידים יושר המדינות.

ייתכן שזהו המקור לחיוב יציאה למלחמה כאשר עם ישראל בסכנה. על דרך הפלפול אפשר גם להוסיף ולהציע שמצוות המלחמה הנובעת מקידוש השם מתירה למסור את הנפש, שכן מצאנו שמוסרים את הנפש על קידוש השם.

כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו את שם קדשי. (יסודי התורה ה, א)

בלשון זו פותח הרמב"ם את הפרק העוסק במקרים בהם אדם מצווה למסור את נפשו להריגה ולא לעבור על מצוות ה'. אם כן נראה שגם מלחמה שעניינה קידוש השם בכוחה לדחות את מצוות 'וחי בהם'.

סיכום

ניסינו לייסד את מלחמת עזרת ישראל מיד צר על דיני פיקוח נפש הרגילים, אך ראינו שהדבר קשה שכן אין חובה – ואולי אף יש איסור – להסתכן על מנת להציל אחרים. לכן הצענו שתי אפשרויות אחרות – ייתכן שמלחמת עזרת ישראל מיד צר מושתתת על העקרון של 'הבא להורגך השכם להורגו'. דין זה, כמו שראינו, כולל יותר מפיקוח נפש הרגיל ומכריח את ישראל לצאת להגן על עצמם במלחמה כמו שמצאנו במדין. ייתכן גם שבשביל הרחבה כזו אין צורך בפסוק אלא הדבר נלמד מסברה פשוטה, כמו שהצענו בעקבות דבריו של האגרות משה. אפשרות שניה שהעלנו היא לראות במלחמה להצלת עם ישראל קידוש השם, מה שנותן לנו גם את מקור החיוב במלחמה וגם את ההיתר להסתכן – כמו שקידוש השם במקומות אחרים דוחה פיקוח נפש כך גם כאן. 

עורך: שמואל פוקס, ה'תשפ"ד

[1] דברים בסגנון דומה כתב הרב ישראלי בארץ חמדה, שער א סימן יא.